מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שחרור אסיר נכה מהכלא: 1. בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הוועדה") מיום 29/7/12, אשר דחתה את בקשת העותר לשחרורו על תנאי ממאסר לתקופה של 66 חודש שהוא מרצה. 2. העותר הורשע על פי הודאתו, בת"פ 3887/05 ו- 3698/06 (בימ"ש שלום ת"א) בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שבועת שקר, הונאה בכרטיס חיוב, גניבה בידי מורשה, שיבוש מהלכי משפט, השמטת הכנסה מדו"ח, הכנה או קיום פנקסי חשבונות כוזבים, ושימוש במירמה, עורמה ותחבולה. שני התיקים קשורים זה בזה וביסודם עומדת פרשת הונאה מתוחכמת שהגה וביצע העותר. העותר איתר באמצעות אחר קרקעות המצויות בבעלותם של תושבי חוץ, זייף בעצמו או בעזרת אחרים מסמכים שונים שבאמצעותם מכר את הקרקעות לצדדים שלישיים, תוך שהוא משלשל את התמורה לכיסו. בין המסמכים המזויפים ששימשו את העותר לביצוע ההונאה היו דרכונים, תעודות זהות, אישורים קונסולאריים, צוואות, יפויי כוח, חתימות של עורכי דין, תצהירים, אישורי עירייה ואישורי מס. התיק השני כלל שני אישומים בגין עבירות מס, שמהותן הימנעות מדיווח לפקיד השומה על ההכנסות שנבעו ממכירת הקרקעות שלא כדין. ההיקף הכספי של העבירות הנ"ל היה בלתי מבוטל שכן העותר הפקיד בתקופה הרלוונטית סכום של 2,750,000 דולרים בחשבונות נאמנות - סכום אשר יוחס לעבירות המרמה שביצע באמצעות מכירת הקרקעות. כמו כן, העותר השמיט מהדו"חות השונים שהגיש לשלטונות המס במרוצת התקופה הנ"ל סכום של 1,450,000 דולרים. 3. בימ"ש השלום בתל אביב גזר על העותר 60 חודשי מאסר בפועל, וכן הפעיל בחופף עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים, גזר עליו שנת מאסר על תנאי בתנאים שקבע, תשלום קנס בסך 30,000 ₪, וחייב אותו בפיצוי כספי למתלוננים בסכום של 150,000 ₪. ערעור המדינה על קולת העונש התקבל, וביהמ"ש המחוזי בת"א (ע"פ 71943/00 ואח') הטיל על העותר 68 חודשי מאסר בפועל (60 חודשי המאסר שהוטלו ע"י בימ"ש השלום, בצירוף תקופת המאסר המותנה בן שמונה חודשים), ותשלום קנס בסכום של 150,000₪, ופיצוי בסך 652,200₪. פסק דין זה אושר ע"י ביהמ"ש העליון ברע"פ 6924/08 (ראה נספחים ג'-ד' לתגובת המשיב). בנוסף, הורשע העותר, בת"פ 4391/08 (בימ"ש שלום ת"א) בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבל באמצעותו דבר במירמה, ונדון לשמונה חודשי מאסר בפועל במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו בתיקים הנ"ל, וכן למאסר על תנאי למשך שנה בתנאים שנקבעו בגזה"ד. תקופת המאסר הכוללת עמדה על 76 חודשים, אך עונשו של העותר הוקל ע"י נשיא המדינה, והועמד על 66 חודשים (ראה נספח ב' לתגובת המשיב). העותר החל לרצות את מאסרו ביום 20/8/08. מועד תום ריצוי 2/3 (בניכוי מינהלי) חל ביום 26/1/12, ומועד שחרורו המלא (בניכוי מינהלי) יחול ביום 27/11/13. העותר ביקש מוועדת השחרורים לשחררו על תנאי בשל נימוקים רפואיים אך בקשתו נדחתה. עתירה שהגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א נדחתה ורע"ב שהגיש לביהמ"ש העליון (רע"ב 7333/09) נדחה אף הוא (ראה נספח ז' לתגובת המשיב). החלטת הועדה 4. הועדה דחתה את בקשת העותר לשחרור על תנאי ממאסרו ובהחלטתה, מושא עתירה זו, קבעה כדלקמן: א. העבירות שביצע העותר הן חמורות ביותר, כפי שתואר ופורט בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. ב. העותר לא שילם את הקנס בסכום של 150,000₪ אלא סכום של 30,000₪ בלבד. סכום זה, ששולם על ידו, נזקף לפי החוק תחילה על חשבון הפיצויים. מכאן שהעותר נחשב כמי שלא שילם כלל את הקנס, ושילם 30,000₪ בלבד מסכום הפיצוי שהושת עליו. ג. העותר טען כי סיים לרצות שני שליש מן המאסר שהוטל עליו, שכן הוא אמנם לא שילם את הקנס, ועל כן לכאורה עליו לרצות תקופת מאסר נוספת של 15 חודש, שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי למקרה שלא ישלם את הקנס, אך צו כינוס נכסים בפשיטת רגל, שניתן נגדו, פוטר אותו מתשלום הקנס, ועל כן אין מקום להפעיל את עונש המאסר-חלף-הקנס שהוטל עליו. הועדה קבעה כי המאסר חלף הקנס עומד בתוקפו ועל כן נראה לכאורה שהעותר טרם ריצה שני שליש מתקופת מאסרו, אולם הוסיפה וציינה כי אין זה מתפקידה להורות על הפעלת המאסר בשל אי תשלום הקנס. ד. העותר מסוכן לציבור. מסוכנותו נותרה כפי שהיתה כשנשלח לכלא. הוא ביצע עבירות חמורות של מרמה והונאה, ולא היה בנכותו, בשיעור 100%, כדי לעכב בעדו מלבצען. ה. העותר לא הפנים את חומרת מעשיו, לא התחרט עליהם ולא פיצה את קורבנותיו. ו. העותר אינו ראוי לשחרור שכן מסוכנותו עדיין קיימת. 5. טענות העותר העתירה הוגשה בשם העותר ע"י עו"ד רוזנפלד מטעם הסניגוריה הציבורית, שגם ייצגה אותו במהלך הדיון בפנינו, אך לאחר הדיון ביקשה עו"ד רוזנפלד לשחררה מייצוג העותר, בקשתה התקבלה והעותר שלח השלמה בכתב לטיעוניו, בצירוף מסמכים, עליה הגיבה ב"כ היועמ"ש. א. חומרת העבירות היא רק אחד השיקולים שעל הועדה לשקול, אך לא שיקול יחיד ובלעדי. אין בכוחה של חומרת העבירות כשלעצמה כדי לשלול את זכותו של העותר לבקש שחרור על תנאי. ב. העותר הוא כיום נכה בשיעור 100%, משותק בכל ארבעת גפיו, מתנהל בכיסא גלגלים, ומאושפז במוסד סיעודי. הוא משותק מצווארו ומטה, מצבו מוגדר "סיעודי מורכב", והוא אינו מסוגל לבצע שום פעילות פרט לדיבור. הוא זקוק לטיפול ע"י צוות רב מקצועי מתחומי הטיפול, הסיעוד והשיקום, ולעזרה בכל שעות היממה לביצוע פעולות היום יום. העותר אינו יכול להשתמש בידיו, אינו מסוגל להחזיק עט בידו, או לבצע שיחת טלפון ללא עזרת הזולת. הטענות ביחס למצבו הרפואי אינן מועלות בגידרו של סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק"), אלא בגידרו של סעיף 9(10) לחוק, שעניינו נתונים אישיים. הטענה היא, כי בשים לב למצבו הרפואי של העותר, לא נשקפת כל סכנה משחרורו המוקדם, הואיל ומצבו הרפואי הקשה והמורכב מסכל את יכולתו לבצע עבירות. ג. היה על הועדה לשקול את השאלה האם צפוי סיכון הנובע משחרורו המוקדם של העותר, להבדיל מסיכון הקיים גם ללא השחרור המוקדם. במקרה דנן, מסוכנותו של העותר לאחר השחרור המוקדם תהיה זהה למסוכנותו כיום, ללא שחרור מוקדם, שכן העותר אינו שוהה בבית סוהר מזה למעלה משנה אלא הוא שוהה במוסד סיעודי "נאות התיכון", ללא כל פיקוח או שמירה של אנשי שב"ס. הוא רשאי לשוחח בטלפון ללא הגבלה, ויש לו נגישות מלאה למחשב ולאינטרנט. הוא יוצא שלש פעמים בשבוע לטיפולים מחוץ למוסד, בליווי אח סיעודי, וללא כל פיקוח או שמירה של שב"ס. חרף חרותו הכמעט מוחלטת, במוסד הסיעודי בו הוא שוהה, ויכולתו לעשות ככל רצונו בהעדר כל פיקוח או שמירה מצד שב"ס, הוא מתנהג ללא רבב, ולא ביצע כל עבירות בתקופה זו. כל אלה מעידים על כך שלא נשקפת מהעותר כל מסוכנות, אף לשיטת שב"ס. ד. רשיון עוה"ד של העותר נשלל לצמיתות, ועל כן החשש שמא ישוב ויבצע עבירות כדוגמת אלה שביצע מתוקף היותו עו"ד הוא אפסי. ה. שלא כקביעת הועדה לפיה העותר לא הפנים את חומרת מעשיו ולא התחרט עליהם, עולה מהדו"ח הסוציאלי ע/6 כי הוא מודה בעבירות המיוחסות לו, אינו מקל ראש בחומרת מעשיו, רואה את חלקו בקיום העבירות, ומנסה להבין את הנסיבות והגורמים שהובילו אותו לביצוע העבירות. בדו"ח הסוציאלי נכתב גם כי העותר מקיים קשר טיפולי פרטני עם עו"ס האגף, משתתף בקבוצה טיפולית בענין התמודדות עם החולי במאסר ולוקח חלק בכל פעילות הנערכת באגף, והשתלבותו החברתית באגף תקינה. בדו"ח גורמי טיפול מיום 28/5/12 צוין כי העותר הוא אסיר חיובי ושותף פעיל בפעילויות חינוך ובדו"ח גורמי טיפול מיום 30/9/12 צוין כי העותר מתפקד בצורה חיובית וקבועה. ו. העותר הציג תוכנית שיקום פרטית (שכן, לאור מצבו הרפואי, לא הוכנה לו תוכנית שיקום מטעם רש"א), אשר יש בה כדי לאיין כליל את מסוכנותו. ז. במסגרת הטיעונים לעונש בבימ"ש השלום, הגיש העותר מסמך, נ/2, בו השיב תשובה מפורטת לשאלה מה עלה בגורל הכספים שקיבל במירמה מקורבנותיו. מהמסמך עולה כי הרוב המכריע של הכספים, שהתקבלו ע"י העותר בפועל לכיסו, הוחזרו על ידו לקורבנותיו, ורק סכום של 58,000$ נשאר בידיו (לטענתו, גם סכום זה לא נשאר בידיו, אך המסמך לא כלל פעולות כספיות שאין לו תיעוד לגביהן). ח. מאז כניסתו של העותר למאסר, הופסקה קיצבת הנכות אותה הוא קיבל ממשרד הבטחון בהיותו נכה צה"ל. על כן אין לו כיום כל מקור כלכלי ממנו הוא יכול לשלם את הפיצוי ואת הקנס. העותר שילם סכום של 30,000 ₪ מתוך הפיצוי ועם שחרורו ממאסר הוא יוכל לשלם את יתרת הסכום, שכן אז תחודש קיצבת הנכות שהוא זכאי לה ממשרד הבטחון. בסעיף 44 להשלמת טענותיו בכתב העלה העותר שתי חלופות נוספות ביחס לאפשרות תשלום הפיצוי על ידו, האחת - לקבוע את המרכז לגביית קנסות כמוטב של ביטוח חיים קבוצתי שיש לו בסך של 100,000 ₪; והשניה - לתת המחאת זכות בלתי חוזרת לטובת המרכז לגביית קנסות ביחס לכל סכום שיתקבל כתוצאה מתביעת נזיקין שבכוונתו להגיש כנגד המדינה. ט'. עוד בשנת 2007, בטרם ניתן גזר הדין בבימ"ש השלום, הגיש אחד מנושיו של העותר בקשה להכריז עליו כפושט רגל, ניתן צו כינוס נכסים, ונקבע כי כל ההליכים המשפטיים, לרבות הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגד העותר, יעוכבו. י'. המנהלת המיוחדת שמונתה בתיק הפש"ר הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי שדן בתיק שבה טענה כי העותר שילם את הקנס בסך 30,000₪ למרכז לגביית קנסות לאחר מתן צו הכינוס, באופן המהווה העדפת נושים אסורה, ועל כן היא ביקשה לחייב את המרכז לגביית קנסות להעביר את הסכום הנ"ל לקופת הפש"ר. בקשתה התקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 20/11/12 ועל כן, לטענת העותר, הוא לא רשאי, כל עוד הוא בהליכי פש"ר, לשלם את הקנס והפיצוי, הואיל ולטענת המנהלת המיוחדת, אותה קיבל ביהמ"ש, יהיה בכך משום העדפה אסורה של נושה, וממילא ייאלץ המרכז לגביית קנסות להעביר את הסכום שהעותר ישלם כקנס לקופת הפש"ר. י"א. השהות במוסד הסיעודי בו העותר מאושפז כיום גורמת לו פגיעה קשה בבריאותו הפיזית והנפשית. 6. תגובת היועמ"ש א. העותר הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות חמורות, ובהיקף כספי גדול. ביהמ"ש המחוזי קבע ש"מדובר ברצידיביסט מסוכן וחסר מעצורים, שרשאית החברה כולה להתגונן מפניו, בדרך היחידה הפתוחה בפניה, קרי, בהשמתו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת ביותר, כדי שלא יוכל לפגוע שוב ושוב בציבור וברכושו". ב. לחובת העותר 5 הרשעות קודמות בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, קבלת דבר במרמה, ומתן עדויות סותרות. ג. כל שלוש הערכאות השיפוטיות דנו במצבו הרפואי של העותר, וקבעו כי הוא אינו עומד בתנאי סעיף 7 לחוק. העותר לא הגיש בקשה חדשה לפי סעיף 7 לחוק, ולא הוכיח שינוי מהותי לרעה במצבו הרפואי. ד. לטענת העותר כי אין לו כיום, מחמת מצבו, היכולת הפיזית לבצע עבירות משיב היועמ"ש כי עסקינן בעבירות מירמה וזיוף, והיכולות הפיזיות בעבירות אלה אינן חזות הכל. גם בעת ביצוע העבירות היה העותר חולה ולמרות זאת מצבו הרפואי לא מנע ממנו מלבצען. דווקא הכתוב במסמך השלמת הטיעונים שהגיש העותר בעצמו מלמד כי הוא מוצא דרך להתגבר על קשייו הפיזיים, ואין במיגבלותיו הגופניות כדי למנוע ממנו לערוך ולהפיק מסמכים רשמיים, ומכאן שקיימת, גם כיום, יכולתו לשוב ולבצע עבירות מירמה וזיוף. ה. העותר שילם עד היום רק 30,000₪ על חשבון הפיצוי שהושת עליו, שזה סכום מזערי. הוא לא שילם את הקנס, ולא עשה דבר בכדי לשלם אותו. העותר רק הגיש בקשות שונות לביהמ"ש שמטרתן להימנע מתשלום הפיצוי לקורבנותיו ולא נתן מענה לשאלה לאן נעלמו כל אותם כספים שגזל מהם במירמה. בתשלום פיצוי יש כדי ללמד על אמפטיה שמגלה האסיר כלפי קורבנו, ויש בו כדי להוכיח העדר מסוכנות וסיכויי שיקום ואילו אי תשלום הפיצוי מלמד על חוסר אמפטיה, חוסר הפנמה, וחוסר רצון אמיתי לשיקום. ו. העותר מצוי בהליך פש"ר, אך הוא טרם הוכרז פושט רגל והליכי פשיטת הרגל כשלעצמם אינם מהווים נימוק מוצדק לאי תשלום הפיצוי והקנס. ז. טענותיו של העותר באשר לטיפול הרפואי שהוא מקבל במוסד הסיעודי שהוא מאושפז בו כיום, ובאשר לפגיעה בבריאותו בשל הימצאו שם, אין מקומן בפני ועדת השחרורים, וממילא - גם לא בעתירה זו, ופתוחה בפניו הדרך להגיש עתירת אסיר בענין זה. דיון והכרעה 7. בפתח החלטתה דנה הועדה באריכות בשאלה האם העותר סיים לרצות 2/3 מתקופת מאסרו, כאשר גדר הספק הוא האם יש להפעיל את המאסר-חלף-קנס, למשך 15 חודשים, שהוטל על העותר בגזר הדין, או שמא צו הכינוס שניתן כנגד העותר בהליכי פשיטת הרגל שננקטו נגדו פוטר אותו מתשלום הקנס, שאם כך הוא, הרי שאין מקום להפעיל את המאסר בשל אי תשלום הקנס. הועדה החליטה בענין זה שהמאסר שהוטל חלף הקנס עומד בתוקפו, אולם לא היה על הועדה לדון בסוגיה זו כלל ועיקר, ואף הועדה עצמה היתה ערה לכך בציינה (בפיסקה 8), כי אין זה מתפקידה להורות על הפעלת המאסר-חלף-הקנס. הגוף שבסמכותו להפעיל את המאסר חלף הקנס הוא המרכז לגביית קנסות, באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט, ואין הדבר מצוי בסמכותה של ועדת השחרורים. בעובדה, המאסר-חלף-קנס לא הופעל עד כה כנגד העותר ואף לא התבקשה הפעלתו, וכפועל יוצא מכך, מועד תום ריצוי 2/3 ממאסרו חל ביום 19/4/12, ובניכוי מינהלי - ביום 26/1/12, כך שהעותר סיים לרצות 2/3 ממאסרו לפני מועד הדיון בוועדה. (ה) העותר לא פיצה את קורבנותיו. 8. לחומרת העבירות נודעת חשיבות בלתי מבוטלת לענין בקשתו של העותר לשחרור מוקדם (רע"ב 7773/09 רוני שוורץ נ' ועדת השחרורים, פורסם באתר נבו, עמ' 24 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי לא חסך מילים ביחס לחומרה יוצאת הדופן שבמעשיו של העותר (ר' בפיסקה 16 לפסק הדין), ואף הגדיר אותו כרצידיביסט מסוכן וחסר מעצורים, שיש להרחיקו מהחברה לתקופה ממושכת ביותר. עוד יש לציין כי מלבד הרשעותיו של העותר נושא מאסרו יש לחובתו של העותר חמש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות מירמה וזיוף, שבוצעו בשנים 1993 ו- 1998. יתר על כן, לאחר שהעותר הורשע בתיק שבגינו הוא מרצה את מאסרו, בינואר 2007, ובטרם נגזר דינו באותו תיק, בדצמבר 2007, הוא ביצע עבירות נוספות מאותו סוג במהלך החודשים מאי - יולי 2007 ונידון בגינן בשנת 2010. העותר מעיד על עצמו כי מעשיו הינם "חלק מהתנהלות כללית של "לקיחת סיכונים וריגושים ובחינת גבול יכולותיו". הוא מתאר "דחף התמכרותי לריגוש, לקיחת סיכונים שאליה מתלווה תחושה של התרגשות ואופוריה כאשר הוא מצליח לממש דחפיו אלה" (ציטוט מתוך תכנית השיקום הפרטית שנערכה עבור העותר ע"י אסנת גיא, בעמ' 3). כך גם בדו"ח הסוציאלי לועדת השחרורים מצוין כי, לדברי העותר, העבירות בוצעו על רקע התנהגותו המאופיינת בהרגליו לקחת סיכונים, גם בעלי אופי פלילי. 9. חרף כל האמור לעיל, אנו סבורים כי בנסיבות העותר שבפנינו, שהן מיוחדות ויוצאות דופן, לא נשקפת ממנו מסוכנות של ממש אם ישוחרר על תנאי בשל מצבו הרפואי הקשה ביותר. איננו מתייחסים להיבט הרפואי בהקשר לסעיף 7 לחוק, כי אם בהקשר לנתוניו האישיים של העותר, המהווים חלק מן הנתונים הרלוונטיים, לפי סעיף 9(10) לחוק, לקביעת מסוכנותו לשלום הציבור, אם ישוחרר על תנאי. כפי שעולה מחוות הדעת שניתנה ע"י קרפ"ר שב"ס לוועדה ביום 4/9/11, העותר עבר ניתוח בעמוד השדרה ביום 27/6/11, ובתום הניתוח הוא נותר משותק בארבעת גפיו מצווארו ומטה. הוא הפך לסיעודי מורכב, אשר אינו מסוגל לבצע שום פעילות פרט לדיבור, וזקוק לטיפול ע"י צוות רב מקצועי מתחומי הטיפול, הסיעוד והשיקום, ולעזרה במהלך כל שעות היממה לביצוע כל פעולות היום יום. העותר הוא נכה בשיעור 100%, מרותק לכסא גלגלים, זקוק לעזרה סיעודית מלאה, ומאושפז מאז 29/8/11 במוסד סיעודי, במחלקה סיעודית מורכבת, כשהוא מלווה באח סיעודי צמוד. ב"כ היועמ"ש טוען כי מצבו הרפואי של העותר היה קשה כבר בתקופה שבה הוא ביצע את העבירות, בשנים 2002 - 2004, אך מצבו הרפואי לא מנע ממנו מלבצע את העבירות. התשובה לכך היא, שמצבו הרפואי בעת ביצוע העבירות, או בעת שנגזר דינו, אינו דומה כלל למצבו כיום, שכן, בעת שנגזר דינו הוא סבל רק מ"פגיעה סנסורית ומוטורית בגפיים העליונות והתחתונות עם הפרעות קשות בהליכה" (פיסקה 6 לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי), בעוד שכיום הוא משותק בארבעת גפיו מצווארו ומטה. העותר מתאר כי במצבו כיום הוא לא מסוגל להחזיק עט בידו, או לבצע שיחת טלפון ללא עזרת הזולת. אנו מקבלים את טענתו כי בהיותו נכה המשותק ברגליו ובידיו, הוא לא מסוגל לבצע עבירות מירמה, ובמיוחד עבירות זיוף. הוא אמנם עדיין מסוגל לנסח ולהפיק מסמכים (כמו מסמך השלמת הטיעונים שהוגש בפנינו), אולם גם את זאת יכול הוא לעשות רק בעזרת הזולת. מצבו הרפואי הקשה והמורכב - שאינו דומה למצבו בעת שעבר את העבירות, או בעת שנגזר דינו - אכן מסכל, או למצער פוגע משמעותית, ביכולתו לבצע עבירות, ובכך מאוינת מסוכנותו הנובעת מביצוע עבירות המרמה והזיוף ומעברו הפלילי בגין עבירות אלה. 10. לאמור לעיל מצטרף שיקול נוסף, והוא - עצם העובדה שהעותר, מזה 16 חודשים, אינו שוהה כלל במתקן שב"ס מאחורי סורג ובריח, אלא במוסד סיעודי, ללא כל פיקוח או שמירה של אנשי שב"ס. הוא רשאי לשוחח בטלפון ללא הגבלה, ויש לו נגישות מלאה למחשב ולאינטרנט. העותר יוצא שלוש פעמים בשבוע לטיפולים מחוץ למוסד, בליווי אח סיעודי, וללא כל פיקוח או שמירה של שב"ס. חרף יכולתו לעשות ככל העולה על רוחו, בהעדר כל פיקוח ושמירה מצד שב"ס, הוא לא ביצע כל עבירות במהלך מאסרו והדבר מוכיח כי ניתן לתת בו אמון וכי שחרורו המוקדם לא יהיה בו כדי לסכן את הציבור. 12. האמור לעיל קשור ומשולב בטענה אחרת של העותר, והיא, כי סעיף 9 לחוק מחייב את הועדה לשקול את הסיכון הצפוי משחרורו המוקדם של העותר, בהשוואה לסיכון הנשקף ממנו כיום, גם ללא שחרור מוקדם, שכן העותר אינו נמצא כבר למעלה משנה מאחורי סורג ובריח, ואינו מצוי בפועל תחת פיקוח, שמירה והשגחה של שב"ס. הוא נגיש כיום לאמצעים שונים המהווים גורמי סיכון עבורו, כגון אינטרנט ופלאפון, באמצעותם הוא יכול, תיאורטית, לבצע עבירות אך בפועל, התנהגותו היא ללא רבב והוא לא ביצע במהלך מאסרו כל עבירות שהן. מכאן ששחרורו המוקדם של העותר לא יהווה שינוי בגורמי הסיכון שיתקיימו בסביבתו הביתית או הרפואית, בהשוואה לסביבתו הנוכחית (חוות דעת אסנת גיא, בעמ' 9 למטה), ומסוכנותו לאחר השחרור המוקדם תהיה זהה לכל היותר, בהתחשב בתנאי השחרור למסוכנותו כיום, ללא שחרור מוקדם, או כפי שהתבטא העותר בדיון בפני הועדה: "אני מבקש מהפרקליט המלומד לתת לועדה דבר אחד שאם הועדה תחליט לשחרר אותי, אני לא יכול לעשות היום" (ראה פרוטוקול הדיון בועדה, בעמ' 6). למותר לציין כי ב"כ היועמ"ש לא נתנה מענה לטענה זו, לא בועדת השחרורים, לא בתגובתה לעתירה, ולא בדיון בפנינו. 12. לא ניתן לקבוע חד משמעית שהעותר לא הפנים את חומרת מעשיו ולא התחרט עליהם. בדו"ח הסוציאלי שהוגש לועדת השחרורים צוין כי העותר מודה בעבירות המיוחסות לו, אינו מקל ראש בחומרת מעשיו, מבין את חומרתם, ורואה את חלקו בביצוען. גם בחווה"ד השיקומית של אסנת גיא (בעמ' 3) מצוין, כי העותר מבין את חומרת מעשיו ופגיעתו בקורבנות, לוקח אחריות מלאה על מעשיו, וגם מבטא בושה כלפי בני משפחתו, ובייחוד כלפי ילדיו. 13. בענין תשלום הפיצוי והקנס יש להביא בחשבון את העובדה שנגד העותר הוגשה בקשת פשיטת רגל ע"י נושה, וביום 13/12/07, למעלה משנה לפני תחילת מאסרו, ניתן כנגדו צו כינוס נכסים ועיכוב כל ההליכים המשפטיים נגדו, לרבות הליכי הוצל"פ. ברור שכל עוד העותר מצוי בהליכי פשיטת רגל, הוא לא רשאי לשלם את הפיצוי והקנס למרכז לגביית קנסות, אלא מחובתו לשלם רק את הסכומים שנקבעו לו במסגרת הליכי הפש"ר, ורק לקופת פשיטת הרגל. בהבדל ממקרים אחרים שנדונו בפנינו, אין המדובר במקרה זה בהליך פשיטת רגל שהעותר יזם, אלא בבקשת פשיטת רגל שהוגשה נגדו ע"י אחד מנושיו. כמו כן, אין המדובר בבקשה שהוגשה סמוך לפני הדיון בועדת השחרורים אלא הבקשה הוגשה, ע"י אותו נושה, עוד ביום 11/6/07, כמחצית השנה טרם מתן גזר הדין בבימ"ש השלום. 14. כפי שעולה מדו"חות גורמי הטיפול, העותר הוא אסיר חיובי, שותף פעיל בפעילויות חינוך, נוטל חלק בכל הפעילויות הנערכות באגף, עבר טיפול פרטני, וכן השתתף גם בקבוצה טיפולית. באשר לתקופת שחרורו המוקדם, הוגשה תוכנית פרטית מטעמו (הואיל ובשל מצבו הרפואי לא ניתן לבנות עבורו תוכנית בפיקוח רש"א) שהיא יסודית ומפורטת ביותר, ויש בה כדי לאיין את מסוכנותו, ככל שעדיין קיימת כזו לאור מצבו הרפואי הנוכחי. 15. לאור כל האמור לעיל, בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של מקרה זה, החלטת הועדה לדחות את הבקשה של העותר לשחרור מוקדם, חורגת ממתחם הסבירות ולא מתחשבת בהעדר מסוכנותו של העותר בשל מצבו הרפואי ובנימוקים לאי תשלום הפיצוי והקנס והיא מצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית. 17. אנו מבטלים את החלטת הועדה מיום 29/7/12 ומורים על שחרורו של העותר על תנאי בכפוף לתנאים הבאים: (1) העותר ימלא את התנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. (2) העותר ימלא בקפידה את תנאי התוכנית השיקומית שהוגשה מטעמו ע"י הגב' אסנת גיא. על כל הפרה תדווח הגב' אסנת גיא לועדת השחרורים. (3) העותר, לפני וכתנאי לשחרורו, יקבע את המרכז לגביית קנסות כמוטב בביטוח החיים הקבוצתי שיש לו בסכום של 100,000₪, כאמור בפסקה 44(1) במסמך השלמת הטיעונים שהגיש, וימציא אישור על כך לוועדת השחרורים. (4) העותר יתייצב בתחנת המשטרה בזכרון יעקב ביום ג' בשבוע הראשון והשלישי בכל חודש. (5) העותר ישהה במעצר בית בכל שעות היממה במקום מגוריו ברח' המגינים 3 בזכרון יעקב או בכל מקום אחר עליו יודיע לוועדת השחרורים לפחות 24 שעות מראש ויקבל אישור ממנה. העותר רשאי לצאת לטיפולים רפואיים עפ"י הזמנה מראש או עפ"י הפניית רופא בכפוף לאישור ועדת השחרורים. (6) מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד העותר, שתוקפו עד יום 19/2/14 (תאריך שחרורו המלא, ללא ניכוי מינהלי). בית סוהר / כלאנכותמאסרשחרור מוקדם מהכלאאסירים