המשיבים טענו כי לפני שנת 1990 תפסה המערערת חזקה ייחודית בחלקים שונים של המקרקעין (לפי קביעת בימ"ש קמא מדובר בכ- 3 דונם) ובכלל זה הרחיבה את שטח המתקן הבטחוני המצוי בסמוך ונמצא בשימוש המערערת, הקימה אנטנות בשטח המקרקעין וסללה במקרקעין כביש וחניון המשמש כמגרש חניה לבאי המתקן הבטחוני. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קרקע ליד מתקן ביטחוני: השופט ד"ר קובי ורדי 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט ישי קורן) מיום 1/2/12 בת.א 37608-08 שקיבל את תביעת המשיבים כנגד המערערת, לסילוק ידה של המערערת מהמקרקעין, תוך חיוב המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים, הכל כפי שיפורט להלן. 2. מדובר בתביעה לסילוק יד ותביעה כספית ע"ס 758,825 ש"ח שהגישו המשיבים כנגד המערערת. המשיבים הינם הבעלים במשותף של כ-30% (בחלקים בלתי מסויימים) של מקרקעין באיזור חוף תל ברוך ליד פרוייקט סי אנד סאן הידועים כחלקה 8 בגוש 6625 (להלן: "המקרקעין"). המשיבים טענו כי לפני שנת 1990 תפסה המערערת חזקה ייחודית בחלקים שונים של המקרקעין (לפי קביעת בימ"ש קמא מדובר בכ- 3 דונם) ובכלל זה הרחיבה את שטח המתקן הבטחוני המצוי בסמוך ונמצא בשימוש המערערת, הקימה אנטנות בשטח המקרקעין וסללה במקרקעין כביש וחניון המשמש כמגרש חניה לבאי המתקן הבטחוני. 3. אין מחלוקת שחלק מבעלי המקרקעין ניהלו כבר הליכים קודמים כנגד המערערת והגישו נגדה תביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים ובהליכים אלו ניתן ביום 8/7/01 פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק 1203/97 ע"י כבוד השופטת חיות, שבו הורה בית המשפט למערערת לסלק ידה מהמקרקעין ולעקור את המתקנים שהתקינה במקרקעין, לרבות האנטנות, כביש האספלט, דרך הכורכר ומשטחי החניה, כשניתנה למערערת שהות של 12 חודש להיערכות לביצוע פסק הדין. אין גם מחלוקת גם שלאחר פסק דין זה, פינתה המערערת חלק מהמקרקעין והפקיעה את זכות החזקה והשימוש בחלק אחר של המקרקעין לתקופה של 5 שנים, כשצו תפיסת החזקה פג בחודש אוקטובר 2007. כן הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת.א 1100/00 לתשלום דמי שימוש ראויים מיום 10/02 עד 10/07 בשיעור דומה לזה שנפסק ע"י בית משפט קמא. 4. המשיבים טענו כי המערערת המשיכה להשתמש בדרך הגישה למתקן הבטחוני ובחניון ללא זכות שבדין ושהשימוש הייחודי שעושה המערערת במקרקעין מהווה הסגת גבול והתעשרות שלא כדין ע"י המערערת ולכן התבקש להורות על סילוק יד המערערת מהמקרקעין ותשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה המערערת במקרקעין מ- 10/07 ועד סוף שנת 2011 בגובה 6% לשנה משווי המקרקעין, כשחלקם של המשיבים בדמי השימוש עומד לפי חלקם היחסי במקרקעין על כ- 30%. 5. המערערת טענה כי גם היא בעלת 4% מהזכויות במקרקעין ושהיא לא תפסה מעולם חזקה ייחודית בשטח החניה ובדרך המובילה אל החניה וכי אינה מונעת שימוש בשטח זה מאחרים והדרך הייתה פתוחה כל העת לציבור הרחב שעשה בה שימוש. המערערת טענה גם כי אין נפקות לכך שתוקף ההפקעה היה רק עד 10/07 וזאת מחמת הסבירות והנחיצות של השימוש שנעשה ע"י המערערת במקרקעין. כן טענה המערערת כי מדובר במקרקעין שלא ניתן לעשות בהם שימוש על פי כל דין ועל כן לא נגרם למשיבים כל נזק כתוצאה מהשימוש שעושה המערערת במקרקעין וממילא המשיבים לא זכאים לדמי שימוש ראויים, כשהשימוש במקרקעין מוגבל בין היתר מחמת קיומו של המתקן הבטחוני בחלקה הסמוכה. כן השיגה המערערת על גובה דמי השימוש הראויים שנתבעו ואופן חישובם ע"י המשיבים וע"י השמאי מטעם בית המשפט. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בית המשפט החליט לקבל את התביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בכפוף לסכומים שנקבעו ע"י השמאי מטעם בית המשפט. בית המשפט קבע כי טענות המערערת לגבי אופי השימוש שנעשה על ידה במקרקעין ושאינו שולל שימוש במקרקעין מהציבור הרחב, הן טענות מקוממות, כפי שנקבע גם בעבר על ידי כבוד השופטת חיות בהליכים בת.א 1203/97, ומדובר בשימוש שנעשה ע"י המערערת לצרכיה הבטחוניים, שימוש השולל שימוש במקרקעין מיתר בעלי הקרקע, שימוש ייחודי המיועד לצורכי המתקן הבטחוני הסמוך ולכן גם הוצא צו ההפקעה. לכן, מדובר בהתעלמות של המערערת מזכויות הקניין וזכויות הבעלות של המשיבים ובהחזקה שלא כדין של המקרקעין מאז פג צו ההפקעה ב-10/07, בלא ששולמו דמי שימוש ראויים. לכן ניתן צו לסילוק יד המערערת מהמקרקעין שייכנס לתוקפו תוך 12 חודשים ממועד מתן פסה"ד (1/2/12) אלא אם תוסדר עד אז תפיסת המקרקעין על פי דין. דהיינו ביום 1/2/13 היה על המערערת לסלק ידה מהמקרקעין ובעניין זה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ע"י המערערת, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא, בה נאמר שהמדינה עומדת להשלים את פינוי המתקן הבטחוני הצבאי כולו עד 30/6/13 ועד למועד זה מבוקש עיכוב ביצוע פסק הדין וביום 7/3/13 ניתן על ידי צו ארעי המעכב באופן ארעי את ביצוע פסק הדין (ולעניין עיכוב הביצוע המבוקש אתייחס בהמשך פסק הדין). 7. לגבי דמי השימוש הראויים, קבע בית משפט קמא שהמשיבים זכאים להם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כשהעקרון המזכה את המשיבים בדמי שימוש ראויים נקבע בהסכמת הצדדים בהסכם פשרה בהליכים בעבר בבית המשפט המחוזי. לגבי גובה דמי השימוש הראויים קבע בית משפט קמא כי הצדדים חתמו על מינוי השמאי חיים מסילתי (להלן: "השמאי") כשמאי מוסכם מטעם בית המשפט בכפוף לשמירת זכות הצדדים לחקרו על חוות דעתו, וכך נעשה גם בפועל. השמאי קבע כי ראוי להעריך את דמי השימוש הראויים לפי תשואה של 6% לשנה משווי הקרקע, כששווי הקרקע חושב לפי זכות הבעלות המלאה בנכס פנוי וריק. בית המשפט קמא לא ראה מקום לסטות מן הממצאים שקבע השמאי מטעם בית המשפט וקבע שקביעת השמאי לדמי שימוש ראויים לפי תשואה של 6% לשנה מערך הקרקע היא סבירה ומנומקת כדבעי, ואין מקום לחרוג מממצאי השמאי ולכן חייב את המערערת בתשלום הסכומים הנובעים מקביעה זו. 8. יש לציין כי במהלך הדיון בפנינו ולאור הערות בית המשפט והמלצתו, חזרו בהם המשיבים מהערעור שכנגד שהוגש על ידם. טענות הצדדים 9. המערערת טוענת כי בית משפט קמא התעלם מההלכה הפסוקה לפיה בהערכת שווי דמי שימוש ראויים, חובה להוכיח את גובה דמי השימוש ע"י הבאת ראיות להסכם שהיה נערך בין צדדים סבירים בעד השימוש והחזקה הנעשים בפועל בנכס, על בסיס מו"מ חופשי, כאשר לא היה מקום לפסוק את דמי השימוש כנגזרת משווי הבעלות במקרקעין ויש חובה להביא ראיות ספציפיות לשימוש הספציפי שנעשה בפועל ולפיו ורק לפיו יש לקבוע את דמי השימוש. כן נטען כי בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהמשיבים רכשו את המקרקעין למטרות השקעה ולא התכוונו, יכלו או ניסו לעשות בה כל שימוש ולא הפסידו דבר בגין השימוש שנעשה בפועל כן נטען ע"י המערערת כי בית המשפט קמא התעלם מהשימוש שנעשה בדרך למטרה ציבורית ובטחונית ומהעובדה שהציבור הרחב עושה שימוש בדרך נשוא המחלוקת, וכן התעלם מהפגיעה האנושה במערכות הבטחון ובבסיס הצבאי שלא ניתן יהיה להגיע אליו, לאור תוצאות פסק הדין, בכל דרך סבירה וזאת בזמן שהפגיעה במשיבים, אם לא היה ניתן צו לסילוק יד, הייתה זניחה, אם בכלל. למעשה, הטענה העיקרית של המערערת מכוונת כנגד גובה דמי השימוש הראויים שנפסקו, באופן שלשיטת המערערת לא היה מקום לקחת אחוזים מהקרקע, כאשר השימוש בפועל הוא לא נגזרת של שווי הקרקע, ויש לבחון את השימוש הנעשה בפועל, כאשר במקרה דנן המקרקעין נרכשו על ידי המשיבים לצורך השקעה ותקווה שבעתיד תהפוך לקרקע מבונה, והם לא התכוונו לעשות בהם שימוש ולא עושים בהם שימוש בפועל, כשהיחידה שיש לה דרישה לקרקע זו המדינה - המערערת, שיש לה מובלעת בתוך המקרקעין (המתקן הבטחוני) ויש צורך בדרך להגיע למתקן זה, דרך העוברת במקרקעין של המשיבים. כן משיגה המערערת על גובה שכר הטרחה שנפסק למשיבים ע"י בימ"ש קמא (23.2% מהסכום שנפסק). 10. לטענת המשיבים גובה דמי השימוש הראויים נקבעו ע"י שמאי מוסכם מטעם בית המשפט ותואמים את הפסיקה כי חישוב דמי השימוש ייקבעו באחוזים משווי המקרקעין ומבטאים את התשואה מהמקרקעין ודמי החכירה המקובלים הם בשיעור של 6% מהשווי ההוני של המקרקעין. לטענת המשיבים, אין מקום לערכאת הערעור להתערב בקביעות בית משפט קמא המתבססות על חוו"ד מקצועית של השמאי ואין ליתן פרס למערערת שפעלה בבריונות ועשתה דין עצמי כוחני, תוך שימוש שנעשה שלא כדין במקרקעין ותפיסת מקרקעין לשימושה הייחודי, כשפסיקה של דמי השימוש הינה גם בשיעור דומה לזה שנקבע בהסכם הפשרה בעבר ולזה שמשולם בהפקעה. דיון התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות ובחוו"ד שמאי מוסכם 11. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון ושמענו את הצדדים בפנינו, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור. השמאי מטעם בית המשפט שמונה בהסכמת הצדדים מר מסילתי חיים, ערך חוות דעת מפורטת ומנומקת, לאחר שעיין בחוות דעת מטעם שני הצדדים והעדיף את חישוב דמי השימוש הראויים לפי שיעור תשואה של 6% לשנה משווי הקרקע שחושב לפי זכות הבעלות המלאה לנכס כפנוי וריק, כשהוא נחקר חקירה ארוכה ומקיפה בבית המשפט על ידי ב"כ המערערת ולא חזר בו מעמדתו זו וקבע כי מדובר בתשואה ראויה לתשלום ויש לקחת בחשבון גם את התשואה האלטרנטיבית שהפסיד המשקיע שהשקיע את כספו בקרקע המדוברת, כשהתשואה לנכסים יכול ותתבטא בצורה מצרפית על פני זמן ושהמשקיע זכאי לקבל תשואה ראויה וסבירה בגין השקעתו, המשפה את בעל הנכס בגין התשואה שנמנעה ממנו ושגם אם נעשה בקרקע "שימוש ביניים" כמו לחניה או לאנטנות עדיין אין בכך כדי למנוע מהמשקיע את זכותו לקבלת תשואה ראויה וסבירה בגין השקעתו (עמודים 25-22 לפרוטוקול מיום 8/1/12). השמאי התבסס, בין היתר, על נתונים של עסקאות שכירות שהוצגו לו ע"י שמאי המשיבים וציין בחוות דעתו כי התבסס על עסקאות רבות שנעשו בחלקה 8, תוך מתן דוגמאות, המשקפות את מכלול הפרמטרים המובאים בחשבון בעסקה בין קונה למוכר מרצון, שהן הדרך הראויה ביותר לחישוב שווי הקרקע. כך, גם בחקירתו בבית משפט ציין השמאי כי אפשר להגיש בקשה לשימוש במקרקעין, למשל של חניה פתוחה. מדובר בחוות דעת מקצועית של שמאי שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים, נחקר ארוכות בבית המשפט ובית המשפט אימץ את חוות דעתו, ואין מקום, ככלל, לערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא ובמיוחד בקביעות המאמצות חוות דעת מקצועית של שמאי מוסכם, ולא מצאתי לנכון לקבוע שבמקרה דנן מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מכלל זה. 12. כך גם אין מקום להתערבות בשאר קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובין היתר, לגבי השימוש הייחודי שעושה המערערת בשטח אליו פלשה. התנהגות המדינה 13. במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של המערערת - המדינה, שיש לה השלכה של ממש על קביעותיו של בית משפט קמא ועל דחיית הערעור. מדובר במערערת, כמי שנקבע כבר במספר פסקי דין, הן בעבר והן בפסק דין הנוכחי, שעשתה דין עצמי, פלשה למקרקעין לא לה (של המשיבים) וסירבה לשלם דמי שימוש ראויים עד שנתבעה בערכאות משפטיות לפי פס"ד ו/או הסכמי פשרה שהגיעה אליהם. המערערת עצמה הכירה למעשה בהתנהגותה בפלישתה שלא כדין לשטח המקרקעין נשוא הערעור, המשמש כשטח גישה וחניה למתקן הבטחוני של המערערת ולכן גם הפקיעה ל-5 שנים את המקרקעין הנ"ל מ- 2002 ועד 2007 והגיעה להסכם פשרה לגבי תשלום דמי השימוש הראויים. והנה, למרות שהמערערת ידעה גם ידעה היטב לפעול בדרך של הפקעה של המקרקעין עד 10/07, היא לא עשתה כן, משום מה, אחרי 10/07, כשב"כ המערערת בדיון בפנינו השיב לשאלותינו שאינו יודע למה המערערת לא חידשה את הליכי ההפקעה (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 13/2/13 שורה 31 ועמוד 3 שורות 2-1). והנה, המערערת - מדינת ישראל, מודעת לכך שההפקעה פקעה, לא פועלת לחידושה והארכתה של ההפקעה, עושה דין עצמי, ממשיכה לתפוס שלא כדין את המקרקעין כפולשת, ועוד מרהיבה עוז לטעון טענות כנגד המשיבים על כך שאין מקום לחייבה לשלם 6% מערך הקרקע אלא לשיטתה יש לחייב את המשיבים להשכיר לה את המקרקעין במחיר נמוך. אני סבור שבמצב דברים זה עקב התנהגותה הנ"ל של המדינה אין מקום לקבלת טענות המערערת, והתנהגותה יכולה להקים כנגדה אף מחסום ומניעות מלטעון את הטענות, מה גם שהטענות נדחו לגופן, תוך אימוץ קביעותיו וחוות דעתו של השמאי המוסכם מטעם בית המשפט. 14. כפי שנאמר בחוו"ד השמאי ונפסק גם כך כבר בפסק דינה של השופטת חיות בת.א 1203/97 מיום 8/7/01, נקבע שהמערערת אינה בעלים במקרקעין ולמרות זאת ממשיכה המערערת לטעון במסגרת התיק נשוא הערעור שהיא בעלים. כן נקבע ע"י כבוד השופטת חיות בת.א 1203/97 שטענות המערערת שתביעת המשיבים לסילוק ידה הינה חסרת תום לב שכן למשיבים אין ממילא אפשרות לעשות שימוש כלשהו במקרקעין והשימוש שנעשה על ידה אינו גורם נזק למשיבים, הינן טענות מקוממות, וכדברי כבוד השופטת חיות בעמוד 7 לפסק דינה זה: "אם דרוש לנתבעת שטח מקרקעין, לשימושה, ובייחוד אם דרוש לה שטח לצרכים בטחוניים חיוניים, מעמיד החוק לרשותה אמצעים חוקיים שונים מכוחם תוכל ליטול לעצמה את השימוש באותם מקרקעין, בין לצמיתות בדרך של הפקעה ובין לתקופה קצובה מתוקף חוק להסדר תפיסת מקרקעין. העובדה כי התובעים, אנשים פרטיים שרכשו מקרקעין במיטב כספם, אינם יכולים, בשלב זה, לממש רווחים במקרקעין שרכשו או לעשות בהם שימוש ממשי, בשל מגבלות תכנוניות כאלה או אחרות, עובדה זו כשלעצמה בוודאי אינה יכולה להקנות לנתבעת זכות לפלוש לאותם מקרקעין ולייחד לעצמה בדרך של תפיסת חזקה שלא כדין וללא תמורה, אלפי מטרים מרובעים מתוך אותם מקרקעין. העובדה שמי שכך פועלת היא הנתבעת, מוסיפה לדברים נופך של חומרה, והטענה כי בנסיבות אלה התובעים הם שפועלים בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בזכות, מוטב היה לה אלמלא נשמעה". דברים אלו יפים, ואף ביתר שאת, לענייננו, כאשר מדובר בהמשך הפלישה ועשיית דין עצמי, תוך פגיעה במשיבים למרות שניתן כבר פס"ד פינוי בעבר ולמרות שצו ההפקעה שהוציאה המערערת ל-5 שנים, שהוא זה שמנע את הפינוי בעקבות פסה"ד של כבוד השופטת חיות, פג ב-2007 ולמרות זאת המשיכה המערערת לעשות דין עצמי ולהמשיך להשתמש במקרקעין שלא כדין ובלא לשלם דמי שימוש ראויים. הסכם הפשרה 15. כך גם לא ניתן להתעלם מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 13/7/05 שלפיו הסכימה לשלם המדינה 60% משומת השמאי דנוס לשנת 2002. הסכם הפשרה מבוסס על שומה אשר במסגרתה גובה דמי השימוש הראויים נאמדו ב-6% משווי הקרקע. דהיינו, המדינה כבר הסכימה בעבר בפשרה ל-6% משווי הקרקע והדבר תומך בטענות המשיבים וקביעת השמאי המוסכם לפיצוי זהה שבית משפט קמא קיבל, כשאין לקבל גם בעניין זה את הסברו של ב"כ המערערת בדיון בפנינו שהוא לא היה מעורב בהסדר הפשרה, שלטעמי בהחלט יש לו רלוונטיות לענייננו. היבטים נוספים לגבי גובה דמי השימוש הראויים 16. כך גם, אם היה מתנהל מו"מ חופשי בין הצדדים, אין ספק שכוח המיקוח של המשיבים היה גבוה שכן, דמי השכירות נקבעים על פי כוחות השוק וביקוש והיצע. במקרה דנן, כשמדובר גם לפי שיטת המערערת במובלעת שיש בה מתקן צבאי שחייבים להגיע אליו ודרך הגישה היחידה אליו הינה באמצעות השטח של המשיבים, סביר שהמדינה הייתה מוכנה לשלם מחיר נכבד לגישה הכרחית זו, כי זה שווה וכדאי לה, כפי שאכן הסכימה לשלם בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בכך טמון הבדל נוסף בין המקרה שבפנינו לע.א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק (1/4/90), שם ההנחה הייתה כי אילו נוהל מו"מ להחכרת המקרקעין לצורך עיבוד חקלאי המשיבים לא היו מוכנים לשלם יותר מן המקובל, והנחה זו לא תופסת במקרה שלנו. 17. יש לציין כי לא מדובר בפסיקת בית משפט קמא בפסיקה המנוגדת להלכה משפטית, כפי שטען ב"כ המערערת, אלא ביישום של פסיקת פיצויים בנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה דנן בלבד ובלא לקבוע מסמרות למקרים אחרים, כשביהמ"ש קמא קבע שהמשיבים הוכיחו את נזקם לגבי הנכס שנגזל מהם באמצעות חוו"ד השמאי המוסכם שבית המשפט קיבל, ואין מקום להתערבות בממצאים אלו (ראו גישה תומכת בפסיקת בית משפט קמא בע"א 213/73 ש.ג אגודה שיתופית לשיכון בתל אביב בע"מ ואח' נ' מד"י, פ"ד כט(1) 617 (להלן: "פס"ד ש.ג.") בה הוכר חישוב של דמי שימוש כאחוזים משווי המקרקעין, בשיעור 6% מהשווי ההוני של המקרקעין). 18. כך גם לכאורה לא נסתרה טענת המשיבים שלפי פקודת הקרקעות משלמים בהפקעה של חזקה פיצוי בשיעור דומה של 6% משווי הקרקע וגם הנ"ל תומך בעמדת המשיבים, כשאין מקום לכך שחוטא (המדינה שפלשה לקרקע) ייצא נשכר. 19. כך בע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מד"י - מינהל מקרקעי ישראל (11/1/12 להלן: "פס"ד חברת הירקון"), שעסק בדמי שימוש ראויים בגין תפיסת שטח ע"י המדינה, לגבי מקרקעין בשדה דב, חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי אין ערכאת הערעור נוטה ככלל להתערב בקביעות הערכאה הדיונית המתבססות על חוו"ד מומחים מקצועיים (במקרה דנן חוו"ד שמאי) וכלל זה יפה ביתר שאת לקביעות המבוססות על חוו"ד מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט ובענייננו אף בהסכמת הצדדים. בפס"ד חברת הירקון הוסיפה כבוד השופטת חיות, לגבי הטענה שיש לפטור את הזוכה מחובת השבה, שכן הזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה כי השטחים נשוא המחלוקת מסומנים כשדה תעופה וממילא לא ניתן לעשות בהם שימוש אחר ושההשבה תהיה בלתי צודקת, בפסקה 17 לפסק דינה כי "יש להיזהר מפני נקיטת אמת מידה גורפת של פטור מחובת השבה, כל אימת שהתעשרותו הבלתי מוצדקת של הזוכה אינה כרוכה בחסרונו של המזכה, גישה שכזאת עומדת בסתירה למבחנה העיקרי של עילת ההשבה, לא עצם נזקו של התובע ולא שיעור נזק זה הם המגבשים את עילת ההשבה, אלא התעשרותו הבלתי מוצדקת של הנתבע". כך גם ציינה כבוד השופטת חיות בפס"ד חברת הירקון בסעיף 19 לפסק הדין: "המדינה טענה כי אין זה צודק לחייב אותה בתשלום דמי שימוש, משום שלמעשה לא היה לה כל רווח מתפעולו של שדה דב ועל כן לא התעשרה על חשבון חברת הירקון. טענה זו דינה להידחות. גם אם המדינה מפסידה, כטענתה, מתפעולו של שדה דב, אין הדבר שולל את זכותה של חברת הירקון לקבלת דמי שימוש ראויים משום שהמדינה מעוניינת בקיומו של שדה דב כצורך לאומי, לטענתה, ללא קשר לעלויות הפעלתו. השימוש בשטחים נושא המחלוקת סיפק לה, אפוא, את מבוקשה וחסך לה תשלום של דמי שכירות בגין מקרקעין חלופיים (השוו: ע"א 687/89 לירן נ' גבריאל, פ"ד מה(2) 189, 194 (1990)). בכך התעשרה המדינה ולו באופן מושגי על חשבונה של חברת הירקון". בעניינו, בדומה לעניין חברת ירקון, לא נקבע ע"י בית משפט קמא ולא ע"י השמאי המוסכם כי המשיבים לא יכולים היו לעשות כל שימוש בשטחים נשוא המחלוקת. אמנם פסק הדין בעניין חברת הירקון ניתן לפי פסק דינו של כבוד השופט פוגלמן, שהפחית את דמי השימוש אך מנימוקים אחרים עקב רכישת מקרקעין תפוסים מלכתחילה שאינם מקיימים זכות לדמי שימוש להבדיל מענייננו, אך הוא גם אימץ בפסק דינו את העקרונות שקבעה כבוד השופטת חיות לגבי גובה דמי השימוש הראויים לפי חוו"ד השמאי שאימץ בימ"ש קמא, ברם, תוך צמצום השטחים שלגביהם יש לפסוק דמי שימוש ראויים. 20. אין כל פסול בסילוק היד שנקבע, בהמשך לסילוק היד שנקבע בעבר בפסה"ד של כבוד השופטת חיות בת.א 1203/97, ולא מדובר בשימוש לרעה בזכות בחוסר תום לב כפי שטוענת המדינה, אלא להיפך, מדובר בטענות לא ראויות של המדינה הנטענות למרות התנהגות לא ראויה של המדינה, מה גם שטענת המדינה שגם אם יורה בית המשפט על סילוק יד מהמקרקעין עדיין נותר המתקן הצבאי על כנו ולכן סילוק היד לא יועיל למשיבים לא מסתדרת עם ההכרחיות הנטענת לשביל הגישה ועם המציאות שהמתקן הצבאי כולו בהליכי פינוי סופיים. 21. מכל מקום, פסיקת כבוד השופטת חיות בעניין חברת הירקון לגבי אי התערבות ערכאת ערעור בחוו"ד מומחה מקצועי ובמיוחד חוו"ד מומחה שמונה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים הינה מושכלות יסוד, והרציונאל שבפסיקת כבוד השופטת חיות בפס"ד חברת הירקון, מתקיים. זאת מקל וחומר בענייננו, בהתחשב בהתנהגות המדינה, שנקבע כי פלשה למקרקעין שלא כדין והוברר כי היא ממשיכה לעשות כן, למרות פס"ד קודמים, למרות שלא הוצא צו הפקעה שהמדינה הייתה מודעת שיש צורך להוציאו כדי להישאר במקום, ולמרות הסכם פשרה קודם שהושג לגבי תשלום דמי שימוש ראויים התואם לקביעות השמאי המוסכם שבית משפט קמא אימץ ולמרות הפסיקה הנהוגה במקרה של הפקעה ו/או במקרים אחרים (כמו פס"ד ש.ג). הצטברות כל הנ"ל מצביעה על כך שאין מקום לשנות מקביעת בית משפט קמא שבא ליתן מענה במקרה ספציפי זה, על נסיבותיו הקונקרטיות, להתנהגות בלתי ראויה של המערערת, ולהתעשרות בלתי מוצדקת שלה, כך שגם אם היה מדובר בפיצוי שנפסק על הצד הגבוה לא היה מקום להפחיתו בנסיבות דנן, מה גם שהפיצוי שנפסק יכול להיחשב כסביר ויכול היה להיות גם מושג במסגרת מו"מ בשוק החופשי בהתחשב בכוחות השוק ובהיצע והביקוש והחשיבות שיש למקרקעין למדינה כדרך גישה למתקן הבטחוני כך ששווה לה לשלם את הסכום שנפסק כדי לאפשר לה את המשך הגישה למתקן הבטחוני המהווה צורך לאומי, דבר שחסך למדינה תשלום דמי שכירות בגין מקרקעין חלופיים ובכך התעשרה המדינה ולו באופן מושגי על חשבונם של המשיבים וצודק לכן לחייבה לשלם דמי שימוש. במיוחד, שאם אכן היתה המדינה גורמת להארכת תוקף ההפקעה, היתה אמורה, ככל הנראה, לשלם סכום זהה. המצב נכון להיום, הפגיעה במערערת והבקשה לעיכוב הביצוע 22. יש לציין שבדיעבד אין ממש גם בטענת המדינה לפגיעה האנושה שתיגרם לה, שכן מעבר לכך שהמדינה לא פעלה באמצעים העומדים לרשותה, כמו הפקעת השטח, כפי שעשתה כבר בעבר, הרי מתברר כי המתקן הבטחוני כולו כבר פונה והפינוי עומד להיות מושלם עד 30/6/13, כך שהוויכוח שנשאר הוא כספי בלבד עד למועד הפינוי שיהיה. 23. בנסיבות אלו, למרות דחיית הערעור, ובהתחשב בצרכים הבטחוניים ובכך שהבסיס כולו עומד להיות מפונה לכל המאוחר עד ליום 30/6/13 ויש צורך במקרקעין לצורך ביצוע הפינוי, שכן הם דרך הגישה למתקן הבטחוני, ומדובר בשימוש נקודתי לדרך בלבד (ללא החניה) הנעשה לצורך העברת הבסיס, ניתן צו לפיו לא יפונו המקרקעין נשוא התביעה המהווה דרך גישה הכרחית למתקן הבטחוני עד ליום 30/6/13, וזאת בלא לגרוע מזכות המשיבים לדמי שימוש ראויים עד למועד הפינוי, כשמומלץ לצדדים להגיע להסכמה לגבי תשלום דמי שימוש ראויים, בדומה לאלו שנפסקו ע"י בית משפט קמא, גם לגבי התקופה שמאז מתן פסק דינו של בית משפט קמא ועד למועד הפינוי בפועל. שכר הטרחה 24. אין גם מקום להתערבות בשכר הטרחה שנפסק, כשכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, מה גם שנלקחו בחשבון בפסיקת ההוצאות גם התנהגות המדינה כפי שתוארה ע"י בית משפט קמא, בהמשך לפסה"ד הקודמים. התוצאה 25. התוצאה הינה כי הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ש"ח. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר, אב"ד: אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מצטרפת לחוות דעתו המנומקת והראויה של חברי, השופט ד"ר ק' ורדי. התנהגות המדינה במקרה זה ראויה לגינוי. להבדיל מכל אזרח שאין לו כלים חוקיים לפלוש או לתפוס מקרקעין של אחר, למדינה עומדים כלים חוקיים מכוחם יכולה היא ליטול לעצמה את השימוש במקרקעין של האזרח, בין בדרך של הפקעה לצמיתות או מחוק תפיסת מקרקעין. במקרה זה, לא רק שלא נקטה המדינה באמצעים החוקיים העומדים לרשותה, אלא עשתה דין לעצמה ואף נמנעה מלשלם דמי שימוש ראויים, ובחרה לערער על קביעתו של השמאי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואשר העמיד את שווי דמי השימוש על 6%, כאשר חמורים הדברים שבעתיים במקרה זה בו הסכסוך בין הצדדים עבר גלגולים רבים כאשר עוד בת.א. 1203/97, שעה שהמשיבים דרשו את סילוק ידה של המדינה מהמקרקעין, קבעה כב' השופטת חיות, עוד ביום 8.7.01, בשבתה בבית המשפט המחוזי, דהיינו, לפני למעלה מעשר שנים - כי התנהגות המדינה במקרה זה הינה חסרת תום לב. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.מתקן ביטחוניסילוק ידדמי שימוש