ביום 15.5.81 נחתם הסכם בין המועצה המקומית מגדל לבין המשיבים, לפיו מכרה המועצה המקומית למשיבים מגרש בשטח של 500 מ"ר. גם בהסכם זה לא הגדירו הצדדים את גבולות המגרש ולא צירפו תשריט שניתן באמצעותו לזהות מיקום וגבולות. הקרקע שרכשו המשיבים ממוקמת מדרום לקרקע של המערער וכך הפכו הצדדים לשכנים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת מגרש ללא גבולות: כב' השופטת מוניץ - אב"ד פתח דבר: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ערפאת טאהא) מיום 30.01.12, בת"א 17059-05-09, לפיו נתקבלה תביעת המשיבים לפינויו וסילוק ידו של המערער מהשטח שסומן בצבע צהוב ובאות א', בתשריט שהוכן על ידי המודד מטעם בית המשפט, מר סוהיל זידאן. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח זכות כלשהי להמשיך ולהחזיק באותו שטח (להלן ייקרא: "שטח המריבה"). רקע עובדתי: חלקה 116, בתחומה מצוי שטח המריבה, שטחה הוא כ-13 דונם, בבעלות קרן קיימת לישראל ומנוהלת על ידה (בעבר הייתה בבעלות הימנותא בע"מ ובשנת 1987 הועברה לבעלות קק"ל). ביום 5.12.71 רכש המערער מגרש בחלקה 116. אולם, בהסכם המכר לא פורטו שטח וגבולות המגרש ואף לא צורף תשריט המגדיר את גבולות המגרש. ביום 23.3.72 נחתמה בין המערער לבין המועצה המקומית מגדל עסקת חליפין, לפיה העביר המערער למועצה את זכויותיו בחלקה 116, ובתמורה קיבל מגרש בשטח של כדונם. גם לזכרון הדברים שעל בסיסו נערכה עסקת החליפין לא צורף תשריט. ביום 15.5.81 נחתם הסכם בין המועצה המקומית מגדל לבין המשיבים, לפיו מכרה המועצה המקומית למשיבים מגרש בשטח של 500 מ"ר. גם בהסכם זה לא הגדירו הצדדים את גבולות המגרש ולא צירפו תשריט שניתן באמצעותו לזהות מיקום וגבולות. הקרקע שרכשו המשיבים ממוקמת מדרום לקרקע של המערער וכך הפכו הצדדים לשכנים. בשנת 1991 הודיע המינהל למשיבים כי שטח המגרש שלהם אינו 500 מ"ר כפי שנקבע בהסכם שנכרת בינם לבין המועצה, אלא גדול יותר. לכן נחתם ביום 3.12.91 הסכם חכירה בין המשיבים לבין המינהל, לפיו חכרו המשיבים מהמינהל מגרש בשטח 860 מ"ר, גם להסכם זה לא צורף תשריט. מספר חודשים לאחר מכן נדרשו המשיבים לחתום על חוזה חכירה חדש בטענה כי שטח המגרש שצוין בהסכם שנחתם ביניהם ביום 3.12.91 איננו נכון. בהתאם לכך נחתם ביום 12.5.92 הסכם חכירה חדש בין המשיבים למינהל בו נקבע שטח המגרש ל-770 מ"ר. בהסכם זה נפלה טעות באשר לתאריך תחילת החכירה. על כן נחתם בין הצדדים הסכם חכירה חדש ביום 19.4.93 בו תוקן התאריך (ההסכם עליו מבוסס פסק הדין קמא). להסכם זה צורף תשריט. בחודש 3/2005 נערכה לבקשת המשיבים מפת מדידה, לפיה שטח המגרש שלהם כולל גם את שטח המריבה. המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט קמא וביקשו להורות על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח המריבה אשר הוחכר להם, לטענתם, על ידי המינהל, לרבות הריסת הסככה שנבנתה על שטח המריבה. מנגד, טען המערער כי מאחר שחלקה 116 (בה מצוי שטח המריבה) לא עברה פרצלציה ולא חולקה, הרי שטרם נקבעו גבולותיו הסופיים של המגרש שרכשו המשיבים, לפיכך הם אינם יכולים לטעון כי שטח המריבה הוחכר להם (כך על פי סעיף 11 להסכם החכירה עליו חתמו המשיבים). לחלופין טען המערער, כי הוא בעל זכות בלתי הדירה בשטח המריבה. פסק דינו של בית המשפט קמא: בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח המריבה, והשבת החזקה בשטח זה לידי המשיבים כשהוא פנוי מכל חפץ. בית המשפט קמא קבע כי אין כל קשר בין העובדה שחלקה 116 לא עברה חלוקה מאושרת (פרצלציה), לבין המחלוקת שבכאן. נקבע כי העובדה שחלקת קרקע לא עברה הליך פרצלציה מאושר, אינה מונעת את האפשרות שהבעלים של אותם מקרקעין יסדיר את החזקה והשימוש בחלקים ממנה לידי שוכרים או חוכרים אחרים, בהתאם לחלוקה פנימית שהוא בעצמו קובע. עוד נקבע כי גבולות מגרשם של המשיבים הוא כפי שנקבע בהסכם החכירה והתשריט שצורף לו. לפיכך, בחינת זכויות הצדדים בשטח המריבה כיום נעשית בהתאם להסכם ולתשריט. העובדה כי גבולות המגרש עשויים להשתנות בעתיד אינה רלוונטית, כל עוד הגבולות לא השתנו בפועל. המומחה שמונה על ידי בית המשפט קמא קבע כי שטח המריבה מצוי בתחום מגרשם של המשיבים. בית המשפט קמא אימץ חוות דעת זו לאחר שלא נמצא בה כל פגם וקיבל את קביעת המומחה לפיה שטח המריבה נכלל במגרש שרכשו המשיבים מהמינהל, על פי הסכם החכירה מיום 19.4.93. מכאן הקביעה כי המערער הסיג את גבול מגרשם בשטח שסומן באות א' בתשריט שצורף לחוות הדעת. באשר לטענתו החלופית של המערער כי ניתנה לו רשות בלתי הדירה, קבע בית המשפט קמא כי דינה להדחות, ממספר טעמים. ראשית, מכתבו של ראש המועצה דאז מלמד על כך כי המועצה נתנה את הסכמתה להקמת הסככה, מן הטעם שלא היה לה צורך באותו שטח באותה עת. אין להסיק מכך כי המועצה ויתרה על אותו שטח. שנית, מדובר בסככה שבמהותה היא מבנה ארעי שניתן להריסה ולפירוק במהירות מבלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות משמעותיות. על כן, לא ניתן להסיק מעצם מתן רשות להקים סככה, כי יש בה כוונה להקנות זכות לרשות בלתי הדירה. ועוד, המועצה חכרה את המקרקעין לתקופה מוגבלת כאשר בעלי הזכויות במקרקעין היו הימנותא. משכך, המועצה לא הייתה רשאית להעביר זכויות במקרקעין לאחר, או להעניק זכויות כלשהן בקרקע. לסיכום, בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה על סילוק ידו של המערער משטח המריבה ולהשיבו למשיבים כשהוא פנוי מכל חפץ. מכאן הערעור. עיקר טענות המערער: א. בית המשפט קמא לא דן ולא הכריע בשאלה מתי ובאיזה מסגרת רכשו המשיבים את שטח המריבה. בית המשפט קמא לא קבע כיצד הפך שטח המריבה, אשר לא נרכש על ידי המשיבים מלכתחילה, לחלק ממגרש שרכשו המשיבים, מאוחר יותר. בפסק הדין קמא אין דיון וקביעה משפטית כיצד הפך שטח בגודל 500 מ"ר וצמח לכדי- 860 מ"ר ולאחר מכן הצטמק ל-770 מ"ר. מעדות נציג ממ"י לא נתברר כיצד נוצר השטח הנוסף. העובדה כי המשיבים הם פולשים ומסיגי גבול לשטחים נוספים שלא כדין עלתה בפני בית המשפט קמא ואושרה בחקירה הנגדית של המשיב 1 ואף עלתה בחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. חרף האמור, בית המשפט קמא לא נתן דעתו לפלישה שביצעו המשיבים. ב. המשיבים טענו בבית המשפט קמא כי במשך כ-24 שנים לא ידעו כי שטח המריבה נכלל בשטח שרכשו במכרז. בית המשפט קמא לא בחן על סמך מה החליט ממ"י כי השטח שבו זכו המשיבים על פי המכרז - שטח של 500 מ"ר - הוא למעשה שטח גדול יותר. בית המשפט קמא גם לא הכריע כיצד שינוי כה מהותי בגודל המגרש מתיישב עם דיני המכרזים. ג. אין בחומר הראיות תמיכה למסקנת בית המשפט קמא, לפיה המועצה המקומית מגדל נתנה למערער רשות הדירה בשטח מכיוון שבאותה עת לא היה למועצה כל צורך בשטח. ד. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי העובדה שהמערער בנה את הסככה ללא היתר מחזקת את המסקנה כי לא ניתנה לו רשות בלתי הדירה בשטח המריבה. נהפוך הוא, העובדה כי הוגש נגד המערער כתב אישום בהיבט התכנוני ולא בהיבט הקנייני מחזקת דווקא את המסקנה כי המערער מחזיק בשטח המריבה ברשות, אלא שעשה במקרקעין שימוש אסור-בניה בלתי חוקית. ה. שגה בית המשפט קמא עת לא בחן את רצף הטעויות של ממ"י- טעויות המתייחסות לגודל השטח, טעות בתקופות החכירה, צירוף תשריט שגוי וכן העדר הסבר כיצד צמח המגרש שנרכש מ- 500 מ"ר ל- 770 מ"ר. בפסק הדין קמא נקבע כי לששת הסכמי הדיספוזיציה במקרקעין לא צורפו תשריטים. אעפ"י כן, בית המשפט לא ביאר מדוע העדיף את ההסכם האחרון אשר לו צורף תשריט על פני 6 ההסכמים שקדמו לו. ו. שגה בית המשפט בכך שלא הגדיר בפסק דינו מהו גודל שטח המריבה ואת מיקומו המדויק. העדר הגדרת שטח המריבה והכרעה בגבולות שטח זה מלמדים על כי המשיבים וגם ממ"י אינם יודעים את גודלו של שטח מגרשם וגבולותיו, מכאן שלא ניתן לזהות במדויק את שטח המריבה וגבולותיו. ז. שגה בית המשפט שעה שקבע כי הוכח שהמשיבים חכרו את שטח המריבה. אין בכל חומר הראיות ובפסק הדין תמיכה לקביעה זו. אין תשובה לא בפסק הדין ולא בחומר הראיות לשאלה אימתי וממי חכרו המשיבים את שטח המריבה. נטל הראיה קובע כי היה על המשיבים להוכיח שהם מחזיקים כדין בשטח המריבה, נטל זה הם לא הרימו. לעומת זאת, המערער הוכיח כי קיבל את שטח המריבה מהמועצה, וכי קיבל רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בשטח זה. ח. העברת שטח המריבה שהיה בחזקת המערער לידי המשיבים פגעה בזכות הקניינית של המערער ובית המשפט קמא לא הכריע בשאלה הקניינית. ט. שגה בית המשפט קמא עת ביסס פסק דינו על חוות דעת המומחה שמינה בשל כך שמומחה זה ביסס את חוות דעתו על התרשים שצורף להסכם החכירה עם המשיבים. תרשים זה הנחזה להיות מפה מצבית איננו כך. מדובר בתרשים כלשהו שמקורו לא ידוע, הוספו עליו קווים גסים ביד לא מקצועית, לא ידוע מי הוסיף קווים אלה ומתי, ולא ידוע מקורו של התשריט, על כן עסקינן בכשל ראייתי. עיקר טענות המשיבים: א. המשיבים מתנגדים לניסיון המערער להרחבת חזית אסורה. המערער מעלה בערעורו טענות חדשות ומחדש טענות אשר נזנחו בסיכומים שהגיש בבית המשפט קמא. ב. בית המשפט קמא קבע מפורשות כי המערער פלש לשטחם של המשיבים, ואין מקום להתערב בקביעה זו הואיל וממ"י, בעלת המקרקעין, החכירה את המקרקעין נשוא שטח הפלישה למשיבים על פי חוזה חכירה כדין בר תוקף. ג. בפני בית המשפט קמא הוכחה טענת המשיבים, כי במהלך שנת 1980/1981 הוצג בפני המשיבים מצג שגוי בדבר גבולות ושטח המגרש. ד. המערער זנח בסיכומיו בבית המשפט קמא את הטענות הנוגעות ל"דיני מכרזים" ול"דיני שוויון" ומשכך, אין מקום להתיר לו להרחיב את החזית בפני ערכאת הערעור. ה. יש לדחות את טענת המערער לפיה מפרסם המכרז, המועצה המקומית, נתנה לו רשות שימוש במקרקעין, שכן מי שאינו בעל המקרקעין אינו יכול ליתן הסכמה להיתר בניה ביחס למקרקעין שאינם בבעלותו. ו. יש לדחות את טענת המערער בדבר "רצף טעויות של המינהל", שכן כל שעשה המינהל הוא תיקון טעויות שנפלו בציון תקופת החכירה ושטח החלקה בחוזי החכירה, כמתחייב מהיותו בעל מקרקעין. המערער טועה ומטעה לגבי "הסכמי דיספוזיציה" שונים. לא קיימים שישה הסכמים או שש "גרסאות זהות קודמות", אלא קיימים שלושה: מכירת קרקע מאלמוזלינוס למערער, מכירת קרקע מהמערער למועצה המקומית, ומכירת קרקע מהמועצה המקומית למשיבים. קק"ל החכירה את שטח המריבה למשיבים במסגרת חוזה חכירה כדין. העובדה כי דעתו של המערער אינה נוחה מחוזה החכירה, אין בה כדי לאיין את תוקפו. ז. טענת המערער לפיה "טעה בית המשפט כשביסס עצמו על תרשים חסר ערך משפטי" מופרכת כשלעצמה. התשריט שצורף לחוזה החכירה נושא חותמת מחלקת מיפוי ומדידות של מינהל מקרקעי ישראל. נציגת המינהל העידה כי מחלקת המיפוי במינהל היא שערכה את התשריט. בית המשפט קמא לא הסתפק בתשריט ובחוות דעת המומחים מטעם הצדדים ומינה בהסכמת הצדדים מומחה מטעמו למדידת השטח שהוחכר. המומחה קבע, לאחר שביצע מדידות בשטח, כי הסככה בנויה בחלקה על השטח שהוחכר למשיבים. דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל מן הנימוקים שלהלן. זכויות המשיבים אשר מעוגנות בחוזה חכירה עם ממ"י נלמדות מסעיף 11 לחוזה החכירה לפיו: "שינוי גבולות המגרש וקביעה סופית של שטחו החוכר מצהיר, כי ידוע לו ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי עלולים לחול בהם שינויים כתוצאה משינויים בתכנון על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"א-1965, הסדר קרקעות וכיוצא באלה. החוכר מצהיר שידוע לו כי בעקבות מדידה לצורכי רישום עלול להתברר ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש. במקרה וכתוצאה משינויים כאמור בסעיף קטן (א) לעיל יוגדל או יוקטן שטח המגרש ו/או ישתנו גבולותיו וכן במקרה ויתברר כאמור בסעיף קטן (ב) לעיל ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש החוכר מתחייב: להסכים לכל שינוי בגבולותיו ו/או שטחו של המגרש כפי שיווצר עקב השינויים הנזכרים בסעיף קטן (א) לעיל. להסכים לכל קביעה בדבר שטחו של המגרש כפי שייקבע בעקבות מדידה לצורכי רישום כנזכר בסעיף קטן (ב) לעיל. לראות את המגרש בגבולותיו ובשטחו החדשים כנשוא החכירה ולקבל את החזקה בו". סעיף זה שבחוזה החכירה מלמד, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הגבולות המסומנים בתשריט שצורף לחוזה החכירה אינם סופיים ועשויים להשתנות עם ביצוע הסדר חלוקה ורישום קבוע בחלקה. מכאן ברורה המסקנה המתבקשת ואין בילתה, כי אין כל ודאות ששטח המריבה ייכלל בסופו של יום, לאחר ביצוע הפרצלציה ורישום הזכויות בשטחים, בשטחם של המשיבים. גם אם נאמר שבעל החלקה-ממ"י, רשאי לערוך חלוקה של החלקה כולה שבבעלותו, על פי תרשים או מפת חלוקה שאיננה מסתיימת דווקא ברישום, הרי שאין זה המקרה שבפנינו ובוודאי שלא ניתן לעשות כן שעה שלחוזי חכירה אחרים לא צורפה כל מפה ולא הוגדר שטחם של המשיבים והחוכרים האחרים על ידי מפה מצבית, ביחס לכל החלקה. בעניין הנדון לא מצינו כל הוכחה או ראיה לכך שבעלי החלקה כולה ערך מפת חלוקה מסודרת, על פיה תחם לכל אחד מן החוכרים את חלקו. על כן, לא יתכן לערוך מפה ותרשים רק לאחד מבין החוכרים ולקבוע גבולות מבלי לערוך רישום חלוקה מסודרת כחוק. מטרתה של מפת חלוקה היא חלוקת הקרקע לחלקות ורישומן במרשם המקרקעין תוך קביעת גבולות מדויקים. הסדרת חלוקת הקרקע לחלקות רישום מאפיינת את הליך ההסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 והן את החלוקה החדשה לפי סימן ז'. המלומד משה רז כהן בספרו איחוד וחלוקה, התשס"ח-2008, מסביר את מטרתו של הליך ההסדר כך: "...הליך ההסדר, במהותו, אינו משרת יעדים תכנוניים ומטרתו המרכזית היא להציג תמונת ראי של מצב הזכויות באותו מועד. הכלל המקובל הוא שיש לדחות שיקולים תכנונים מפני האינטרס של שיקוף הזכויות" (שם, בעמ' 61). מכאן ניתן להקיש על אודות חשיבותה הרבה של תוכנית חלוקה כפי שעוד ממשיך ומסביר המלומד רז כהן כי כאשר מאושרת תכנית לחלוקה חדשה ולאחריה בא הליך של הסדר, הרי שבמצב דברים זה לא נוצרת כלל התנגשות של אינטרסים. סימן ז' יוצר זכויות מהותיות, מכאן שטבלת ההקצאות משקפת את מצב הזכויות על פי הדין המהותי. כשם שרשם המקרקעין מצווה לרשום בסופו של יום את החלוקה החדשה כמצוות סעיף 125, כך על פקיד ההסדר, שתפקידו הוא שיקוף מערך הזכויות על פי הדין המהותי, להביא ליצירת הפנקסים החדשים על פי תוצרי התכנית לחלוקה חדשה (שם, בעמ' 62). לבסוף מסכם המלומד רז כהן את משמעה של תכנית לחלוקה חדשה כך: "מכל מקום, תכנית לחלוקה חדשה יוצרת זכויות מהותיות. אם יתעלם ממנה פקיד ההסדר ויערוך בירור של מצב הזכויות ערב התכנית, כי אז יחטא הוא למטרת ההסדר. הזכויות שהיו לצדדים ערב החלוקה החדשה פסו מן העולם, והזכויות על-פי טבלת ההקצאות הן הזכויות המהותיות שעל פקיד ההסדר להביאן לרישום בפנקסים החדשים" (שם, בעמ' 63). בענייננו, טרם נערכה תכנית לחלוקת החלקה, ומשכך לא ניתן לקבוע גבולות מדויקים בשלב זה. אין בצירופו של התרשים לחוזה החכירה של המשיבים עם המינהל כדי לקבוע גבולות סופיים, בפרט כאשר לא נערכה מפת חלוקה מסודרת על פיה תחם המינהל לכל אחד מן החוכרים את חלקו. עיון בתרשים זה, מגלה כי מדובר בשרטוט גס, עשוי בעט עבה ("טוש") שאינו אלא שרבוט בלתי מחייב ששורבט ביד גסה על גבי מפת מדידה. ספק אם שרבוט זה נעשה תוך התחשבות בתנאי השטח והמחזיקים בו בפועל. גם בפרק המבוא לחוזה החכירה מופיע תאור של מגרש המשיבים אשר מלמד על כך שהגבולות אינם סופיים, שכן צוין שם כי שטח המגרש הינו "770 ממ"ר בערך". מכאן שלא ברור מה יהיה שטח המגרש וגבולותיו לאחר ביצוע פרצלציה בחלקה. לפיכך, אין זה ראוי להורות על פינויו של המערער משטח המריבה, כל עוד לא נקבעו גבולות סופיים, ושעה שיתכן מצב בו לאחר ביצוע חלוקה בפועל יתברר שלא היה מקום להורות על פינוי. בנוסף, על אף שאין צורך מיידי לקבוע, האם למערער זכות לרשות בלתי הדירה במקרקעין אם לאו. שאלה זו יכול ותהיה רלוונטית לאחר ביצוע החלוקה וקביעת גבולות סופיים במקרקעין. אולם, ראינו בבחינת למעלה מן הדרוש, להדגיש ולומר כי ניכר שלמערער זכות לרשות בלתי הדירה במקרקעין, חרף קביעתו של בית המשפט קמא לפיה למערער אין זכות לרשות בלתי הדירה במקרקעין. זכותו של המערער לרשות בלתי הדירה במקרקעין נלמדת, בין היתר, מהסכמתו של ראש המועצה המקומית מגדל דאז, מר ברלס יוסף, במכתבו אל המערער מיום 25.2.81, לפיו המועצה אינה מתנגדת להקמת הסככה בשטח המריבה, ובלשונו הוא: "היות ובוטלה הדרך הקיימת המועצה אינה מתנגדת להקמת הסככה...". מכאן ברור כי המועצה לא התנגדה לשימושו של המערער בשטח המריבה, כאשר בזמן הרלוונטי הייתה בעלת הזכויות בשטח. ביום 15.5.81 חתמה המועצה המקומית מגדל עם המשיבים על הסכם לפיו מכרה למשיבים מגרש בשטח של 500 מ"ר. דהיינו, ההסכם בין המועצה לבין המשיבים הוא מאוחר להסכמת ראש המועצה דאז להקמת הסככה בשטח המריבה. המשיב עצמו, מודה, בסעיף 6 לתצהירו כי ראש המועצה הציג בפניו את שטח החלקה שרכש, באופן הגובל בסככה. מכאן, ברור שהמשיב ידע במועד הרכישה כי שטח החלקה אותה רכש מצוי מחוץ לשטח המריבה. לפיכך, המערער קיבל לידיו כדין את שטח המריבה ביום 25.2.81, ואין בחוזה החכירה של המשיבים עם המינהל כדי לסתור עובדה זו. כאן המקום להדגיש כי העובדה לפיה המערער בנה את הסככה ללא היתר בניה כדין, אין בה כדי לשנות מן המסקנה לפיה המערער עשה שימוש בשטח המריבה בהתאם להסכמת המועצה. עוד יודגש, כי אין בעצם הגשת כתב אישום כנגד המערער, בגין בניית הסככה ללא היתר בניה, כדי ללמד על כי הוא מחזיק במקרקעין ללא הסכמה, שכן קיבל את הסכמת המועצה להחזיק ולעשות שימוש במקרקעין, כמפורט מעלה. נדגיש עוד, כי עצם העובדה שהוגש נגד המערער כתב אישום על פי חוק התכנון והבניה בלבד, היינו, בהיבט התכנוני ולא הוגשה נגדו תביעה כלשהי בהיבט הקנייני, מחזקת את המסקנה לפיה המערער מחזיק ועושה שימוש בשטח המריבה ברשות אעפ"י שעשה במקרקעין שימוש אסור, לאמור, בניה ללא היתר כדין. העותר בנה את הסככה בשנת 81', כ-12 שנים עובר לחתימת חוזה החכירה של המשיבים עם המינהל וכן למעלה מעשרים שנה עובר להגשת התביעה לסילוק יד בבית המשפט קמא. לטעמי היה על המינהל, בעת חתימת חוזה החכירה עם המשיבים לתת דעתו לסככה שקיימת בשטח, דבר שככל הנראה לא נעשה. כך או כך, לא מצאתי בשלב זה כי יש מקום לפנות את המערער משטח המריבה, עד אשר תבוצע חלוקה בחלקה וייקבעו גבולות סופיים, רק אז יהא מקום לקבוע את זכויות הצדדים, בנסיבות הקיימות בשטח בענייננו. עוד ראיתי להדגיש, כי משנת 1981 בה רכשו המשיבים את מגרשם מהמועצה ועד שנת 2005, לא החזיקו אלה בשטח המריבה ואף לא טענו לזכות כלשהי בשטח זה. כן לא ידעו כי שטח המריבה הוא חלק מהמגרש שלהם. בהקשר זה הדגיש בית המשפט קמא בסעיף 9 לפסק דינו: "להשלמת התמונה [במקור-בתמונה] אציין עוד, כי במשך כל השנים מאז רכשו את המגרש מהמועצה בשנת 1982 ועד 2005, התובעים לא החזיקו בשטח המריבה, ולא ידעו כי שטח זה הוא חלק מהמגרש שלהם. יתרה מכך, בעקבות החתימה על הסכם המכר מול המועצה נערך סיור בשטח בנוכחות ראש המועצה דאז והתובע מס' 1 במהלכו הראה ראש המועצה לתובע את גבולות המגרש בפועל, ובהתאם לגבולות עליהם הצביע ראש המועצה, שטח המריבה לא נכלל במגרש שהתובעים רכשו". בהקשר זה ראה דבריו של המשיב 1 (התובע בבית המשפט קמא) בעדותו לפני בית המשפט קמא (עמ' 12 ש' 12- 23 לפרוטוקול). בנוסף נעיר, כי העובדה שעל פי חוות דעת מומחה בית המשפט (זידאן סוהייל), שטח הסגת הגבול הוא 113 מ"ר בלבד, הרי שזו מדגישה את החשיבות המיוחדת שבקביעת הגבולות המדויקים והסופיים, הואיל וכל שינוי יכול להשפיע באופן משמעותי על שטח הפלישה, אם קיים. לאור כל המפורט מעלה, סבורני כי אין מקום להורות על פינויו של המערער משטח המריבה בשלב זה, כל עוד לא תבוצע פרצלציה בחלקה וייקבעו גבולות סופיים. נוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים. לפיכך אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות על ביטולו של פסק הדין קמא. כמו כן, ישלמו המשיבים למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. נחמה מוניץ, שופטתאב"ד כב' השופט ארבל: אני מסכים. בנימין ארבל, שופט כב' השופט אטרש: אני מסכים. שאהר אטרש, שופט הוחלט איפוא פה אחד כפי חוות דעתה של כב' השופטת מוניץ. קרקעותקניית קרקעות / מגרשים