שבר ברגל בירידה מאוטובוס

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שבר ברגל בירידה מאוטובוס: 1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו על-פי הנטען, בתאונת דרכים, בעת שהתובעת נסעה באוטובוס. הנתבעת מכחישה חבותה, וטוענת כי התאונה ארעה בביתה של התובעת. הצדדים הסכימו שתינתן תחילה החלטה בשאלת האחריות, ובשאלה זו עוסקת החלטה זו. 2. אפרט תחילה את גירסת התובעת. ע"פ גירסה זו, ביום 9.1.95 בדרכה לבית הדין האזורי לעבודה בשועפאט לדיון שהיה קבוע בשעה 12: ב30 (ר' הזמנה לדיון ת1/), עלתה (בשעה 11.40 לערך) לאוטובוס בקו 27, זאת לאחר שהנהג אישר כי הוא מגיע לבית הדין. משהסתבר שהוא נוסע לכוון בית הדין הארצי (ולא לבית הדין האזורי) אמר לה הנהג שתרד ותעבור לקו 27 הנוסע לכוון הנגדי, ותאמר בשמו לנהג להסיעה. היא התקדמה לעבר דלת האוטובוס. תוך כדי ירידתה במדרגות קיבלה מכה והרגישה מיד כאב חד בכף רגל ימין. לדברי התובעת, קיבלה את המכה בהיותה במדרגה הראשונה (ר' עמ' 1 ועמ' 3 לפרו'): "על יד המדרגות חטפתי מכה, הייתי לחוצה עם הזמן וירדתי וקיבלתי מכה מהמדרגה. עוד לא ירדתי מהמדרגה היה שם אולי חפץ וקיבלתי מכה, לא ראיתי ממה קיבלתי מכה" (פר' מיום 30.10.97 עמ' 3 ש' 21). ע"פ גירסת התובעת חשה כאבים, אך התאמצה להגיע לאוטובוס הנוסע מהכוון הנגדי. היא סיפרה לנהג על המכה שקיבלה וגם על דברי הנהג הקודם, אך הוא אמר לה לרדת ולקחת אוטובוס בקו 25 הנמצא בקרבת מקום. הדרך לקו 25 היתה ארוכה, והיא נאלצה לעשותה ביסורים רבים. לאחר הדיון שהתקיים בבית הדין לעבודה, פנתה התובעת לקופ"ח בשטראוס לשם קבלת טיפול רפואי.הרופא, דר' ליברמן, שלח אותה לצילום ואבחן שבר. כתוצאה מכך, נחבשה רגלה חבישה אלסטית. שלושה ימים מאוחר יותר, לאחר שמצבה החמיר, הושמה רגלה בגבס. ביום התאונה, קיבלה התובעת אישור על ביקור במרפאה מהאחיות (ת3/), ואת תעודת המחלה (נ2/) קיבלה לאחר מכן ביום 2.1.95. ע"פ עדותה קיבלה תעודה זו באמצעות בנה (עמ' 3 ש' 2-15). בתעודת המחלה צויינה התאונה כ"תאונה בבית". התובעת סברה כי ד"ר ליברמן לא ביצע תפקידו כהלכה, והגישה נגדו תלונה למשרד הבריאות, ובה ציינה בין השאר כי לא הקשיב כלל לדבריה (ר' ההתכתבות עם משרד הבריאות שהוגשה בהסכמת הצדדים) בתלונה זו, לא פירטה את נסיבות התאונה. היא גם הגישה תלונה לנתבע מס' 2 כנגד הנהג השני (ת4/), כשבעה ימים לאחר התאונה (ב- 16.1.95). בתלונה זו תארה את נסיבות פגיעתה, ברכב הנהג הראשון, כדלקמן: "ברגע שהורדתי את רגלי מהמדרגה הראשונה, קבלתי מכה חזקה ברגלי הימנית הרגשתי כאבים ולא התייחסתי למכה. עיסיתי את הרגל והמשכתי לדרכי, אחרי מספר צעדים נעצרתי עם כאבי תופת ובלית ברירה עברתי לצדו השני של הכביש". בתלונה זו ציינה התובעת ששם הנהג הראשון הוא פיני (פנחס). מטעם הנתבעת הובא למתן עדות העד פנחס מתוק, שלדבריו ביום הרלבנטי נהג באוטובוס מס' 27 מהדסה לכוון שער שכם בשעה 10.46. הוא הוסיף שלתחנה הסופית הוא מגיע בד"כ ב- 11.25. לדבריו לוקח לו 25 דקות עד חצי שעה להגיע לתחנה הרלבנטית, אך גם אישר כי לפעמים "יש פקקים" (פרו' מיום 30.10.97 עמ' 7 ש' 2). פנחס מתוק לא זכר את האירוע, ואולם אישר כי אפשר שיאמר לנוסע להגיד לנהג בכיוון הנגדי ש"פיני מבקש שיקח אותו בחינם", אבל אז הוא בד"כ נותן כרטיס חתום או מסמן לו (מחשש מפני מבקר) (פר' שם ש' 13-10). דר' ליברמן זכר את התובעת. לדבריו, כאשר אדם מגיע למרפאה, בד"כ שואלים אותו מה קרה לו, והדבר נכתב.הוא הוסיף: "אם אדם לא אומר זאת או שכח אני לא נכנס לפרטים... אם לא אומרים לי אני לא רושם" (פרו' מיום 27.4.98 עמ' 1). מדברי ד"ר ליברמן עולה, כי אין הוא רואה כחובתו לברר פרטי האירוע שגרם לתאונה. אשר לתעודת המחלה, שבה סימן "חיובי" ליד המלים "תאונה בבית", נשאל וענה: "ש. יכול להיות שכתבת תאונה בבית בלי שהיא תכתוב? ת. לא... לא היה אז מדובר על איזו שהיא תאונה" (פרו' שם עמ' 1). דר' ליברמן לא זכר למי נתן תעודה זו (שם, עמ' 2). 3. הנתבעות טוענות כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתאונה ארעה כפי שתיארה, וכי גרסתה מבולבלת, הן לענין נסיבות קרות התאונה והן לגבי הארועים שהתרחשו לאחר מכן. הן מוסיפות וטוענות, שלא הובא לעדות בנה של התובעת אשר לדבריה היה זה שקיבל את התעודה הרפואית מדר' ליברמן, ומטעימות שעדות התובעת לגבי התאונה היא עדות יחידה של בעל דין, כשעל פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) על בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בה. 4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שהתובעת עמדה בנטל מאזן ההסתברויות האזרחי המוטל עליה להוכיח, שהתאונה ארעה כפי שטענה. לשיטתי מכריעה לענין זה העובדה שבמכתב התלונה של התובעת, מספר ימים לאחר התאונה, תארה אותה התובעת כפי שתארה בבית המשפט. היא גם הכירה אז כאמור את שמו של הנהג פיני, וצירוף הנסיבות מבסס הערכתי שמדובר בעד פנחס מתוק, שאישר שנסע אז בקו זה. יש לזכור כי אותה עת לא עלתה על הפרק, מבחינת התובעת, שאלת הפיצוי בגין הנזק. סביר בעיני שהתובעת לא הבינה אז כי אפשר שפגיעתה נכנסת לגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. היא חפצה להביע כעס בתלונתה, ובמסגרת זאת תארה את העובדות. שנה לאחר מכן, הגישה תביעה לבית משפט שלום בירושלים, דווקא כנגד דר' ליברמן וקופת חולים (ת.א 3706/96, הוגש ביום 19.2.96). מדובר אפוא, בכל הנוגע לאופן קרות התאונה, בדברים שנכתבו בתום לב, כדי ליתן רקע לתלונתה כנגד הנהג השני, ולא כדי להכשיר תביעת נזיקין. גם העובדה שבתעודת המחלה נרשמה התאונה כ"תאונה בבית" אין בה כדי להכשיל את גירסת התובעת. מדברי דר' ליברמן עלה שהעובדה שמדובר בתאונת דרכים לא בהכרח מתבררת במרפאה, אלא נרשמת רק אם הדבר נאמר ע"י החולה. מעדות התובעת עלה כי בהגיעה למרפאה הראשונה לא התקיימה שיחה של ממש בינה ובין ד"ר ליברמן. כבר אז התלוננה על כך (בפניתה למשרד הבריאות) שמבלי לשמוע דבריה מיד הפנה אותה ד"ר ליברמן לצילום. במצב דברים זה, יש יסוד להערכה כי לא ניתנה לתובעת הזדמנות לפרט את הארועים בפניו, כשהגיעה למרפאה. סביר איפוא לקבוע כי שלא מפי התובעת, בעת שהגיעה למרפאה, למד ד"ר ליברמן שמדובר בתאונה בבית. אשר לאפשרות שבפעם השניה שבה הגיעה התובעת למרפאה אמרה התובעת שמדובר בתאונה בבית, אציין כי בתלונתה כלפי דר' ליברמן פירטה גם את העובדה שבנה נלווה אליה בפעם השנייה ("שלחתי את בני שהיה איתי לקבל ולשאול מה ההוראות" - מכתב לדר' בעז לב מיום 14.2.95, בהתכתבות שהגיעה ממשרד הבריאות, עמ' 2). בנסיבות אלו חוזקה גם טענת התובעת שלא ניגשה לד"ר ליברמן בפעם השנייה, אלא בנה, שליווה אותה, עשה כן. ד"ר ליברמן כאמור לא זכר למי נתן את תעודת המחלה ולא שלל אפשרות זו. התובעת גם העידה שלא הסתכלה על האשור הרפואי אלא בסמוך למשפט, והעובדה שלא נתנה דעתה לכתוב בו מוכחת מעצם העובדה שנרשם בו דבר שאינו עולה עם גירסתה בזמן אמת, כפי שהשתקפה בתלונה שהגישה אז. גם העובדה שהנהג פנחס מתוק לא זכר את התובעת אינה מכבידה על גירסת התובעת. ספק אם התובעת הספיקה לאמר לו בעת שירדה מהאוטובוס דבר בענין כאביה, שהתעצמו כדבריה לאחר ירידתה מהאוטובוס. האפשרות שאשה זו או אחרת עלתה בטעות לאוטובוס שלו, וירדה לאחר שהדבר התברר, בודאי שכיחה, ומכל מקום לא צריכה להיחקק בזכרונו של הנהג מעצם טיבה. מאידך, עדות הנהג סיפקה חיזוק מסויים לדברי התובעת, בכך שלא שלל את האפשרות שאמר שתפנה בשמו לנהג האוטובוס הנוסע בכוון הנגדי (לענין הנסיעה בחינם). גם עצם העובדה שנסע בקו 27 באותו מועד, עולה בקנה אחד עם גירסתה, שהרי בתלונתה התייחסה כבר אז לנהג פיני. אשר לטענת הנתבעת ביחס ל"בלבול" בעדותה של התובעת אציין כי לא מצאתי בעדות זו סתירות, זאת גם בהשוואה לדברים שכתבה בתלונותיה. הראיות שעמדו בפני מבססות אפוא את העובדה שהתובעת יצאה מביתה ביום התאונה ונסעה באוטובוס וגם את טענתה שהתאונה התרחשה כפי שתיארה. 5. לאור האמור, אני מקבלת את גירסת התובעת לגבי הדרך בה התרחשה התאונה. בהעדר טענות אחרות לענין האחריות, אני קובעת כי הנתבעת אחראית לנזקיה. 6. בנושא שיעור הנזק, שלגביו טרם נשמעו ראיות, ידון בית משפט השלום. אין צו להוצאות, בשלב זה.רגלייםאוטובוסשבר