מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שבר פתוח בקרסול: 1. התובעת ילידת 1908, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 20.9.96, שעה שחצתה במעבר חצייה את צומת הרחובות בארי - ויצמן בתל אביב, ומכונית הנהוגה בידי נתבע 1 ומבוטחת בידי נתבעות 2-3 , פגעה בה. 2. ממקום הפגיעה הובהלה התובעת לבית חולים איכילוב. שם אובחנה כסובלת משבר פתוח בקרסול רגל שמאל. התובעת עברה ניתוח לפיקסציה פנימית של השבר, רותקה לכיסא גלגלים ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וסיעוד. בנוסף, הועברה למחלקת שיקום בבית החולים ואושפזה שם עד ליום 26.11.96 . בסיכום המחלה ממחלקת השיקום (נספח א' לכתב התביעה) : " בת 88 התקבלה למחלקתינו לאחר טיפול ניתוח באורתופדיה - פיקסציה פנימית של שבר טרימלאולרי של קרסול שמאל. ידוע שב- 20.9.96 נחבלה בתאונת דרכים ללא איבדה הכרה, ללא הקאה ללא בחילות. ברגל שמאל נמצא שבר, אושפזה לאורתופדיה א' בבי"ח איכילוב, בוצע ניתוח שצויין בכותרת, רגל גובסה, מהלך פוסט ניתוחי היה תקין, אושפזה למחלקתנו לצורך שיקום" בבדיקה הגופנית שבוצעה לתובעת נמצאו בין היתר : "חריקות בהנעת ברך ימין, שוק שמאל בגבס, אצבעות חמות תנועות תקינות" בבדיקה הפונקציונאלית : "מרותקת לכסא גלגלים, זקוקה לעזרה בתיפקוד יום יום" במהלך אשפוזה של התובעת בוצעו בדיקות א.ק.ג ו-אולטרסאונד של הלב, בהן אובחן פרפור פרוזדורים. התובעת שוחררה עם המלצות להמשך טיפול תרופתי וטיפולי פיזיותרפיה. בין יתר מגבלותיה של התובעת, חוסר יכולתה לעלות במדרגות וכן להושיב את עצמה. לכן הומלץ על סידור מוסדי מתאים לצורך החלמה. (נספח ב' לכתב התביעה)   3. ממחלקת השיקום בביה"ח איכילוב, הועברה התובעת למוסד טיפולי "נווה אביב" בכפר שמריהו ושהתה בו עד לחודש מרץ 1998. התובעת הועברה למוסד סיעודי "מעונות מכבי" בו שהתה למשך כשנה והחל מיום 2.6.00 ועד היום שוהה התובעת במחלקה סיעודית בבית אבות "נעמה" שבפתח תקווה.   4. הנתבעים מודים בחבותם, אולם חולקים על אופיים ושיעורם של הנזקים. לטענת הנתבעים, השבר בקרסולה של התובעת נרפא מבלי להותיר אחריו נכות כלשהי. לטענתם התובעת נזקקת לעזרה וסיעוד מפאת גילה וללא קשר לתאונה הנדונה. עוד טוענים הנתבעים כי לתובעת חבלות מן העבר בין היתר ברגל ימין וברך שמאל.   5. בהסכמת הצדדים מונה פרופ' דקל כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. המומחה בדק את התובעת וממצאי בדיקתו ,כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו מיום 27.4.99 ,היו צלקות באזור קרסול שמאל וירידה בטווח התנועה שלו. למרות היות טווח התנועה בקרסול שמאל ירוד העריך המומחה כי הוא זהה לזה של ימין ומתאים לגילה של החולה (בת 91). בסיכום הבדיקה ציין פרופ' דקל: " הבראתה של החולה לאחר השבר בקרסולה השמאלי הינה מלאה…מאידך יש לקחת בחשבון שגם שבר שטופל כראוי והתחבר בעמדה אנטומית, גורם לנזק תפקודי לחולה בגילה של החולה שלפנינו, כאשר שבר בגפיים התחתונות, בגיל זה מביא לירידה כללית בתיפקוד החולה… ללא ספק גם לשבר בקרסול השמאלי יש תרומה מסוימת לירידה התיפקודית שיש לחולה" (הדגשה שלי ד.ג.) בנוסף , ציין פרופ' דקל בחוות דעתו כי לתובעת טווח מלא בתנועות הקרסול השמאלי ללא סימנים לשינויים ניוונים. היות והתובעת משתמשת בהליכון הניח המומחה כי לפגיעה נשוא התביעה תיתכן השפעה, אולם, ציין כי לא ניתן להתעלם מגילה של התובעת, כמו גם מהשבר בפיקה הימנית שנגרם לה בעבר וכן מתופעות הלוואי של מחלת האלצהיימר ממנה סובלת. המומחה קבע לתובעת 10% נכות פונקציונלית לצמיתות לפי תקנה מותאמת 35/ 1 / ב'.   נראה לי כי מקביעתו של המומחה, יש להסיק כי מההיבט האנטומי החלימה התובעת מהפגיעה, מבלי שיוותרו בגופה סימנים למעט הצלקות. החלמתה מהפגיעה עקב התאונה הייתה מלאה ולא ניתן לייחס את הפגיעה האמורה כגורם העיקרי לירידה התפקודית של התובעת, אלא לראות את כל הגורמים האפשריים כמכלול.   6. גב' תמי דוברובסקי, בתה של התובעת והאפוטרופא של התובעת מוסרת בתצהיר עדות ראשית, כי כתוצאה מהתאונה חלה התדרדרות משמעותית במצבה הבריאותי של אימה. היא נפגעה נפשית, החלה לסבול מאלצהיימר ועברה ארוע מוחי. השקיעה הקוגניטיבית של התובעת מאז התאונה הובהרה יותר ויותר עם חלוף הזמן. התובעת החלה להיות מבולבלת, לא התמצאה במקום ובזמן והתהלכה רק עם עזרה.   7. בהסכמת הצדדים מונה כמומחה גריאטרי ד"ר צאלי דורון אשר נדרש לחוות דעתו באם קיימת השפעה כלשהי לפגיעה הגרמית שעברה התובעת, על מצבה הנפשי והתפקודי של התובעת. בחוות דעתו מיום 15.1.2001, ממצאי בדיקתו של המומחה היו : …נכון ליום הבדיקה אני גורס שהתאונה ונגזרותיה שמלפני ארבע וחצי שנים משפיעות, כנראה, אם בכלל ואם כן - אזי במידה מועטה מאוד- בכוון ירידה בבטחון בתנועה ואולי גם בכוון שנוי מצב רוחה של גב' יערי. לדעתי … קיים סיכוי של עד 50% להופעת שיטיון גם ללא כל עבר רפואי משמעותי או אירוע טראומטי והסבירות לכך, לשיטתי, שאכן כך ארע אצל הגב' יערי היא של 95% ומעלה…בשונה מעמדתו של פרופ' דקל אני ממליץ לקבוע 30% נכות פונקצינלית ע"פ תקנה 35/ 1 / ד' כי לא הרי נזק מסוג זה בצעיר כהרי נזק דומה בגיל 88 אני קובע שהתאונה שלפנינו לא הביאה לירידה הקוגניטיבית אצל הגב' יערי ורואה את הגורם לכך בגילה הגבוה שבו קיימת שכיחות גבוהה ביותר להופעת שטיון" (הדגשה שלי ד.ג.)     8. מעדותה של בתה של התובעת וכן מכתב התביעה, עולה כי ערב התאונה הייתה התובעת אישה בריאה ועצמאית (ראה סע' 5 לתצהיר עדות ראשית מיום 20.5.01). עקב הפגיעה בתאונה התובעת כבר לא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה וסבלה מכאבים : "היא לא הייתה עצמאית יותר לאחר התאונה ונזקקה לעזרה בכל דבר" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 21.6.01) .   9. מנגד גרסתה של הבת, עמדו מולי חוות הדעת של המומחים. אחוזי נכות , אם כי שונים, הוענקו לתובעת ע"י שניהם. נראה כי שני המומחים היו תמימי דעים כי התובעת החלימה מהשפעות הפגיעה עקב התאונה. מצבה של התובעת בסמוך לתאונה היה אומנם קשה, אולם עת מעברה ממחלקת השיקום ל"נווה אביב", נכתב בחוות הדעת הרפואית למועמד להתקבל, כי התובעת סובלת מדלדול שרירי רגל שמאל , פרפור פרוזדורי, זקוקה לעזרה מלאה בניהול משק בית ולעזרה חלקית בטיפול אישי , מצב נפשי תקין, התמצאות מלאה במקום ובזיהוי אנשים זכרון לטווח קרוב תקין באופן חלקי וזכרון לטווח רחוק תקין. מטופלת בקומדין ונזקקת להמשך פיזיותרפיה.   מעיון בכרטיס חולה של התובעת מ"נווה אביב" (רצ"ב כאסמכתא לבקשה למינוי מומחה) לא נראות תלונות הקשורות לקרסול שמאל. בתאריך 27.11.96 תועד כי התובעת שוחררה ממחלקת שיקום לאחר תאונת דרכים ושבר בקרסול שמאל וכעת מרגישה יותר טוב. בתאריך 18.12.96 תועד כי התובעת חזרה מביקורת במחלקה אורטופדית שבביה"ח איכילוב והכל בסדר. מתאריך 4.12.96 ועד לתאריך 29.12.96 מתועדים לסירוגין כאבים בכף רגל שמאל , ללא שבר לאחר שנחבלה באמבטיה. ממצאים על רקע קרדיולוגי מתועדים החל מתאריך 30.1.97 דהיינו 4 חודשים לאחר התאונה. בתאריך 9.4.98 התובעת נפלה, קבלה מכה בגב תחתון והופנתה לבה"ח מאיר, בבדיקה הייתה מבולבלת ולא מתמצאת בזמן. בבדיקת C,T מוח שבוצעה לה אובחן אוטם ישן פרונטלי משמאל וכן ממצא נוסף באונה הטמפורלית משמאל. התובעת שוחררה כעבור יום.   בהתרשמות זו טרם קבלתה למוסד ,כמו גם ממכתב השחרור של מחלקת השיקום (ראה סע' 2 לפסק הדין), נראה כי התובעת טרם החלימה מפגיעתה, היא הייתה עדיין חלשה אולם מצבה הקוגניטיבי היה תקין. בחלוף הזמן מאז הפגיעה מתקבל הרושם כי התובעת החלימה גם מפגיעתה האורתופדית.   10. בסע' 11 לסיכומיו של ב"כ התובע טוען הוא כי יש מקום לקבל את הדעה שהתאונה הייתה טריגר לירידה הקוגניטיבית ולפרוץ מחלת האלצהיימר אצל התובעת. אין אני יכול לקבל את הטענה. אכן ידוע בספרות הגריאטרית כי לפגיעה טראומטית בגיל מבוגר תתכן השפעה גם לטווח הרחוק, אולם לא נראה לי כי זה המקרה שבפנינו. כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר צאלי, שיקומה של התובעת (כעולה מסיכום המחלה של בה"ח איכילוב מתאריך 24.11.96) לאחר התאונה, צלח, בין היתר תודות לשיתוף הפעולה מצידה. משמע, מצבה היה כזה אשר איפשר שיתוף פעולה שכזה.   המסמך הרפואי הראשון בו יש עדות על אבחנה בירידה קוגניטיבת אצל התובעת, הינו בחוות דעתו של הגריאטר ד"ר אדונסקי מיום 31.7.98, דהיינו כמעט שלוש שנים לאחר התאונה. יש לראות את משך הזמן האמור כמפסיק את הקשר הסיבתי ודי בעובדה זו כדי כדי לשלול את טענת התובעת בדבר שיוך התאונה כגורם לירידה במצבה הנפשי והקוגניטיבי של התובעת. כמו כן , לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עסקינן בתובעת מבוגרת (בת 93 כיום ובת 88 בעת התאונה) והרי זה רק הגיוני כי במהלך שנים אילו תהייה אצלה הן ירידה תפקודית והן ירידה קוגניטיבית. אשר לקביעה כי התאונה החישה את ירידתה הקוגניטיבית ,נראה כי קביעה זו הינה "קצת ערטילאית",היות והתפתחויות משמעותיות במצבה הרפואי של התובעת החלו שלא בחודשים הסמוכים לפגיעה ולכן לא נראה לי כי יש לראותם כקשורים אליה.   באותו עניין השיב פרופ' דקל במענה לשאלות ההבהרה שהופנו אליו (ראה ת / 5) "להערכתי אין כל קשר בין מחלת האלצהיימר לבין הנזק שנגרם לה בתאונה הנדונה. לא ידוע לי על כל תקדים ששבר בקרסול יכול לגרום למחלת אלצהיימר. להערכתי עיקר בעיתה של החולה הינה מחלת האלצהימר יותר מאשר הבעיה בקרסול. הקרסול מתפקד היטב… לחולה אין כל כאב בקרסול ואינה זקוקה לכל טיפול בקרסול. בעיתה השיקומית איננה תלויה כיום בקרסול" (הדגשהשלי ד.ג.) זקן הנפגע מתאונה ,סביר כי מצבו יחמיר יותר מצעיר ואם סובל הוא ממחלות כרוניות שקדמו לתאונה, אך טבעי שהן תושפענה מהתאונה. התובעת הייתה בריאה ופעילה טרם התאונה למעט: ניתוח של השחלה בשנת 82, ניתוח של הפיקה בברך ימין משנת 89 , שינויים ניוונים של עמוד השדרה ופרפור פרוזדורים, אשר קדמו לתאונה. אין בתיעוד הרפואי רמז על מחלות אחרות. התובעת לא סבלה ממחלות קשות ו/או מרובות וכן לא עברה אשפוזים ו/או ניתוחים רבים ומכאן שאין בעברה טראומות רבות אשר בהצטרפם לפגיעה מהתאונה יכלו להחיש ולהגביר את התדרדרות מצבה של התובעת.   לעיתים קשה להפריד ולומר איזה חלק מבין המכלול הוא תוצאה מהתאונה ואיזה חלק קשור למצבה הרפואי הכללי. אולם, כאן לאור שיקומו המלא של הקרסול נראה כי ההפרדה ברורה.   לסיכום נראה לי כי ניתן לקבוע כי התאונה לא החמירה את מצבה הרפואי הכללי של התובעת וההחמרה קשורה לגילה המתקדם.       11. ימי אשפוז ב"כ התובעת בסיכומיו מבקש להביא בחשבון את כל הימים בהם התובעת שהתה במוסדות שיקום סיעודיים, החל מבית אבות "נווה אביב" בכפר שמריהו, "מעונות מכבי" בכפר שמריהו וכלה בבית אבות "נעמה" פתח תקווה בו שוהה התובעת עד לעצם יום זה.   מתוקף חוק בריאות ממלכתי נשאו הנתבעים בעבור התקופה בה הייתה התובעת מאושפזת בבית חולים איכילוב , במחלקת שיקום בסך 95,817 ₪ (ראה נ א' 2 לתיק מוצגים משלים מטעם הנתבעים).   בסיכום המחלה של ביה"ח איכילוב, הומלץ להעביר את התובעת לצורך החלמה למוסד טיפולי. מעברה של התובעת אל "נווה אביב" בכפר שמריהו נעשה בהמשך ישיר לשחרורה ממחלקת השיקום. נראה לי כי את התקופה בה שהתה התובעת במוסד זה יש לראות כתקופת החלמה. מהתיעוד הרפואי במהלך תקופה זו עולה כי מצב הניידות של התובעת התייצב והשתפר, היא התהלכה עם מקל ובתיעוד הרפואי לא נגלו סימנים המעידים על כאבים ו/או הגבלה הקשורים לקרסול שמאל. התובעת הוגדרה כדיירת עצמאית. עבור תקופת השהות בין התקופה 11.96-03.98 16 חודש X 8,000 ₪ = 128,000 ₪   בחודש אפריל 98 הועברה התובעת למחלקה הסיעודית "מעונות מכבי", שבקומה התחתונה בבית האבות בכפר שמריהו. להעברה הנ"ל קדמה התדרדרות במצבה הרפואי של התובעת אשר כללה נפילה וארוע מוחי. מאחר וכאמור בסע' 9 לפסק דין זה לא ניתן ליחס ההתדרדרות לפגיעה מהתאונה אין לצפות מהנתבעים כי ישאו בהוצאות אלה.   12. הוצאות רפואיות התובעת צירפה קבלות בעבור טיפולי פיזוטרפיה אשר נעשו בידי פיזוטרפיסט פרטי, אבי וולף. ב"כ הנתבעים מציין בסיכומיו כי התובעת הייתה זכאית לקבל טיפול במכון פיזוטרפי המוכר ע"י קופת חולים מבלי לשאת בתשלום כלשהו. התובעת נזקקה לטיפולים האמורים בסמוך לפגיעתה ובמהלך שנת 1997 . הפיזותרפיסט ציין בקבלה: " 20 טיפולים לאחר תאונת דרכים. חיזוק הרגל, לימוד הליכה, לימוד עליה וירידה במדרגות ותרגילי משקל ע"פ המלצת הרופא המטפל" אכן יכלה התובעת להשתמש בשרותי הקופה אולם לעיתים ההמתנה להתחלת סדרת טיפולים במסגרת הקופה אורכת תקופה ארוכה המגיעה אף לחודש ימים ויותר. לאור גילה המתקדם של ההתובעת, העובדה כי במהלך אותה תקופה התובעת שהתה ב"נווה אביב" והפיזותרפיסט האמור ביצע טיפולים פיזותרפיים במסגרת אותו מוסד , יש על הנתבעים לשאת בשכרו על סך 2,900 ₪ כעולה מהקבלות המצורפות לתחשיב הנזק מטעם התובעת.   היות וחרף פגיעתה של התובעת בקרסול ובסמוך לשחרורה ממחלקת השיקום (11/96) נדרשה התובעת לרכוש אביזרים אורטופדיים כדוגמת נעלים אורטופדיות בסך 280 ₪, מגן קרסול בסך 219 ₪, מקל טריפוט בסך 90 ₪ , גרב אלסטית בסך 145 ₪ על הנתבעות לשאת בסך הוצאות רפואיות אלו המסתכמות בסך של 734 ₪ .   התובעת צירפה קבלות המתייחסות לתשלום בעבור שירותי טלפון של חברת "טל פארם". אין הנתבעים נדרשים להחזר הוצאות אלו היות ומדובר בהוצאות פנאי שאינן קשורות לתאונה אלא, להנעמת שהותה של התובעת בעת אשפוזה.   עוד צורפה קבלה ע"ס 2000 ₪ אשר ניתקבלה כתרומה לקרן מחקרים רפואיים. גם אם תרומה זו מייצגת כגרסת התובעת קבלה פרטית לד"ר פישל , מנהל מחלקת שיקום אינני רואה את הקשרה לפגיעתה של התובעת. מנהל המחלקה כמו גם יתר הצוות הרפואי מחוייבים להעניק לבאי מחלקתם טיפול רפואי מבלי שהחולים ישאו בתשלום נפרד על טיפול זה. אם התובעת או אפוטרופוסא מצאו לנכון לתרום סכום כתרומה לקרן מחקר , כאות תודה על הטיפול או מסיבה אחרת, אין הנתבעות צריכות לשאת בהחזר הוצאה זו.     13. נסיעות לעבר ניתן להניח כי במהלך שהותה של התובעת ב"נווה אביב" נזקקה היא לנסיעות למרכזים רפואים לשם ביצוע צילומים ו/או בדיקות תקופתיות. ייתכן והתובעת הגיעה למחוזות אלו בעזרתם של בני משפחתה אולם אם נעזרה לשם הגעתה במוניות או באמבולנס, הדעת נותנת פיצויה בגין ראש נזק זה גם אם לא הוכח בקבלות. הנתבעות תפצה את התובעת בסך של 1,000 ₪ .   14. עזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לתאונה בה שהתה התובעת במחלקת השיקום של ביה"ח איכילוב ולאחריה בבית אבות "נווה אביב" סביר בעיני כי התובעת נזקקה לסיעוד נוסף מעבר לזה שמספק בית החולים. לא הובאו בפני ראיות מספיקות אודות הוצאות סיעוד שנובעות מעזרתם של הבן והבת או צד ג'. כמו כן ,לא הוכח בפניי גרימתו של נזק כספי אשר נגרם להם באם הגישו את העזרה. אם כי אינני יכול לקבוע איזה חלק מן המאמץ שלהם היה דרוש ואיזה חלק נובע מכיבוד אם, הגם שאפשר להניח כי ניתן היה להסתדר בלעדיו, חרף ההנחה כי מחלקת שיקום או סיעוד ערוכה לתת לחולה את הסיעוד הדרוש, נראה כי הדעת נותנת פיצוי התובעת בגין ראש נזק זה גם ללא ראיות מוצקות. הריני אומד הוצאות בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 2,000 ₪.   15. הוצאות לעתיד הנני סבור כי כל הוצאה עתידית באשר תהייה אין היא נובעת מפגיעתה של התובעת בתאונה אלא מחמת גילה המתקדם ומצבה הבריאותי של התובעת אשר נראה כי היה גם אלמלא הפגיעה.   16. כאב וסבל בראש נזק זה הריני לפסוק סך של 12,000 ₪ כפי שהוצע על ידי ב"כ התובעת והוסכם גם על ידי ב"כ הנתבעים.   17. לאור האמור ישאו הנתבים ביחד ולחוד בנזק התובעת בסך של 146,634 ₪ בהפחתה של תשלום תכוף בסך 30,000 ₪ כשהם מעודכנים ליום פסק הדין. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט בשיעור 13% בצרוף מע"מ. כל הסכומים ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. קרסולשבר