מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו הריסה לגדרות בדירת קרקע: מבוא ועיקרי הדברים 1. בפני בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק התכנון והבניה"). הבקשה מתייחסת לגדרות התוחמות שטח מסויים, המצוי בצמידות לדירת המשיבה (דירת קרקע), אשר בבנין ברחוב פבריגט 20 רמת גן. 2. ראוי לציין כי זמן קצר לאחר הגשת הבקשה, הוגשה בקשה מתוקנת על ידי המבקשת (להלן - הבקשה). 3. ברישת הבקשה מתבקש בית המשפט להוציא צו הריסה בנוגע ל"גדרות שהוקמו בגוש 6157 חלקה 176 ברח' פבריגט 20 ברמת גן". 4. בסעיף 2 לבקשה צוין מספר חלקה נוסף, חלקה 188 באותו גוש, אשר צמודה לחלקה 176 ונטען כי חלקה זו הינה שטח ציבורי פתוח ומשמשת לדרך. צוין גם כי חלקה זו מוגדרת כ"שצ"פ" והינה בבעלות הקרן הקיימת לישראל (נספח ב' לבקשה). בסעיף 3 לבקשה נטען, כי במועד שאינו ידוע למבקשת, הקימה המשיבה על "המקרקעין" גדרות בלוקים באורכים שונים, מצד צפון, צד מערב וצד דרום. 5. חשוב לציין כי המונח "המקרקעין" הנזכר בסעיף 3 לבקשה מוגדר ברישת הבקשה כחלקה 176 ולא כחלקה 188. יחד עם זאת, בסעיף 5 לבקשה מצוין כי הגדרות הוקמו "על השצ"פ תוך שהן תוחמות ומסבכות חלק מהשצ"פ לחצר אשר נמצאת לשימושה הפרטי של המשיבה". בסעיף 6 לבקשה מוסיפה המבקשת וטוענת כי הגדרות מונעות את מימוש השצ"פ על פי התכנית ועל כן, קיים אינטרס ציבורי להריסתן. 6. בסעיף 10 לבקשה מתבקש בית המשפט "לצוות על הריסת המבנה נשוא הבקשה". טענת המשיבה בדבר הסעד המבוקש 7. ישאל השואל מדוע בית המשפט סוקר בדקדקנות כה רבה את מרכיבי הבקשה וההגדרות של המונחים השונים בה. לא בכדי נעשים הדברים. בדיקה דקדקנית זו נעשית על רקע הטענה המקדמית אשר בפי המשיבה, ולפיה אין לדון בבקשה לגופה, בשל העובדה שברישת הבקשה מתבקש סעד אך ורק לגבי חלקה 176 ולא לגבי חלקה 188. לכן, לשיטת המשיבה, נוכח העובדה שלטענתה לא הוכח דבר לגבי חלקה 176, יש לדחות את הבקשה על הסף, ולמצער לא ליתן כל סעד לגבי חלקה 188. 8. דעתי אינה כדעתה של המשיבה בעניין זה ואסביר מדוע. אכן, ברישת הבקשה מתבקש צו הריסה לגבי חלקה 176 שהוגדרה "המקרקעין". יחד עם זאת, כפי שתואר לעיל, צוין בבקשה כי הגדרות הוקמו על השצ"פ, אשר הוגדר בבקשה כחלקה 188. 9. בסעיף 10 לבקשה, נתבקש סעד של הריסה "של המבנה נשוא הבקשה". פשיטא, כי אין ספק כי המבנה נשוא הבקשה הוא אותן גדרות המתוארות בדקדקנות בסעיף 3 לבקשה, תוך ציון מידות מדויקות, כולל גובה ואורך, ותוך ציון העובדה כי הוקמו על השצ"פ - שהינו חלקה 188 (סעיף 5 לבקשה). ממילא, טענת המשיבה הנסמכת על רישת הבקשה, המתייחסת לחלקה 176 בלבד, אינה יכולה להתקבל, נוכח הסעד המבוקש בסיפת הבקשה, המתייחס גם לחלקה 188, באשר המבנה נשוא הבקשה משתרע גם עליו. אציין כי בהחלטתי מיום 4.6.12, שניתנה לאור טענה של המשיבה לפיה אין להשיב לאשמה, לא ערכתי סקירה מדוקדקת של הבקשה, ואני מודע לכך כי מסקנתי כעת אינה מתיישבת במלואה עם החלטת הביניים, אך כאמור, החלטתי זו ניתנת לאחר בדיקה מדוקדקת של נוסח הבקשה. 10. ממילא, אין להיזקק להכרעה בשאלה, האם ניתן וראוי לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר דין פלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, המאפשר לביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירה שלא צוינה בכתב האישום, במקרה שהגנתו לא נפגעה והוא יכול היה להתגונן בפניה. למעלה מהדרוש, אציין כי נראה לי שניתן לעשות שימוש בסעיף זה, כפי עתירת המבקשת בסיכומיה, שכן חוק סדר דין פלילי חל על הליך זה, טענה שהמשיבה עצמה תמכה בה במסגרת בקשתה מיום 1.6.11, לחייב את המבקשת בפירוט שמות עדי התביעה. בבקשה זו טען ב"כ המשיבה כי סמכותו של בית משפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות ולכן ההליכים בו מתקיימים על פי חוק סדר הדין הפלילי, ובצדק טען כך. אשר לפרשנות סעיף 184 - אמנם, לא מדובר כאן במצב בו התבררה אשמתו של נאשם וניתן להרשיעו בעבירה שלא צוינה בכתב האישום, שכן בבקשה מסוג זה לא מבוקש להרשיע בעבירה. יחד עם זאת, הרציונל של אותו סעיף, ניתן ליישום והתאמה בבקשה לפי סעיף 212 לפי חוק התכנון והבנייה. הרציונל של אותו סעיף הינו להבטיח כי הגנתו של נאשם לא תיפגע בשל כך שהוא מורשע בעבירה שלא יכול היה להתגונן בפניה כראוי. נפסק כי השאלה החשובה היא האם הופתע הנאשם מהעובדות החדשות שנטענו נגדו ואם ניתן להניח שהיה נוקט קו הגנה שונה (ראה רע"פ 6448/12 שי"א נ' מדינת ישראל (11.9.12), סעיף 9 לפסה"ד). יש לבדוק, איפוא, האם הגנת המשיבה נפגעה כתוצאה ממתן צו החורג (וכאמור קבעתי כי הצו אינו חורג) מהמבוקש בבקשה. בענייננו, כאמור, נטען במפורש בבקשה לגבי חלקה 188 והמשיבה פרשה בפני בית המשפט את כל טיעוניה וראיותיה בהקשר זה, הביאה עדים בעניין, שכן זה היה לב ליבו של המשפט. לכן, הגנתה לא נפגעה כהוא זה או שהיתה מופתעת מהעובדות שנטענו נגדה. טענת המשיבה להגנה מן הצדק ושיקולים זרים 11. המשיבה טוענת כי קיימות גדרות נוספות, הנמשכות בקו ישר בהמשך לגדרות נשוא הבקשה, אף הן על חלקה 188, השייכות לשכנים, ואשר לגביהן לא ננקטת כל פעולה ע"י המבקשת. עוד טוענת המשיבה, כי בכל השכונה (בורוכוב) יש בתים רבים שבהם החצרות והגדרות חורגות עד למדרכה ואף עד לכביש ממש ולא ננקטים כנגדם כל הליכים. המשיבה מפנה, בין היתר, לעדות המפקח מר חכים וכן לתמונות שהגישה (למשל, נ/10, נ/2, נ/3 ועוד). לפיכך, טוענת המשיבה כי המדובר באכיפה בררנית ובשל כך יש לדחות הבקשה בשל הגנה מן הצדק. 12. אכיפה בררנית הינה ענף אחד המסתעף מדוקטרינת ההגנה מן הצדק. הפסיקה קבעה כי דוקטרינה זו תופעל במשורה ובמקרים נדירים וחריגים, כאשר הנטל על הטוען לה להוכיח, כי פעולת הרשות נעשתה מתוך שרירות או מטרה פסולה (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305). וכפי שנפסק בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353, 370: "המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם" (עמ' 370). ראוי להוסיף, כי נפסק שרק במקרים חריגים במיוחד תתקבל הטענה בתיקי תכנון ובניה, לגבי מבנים שאין בידם היתר כדין, שכן משמעות קבלת הטענה הינה מתן גושפנקא שיפוטית לשימוש בבניה שאינה חוקית ללא הגבלת זמן (ע"פ (מחוזי י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות). 13. בתשובה, הגישה המבקשת כראיה (ת/7) כתב אישום, שהוגש בשנת 2005, כנגד יעקב משה וסוניה, מרחוב פבריגט 20 רמת גן (אותה כתובת של המשיבה) המתייחס לחלקה 176 ולאי קיום צו שיפוטי המורה לנאשמים אלה - עוד בשנת 2003 - להרוס מבנה בלתי חוקי שהוקם על ידם. עינינו הרואות כי המבקשת פעלה גם כנגד אחרים, שכנים באותו רחוב ובאותו בנין, עוד בשנת 2003 וביתר שאת בשנת 2005, בהגשת כתב אישום חמור בגין אי קיום צו שיפוטי. 14. המבקשת הגישה מסמך נוסף, ת/8, שהינו בקשה להיתר בניה שהגישה משפחת דרסה, המתגוררת באותה כתובת ברחוב פבריגט 20 - לבניה מסויימת. הועדה המקומית התנתה במסמך זה את הבניה ב"הריסת הגדרות שבתחום השטח הציבורי והחזרת השטח הציבורי לציבור" (המסמך הינו משנת 2010). צא ולמד, המבקשת פעלה כנגד שני שכנים באותו בנין ממש, בהקשר של בניה בלתי חוקית. 15. בכל מקרה, אפילו תאמר כי מדובר באכיפה חלקית, אין בכך לטעמי כדי להוביל לקבלת הטענה של אכיפה בררנית. יש להניח כי משאביה של הרשות מוגבלים, וניתן להלום מצב כי אינה מצליחה לנקוט בהליכים כנגד כל הבניה הבלתי חוקית שבתחומיה, שפשתה למרבה הצער במחוזותינו והוגדרה בפסיקה זה מכבר כ"מכת מדינה" (רע"פ 2809/95 טסה נ' מדינת ישראל; רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית אונו, פ"ד נו(3) 49, 59). פשיטא, כי אין להסיק מכך מסקנה, אוטומטית, כי בשל כך יש לקבל טענה של הגנה מן הצדק. ודוק, איני מתעלם מהראיות שהוצגו ע"י המשיבה בהקשר זה, לרבות כל התמונות שהגישה. יחד עם זאת, התמונות מלמדות על בניה קיימת ולא על כך שאין לבניה זו היתרים. אין די בטענה לאקונית בנושא, ולא הובאה מטעם המשיבה כל עדות, כי אכן אין היתרים לגדרות הסמוכות לגדרות נשוא הבקשה, כמו גם ליתר המבנים והגדרות הנראים בתמונות שהוגשו. ראה לענין זה את תשובותיו של מר אלי חכים מטעם המבקשת, בעמ' 17 לפר', ש' 22 - 25 ועמ' 18 לפר' ש' 1 - 5. מעבר לכך, כאמור, הוכח כי המבקשת פעלה לגבי שני שכנים שבאותו בנין, האחד בדרך של הגשת כתב אישום והשני בדרך של התנית ההיתר שנתבקש בהריסה. בכל מקרה, סבורני כי למצער, אין זה המקרה החריג והנדיר שבו יש לעשות שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, שכאמור מופעלת במשורה ובמקרים חריגים. לא הוכחה כל התעמרות או רדיפה אחר המשיבה, אלא פעולה שנועדה לאכוף את דיני התכנון והבניה בשל צורך ציבורי שהוכח כראוי, כמפורט להלן. לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענת המשיבה בדבר אכיפה בררנית, שכן לא עלה בידי המשיבה להוכיחה. 16. המשיבה טוענת כי הבקשה הוגשה משיקולים זרים, והם אינטרס פרטי של המתלונן, מר ליאור חשדי. כפי שמפורט להלן, כבר נפסק כי אין פסול בהתייחסות לאינטרס פרטי של השכנים , שנעשה תוך התייחסות לאספקלריה הציבורית (ראה פרשת לביא להלן). מעבר לכך, העובדה שרשות מקומית פועלת כתוצאה מתלונה של אזרח, במקרה זה שכן, אינה הופכת את פעולתה לפסולה ומונעת משיקולים זרים. אין חולק כי הרשות החלה לפעול כנגד הבניה נשוא בקשה זו בשל תלונתו של מר חשדי (ראה עדותו של מר אלי חכים מטעם המבקשת, בעמ' 15 - 16 לפרוטוקול). דא עקא, כך הם פני הדברים במקרים רבים. מר חכים העיד מטעם המבקשת כי אין לו כל קשר אישי עם המתלונן ועדותו מקובלת עלי (עמ' 18 לפר' ש' 15). כאמור, איני רואה בפעולה בעקבות תלונה כל פסול, כל עוד מתקיים אינטרס ציבורי בפעולת הרשות והיא פועלת כדין. כפי שיפורט להלן, אותו אינטרס ציבורי מתקיים גם מתקיים, ולפיכך יש לדחות טענה זו. האם התקיימו יסודותיו של סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה? 17. כעת לשאלה, האם נתקיימו יסודותיו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הקובע כך: "נעברה עבירה בעניין לפי חוק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: . . (5) מי שביצע את העבירה מת או אינה בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו החוקית". 18. עתירתה של המבקשת למתן צו הריסה נסמכת על סעיף 212 (5) ולכן צוטט החלק הרלוונטי באותו סעיף. היסוד הראשון של סעיף 212 19. תחילה אבדוק האם הוכח היסוד של "נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה". 20. מהעדויות והראיות שהובאו בפניי עולה, כי הגדרות נשוא הבקשה משתרעות על חלקה 188, שהינה בבעלות קרן קיימת לישראל. כך העיד המודד מר תאופיק גבארה מטעם המבקשת, שעדותו מקובלת עלי במלואה: "בתוך חלקה 188 מצביע על הקיר המסומן בשני קווים שחורים צמודים שלידם כתובה המילה 'קיר' פעמיים וכן את גובהו" (עמ' 24 לפר' ש' 30-31). ובהמשך, כאשר נשאל "אתה מעיד כי הקיר נמצא בחלקה 188?" השיב "כן" (עמ' 25 לפר', ש' 1-2). כן ראה התשריט ת/13 שנערך ע"י מר גבארה המעיד על האמור. יש לציין כי ייתכן מאד ואף קרוב לודאי, כי חלק מהגדרות משתרעות גם על חלקה 176, עליה מצוי הבנין, אך בכל מקרה המודד מר גבארה לא אישש זאת, ומפקח הבניה מר חכים אינו מודד ולא יכול היה ליתן בענין תשובה מדוייקת (ראה עדותו בעמ' 11 ש' 22-24). ממילא, לא ניתן לקבוע בנושא מימצא כדרוש במשפט מסוג זה. 21. עוד אין חולק כי הגדרות נבנו לפני עשרות בשנים. העד מטעם המבקשת, מפקח הבניה מר אלי חכים, העיד כי אינו יודע מתי הבנייה התבצעה אך "מדובר על דברים ישנים לפני 30 שנה" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 12). 22. המשיבה העידה כי הגדרות נבנו לפני כ- 50 שנה, על ידי אבי המנוח ממנו ירשה את הדירה (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 6-16). כן ראה את היתר הבניה על שם אביה המנוח של המשיבה, אשר סומן נ/15, שהינו משנת 1960 (כך עולה מחותמת קק"ל וחותמת מהנדס העיר). 23. טוענת המשיבה כי העובדה שבעמ' האחרון ל-נ/15, שהינו רישיון להוספה של חדר ושתי מרפסות (המתוארים בכתב יד ליד המילה "רישיון"), נרשם, בפרק הנקרא תנאים מיוחדים, "יש להתקין גדר ומדרכה ליד הבניין", משמעה כי ניתן היתר לבנות את הגדרות. דעתי אינה כדעת המשיבה. 24. באותו פרק של תנאים מיוחדים נרשם גם כי יש להתקין פנס חשמלי ליד הכניסה וכן בסיס להנחת דגל וגם להגיש תכנית גינת הבית. האם משמעות הדבר כי באותה הזדמנות ניתן היתר לבניה גם לאלה? עיון במסמך זה מוביל אותי למסקנה כי פרק זה - שנחזה להיות כמסמך "שטנץ" מודפס מראש - הינו הוראות קבועות של הרשות המקומית, שנהגו באותה עת, הוראות כלליות אשר אינן מהוות בשום פנים ואופן היתר ספציפי להקמת מבנה כלשהו, וכל מבנה שיש להקים על פיהן, דרוש היתר ברור, כפי שנרשם בכתב יד ליד המילה רשיון ענין הקמת החדר ושתי המרפסות. ממילא, אין אני רואה באותן הוראות כלליות מתן היתר לבנית הגדרות נשוא בקשה זו. זאת ועוד, בכל מקרה, אותו מסמך מתייחס לחלקה 176 בלבד ולא לחלקה 188 (ועל ההבדל בין החלקות אפרט להלן). 25. המשיבה לא יכלה להציג היתר בניה אחר לגדרות. מר חכים העיד מטעם המבקשת כי לפי הידוע לו אין לגדרות היתר (עמ' 11 לפר' ש' 10). ממילא, מסקנתי הינה כי הגדרות נבנו תוך ביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבנייה. 26. טוענת המשיבה בהקשר זה, כי העבירה בוצעה על ידי אביה המנוח ולא על ידה וגם מטעם זה, לא נתקיים היסוד הראשון בסעיף 212. אין ביכולתי לקבל טענה זו. 27. כל תכליתו של סעיף 212 (5) הינה לאפשר מתן צו הריסה כאשר האדם שביצע את העבירה נפטר או אינו בר עונשין. הדעת נותנת כי עצם מתן האפשרות ליתן צו הריסה, כאשר "מי שביצע את העבירה מת", כלשון הסעיף, מחייבת את דחיית טענתה של המשיבה, שברור שלא לה מיוחסת הבניה הבלתי חוקית. היסוד השני של סעיף 212 28. וכעת ליסוד השני של סעיף 212 - שהוא "ואילו הורשע עליה אדם היה ביהמ"ש רשאי לצוות כאמור בסעיף 205". סעיף 205 לחוק תכנון והבניה קובע כי בית המשפט רשאי, במסגרת גזר דין, לצוות על הריסת המבנה או מתן צו איסור שימוש או כל צו אחר המוזכר באותו סעיף. לטעמי לא יכול להיות ספק כי יסוד זה של סעיף 212 התקיים, שכן לו היה מורשע אביה המנוח של המשיבה בעבירה של בניה בלתי חוקית המתייחסת לגדרות, ניתן היה להוציא צו הריסה כנגדו. היסוד השלישי של סעיף 212 - אינטרס ציבורי ברור המצדיק מתן צו הריסה 29. וכעת ליסוד השלישי - סעיף 212, שהינו יציר הפסיקה והוא: "קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק המצדיק צו הריסה" (רע"פ 8025/09 מוחמד חפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל, עמ' 5 לפסה"ד). 30. בע"פ 3407/03 עופר ירושלמי נ' מדינת ישראל (10.6.03) נקבע, בסעיף 7 לפסה"ד: "יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצר נשכר; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת "אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר/ ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע למסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה בודאי נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס". ראה גם ההלכה המנחה בע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בכפר סבא, פד נ"ב (1) 136. כן ראה לאחרונה, רע"פ 6136/12 ימין בן זקן נ' מדינת ישראל (4.9.12), סעיף ט' לפסה"ד: "אוסיף לכך, כי לדידי יש ליתן משקל נכבד גם לפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעצם הותרתו על כנו של מבנה בלתי חוקי בהיקף משמעותי. לטעמי שירוש בניה בלתי חוקית הוא הוא אינטרס ציבורי, ועל כן הנטל להראות שאין מקום להריסה מוטל על הטוען לכך. בבניה בלתי חוקית, על הריסה להיות הכלל והימנעות הימנה - החריג, שכמובן יתכן במקרים המתאימים. בעניין קרבסי ציינתי, כי "יש ליתן משקל רב לעצם הבניה הבלתי חוקית, גם אם כאמור על התנאים האחרים להתקיים; המרחב התכנוני לעולם אינו שטח הפקר שבו 'איש הישר בעיניו יעשה'" (ראו גם דברי ברע"פ 3154/11 אליאס נ' מדינת ישראל)". 31. מן הראוי לאזכר הלכה נוספת שיצאה מלפני בית המשפט העליון, היפה לענייננו. בע"פ 4665/07 לביא נ' מדינת ישראל (10.6.07) נקבע כך: "בית המשפט המחוזי אמנם התייחס לאינטרס הפרטי של השכנים, אולם אין בכך כדי לומר כי הרשות תובעת את הריסת המבנה בשם השכנים. הרשות עניין לה במניעת בנייה פיראטית אשר אינה נותנת דין וחשבון לחוק וזאת בין היתר, על חשבונם של תושבים הנשמעים לדרישות החוק. על כן ההתייחסות לשכנים היא דרך הפריזמה של שיקול ציבורי". יש לבחון את הדברים, איפוא, באספקלריה של הפסיקה כאמור. 32. כאמור, המבקשת הוכיחה כי הגדרות נשוא הבקשה הוקמו על חלקה 188. המבקשת לא הוכיחה הקמת גדרות על חלקה 176 כנדרש, מה גם שלטעמי, גם אם היתה מוכיחה זאת, אין מקום ליתן צו הריסה ללא הרשעה בכל הנוגע לחלקה 176, להבדיל מחלקה 188, כמבואר להלן. 33. ייעודה של חלקה 188 הוכח בפני כשטח ציבורי פתוח (שצ"פ), וזאת באמצעות עדותה של גב' שרה שרעבי, מנהלת מדור מידע בעירית רמת גן. גב' שרעבי העידה כי חלקה 188 מיועדת לשצ"פ על פי תוכנית רג/340 משנת 1979. (ראה המסמכים ת/10, ת/11 ו-ת/12 וכן דבריה בעמ' 23 לפר' ש' 4 - 13). עדותה של גב' שרעבי מקובלת עליה במלואה. המשיבה טוענת כי תוכנית המתאר שהוגשה באמצעות גב' שרעבי נכנסה לתוקף בשנת 1979, לאחר בנית הגדרות, ולפיכך אינה רלבנטית. לטעמי טענת המשיבה מחוסרת משמעות משפטית לענייננו. אמנם, עובדתית כך הם פני הדברים, אך אין נפקא מינא לטענה זו, שכן ייעודה של החלקה שעליהם הוקמו הגדרות צריך להיבחן בעת הרלבנטית לדיוננו - קרי מועד הגשת הבקשה למתן צו הריסה, שכן בית המשפט בוחן האם ראוי כעת ליתן צו הריסה לפי סעיף 212, לפי מצב הדברים ד'היום, ולא לפני כחמישים שנה. אציין, כי ייעוד הקרקע אינו רלבנטי לשאלה האם הגדרות נבנו שלא כדין. 34. בנוסף להיות חלקה 188 חלקה המיועדת לשצ"פ, נטען כי הגדרות גורמות לכך ששכנה של המשיבה, מר ליאור חשדי, אינו יכול להרחיב את דירתו בשל מיקום הגדרות. כאמור, מר חשדי הוא זה אשר התלונן בעיריה אודות הגדרות. מר חשדי העיד כי דירתו היא בגודל 35 מ"ר ורצה להרחיבה באופן משמעותי לגודל של 105 מ"ר, אך בשל מיקום הגדרות לא יכול היה לעשות זאת, שכן עמודי התמיכה אמורים להימצא בשטח שתוחמות הגדרות בתוך חלקה 188 (ראה דבריו בעמ' 26 לפר' ש' 21 - 31 וכן ראה בקשת ההיתר ת/14). אציין כי עדות מר חשדי מקובלת עלי, וניכר כי העיד מדם ליבו. אמנם הוברר כי קיים סכסוך בינו לבין המשיבה אך עדיין התרשמתי כי מקורו בסיטואציה אליה נקלע, בשל קיומן של הגדרות שאינן מאפשרות לו להרחיב את דירתו. 35. לאחר הגשת הסיכומים עתרה המשיבה למתן רשות, וקיבלה, להגשת פסק דין של המפקחת על המקרקעין (ת/10/251) שניתן לפני זמן קצר, לאחר הגשת הסיכומים, בו נדחתה תביעת מר חשדי נגדה ונגד שכנים נוספים. מר חשדי עתר בתיק זה לחיוב המשיבה בדמי שימוש בגין עשיית שימוש ברכוש המשותף בבנין (שכאמור נמצא על חלקה 176) וכן פינויה מרכוש משותף זה. המפקחת קבעה כי הוכח בפניה שהמשיבה "עושה שימוש ייחודי בחלק מהחצר" וכן נוכח אי התנגדות קודמי מר חשדי, קרובי משפחתו, אין הוא יכול לבקש לשנות מצב קיים לאחר זמן כה ממושך (עמ' 4-5 לפסה"ד). 36. איני סבור כי יש בפסק הדין כדי לגרוע מטענתו מר חשדי - אך בכל הנוגע לחלקה 188 ולא לחלקה 176. ראשית, טענת המשיבה בדבר מעשה בית דין לא יכולה להישמע, שכן המבקשת לא היתה צד להליך. שנית, מר חשדי העיד בפני כי העמודים שהוא חפץ לבנות אמורים להיות על חלקה 188, השצ"פ , ולא על הקרקע הפרטית שעליה נמצא הבנין (חלקה 176). ההליך בפני המפקחת נגע רק לחלקה 176 - הרכוש המשותף - ולא לשצ"פ, וממילא כל קביעה בו אינה רלבנטית לשצ"פ. 37. על רקע העובדות כאמור יש לקבוע איפוא, האם קיים אינטרס ציבורי ברור ומובהק המצדיק מתן צו הריסה הגובר על האינטרס הפרטי של המשיבה, והאם לגבי שתי החלקות שצויינו, או רק לגבי אחת מהן. סבורני כי התשובה על כך הינה בחיוב, בכל הנוגע לחלקה 188 בלבד. 38. אורכן של הגדרות הינו 18 מטרים בגובה של 2.2 מטרים והן עשויות בלוקים (עד 1.3 מ') ופלסטיק (יתרת הגובה) (ראה דוחות המפקח מר חכים ת/1-ת/2). הגדרות תוחמות שטח ניכר, וחולשות ככל הנראה גם על השטח הצמוד לבנין ומהווה רכוש משותף בחלקה 176 - ובוודאות (כפי שהוכח, כאמור) על שטח מסוים בחלקה 188, שכאמור נמצא בבעלות קק"ל וייעודו שטח ציבורי פתוח. המדובר בבניה מסיבית, שהותרתה על כנה מנציחה "השתלטות" גם על חלקה בבעלות ציבורית (קק"ל) המיועדת לשימוש הציבור הרחב. הותרת הגדרות גורמת איפוא ל"הפקעתה" דה פקטו לידיה ולחזקתה של המשיבה של חלק מאותה חלקה, שכן הגדרות הגבוהות מונעות מכל אדם לעשות שימוש כלשהו בשטח הציבורי כאמור. 39. מעבר לכך, כאמור, מדובר בבניה מסיבית. איני מתעלם מחלוף הזמן שעבר מאז הוקמו הגדרות, ככל הנראה, עשרות שנים. יחד עם זאת, הותרת בניה מסיבית זו על תילה משמעה כי חוטא יצא נשכר, והדבר תורם לאנדרלמוסיה שפשתה לצערנו במחוזותינו בתחום התכנון והבניה, וכבר נקבע בהקשר זה, כאמור, כי הבניה הבלתי חוקית הפכה ל"מכת מדינה". כפי שנפסק (ראה פרשת ימין בן זקן שצוטטה לעיל), עצם הותרת מבנה בלתי חוקי בהיקף משמעותי מהווה פגיעה באינטרס הציבורי. 40. כאמור לעיל, בית המשפט העליון קבע כי התייחסות לאינטרס של שכנים אינה פסולה והיא מהווה התייחסות דרך פריזמה של אינטרס הציבור, באשר השכנים הינם חלקו של הציבור הרחב. 41. ראוי להוסיף מספר מילים על האינטרס הפרטי של המשיבה. זו עושה שימוש בלעדי מזה תקופה ארוכה מאד בקרקע שאיננה בבעלותה, חלקה הארי בבעלות ציבורית ומוגדרת כשצ"פ. ברור כי המשיבה "נהנית" משימוש זה, אך הורתו של שימוש זה, בכל הנוגע לחלקה 188, בחטא, ובאקט חד צדדי של מקים הגדרות, אביה המנוח של המשיבה. ההבדל בין חלקה 176 לחלקה 188 42. יש להוסיף מספר מילים בהקשר זה על חלקה 176. לטעמי ישנו שוני הרלבנטי לענייננו בינה לבין חלקה 188. המדובר בקרקע שעליה מצוי הבנין וככל הנראה הוקמו עליה גדרות גם כן, שהרי אלו תחמו חלק מהרכוש המשותף ו"ניכסו" אותו למשיבה. אמנם, פסק הדין שניתן ע"י המפקחת על המקרקעין אינו מחייב את המבקשת. יחד עם זאת, הוא מחייב את הצדדים לו. כפי שצויין לעיל, נקבע בו כי הוכח שהמשיבה עושה בשטח זה שבחלקה 176 שימוש ייחודי עשרות שנים וכי קודמיו של מר חשדי, קרובי משפחתו, בעלי הדירה בה הוא מתגורר כיום, הסכימו לכך (עמ' 5 לפסה"ד). עוד נקבע כי "כאשר התובע (מר חשדי - י.ש.) קיבל זכויותיו בדירה הוא הגיע למצב בבית בו קיימת הסכמה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש המשותף. התובע אינו יכול היום לבקש לשנות מצב ולפגוע בזכויות כל בעלי הדירות בבית" (עמ' 5 לפסה"ד באמצע; המפקחת הנכבדה מפנה להלכות של בית המשפט העליון בענין). להליך זה היו כל בעלי הדירות בבנין צדדים ועמדות יתרת בעלי הדירות הובאו בו. עולה כי יתר בעלי הדירות הסכימו לחזקה שתפסה המשיבה (ראה עמ' 2-3 לפסה"ד). צא ולמד, כל בעלי הדירות בבנין, למעט מר חשדי, אינם חולקים על תפיסת החזקה הייחודית של המשיבה בחלק מהרכוש המשותף שבחלקה 176, למעט מר חשדי, ולגביו נקבע בפסה"ד כי תביעתו נדחתה. ממילא, אותו אינטרס של מר חשדי, שכאמור מהווה חלק מהאינטרס הציבורי שצויין לעיל, נחלש עד מאד, נוכח הקביעות שבפסה"ד, בכל הנוגע לחלקה 176. 43. שוני בולט נוסף שבין חלקה 176 לחלקה 188 הוא בעליה וייעודה. חלקה 188 בבעלות קק"ל ומיועדת לשצ"פ (ת/10-ת/12 ועדות גב' שרעבי) ואילו חלקה 176 בבעלות פרטית, ובעלי הזכויות הם בעלי האינטרס היחיד לגביה (ולגביהם נפסק כי הושגה הסכמה ביניהם, כאמור לעיל). זאת, מעבר לאי ההוכחה כנדרש לגבי הבניה על חלקה 176, שכפי שציינתי ברישת הדברים לעיל. ממילא, קיים אינטרס של הציבור בהריסת הגדרות ושימוש בחלק התחום בהן המצוי על חלקה 188, ככל שהרשות הרלבנטית תמצא לנכון בהמשך. זאת, מעבר לאינטרס הציבור ה"כללי" שצויין לעיל בדבר מניעת אנדרלמוסיה והתוצאה של חוטא היוצא נשכר. 44. לפיכך, בהעמידי את האינטרס הציבורי הכולל שתואר לעיל, אל מול האינטרס של המשיבה, סבורני כי האינטרס הציבורי של המבקשת גובר על האינטרס הפרטי של המשיבה, בכל הנוגע לחלקה 188. 45. הפועל היוצא מכך הינו כי יש להורות על מתן צו הריסה ללא הרשעה - כנגד הגדרות המתוארות בבקשה, הממוקמות על חלקה 188 בגוש 6157, וכך אני מורה. המשיבה תבצע את צו ההריסה תוך ארבעה חודשים מקבלת פסק הדין (התקופה נקבעה לצרכי התארגנות ותוך התחשבות במשך התקופה הרלבנטית). באם לא תעשה כן, תהא רשאית המבקשת לבצע את צו ההריסה. לאחר שהפכתי בדבר, ובנסיבות הענין, אין צו להוצאות. הריסת מבנהצו הריסהצווים