מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שחרור למעצר בית על תקיפה: 1. זוהי בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, על פי כתב האישום שהוגש נגדם לבית משפט זה (בתיק ת.פ. 8162/99), ובו מיוחסות להם, בשני אישומים: עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 380 לחוק העונשין (להלן: "החוק"), בשילוב עם סעיף 382 (א) לחוק; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329 (1) לחוק; עבירה של הדחה בחקירה - לפי סעיף 245 (א) לחוק; ועבירה של שיבוש מהלכי משפט - לפי סעיף 244 לחוק. 2. על פי הנטען באישום הראשון, שבכתב האישום, תקפו המשיבים - יחד עם אחרים, וביניהם בחור קטין בן 16 (להלן: "הקטין") - את נחשון (להלן: "נחשון"), ביום 20.11.99 בשעה 00: 45 או בסמוך, ליד מועדון "הבאולינג" בבאר שבע, בכך שהיכו אותו בידיהם ובעטו בו. כתוצאה ממעשה תקיפה זה נגרמו לנחשון כאבי ראש, חבלות, נפיחויות ורגישויות בראשו ובפניו; וכן, שריטות ושטפי דם בגבו ובחזהו. את מעשה התקיפה האמור נגד נחשון, ראו (בין היתר) סרגי (להלן: "סרגי") ויוסי (להלן: "יוסי"), אשר לא הכירו, קודם לכן, לא את המשיבים או מי מהאחרים, שנטלו חלק במעשה, ולא את נחשון. למראה הדברים, צעקו סרגיי ויוסי לעבר התוקפים הנ"ל: "מה אתם עושים? עיזבו אותו!". המשיבים עזבו, אמנם, את נחשון, אך מיד ניפנו לעבר סרגי ויוסי, והיכו את שני האחרונים באגרופים ובבעיטות. כתוצאה ממעשה תקיפה זה, נחבל סרגי בפניו ובגפיו העליונות, וסבל מכאבים ונפיחויות באצבע, ומחתכים בפה ובשפה; ואילו יוסי נפגע, קשות, בראשו, איבד את הכרתו, נגרמו לו דימומים ושבר בתוך הגולגולת, ונשקפה סכנה לחייו. בשל מצבו זה, נותח יוסי פעמיים בראשו, תוך שהיה מחוסר הכרה; ולאחר שהכרתו שבה אליו, הוברר כי סבל מהפרעות בזכרון - דבר שהתבטא, בין היתר, בכך שגם ביום 25.11.99, כשנחקר, לראשונה, אודות האירוע, לא זכר כל מאומה הימנו, וגם לאחר מכן (ביום 29.11.99) עדיין המשיך לסבול מהפרעות קלות בזכרון ומליקויים בהקשבה ובריכוז. על פי הנטען, יהא על יוסי להמצא בחופשת מחלה ותחת פיקוח ומעקב רפואי, למשך חודש ימים נוסף, לפחות, ורק אז ניתן יהא להעריך את הנזקים, לטווח ארוך, שנגרמו לו. לאחר מעשה תקיפה זה את סרגי ויוסי - כך נטען עוד באישום הראשון - נמלטו המשיבים מהמקום יחד עם הקטין, תוך שאמרו לו (לקטין) לספר, כי בעת המעשים המתוארים, שהה יחד עימם במקום אחר, היינו, במסעדת "קרנבל", ובכך הניעוהו למסור הודעה, שאינה אמת, במסגרת הליכי חקירה על פי דין. האישום השני, שבכתב האישום, מתייחס לעבירת שיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען באישום זה, הרי שמבסגרת חקירת אירועי האישום הראשון דלעיל, ביקשו חוקרי המשטרה לערוך למשיבים מסדר זיהוי על ידי עד ראייה. אולם, כשביקשו החוקרים ל"גייס", לצורך מסדר הזיהוי, ניצבים אחדים שהיו בבית המעצר, פנו המשיבים 1 ו- 2 לאותם עצורים, שאמורים היו לשמש ניצבים, ואמרו להם שלא ליטול חלק במסדר הזיהוי. במעשה זה - כך נטען - יש משום "עשיית דבר שנועד להכשיל הליך שיפוטי". 3. א. יצויין, כי במהלך הדיון בבקשה זו, הבהירה ב"כ המדינה כי העבירה החמורה יותר שבאישום הראשון - שענינה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (1) לחוק - מתייחסת למעשה התקיפה כלפי יוסי, נוכח תוצאותיו הקשות, של המעשה, כמתואר בכתב האישום; ואילו העבירה "הקלה" יותר - שענינה תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו382- (א) לחוק - מתיחסת לאירועי התקיפה נגד נחשון וסרגי, בהיות תוצאות האירועים פחות חמורות, וכש"הנסיבות המחמירות" נעוצות בעובדה שהמעשים בוצעו, על ידי מספר אנשים, בצוותא חדא. ואכן, גם על פי הודעותיהם של נחשון וסרגיי, שוחררו הם מבית החולים, כבר מס' שעות לאחר שנלקחו לשם. עוד הובהר, כי העבירה של שיבוש הליכי משפט - נשוא האישום השני - מיוחסת רק למשיב מס' 1 (להלן: "רמבם") ולמשיב מס' 2 (להלן: "ראוף"), ואינה מיוחסת למשיב מס' 3 (להלן: "ויטאלי"), למרות שהדבר לא הובהר, מפורשות, בכתב האישום, כמתחייב. ב. ראוי עוד לציין, כי גם נגד אותו קטין הוגש כתב אישום נפרד המייחס לו אותן עבירות זהות המיוחסות למשיבים, בכל הקשור למעשי התקיפה נגד נחשון, סרגי ויוסי (אשר, יחדיו, ייקראו להלן: "המתלוננים"); וגם לגביו הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, שנידונה אף היא בפני, ובנפרד. 4. המשיבים כפרו, בחקירתם, בכל העבירות המיוחסות להם, והכחישו כל מעורבות בהן. על פי גירסתם, כלל לא היו בזירת אירועי התקיפה נגד אותם שלושה מתלוננים, בעת שאירועים אלה התרחשו, אלא במסעדת "קרנבל" בבאר שבע, המרוחקת מזירת האירועים; וממילא, גם לא הדיחו את הקטין לומר דבר שאינו אמת. ביחס לעבירה של שיבוש מהלכי משפט, המיוחסת לראוף ולויטאלי - היא נשוא האישום השני, ושענינה, כזכור, שידול עצורים שלא לשמש ניצבים במסדר הזיהוי - הכחישו השניים גם עבירה זו, ומכל מקום, רמבם סירב לענות, בחקירתו, על שאלות שהוצגו לו בענין זה. ראיות לכאורה 5. ב"כ המשיבים לא חלק, בדיון בפני, על קיומן של ראיות לכאורה לא באשר לעצם התרחשות אירועי התקיפה החמורים והמזעזעים, שקרבנותיהם היו אותם שלושה מתלוננים, ובמיוחד אותו יוסי, ולא באשר לתוצאות והנזקים החמורים שנגרמו להם, ובמיוחד, ליוסי - נזקים, שלפחות לגבי זה האחרון, מי ישורם. ואולם, עיקר הדיון בפני נסב על שאלת קיומן או העדרן של ראיות לכאורה, בדבר היותו של מי מהמשיבים מעורב באותם אירועים. לטענת ב"כ המשיבים, התשתית הראייתית עליה נסמכת ב"כ המדינה בבקשה לבסס את מעורבותם הפעילה של המשיבים באותם אירועי תקיפה - ובמיוחד אירועי התקיפה נגד סרגי ויוסי - הינה רעועה ביותר, ומכל מקום, אינה עולה כדי "ראיות לכאורה", כנדרש על פי החוק, היינו, כי אין בחומר החקירה שבידי התביעה ראיות כאלה, שעליהן ניתן לומר, כי טמון בהן פוטנציאל ראייתי כזה המקים סיכוי סביר להרשעתו של מי מהמשיבים בדין, במידה שמעבר לספק סביר, לאחר שראיות אלה תעבורנה את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות והבירור המעמיק של כתב האישום בפני בית המשפט שידון בו (ראה בש"פ 8087/95, שלמה זאדה נגד מדינת ישראל, פד"י נ (2), 133). על פי הטענה, התשתית הראייתית - ובמיוחד בנוגע לתקיפה נגד סרגי ויוסי - הינה קלושה, על פניה, ועל יסוד ראיות שכאלה וודאי שאין מקום להורות על מעצרו של מי מהמשיבים, ויש, על כן, להורות על שיחרורם בערובה ובתנאים סבירים, שאינם קשים. 6. לעומתו, טוענת ב"כ המדינה כי הראיות שבידיה מוצקות דיין, ומכל מקום, די בהן, בשלב זה, כדי לשמש "ראיות לכאורה", על פי המבחן ההילכתי הנ"ל, לביסוס דבר מעורבותם הפעילה של המשיבים בכל אותם אירועי תקיפה חמורים נגד שלושת המתלוננים, ובכללם אותו יוסי, שהוא, כאמור, הניזוק הקשה ביותר, ושכלפיו, במיוחד, הופעלה אלימות ברוטאלית, אכזרית ומזעזעת, שתוצאותיה, כאמור, הינן חמורות ביותר. עיקר ראיות אלו, והן המרכזיות - כך לטענת ב"כ המדינה - נעוצות בהודאתו החלקית של הקטין, בה הפליל, חלקית, הן את עצמו והן את שלושת המשיבים; וכן בהודעותיה של עדת ראייה בשם ילנה בומברג (להלן: "בומברג"). בנוסף לאלה, קיימות ראיות "לחיזוק" (כך בלשון ב"כ המדינה) נוספות, שאף שהינן (או בחלקן) ראיות נסיבתיות, הרי שהן מחזקות את הודעותיהם של הקטין ושל בומברג, ובאופן שמכלולן והצטרפותן יחדיו של כל אלו, מקים את התשתית הראייתית הדרושה והמספקת, בשלב זה, וזאת ביחס לכל מעשי התקיפה, לרבות התקיפה כלפי יוסי, שהיא, כאמור, החמורה ביותר, מבחינת תוצאותיה. 7. טרם נבחן את חומר הראיות עליו מתבססת ב"כ המדינה, נתייחס, בקצירת האומר, למסכת האירועים והתפתחותם באותו לילה, ככל שניתן לדלות מהעדויות שבחומר החקירה. בלילה האמור, שבין יום 19.11.99 לבין יום 20.11.99 (שהוא ליל שבת), בילו סרגיי - שהינו קצין בצה"ל - ויוסי, יחד עם בנות זוגם, בפאב "סטרייק", המצוי בקומה השנייה שבמועדון "הבאולינג" בבאר שבע (להלן: "הפאב"), וזאת, לרגל יום הולדתו ה- 28 של יוסי. באותו פאב בילו עוד צעירים רבים נוספים, ובכללם, אותו נחשון. בשלב מסוים, בשעה 00: 45 או בסמוך, פנה אלמוני מהמבלים בפאב (ושזהותו לא ידועה) לעבר נחשון והתריס בפניו: "מה אתה מסתכל עלי?". נחשון לא הגיב, ואז התנפל עליו אותו אלמוני, משך אותו בצווארונו, הפיל אותו ארצה והחל מכה אותו. מיד הצטרפו עוד ארבעה עד חמישה בחורים, שהחלו בועטים בנחשון בכל חלקי גופו. כתוצאה מכך, נוצרה המולה רבתי במקום (ועדיין, בתוך הפאב), כשבין היתר, התעופפו כסאות ושולחנות לכל עבר. או אז, החלה יציאה (בריחה) המונית של המבלים בפאב אל מחוצה לו, כשתוך כדי כך יצא גם נחשון החוצה (וכנראה, שנגרר לשם), וגם שם - מחוץ לפאב (בחניה שלו) - הוסיפו אותם מכים להכותו. בין היוצאים מן הפאב היו גם סרגיי ויוסי, שלא הכירו לא את נחשון ולא את איש מתוקפיו. כשהשניים ראו את חבורת המכים מוסיפים להכות את נחשון (מחוץ לפאב), פנו לעברם וצעקו: "מה אתם עושים? עיזבו אותו". בתגובה, עזבו חלק מבני החבורה התוקפת הנ"ל את נחשון ונפנו לעבר סרגי ויוסי. תחילה, היכו אלה את סרגי, ואחר כך החלו מפלים מכותיהם ביוסי, באכזריות. המכות התבטאו בבעיטות ובאגרופים. כשהתוקפים הניחו לסרגי, והוא בתוך כל ההמולה, לא ידע זה מה קרה עם יוסי ומה עלה בגורלו, ורק לאחר שהתעשת ראה אדם מוטל על הארץ, כשהוא שותת דם, וגם אז עדיין לא הבחין שהמדובר ביוסי, עד אשר חברתו של זה האחרון - ילנה נורוסלבסקי (להלן: "ילנה") - סיפרה לו כי יוסי הוא המתבוסס בדמו. כאמור, נחשון וסרגי נחבלו מידי תוקפיהם, אך חבלותיהם לא היו קשות, יחסית, והתבטאו במספר המטומות בראשו ובפניו של נחשון; ובחתכים בשפתיו של סרגי ונפיחות בלחיו הימנית. מאידך, יוסי נפצע קשות, והובהל לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה, אשר שבה אליו רק כעבור מספר ימים של אישפוז. הוברר כי נגרמו לו שבר בגולגולת ודימומים תוך גולגולתיים, ולמעשה נשקפה סכנה לחייו, והוא נצרך - במצבו הקשה - לשני ניתוחי ראש. גם לאחר שהכרתו שבה אליו, סבל מהפרעות בזכרון, ועל פי החומר הרפואי שבתיק החקירה, ניתן לעמוד על היקף הנזקים, העלולים להיוותר בו ולהיות מנת חלקו, רק בחלוף זמן, שאז יתגבש ויתיצב מצבו, סופית. באשר לחבורת התוקפים, נראו הם - או חלקם - נמלטים מהמקום ונוסעים בשני כלי רכב. עדת ראייה (אותה בומברג) רשמה את סוגי ומספרי שני כלי הרכב; וכעבור כשעתיים מתום סידרת האירועים (בשעה 03: 00, לערך), נעצרו שלושת המשיבים והקטין בתוך אחד משני כלי הרכב הנ"ל (רכב מסוג "לאדה"), שאת מספרו רשמה אותה בומברג. על ידית דלת הרכב הנ"ל וכן בתוכו, נמצאו כתמי דם. כן נמצאו כתמי דם על בגדיהם של הקטין, של רמבם ושל ראוף, כשבגדיו של ראוף גם היו מלוכלכים בסימני אספלט. 8. השאלה העומדת על הפרק, היא שאלת זהותם של תוקפי המתלוננים, וליתר דיוק, ולעניננו - האם בידי התביעה ראיות לכאורה בדבר מעורבותם של המשיבים במעשים המיוחסים להם והקושרות אותם אל מעשי התקיפה הנ"ל, כלפי המתלוננים או כלפי מי מהם. כזכור, מתבססת התביעה על הודעתו (הודאתו) החלקית של הקטין מיום 23.11.99 (שבגבייתה הוחל בשעה 17: 40), כאחת משתי הראיות המרכזיות. ואכן, בהודעה זו (שהינה ההודעה השנייה שנגבתה הימנו ביום 23.11.99) - ולאחר שבשתי הודעותיו הקודמות (מיום 20.11.99 ומיום 23.11.99) הכחיש כל קשר לאירועים, וטען כי בעת שאלה התרחשו, שהה עם שלושת המשיבים במסעדת "קרנבל" - הודה הקטין, כי הוא ושלושת המשיבים היו בפאב, וארבעתם נטלו חלק, יחד עם אחרים, במעשי האלימות. ואולם - וגם זאת ראוי להקדים ולציין, כבר כאן ועתה - בהודעה זו מקפיד הקטין להדגיש, כי הוא ושלושת המשיבים השתתפו אך ורק במעשי האלימות כלפי נחשון (שבשמו לא ידע לנקוב, אך כינה אותו "האדם הראשון" שהותקף), וכי היה זה בשלב השני (שמחוץ לפאב); והגם שהוא מוסיף ומודה כי, אכן, סרגי ויוסי (שגם את שמותיהם לא ידע ולא נקב בהם - אך ברור שהכוונה היא אליהם) התערבו כדי למנוע את המשך האלימות כלפי נחשון, וכי אף הם הוכו, הרי, שלדבריו, לא הוא ולא איש מהמשיבים תקפו את סרגי או את יוסי, אלא חבורת "ילדים" אחרת. לדברי הקטין, בהודעה זו - שהגם שסמוך לגבייתה קדמה הבעת רצון מצידו "לספר את כל האמת", עדיין ניכרות בה (בתחילתה, לפחות) סתירות והתפתלויות, תוך ניסיון, עדיין, להסתיר או "להחליק" דברים - סיפר הקטין, בסופו של דבר, כי היה שתוי (שיכור), לאחר ששתה באותו פאב (וכלל לא היה במסעדת "קרנבל"), וכי מעורבותו החלה, כאמור, באותו שלב שבו הוכה נחשון מחוץ לפאב. לדבריו, ראה את חבריו - שלושת המשיבים - מכים אותו אדם שהיה שרוע על הקרקע (נחשון) בבעיטות ואגרופים, ומאחר והמשיבים הם "חברים שלו ורצה לעזור להם" הצטרף אף הוא אליהם, וכלשונו: "הבאתי לו גם בעיטה ואגרוף ובוקס". לדבריו, כשישה עד שיבעה אנשים, "ואולי עוד אחד", היכו את נחשון. עוד הוא מוסיף ומספר, כי לאחר מכן נמלטו הוא ושלושת המשיבים ברכב "הלאדה", שהיה נהוג בידי ראוף. כאמור, מודה עוד הקטין, כי סרגי ויוסי התערבו כדי לחלץ את נחשון. אך, לטענתו, לא הוא ולא איש משלושת המשיבים היכו את השניים, אלא קבוצה אחרת, שמנתה, לדבריו, כ- 7-10 אנשים, אם כי ראוף ו- רמבם נכחו גם הם במקום, במהלך מעשי התקיפה הללו, אך כל שעשו - כך לדבריו - הוא כי "צעקו", ולדבריו, אינו יודע מה צעקו. ביחס לכתם הדם שנמצא על בגדיו, טען הקטין שמקורו בדם שניגר מנחשון. ואמנם, כאן המקום לציין ולהדגיש, כי - וכפי שב"כ המבקשת טרחה, בהגינותה, לעדכן, כבר במהלך הדיון בפני, ובניתיים גם הומצאה על כך חוות דעת מז"פ ביום אתמול (21.12.99) - הוברר מבדיקות ה- "די.אן. אי", שנערכו על ידי המעבדה הביולוגית של המז"פ, לאחר השוואת כל כתמי הדם הנ"ל לדגימות הדם שנלקחו מיוסי (ומשלושת המשיבים) כי אין מדובר בדמו של יוסי, באף לא אחד מכתמי הדם. עוד יצויין, בהקשר זה, כי מדו"ח הפעולה של השוטר אהרוני, שנערך סמוך לאירוע, עולה כי, אכן, דם ניגר מסנטרו של נחשון, אלא שמזה לא נלקחה דגימת דם, משום מה, ומכל מקום, לא נערכה בדיקת השוואתה לכתמי הדם הנ"ל, שנמצאו על בגדי הקטין, רמבם וראוף, וברכב. באשר לעבירה המיוחסת לשלושת המשיבים, בדבר הדחתם את הקטין לספר כי, כביכול, שהו יחד עימו באותו לילה באותה מסעדת "קרנבל", וכי כלל לא היו בפאב - מאשר הקטין, בהודעתו זו, את הדברים, ומספר כי, אמנם, בהיותם ברכב ה"לאדה", לאחר הימלטותם מזירת האירוע, הדיחו אותו שלושת המשיבים לומר כך, אף שאין זו האמת. הקטין הוסיף ומסר - בתשובה לשאלת החוקר, שהודיעו כי הודעתו זו מוקלטת, ואילו ידע זאת, האם היה (הקטין) חוזר על אותם דברים - כי דבריו נכונים, והם משקפים את האמת, אך הוא פוחד ודואג שאם הדבר יוודע לשלושת המשיבים הם "יהרגו אותו", כלשונו, ועל כן הוא גם פוחד לערוך עימות חזיתי עימם, בהליכי החקירה. אין ספק שהודעה (הודאה) זו של הקטין מהווה ראיה לכאורה לא רק נגדו - הוא - ביחס לחלקו שלו באירועים האמורים, אלא גם ביחס לחלקם של שלושת המשיבים באירועים אלה. בהודעה זו יש לא רק משום הפרכת טענת האליבי של המשיבים (שהיא טענת הגנתם המרכזית ואשר הופרכה גם בעדויות אחרות) אלא גם משום עדות ישירה נגדם באשר למעורבותם באירועים נשוא האישום - אם כי, וכפי שכבר ראינו להדגיש לעיל, מפלילה היא את המשיבים (ואת הקטין) רק ביחס למעשה התקיפה נגד נחשון. 9. מכאן לראיה המרכזית השנייה, עליה מתבססת התביעה, והיא זו הנעוצה בהודעותיה של אותה בומברג. עדה זו, שבילתה אף היא בפאב יחד עם חברתה באותו לילה, מסרה בהודעתה הראשונה והקצרה, שנגבתה כבר בזירת האירועים וסמוך להתרחשותם (ביום 20.11.99), כי ראתה בפאב כחמישה עד שישה בחורים בני 17-18, שנראו לה כ"קווקזים", כשהם "הולכים מכות". כשהקטטה המשיכה וכסאות ושולחנות התעופפו, היא הזמינה משטרה, ולאחר מכן יצאה מהפאב, ושם (בחוץ) ראתה אותם "קווקזים", שהיכו בתוך הפאב, נמלטים לתוך שתי מכוניות, שאת מספריהם רשמה, כאמור. לדבריה, לא זיהתה איש מאותם אנשים שהיכו בפאב או איש מאותם אנשים שנמלטו בשני כלי הרכב. בהודעתה השניה (מיום 24.11.99), שהיתה מפורטת יותר, חזרה על אותם דברים שמסרה בהודעה הראשונה, והוסיפה: "האנשים שנתנו מכות בתוך הפאב וגם בחנייה ראיתי אותם מרביצים. ראיתי אותם עוזבים את האנשים שהרביצו להם (צ"ל: "שלהם הרביצו" - ח.ע.) וראיתי אותם קופצים לתוך הלאדה". (עמ' 2 להודעה, שורות 17-11; ההדגשות שלנו - ח.ע.). בהמשך, ובתשובה לשאלת החוקר - אם פרט לאלה שנמלטו ברכב ה"לאדה" היו עוד תוקפים נוספים מחוץ לפאב - היא משיבה: "לא חושבת שהיו עוד אנשים" (עמ' 2, שורה 17; ההדגשות שלנו - ח.ע.). בהמשך, ובתשובה לשאלת החוקר - כמה אנשים הותקפו מחוץ לפאב - היא משיבה: "ראיתי בחור אחד ששכב על הריצפה והרבה אנשים מרביצים לו בידיים וברגליים, וזה ראיתי ממרחק של 20 מ'" (עמ' 2 שורות 23-26; ההדגשות שלנו - ח.ע.). עוד מוסיפה העדה ומספרת כי: "אני אחות במקצועי ואחרי שכל מי שהרביץ ברח, אני נגשתי לפצוע בחנייה... והוא היה ללא הכרה והיה לו חירחורים... וכשהגיעו המשטרה כולם ברחו מהמקום" (עמ' 4, שורות 21-27). בסיום הודעתה זו -ובתשובה לשאלת החוקר, האם גם אלה שנמלטו ברכב השני (טנדר) הרביצו - השיבה העדה כי: "האנשים שעלו לטנדר לא תקפו, ולגבי הראשונים שעלו ל'לאדה' הם שתקפו" (עמ' 5 שורות 1-2). 10. השאלה היא: האם - ומשאין ספק, כי קיימות ראיות לכאורה, כי אלה שנמלטו ברכב ה"לאדה" הם הקטין ושלושת המשיבים, שגם נעצרו באותו רכב - יש בהודעה זו של בומברג משום ראייה לכאורה הקושרת את המשיבים גם למעשי התקיפה נגד סרגי ויוסי, ובמיוחד נגד יוסי, שכאמור, תוצאות הפגיעה בו היו קשות ביותר. אודה, כי - ולאחר עיון מדוקדק בהודעה זו - התלבטתי לא מעט בשאלה האמורה, משקשה לומר כי הודעה זו הינה ברורה וחד משמעית. שכן, מצד אחד, עולה לכאורה, מדברי העדה, (וכמצוטט לעיל, מתוך שורות 11-17 להודעה) כי אותם שנמלטו ברכב ה"לאדה" היכו מחוץ לפאב "אנשים" (בלשון רבים), ובאופן שאולי הכוונה היא לסרגיי וליוסי, או אולי אף לנחשון. מצד שני, היא אומרת (וכמצוטט לעיל, מתוך שורות 23-26 להודעה) כי ראתה "בחור אחד", ששכב על הריצפה, ו"הרבה" אנשים מרביצים לו בידיים וברגליים. אלא שמדברים אלה, אין לדעת, בבירור, למי כוונתה, בהתיחסה לאותו אדם בודד, ושמא זה היה נחשון, או אולי אפילו סרגי, אך לא בהכרח (ומכל מקום, לא מעבר לספק סביר) כוונתה היתה ליוסי. בהקשר זה, לא למותר להפנות לדברים שמסר אילדוד אמירוב (חברו של נחשון), בהודעתו מיום 20.11.99, ולפיהם ראה הוא - בעת שהמשטרה כבר הגיעה למקום, היינו, באותו שלב שאליו מתייחסת בומברג - גם את נחשון מוטל על הארץ, והשוטר מנע ממנו (מאמירוב הנ"ל) להתקרב אליו. עובדה זו, גם היא מוסיפה לספק שמא בומברג מתכוונת אולי לנחשון, ולאו דווקא ליוסי. מכל מקום, פרט לסתירה הפנימית שבדברי העדה, ביחס למספר האנשים המוכים, שראתה מחוץ לפאב (סתירה, שאני מאמין, בהחלט - אף שבשלב זה אין נבחנת שאלת המהימנות - כי אינה אלא תוצאה אובייקטיבית של העדר אפשרות, בתנאי ההמולה ששררו במהומה מחוץ לפאב, לקלוט פרטים מדוייקים, או קרובים לדיוק), הרי שמתוך דבריה עולה גם, כי אותו אדם בודד, שראתה שוכב על הריצפה, הוכה על ידי "הרבה" אנשים. התבטאות זו ("הרבה אנשים"), אף היא, קשה לומר עליה שהיא עולה בקנה אחד עם דבריה האחרים והנחרצים, לפיהם רק ארבעת הנמלטים ברכב ה"לאדה", הם שתקפו מחוץ לפאב, וכי הנמלטים בטנדר, או כל אנשים אחרים, לא נטלו חלק בתקיפה זו. ואמנם, ספק זה וחוסר הבהירות, באשר למספר האנשים (וזהותם) שתקפו מחוץ לפאב, מתחזקים גם נוכח דבריו של סרגי, עצמו (שהיה אחד מקורבנות מעשי האלימות), בהודעתו מיום 20.11.99. בהודעה זו - ושלא כדבריה של העדה בומברג - מוסר סרגי, כי במהומה, מחוץ לפאב, נטלו חלק כ- 15 (!) אנשים, שהיכו את נחשון, ואשר חלקם נפנו (נוכח מחאתו של יוסי ובקשתו כי יניחו לנחשון) אליו ואל יוסי והיכו אותם, והוא אינו יכול לזהות איש מהם. מדבריו אלה של סרגי, לא ברור כמה אנשים נטלו חלק בתקיפה כלפיו ובתקיפה כלפי יוסי. אך, מכל מקום, אין להוציא מכלל אפשרות סבירה שמספרם היה יותר מארבעה, שלהם, בלבד, מייחסת העדה את התקיפה כלפי יוסי וסרגיי, וגם אין לדעת אם ארבעה אלה (שלושת המשיבים והקטין) הם היו אלה שהיכו את יוסי וסרגי. 11. ער אני לכך, שבשלב זה, טיב הראיות נבחן במבט לכאורי, בלבד, כשהבירור לעומקם של דברים ייערך בעת הדיון בכתב האישום לגופו. אולם, מסופקני אם על סמך הודעה זו של בומברג - וגם בהנחה שזו תחזור על דוכן העדים על הדברים שבהודעה האמורה, ובית המשפט ייאמץ אותם כממצא - ניתן יהא לקשור, במידה שמעל לכל ספק סביר, את מי מהמשיבים למעשה התקיפה כלפי סרגי או (ובמיוחד) כלפי יוסי; ואין להוציא מכלל אפשרות סבירה, כי פעולות התקיפה שראתה העדה מחוץ לפאב, ושאותן היא קושרת למשיבים ולקטין בוצעו כלפי נחשון, בלבד, כפי שמסר הקטין בהודעתו (הודאתו החלקית); ואילו סרגי ויוסי הוכו על ידי אחרים. בל נשכח עוד, כי גם על פי נוסח כתב האישום נגד המשיבים, הרי שעל פי הנטען בו, לא רק המשיבים (והקטין) עזבו את נחשון והחלו להכות את סרגי ויוסי, אלא גם, ובנוסף, "חלק מחבורתם של הנאשמים (המשיבים - ח.ע.)" (ראה סעיף 5 לכתב האישום), היינו, גם על פי כתב האישום, המשיבים והקטין לא היו היחידים שהיכו את השניים; ואם כך, הרי שקיים, לפחות, ספק סביר אם אמנם שלושת המשיבים והקטין, הם היו אלה שתקפו את סרגי ויוסי; ומכל מקום, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דבריה של בומברג, כי רק שלושת המשיבים והקטין תקפו מחוץ לפאב. ספק זה, מתחזק עוד, נוכח עדותה של אותה ילנה (חברתו של יוסי), אשר בהודעתה מיום 22.11.99, מסרה כי היא מסוגלת לזהות, בוודאות, את אחד מאלה שתקפו הן את סרגי והן את יוסי, ולאור דבריה אלה זומנה לביצוע מסדר זיהוי. דא עקא, שבמסדר זיהוי זה, שנערך ביום 28.11.99, ושבו הוצבו 12 ניצבים - ובתוכם, רמבם וראוף - הצביעה ילנה, דווקא, על אדם בשם קונסנטין אפשטיין, בהחלטיות ובוודאיות גמורה, כאותו אדם שאליו התכוונה, ככזה שנטל חלק בתקיפת סרגי ויוסי. אלא שהוברר, כי אותו קונסנטין אפשטיין - גם אם רצה - לא יכול היה, בשום פנים ואופן, להמצא בזירת האירועים נשוא כתב האישום, שכן, בעת התרחשות האירועים האמורים נתון היה הוא מאחורי סורג ובריח, כעצור עד תום ההליכים, והוא הוצב במסדר הזיהוי, כאחד הניצבים, בלבד, ולא כחשוד. עובדה זו, מוסיפה ומחזקת את הספק האמור, ומעידה על כך שקשה היה, במצב הדברים וההמולה ששררו מחוץ לפאב, לדעת מי תקף ואת מי. בהקשר זה, לא למותר לציין, כי לקטין ולויטאלי (המשיב מס' 3) לא נערך מסדר זיהוי, על ידי ילנה, ונראה כי לא בכדי, משהוברר לחוקרים - בעקבות מסדר הזיהוי שנערך לרמבם ולראוף, כאמור לעיל - כי אין כל טעם בכך, לאחר שהתברר, כי אותה ילנה לא מסוגלת, למעשה, לזהות את מי מתוקפיו של יוסי, למרות הודעתה הנחרצת בדבר מסוגלות זו. עוד לא למותר לציין, כי כל שלושת המשיבים הביעו, בחקירתם, הסכמה כי יבוצע להם מסדר זיהוי. כן, ולמען שלמות התמונה, יצויין כי כל המתלוננים מסרו בהודעותיהם, כי אינם מסוגלים לזהות איש מתוקפיהם. 12. לא התעלמתי מטענותיה של באת כוחה המלומדת של המבקשת, בדבר אותן "ראיות חיזוק" נוספות, שלדבריה, קושרות את המשיבים גם למעשי התקיפה נגד סרגי ויוסי, היינו: הפרכת טענת האליבי של המשיבים, שבאמצעותה ביקשו להרחיק עצמם מכל מעורבות בחלק כלשהו של האירועים נשוא כתב האישום; המלטותם מהמקום; הדחתם את הקטין לומר ששהו עימו במסעדת "קרנבל", בעת התרחשות האירועים; נסיונם של רמבם וראוף למנוע מעצורים להשתתף במסדר הזיהוי; וקשירת קשר השתיקה בין המשיבים, כשאיש מסמן לרעהו שלא לפצות פה. ואולם, גם את כל התנהגויות המפלילות, לכאורה, הללו, אין הכרח - לאור כל האמור לעיל - לפרש ככאלו שקושרות את המשיבים, דווקא (או גם), לתקיפת סרגי ויוסי, ואין זה בלתי סביר שבהתנהגויות אלו ביקשו המשיבים להרחיק עצמם, כליל וגם מתקיפתו של נחשון, שכלפיו החלה סדרת מעשי האלימות מצד כלל התוקפים, בזירת האירוע, ומכאן התפתחה זו לאשר התפתחה. עד כאן באשר לראיות לכאורה, ביחס למעשי התקיפה נגד שלושת המתלוננים, והנוגעות לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בנסיבות מחמירות (כלפי נחשון וסרגי), ולעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (כלפי יוסי). 13. באשר לעבירה הנוספת המיוחסת למשיבים, בדבר הדחה בחקירה - נוכח הדחתם את הקטין, טרם מעצרם, לספר ששהו עימו באותה מסעדת "קרנבל", תוך נסיון לבניית אליבי - אין ספק, כי קיימות ראיות לכאורה, לביסוס עבירה זו, והיא נעוצה בהודעתו (הודאתו החלקית) של הקטין, בה מסר, מפורשות, כי כך דרשו המשיבים הימנו לומר, ולמעשה, גם ב"כ המשיבים לא טען בענין זה בדיון בפני, כל מאומה. כך הם הדברים, גם ביחס לעוד עבירה נוספת המיוחסת לרמבם ולראוף, היינו, שיבוש מהלכי משפט, שיסודה בכך שפנו לעצורים, שאמורים היו לשמש כניצבים במסדר הזיהוי שנערך להם, ולהניעם שלא ליטול חלק במסדר זיהוי זה. בנדון זה מצויים בחומר החקירה דו"חות זכ"ד של השוטרים ואדיסלאב ארצ'ינסקי ו- לאוניד גרינשפון מיום 28.11.99, מהם עולה, כי רמבם וראוף ביקשו (דרשו) מאותם עצורים לחזור לתאיהם, וכי אין צורך שישמשו ניצבים במסדר הזיהוי. ואמנם, עצורים אלו נענו לבקשה (הדרישה), חזרו לתאיהם וסרבו ליטול חלק במסדר הזיהוי. 14. לסיכום פרק זה - הנוגע לשאלת קיומן, או העדרן, של ראיות לכאורה לביסוס האשמתם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם - מצאתי, כי קיימות, בוודאות, ראיות לכאורה נגד שלושת המשיבים, הן ביחס לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בנסיבות מחמירות (כלפי נחשון); הן ביחס לעבירה של הדחה בחקירה (הדחת הקטין לתמוך בטענת האליבי השיקרית לכאורה); והן ביחס לעבירה של שיבוש מהלכי משפט (מניעת העצורים להשתתף במסדר הזיהוי). ברם, נסתפקתי, כמבואר לעיל, בשאלה אם קיימות ראיות לכאורה, במידה המספקת על פי ההלכה, באשר למעורבותם של המשיבים, או מי מהם, בעבירה החמורה ביותר - מבין כלל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום - היינו, העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שעל פי כתב האישום ועל פי אשר הבהירה ב"כ המדינה, מתייחסת היא לתקיפה כלפי יוסי, ושתוצאותיה הן, ללא ספק, חמורות וקשות ביותר, ומכאן גם החומרה הרבתי הנעוצה בה, בהשוואה ליתר העבירות המיוחסות למשיבים. יחד עם זאת - ואף זה ראוי לציין - על אף הספק שמתעורר מתוך חומר החקירה, בדבר קיומן של ראיות לכאורה, במידה המספקת על פי הדין, בכל הקשור למעורבותם של המשיבים או מי מהם במעשי האלימות כלפי יוסי (ושהם המקימים את העבירה החמורה ביותר המיוחסת להם), הרי, שמאידך, גם לא ניתן לומר שחומר הראיות מחוסר כל בסיס כזה שעליו ניתן להשתית את העבירה האמורה, כך שבסופו של חשבון - ולאחר שיקול מעמיק - הרי שעדיין ניתן לומר כי עננה לא קלה מרחפת על פני המשיבים, ככאלה שמעורבים היו גם במעשה האלימות הקשה והחמורה כלפי יוסי - הגם, שכאמור, אין ניתן לומר, מאידך, ובהחלטיות, כי מבחינת טיב הראיות ומידתן, הינן כאלה העולות כדי ראיות לכאורה, היינו, כי טמון בה פוטנציאל סביר כזה, שעל יסודן ניתן יהא להרשיע את המשיבים, במידה שמעבר לכל ספק סביר, בעבירה החמורה ביותר, מבין כלל העבירות שבכתב האישום, שענינה, כאמור, חבלה בכוונה מחמירה והנוגעת לתקיפה כלפי יוסי ותוצאותיה. עילת מעצר וחלופה למעצר 15. בצאתה מנקודת הנחה, שביחס לכל העבירות המיוחסות למשיבים (לרבות, העבירה החמורה מכולן, שענינה חבלה בכוונה מחמירה, המתייחסת למעשה האלימות החמור ביותר כלפי יוסי), קיימות ראיות נגד המשיבים, ביקשה באת כוח המדינה לנעוץ את עילת המעצר, נגד המשיבים, הן בחזקת המסוכנות הנשקפת מהם לשלום הציבור, ובהתבסס על סעיף 21 (א) (1) (ג) (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמוכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), בהיות העבירה כלפי יוסי מלווה באלימות חמורה ובאכזריות; והן בקיומו של יסוד סביר לחשש בדבר שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים (לפי סעיף 21 (א) (1) לחוק המעצרים), לנוכח הדחת שלושת המשיבים את הקטין לתמוך בטענת האליבי השיקרית שלהם, ולנוכח עשייתם לשיבוש הליכי משפט, במונעם את העצורים, כאמור לעיל, מלהשתתף במסדר הזיהוי. ואכן, אליבא דידי, הרי שגם בהתייחס רק לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, בנסיבות מחמירות - שלגביה, כאמור, אין ספק בעיני כי קיימות ראיות לכאורה, נגד המשיבים, ככל שהיא נוגעת למעשי האלימות כלפי נחשון - אין להקל בה ראש, והיא מעידה, כשלעצמה, על הסיכון הנשקף מהמשיבים לשלום הציבור, וככזה שיכול לשמש עילה ובסיס למעצרם. תקיפת המשיבים את נחשון היתה ללא כל סיבה נראית לעיין, אלא פרי בריונות, לשמה, ורק על שום שאולי אותו נחשון "הסתכל" על מי מהם, ודי היה בכך, מבחינתם, כדי להתנפל עליו ולהכותו, ובכך להצית את פתיל התבערה, שהוליך, בסופו של דבר, להתלקחות הרבתי שבמהלכה הוכה יוסי, מכות נמרצות, שגרמו לו לחבלות קשות ולנזקים חמורים ביותר, וכל זאת רק על אשר "מלאו ליבו" להתערב כדי לחלץ את נחשון מידי תוקפיו. האלימות בקרב החברה הישראלית פשטה למימדים מדאיגים ובמקרים רבים - כמו גם במקרה דנן - על לא מאומה, כאמור; וכשם שיש לעשות להדברת התופעה, על ידי ענישה מתאימה, למען תת בטחון לאזרח התמים המבקש לבלות או לעשות כחפצו, כפי שהוא זכאי במסגרת החוק, ולבל יימצא חשוף, לפתע, לאלימות המסכנת את בריאותו ואת שלמות גופו, כך יש לנהוג גם במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד נאשם המואשם בעבירות מסוג זה (אם יימצאו ראיות לכאורה נגדו), על מנת לקדם את פני הסיכון הנשקף מנאשם שכזה. ואמנם - וזאת אדגיש ואציין - אילמלא הספק בדבר קיומן של ראיות לכאורה בדבר נטילת המשיבים חלק במעשה התקיפה כלפי יוסי, שהוא המעשה החמור ביותר בתוך פרשה זו ושהוביל לתוצאות הקשות והחמורות, לא הייתי מהסס להורות על מעצרם עד תום ההליכים, וזאת, אם לנוכח חזקת המסוכנות הנגלית, מאליה, מתוך המעשה ותוצאותיו, ואם נוכח העילה השנייה עליה הצביעה באת כוח המדינה, היינו, החשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים - חשש שלכאורה, אכן, עולה, מיניה וביה ובעיקר, מתוך עשייתם של המשיבים להדחת הקטין למסור דברים שאינם אמת, במטרה לתמוך בטענת האליבי שהמציאו, ושנמצאה שיקרית, לכאורה. ברם, נוכח הקשיים הראייתיים עליהם הצבעתי, בכל הנוגע למעשה התקיפה כלפי יוסי - שהוא, כאמור, החמור והמהותי ביותר, במסכת האירועים נשוא כתב האישום, ושבקשר עימו מיוחסת להם העבירה החמורה ביותר מבין העבירות שבכתב האישום - לא מצאתי (אם כי גם זאת לא בלי היסוס) צורך והכרח להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. זאת, הן משאין לשכוח, שבסופו של דבר, מעצר עד תום ההליכים "אינו מהווה מקדמה על חשבון הענש" לו צפוי הנאשם, אם ולכשיורשע - מימרא שהוטבעה זה מכבר בהלכה הפסוקה, ולא רק שלא נס ליחה ועדיין תקפה היא, אלא ממשיכה היא לשאת משנה תקף, נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; והן, משמכל מקום, ועל פי סעיף 21 ב (1) לחוק המעצרים, שומא על בית המשפט לבחון בכל מקרה - ותהא חומרת העבירה אשר תהא, או עילת המעצר אשר תהא - האין חלופה למעצרו של נאשם, אשר, מחד, חומרתה פחותה ממעצר, ומאידך, יש בה כדי להשיג את התכלית שביסוד עילת המעצר. 16. ואכן, לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה שלאיש מהמשיבים, שהינם בחורים צעירים, אין כל הרשעות קודמות, בדעתי לנקוט לגביהם בחלופת מעצר נאותה - שאף היא אינה קלה, מבחינתם - היינו, כי יהיו נתונים במעצר בית מלא, למשך 24 שעות ביממה, בבית הוריהם ותחת פיקוחם הצמוד של אלה, לאחר שבישיבה הנוספת שקיימתי לצורך זה, מצאתי כי אלה נכונים ומסוגלים ליטול על עצמם התחייבות לפיקוח ולצמידות, כאמור, ולערוב לכך שהמשיבים ימלאו אחר תנאי חלופה זו; וב"כ המדינה - בהגינותה - גם לא טענה בפני להעדר מסוגלותם או להעדר התאמתם של ערבים מוצעים אלה ליטול על עצמם התחייבויות אלו. חלופת מעצר זו - בצורה של מעצר בית מלא, שמשמעותה הגבלה לא קלה על חפש תנועתם של המשיבים, על כל המשתמע מכך - מצאתיה, כאמור, כחלופה נאותה, בנסיבות הענין, ואשר יש בה כדי לקדם את התכלית שביסוד עילות המעצר, להן טענה ב"כ המדינה, ובמיוחד כשלחלופה זו יתווספו גם תנאים נוספים, וביניהם המצאת ערובות מתאימות, לרבות ערבון כספי במזומן. 17. אשר על כן, אני מורה על מעצרו של כל אחד משלושת המשיבים עד תום ההליכים נגדו. אולם, הוא יהיה רשאי להשתחרר ממעצר זה, אם ולאחר שימציא את הערבויות כדלהלן, וכל זמן שיעמוד בתנאי השיחרור, כאמור להלן: א.(1) המשיב מס' 1 יימצא במעצר בית מלא בבית אביו (2) המשיב מס' 2 יימצא במעצר בית מלא בבית אביו (3) המשיב מס' 3 יימצא במעצר בית מלא בבית אימו איש מהמשיבים לא יהא רשאי לצאת מפתח הבית בו ימצא במעצר בית, כאמור לעיל, למשך פרק זמן כלשהו, אלא לשם הגעה לבית המשפט, לצורך הדיונים על פי כתב האישום לגופו, וכשהוא מלווה בערבו, כאמור לעיל, אשר יחזירנו מיד בתום הדיון לביתו. ב. איש מהמשיבים לא יצור קשר, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מי מהמשיבים האחרים, או עם הקטין (סרגי אושרובסקי), או עם מי מהעדים, או עם מי מהמעורבים בפרשה. ג. כל אחד מהמשיבים יפקיד בקופת בית המשפט ערבון כספי, במזומן, בסך 15,000 ש"ח, וכן, ובנוסף, ימציא כתב ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' של ערבו, כאמור לעיל, בסכום של 50,000 ש"ח.מעצרמשפט פליליאלימותמעצר ביתתקיפה