הפסיקה הכירה בכך כי פרידה של בני זוג עקב אשפוזו של אחד מהם בבית חולים אינה מנתקת את יחסיהם כידועים בציבור. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרידה בין ידועים בציבור עקב אשפוז: זו תביעה למתן צו הצהרתי הקובע כי התובעת הינה ידועה בציבור של המנוח ז"ל, אשר נשא בחייו (להלן: המנוח), ועל כן זכאית לתשלום קצבת שאירים מהנתבעת מס' 1. להלן עובדות המקרה: 1. הנתבעת מס' 1 מנהלת קרן פנסיה לעמיתים ותיקים. 2. הנתבעים מס' 2-4 הינם ילדיו של המנוח. 3. הוראות התקנון האחיד של הנתבעת מס' 1 קובעות כי על מנת שהתובעת תוכר כידועה בציבור של המנוח, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים - האחד, הכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח ע"י ערכאה משפטית, והשני - מגורים משותפים עם המנוח לפחות שנה בטרם פטירתו. 4. התובעת טוענת כי הכירה את המנוח בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2007, וחיה עימו בדירתה החל מחודש 1/08 ועד למועד פטירתו בתאריך 18.1.10 . לטענת התובעת היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, וזכאית לקצבת שאירים מאחר ועונה על התנאים הקבועים בתקנון הנתבעת מס' 1. 5. הנתבעים מס' 2-4 מנגד טוענים, כי המנוח והתובעת הכירו בשנת 2008, כי עברו לגור יחד בחודש 8/08, וכי הם נפרדו לפני פטירת המנוח ב-18.1.10. 6. בין התובעת לבין המנוח נחתם הסכם ממון בפני נוטריון בתאריך 8.12.09, על פיו הרכוש בבעלות בני הזוג - הבית, הרכב, חשבונות וחסכונות, יישאר בבעלותם הנפרדת של כל אחד מבני הזוג, ובמקרה פטירה של מי מהם, הרכוש יעבור בירושה לילדיהם. טענות התובעת: 7. התובעת והמנוח הכירו דרך האינטרנט בשנת 2007, ועברו להתגורר יחד בביתה של התובעת ברח' הגליל 7 בקרית ביאליק מתחילת שנת 2008. 8. התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, כאשר חלקו ביניהם את ההוצאות השונות. 9. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח. 10. לתובעת ולמנוח היה חשבון בנק נפרד, אולם הם החליטו על פתיחת חשבון בנק משותף לצורך הכרתה של התובעת כידועה בציבור במוסד לביטוח לאומי. 11. מחלת הסרטן התגלתה אצל המנוח בחודש 11/09. ביום שישי 8.1.10 לקח הנתבע מס' 2 את המנוח לסוף שבוע בביתו. ביום ראשון 10.1.10 שוחח הנתבע מס' 2 עם התובעת ואמר כי הם לוקחים את המנוח להתייעצות עם מומחה במרכז הארץ. המנוח ישן לילה אחד בביתה של הנתבעת מס' 3, ולאחר שמצבו הבריאותי התדרדר הוא אושפז בביה"ח תל השומר בתאריך 13.1.10, שם נפטר לאחר ימים אחדים. 12. הפסיקה הכירה בכך כי פרידה של בני זוג עקב אשפוזו של אחד מהם בבית חולים אינה מנתקת את יחסיהם כידועים בציבור. 13. בהסכם שנחתם בין בני הזוג לא ויתרה התובעת על זכותה לדרוש קצבת שאירים. הזכות לפנסיית שאירים הינה זכות עצמאית, אשר אינה מהווה חלק מנכסי העיזבון. 14. להסכם אין תוקף של הסכם ממון מאחר ולא אושר ע"י בית המשפט, אלא ע"י נוטריון בלבד. טענות הנתבעים 2-4: 15. לא התקיימו בתובעת התנאים להכרתה כידועה בציבור של המנוח. התובעת "זרקה" את המנוח מדירתה בתאריך 8.1.10. המנוח שהה במהלך סוף השבוע אצל הנתבע מס' 3, וביום ראשון 10.1.10 אושפז בבי"ח כרמל. ביום ב' שוחרר המנוח ועבר להתגורר בבית הנתבעת מס' 2 בת"א, עד שיפנו השוכרים את דירתו. כעבור מס' ימים, ביום ד' 13.1.10, חש המנוח ברע ולאור מגוריו בת"א , אושפז בבי"ח תל השומר שם נפטר. 16. התובעת כלל לא ידעה על אשפוזו של התובע בבי"ח כרמל, ולא שהתה לצידו במהלך אשפוזו בבי"ח תל השומר. כמו כן, בעת שהיה מאושפז התובע בבי"ח כרמל, דרשה התובעת מהמנוח להשיב לידיה את מפתחות ביתה. 17. נוכח צביון מערכת היחסים בין הצדדים, שלא כללה כל סממן של שותפות גורל, ומטרה לכונן חיים משותפים, לא ניתן להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח. הקשר בין בני הזוג היה קצר. הם הכירו בשנת 2008, ועברו להתגורר יחד רק בחודש 8/08, עם השכרת דירתו של המנוח. עם החמרת מחלתו של המנוח ביקשה התובעת להשתחרר מעול הטיפול בו. התובעת לא שינתה דבר מסדר יומה, יצאה מהבית לעבודה בשעות המוקדמות וחזרה בשעות המאוחרות. התובעת לא טיפלה במנוח, לא דאגה לו לאוכל בבית, הותירה אותו לבד בבית, המשיכה לרקוד ריקודי עם בשעות הפנאי, ולא פנתה לחברת הוספיס לצורך לקבלת ביקורי בית עבור המנוח. 18. בהסכם הממון הגדירו הצדדים מפורשות הפרדה רכושית מלאה ביניהם, כך שהרכוש של כל אחד מהם יישאר בבעלותו, ובמקרה של פטירה יעבור לילדיו. חסכון הפנסיה של המנוח היה חסכונו המרכזי. הסכם הממון מאיין לחלוטין את זכויות התובעת בהליך דנן. 19. הסכם הממון תקף בחתימת הצדדים עליו. 20. בני הזוג לא ניהלו משק בית משותף. גמלת המנוח והכנסת התובעת הופקדו לחשבונות בנק נפרדים, כשחשבון הבנק המשותף נפתח למראית עין בלבד ולא הייתה בו פעילות. התובעת לא הוכיחה כי הצדדים נשאו במשותף בהוצאות אחזקת הבית. 21. התובעת מעולם לא הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח. תכלית קצבת השאירים היא להחליף את הכנסת התא המשפחתי של המנוח ולמנוע מחסור ממי שהיה סמוך על שולחנו. בהיעדר שותפות כלכלית בין התובעת למנוח, לא קופח בכל דרך מקור פרנסתה של התובעת. טענות הנתבעת מס' 1: 22. הנתבעת מס' 1 משאירה את ההחלטה בדבר היותה של התובעת ידועה בציבור של המנוח לשיקול דעת בית הדין. 23. אין בהכרת המוסד לביטוח לאומי בתובעת כידועה בציבור של המנוח בכדי לחייב את הנתבעת מס' 1. שכן תנאי הזכאות עפ"י התקנון האחיד החל על קרן הפנסיה אינם זהים לתנאי הזכאות של המוסד לביטוח לאומי. 24. זכויות פנסיוניות אינן חלק מעיזבונו של המנוח. לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 25. ביה"ד הארצי קבע כבר, כי לשם הכרה באישה כ"ידועה בציבור" של פלוני יש צורך בראיות שהזוג ניהל חיים משותפים ביחידה משפחתית - "השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושהציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית". (ראה לעניין זה - ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נ' קרן הגמלאות המרכזית ואח' (ניתן ביום 21/6/01); ע"ע 1254/00 דורה שליאקין ואח' נ' הממונה על תשלום הגמלאות (ניתן ביום 26/1/03); עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10/5/04)). 26. בפס"ד דב"ע 37/97 - 6 אליציה פוגל נ' מבטחים, פד"ע לב 372, נקבע כי המבחן להכרה בידועה בציבור הינו כפול, ראשית על בני הזוג לקיים מערכת יחסים אינטימית המבוססת על חיבה, הבנה ומסירות. שנית, עליהם לנהל משק בית משותף כפועל יוצא מחיי משפחה משותפים ולא מתוך צורך אישי של כדאיות כספית. כמו כן, נפסק כי ברגע שחדל להתקיים אחד התנאים הנ"ל, חדלה האישה להיות ידועתו בציבור של הפנסיונר. 27. בפס"ד ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1), 431 נקבע לעניין משק בית משותף כי - "משק בית משותף' אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף", אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג. מהו משק בית משותף? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה ע"י השופט ברנזון, בע"א 621/69... בעמ' 619: 'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו..." היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו', ולעניין זה אין נפקא מיינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד". כמו כן, כבר נפסק כי אין בניהול חשבונות בנק נפרדים בכדי לשלול את מבחן התלות הכלכלית או החיים המשותפים. (ראה - עב"ל 1407/04 המוסד לביטוח לאומי נ' פריימן, ניתן ביום 8.11.06). 28. הוראות התקנון האחיד של הנתבעת מס' 1 קובעות כי על מנת שהתובעת תוכר כאלמנת המנוח, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים - האחד, הכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח ע"י ערכאה משפטית, והשני - מגורים משותפים עם המנוח לפחות שנה בטרם פטירתו. 29. בפס"ד ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 20.2.2002 נקבע כי - "מגורים במשותף הם תנאי הכרחי להכרה במעמדה של הידועה בציבור. מגורים בנפרד אינם תנאי יחיד להוכחת קיומה של "פרידה של קבע"." בדב"ע נב/69-0 אביבה ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי, (פד"ע כ"ד, 458, 465) נקבע כי- "יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר". (הדגשות אינן במקור - א.ק.). 30. במקרה דנן, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למועד תחילת מגוריהם המשותפים של המנוח והתובעת בדירתה של התובעת. אולם, לאור הוראות תקנון הנתבעת הקובע מגורים משותפים לפחות שנה בטרם פטירת המנוח, הרי אין זה רלוונטי בענייננו האם התובעת והמנוח גרו יחד החל מחודש ינואר 2008, כטענת התובעת, או מחודש אוגוסט 2008, כטענת הנתבעים 2-4. שכן, בכל מקרה עד חודש 1/10, החודש בו נפטר המנוח, חלפה למעלה משנה ממועד תחילת המגורים המשותפים של בני הזוג. 31. מהראיות והעדויות בתיק עולה כי, במהלך חייהם המשותפים בדירתה של התובעת, ניהלו בני הזוג משק בית משותף. המנוח אשר התנדב בעמותת "חסד מציון", קיבל מדי שבוע מצרכי מזון, אשר שימשו את בני הזוג. הנתבעים מס' 2-4 לא השכילו להוכיח טענתם כי המנוח שילם לתובעת דמי שכירות חודשיים בגין המגורים בדירתה. התובעת לא השכילה להוכיח כי המנוח היה שותף להוצאות אחזקת הבית, אולם, סביר להניח כי, במסגרת חייהם המשותפים דאג המנוח למצרכי המזון כאמור, ואילו התובעת שילמה את יתר ההוצאות. התובעת העידה כי - "אם היה צריך מוצרים לדירה הוא היה מביא מהעמותה, 3 שנים לא ביקרתי בסופר איתו." (ראה פרוטוקול דיון מיום 9.1.12 עמ' 18). 32. אין ספק, כי המנוח והתובעת ניהלו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על חיבה, וכי חיו כבני זוג על כל המשתמע מכך, כאשר כל אחד מהם תרם את חלקו ועמלו לקיום הבית המשותף, וזאת עד לתקופה בה חלה המנוח בסרטן המעי הגס, אשר שלח גרורות לכבד. אז מערכת היחסים ביניהם השתנתה לחלוטין. אף הנתבעים מס' 2-4 העידו, כי המנוח והתובעת חיו תחת קורת גג אחת כבני זוג, אולם ניסו להגדיר את מערכת היחסים ביניהם כ"קלילה ולא מחייבת". (ראה עדותה של הנתבעת מס' 2, פרוטוקול דיון מיום 22.4.12 עמ' 38). נירה צפריר, בתו של המנוח (הנתבעת מס' 2), אף סיפרה בתצהירה נ/8, על שיחה שניהלה עם התובעת, כשהנ"ל הסיעה אותה לתחנת הרכבת לאחר ביקורה אצל אביה המנוח בתקופת מחלתו, כשהתובעת התבטאה בפניה: "אני לא צריכה את הדבר הזה שנפל עלי, חולה סרטן, לא בשביל זה הכרתי אותו...". 33. אין מחלוקת כי בני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים, וכי כל אחד מהם נהג להפקיד את הכנסותיו לחשבונו הפרטי. כמו כן, אין ספק כי חשבון הבנק המשותף לא היה פעיל, והופקדו בו מס' פעמים בודדות סכומים נמוכים, וזאת ליצירת מראית עין לפעילות בחשבון. חשבון הבנק המשותף נפתח ע"י בני הזוג אך לצורך הכרתם כידועים בציבור ע"י המוסד לביטוח לאומי. בעניין זה העידה התובעת עצמה כי - "אני יודעת שפתחנו את חשבון הבנק המשותף משום שהובהר לנו שצריך שיהיה לנו חשבון משותף... החשבון לא היה ממש פעיל, פה ושם נכנס צ'ק אחד..." (ראה פרוטוקול דיון מיום 9.1.12, עמ' 18, 21). יחד עם זאת, כאמור לעיל, עפ"י הפסיקה ניהול חשבונות בנק נפרדים אינו שולל חיים משותפים. 34. הזכות לקצבת שאירים מתגבשת במועד קרות האירוע המזכה. היינו, עם פטירתו של המנוח. בהתאם להוראות התקנון של הנתבעת מס' 1, לצורך הכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח, צריך להתקיים התנאי של מגורים משותפים עד למועד פטירתו של המנוח. כמו כן, כאמור לעיל, כבר נקבע בפסיקה כי במקרה שבו חדל להתקיים אחד התנאים להכרה באישה כידועה בציבור, היינו, כאשר מערכת היחסים בין בני הזוג מסתיימת או שהם חדלים לנהל משק בית משותף, אזי חדלה האישה להיות ידועה בציבור. על כן, השאלה שעלינו לבחון הינה, האם במועד קרות האירוע המזכה התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור? האם בטרם פטירתו של המנוח, בתאריך 18.1.10, נוצר פירוד של קבע בין בני הזוג, או פירוד שנבע מנסיבות אובייקטיביות, כטענת התובעת, לאור אשפוזו של המנוח בבית החולים? 35. התובעת טענה, כי המנוח ביקש לבלות את סוף השבוע (בתאריך 8.1.10) בביתו של בנו, הנתבע מס' 3, וזאת לאור ההתדרדרות במצבו הבריאותי. עוד טענה התובעת כי ביום ראשון לאחר מכן, בתאריך 10.1.10, יצר עימה קשר הנתבע מס' 3 ואמר כי בכוונתם של הנתבעים מס' 2-4 לקחת את המנוח להתייעצות עם מומחה במרכז הארץ. 36. הנתבעים מס' 2-4 מנגד טענו כי, המנוח מאס מיחסה המנוכר של התובעת כלפיו במהלך מחלתו, ועל כן, החליט לעזוב את ביתה ביום שישי בתאריך 8.1.10 וביקש מבנו, נתבע מס' 3 לבוא ולקחת אותו מהמקום. 37. מעדותה של התובעת עולה כי, התובעת לא לקחה אף יום חופש מעבודתה מיום גילוי המחלה של המנוח, וכי המשיכה ללכת לריקודי עם בקאנטרי "גלי גיל" בקרית מוצקין: "הוא ציווה עלי לפני מותו: "אני מצווה עליך להמשיך לרקוד!". (ראה פרוטוקול מיום 22.4.12 עמ' 29). ספק בעינינו, כי המנוח, אשר חלה במחלה סופנית קשה, סבל מכאבים ונזקק לסיוע ולטיפול, ציווה על התובעת, כטענתה, לעזוב אותו לבדו בערבים ולצאת לרקוד, וזאת בנוסף לכל הימים בהם נותר לבדו בביתה, מאחר והתובעת המשיכה לעבוד בעבודתה הרגילה ולא לקחה כאמור ימי חופשה כדי לטפל בו או לסייע לו. כמו כן, אילו אכן בין הצדדים הייתה מתקיימת, בשלב זה של ההתדרדרות במצבו הבריאותי של המנוח, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על חיבה ומסירות, הרי שגם אם היה המנוח מצווה על התובעת, כטענתה כאמור, להמשיך בחייה כהרגלה - ללכת לעבודה ולצאת לרקוד, סביר כי לא הייתה התובעת נענית לבקשתו, אלא נשארת בבית ודואגת לטפל ולסעוד אותו. עם החמרת מצבו הרפואי של המנוח, ובהתחשב במערכת היחסים הקצרה שניהלו בני הזוג קודם לגילוי המחלה, הצורך לטפל במנוח הפך לנטל על כתפי התובעת והיא בחרה והעדיפה להמשיך את חייה כהרגלם ולא לסעוד אותו. 38. ראיה נוספת לכך שהתובעת ביקשה להשתחרר מעול הטיפול במנוח היא ניסיונה לתת למנוח מריחואנה ללא מרשם רפואי. התובעת העידה תחילה כי מדובר במריחואנה רפואית, כי אינה זוכרת אם ניתן לה מרשם רפואי, וכי הרופאה בקופת חולים "לין" הסבירה לה כיצד ניתן להשיג מריחואנה. (שם, עמ' 30-31). טענתה זו של התובעת הינה תמוהה לחלוטין!! אין לנו ספק, כי הרופאה מקופת חולים "לין" לא המליצה לתובעת על מתן מריחואנה ללא מרשם למנוח, ובוודאי שלא נתנה לתובעת כל הסבר כיצד ואיפה ניתן לרכוש מריחואנה. לאחר מכן העידה התובעת כי הרופאה מקופת חולים "לין" הסבירה לה את התהליך לקבלת מרשם לרכישת מריחואנה רפואית, אולם היא לא הספיקה לבצעו בטרם פטירת המנוח. (שם, עמ' 31). 39. בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בסוף השבוע בתאריך 8.1.10 - התובעת העידה תחילה, כי המנוח ביקש לשהות במהלך סוף השבוע אצל בנו, נתבע מס' 3, ועל כן, הגעתו של נתבע מס' 3 לביתה ביום שישי 8.1.10 הייתה מתוכננת. (שם, עמ' 32). לאחר מכן, משנשאלה שוב האם הגעתו של הנתבע מס' 3 לקחת את המנוח לסוף שבוע הייתה מתוכננת השיבה - "..התדרדרות המחלה לא הייתה מתוכננת. ... זה היה די ספונטני." (שם, עמ' 32). 40. התובעת הוסיפה והעידה כי אינה זוכרת אם התובע אושפז ביום ראשון לאחר מכן בתאריך 10.1.10 בבי"ח כרמל, ואף אינה זוכרת אם ביקרה אותו שם. לאור העובדה כי מס' ימים בודדים לאחר מכן המנוח נפטר, ובהתחשב בטענת התובעת באשר לקרבה, והאהבה ששררה ביניהם, הרי שאין זה מתקבל על הדעת, כי התובעת לא תזכור האם לאחר סוף השבוע, בו לן המנוח בביתו של בנו, הוא אושפז בביה"ח והאם היא ביקרה אותו במהלך אשפוזו שם. 41. כמו כן, בהתאם לעדות התובעת עצמה, ביום ראשון שלח התובע את בתו, הנתבעת מס' 4, לביתה של התובעת על מנת לקחת את צרור מפתחותיו ואת הכסף שהיה במגירה שלו. (שם, עמ' 33). טענת התובעת כי המנוח לא עזב את ביתה באותו יום שישי בתאריך 8.1.10, אינה מתיישבת עם עדותה כאמור כי שלח את בתו, הנתבעת מס' 4 לקחת את מפתחותיו וכספו. 42. עוד העידה התובעת כי באותו יום ראשון, 8.1.10, ביקשה מהמנוח שישיב לה את מפתחות ביתה, מאחר ולטענתה אחותה הגיעה לביקור מצרפת, ו"ידעתי שהוא לא יצא מבית החולים, אז לקחתי את המפתח שהיה בחזקתו כדי לתת לאחותי שהגיעה מצרפת." (שם, עמ' 33). טענה תמוהה, וזאת בלשון המעטה! אילו אכן ביקשה התובעת ליתן מפתח לאחותה שהגיעה, כביכול, לביקור, יכלה לשכפל לה מפתח תמורת שקלים אחדים. זאת, בייחוד בהתחשב בטענת התובעת כי המנוח לא עזב את ביתה ביום שישי וכי הם לא נפרדו. היינו, המנוח צפוי היה לשוב ולגור עם התובעת בביתה. על כן, לא ברור מדוע ביקשה התובעת את המפתח לבית, שאמור היה להמשיך ולהיות גם ביתו של המנוח. טענת התובעת כי ידעה שהמנוח "לא יצא" מבית החולים אינה סבירה. ראשית, ספק אם התובעת יכולה הייתה לנבא את מועד פטירתו של המנוח. שנית, מצבו הבריאותי של המנוח בשלב זה, אכן איפשר את שחרורו מבית החולים כבר למחרת. אז נסע המנוח לבתו, הנתבעת מס' 2, המתגוררת בת"א, ולן אצלה במשך ימים אחדים, עד אשר מצבו הבריאותי התדרדר באופן פתאומי ביום רביעי בתאריך 13.1.10 , ועל כן אושפז בבית חולים תל השומר, שם נפטר לאחר מס' ימים. 43. התדרדרות במצבו של המנוח חלה ביום רביעי 13.1.10, והוא אושפז בבי"ח תל השומר. התובעת טענה כי המנוח אמר לה שאין צורך שתגיע לבקרו ותפסיד יום עבודה. אף אם נקבל את טענת התובעת, הרי שלו הייתה מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים של אהבה, קירבה ומסירות, סביר להניח כי התובעת, אשר הייתה מודעת להחמרה במצבו הבריאותי של המנוח, הייתה מגיעה לבית החולים כבר ביום רביעי על מנת לשהות לצידו. בפועל, התובעת הגיעה לביקור קצר של דקות בודדות בבית החולים תל השומר ביום 16.1.10, למרות ששהתה אצל בנה שהתגורר בראש העין בסוף השבוע, ביום שישי ושבת. מתצהירי הנתבעים מס 2-4 ניכר היה שהמנוח לא שמח לראותה ואף התבטא במפורש בפני בתו נירה צפריר: "אני לא רוצה לראותה!" (ראה סעיף 65 לתצהיר נ/8). 44. הסתירות והתמיהות הרבות העולות מעדותה של התובעת מטילות ספק רב באמינותה ומהימנותה. 45. יתרה מזאת, מהמסמכים הרפואיים מתל השומר עולה כי התובע טען שהוא גר עם בתו. אין כל אזכור באשר לתובעת, וכתובת מקום מגוריה. מהמעקב הסיעודי בבית החולים תל השומר עולה בבירור, כי רק ילדיו של המנוח שהו לצידו, טיפלו וסעדו אותו בימים האחרונים ולא התובעת. 46. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת לא הותירה עלינו רושם אמין, ואין אנו מקבלים את גרסתה ביחס למערכת היחסים בינה לבין המנוח מרגע פרוץ מחלתו ועד יום מותו. 47. אנו מעדיפים את עדותם של ילדי המנוח, הנתבעים מס' 2-4, שעשו עלינו רושם אמין, כי התובעת ביקשה להשתחרר מעול הטיפול במנוח כשחלה ואף התבטאה בנדון, כי היא לא צריכה חולה סרטן "שייפול עליה". התובעת לא טיפלה במנוח ולא סעדה אותו עת גר בביתה, אלא המשיכה במהלך חייה הרגילים. המנוח מאס מיחסה המנוכר של התובעת כלפיו, ולפיכך, החליט לעזוב את ביתה של התובעת בתאריך 8.1.10, וביקש מבנו, הנתבע מס' 3, לבוא ולקחת אותו, כפי שהבן אכן עשה. המנוח גם שוחח עם הדיירים ששכרו ממנו את דירתו, על מנת שיפנו את דירתו והוא יוכל לשוב ולהתגורר בה. ביום ראשון, 10.1.10, התובעת דרשה מהמנוח להשיב אליה את מפתחות ביתה, והמנוח שלח את בתו, הנתבעת מס' 4, לביתה של התובעת על מנת להשיב לה את המפתחות, ולקחת את צרור מפתחותיו והכסף שהיה במגירתו. 48. אשר על כן, אנו קובעים כי בני הזוג נפרדו "פרידה של קבע" בתאריך 8.1.10 , לאור רצונו של המנוח להיפרד מהתובעת טרם פטירתו. התובעת גם לא ישבה "שבעה" על המנוח והעידה בבית הדין, בעמ' 36 לפרוטוקול: "אני לא ישבתי על הרצפה, אלא יש לי את המנהגים שלי. הייתי סגורה בבית ולא הלכתי לרקוד באותו השבוע, למרות שהוא ציווה עלי לרקוד...". 49. העובדה כי המנוח נפטר זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 18.1.10, אין בה כדי לשנות את העובדה, כי בתאריך 8.1.10 חדלו להתקיים התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח. עם עזיבתו של המנוח את ביתה של התובעת בתאריך 8.1.10, הסתיימה מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוח, והם חדלו מניהול וקיום משק בית משותף. 50. בתקופת מחלתו של המנוח התובעת לא רכשה מצרכי מזון בסיסיים לבית, לא בישלה לו אוכל מבושל, והמנוח אף רעב לאוכל בתקופת מחלתו ושהייתו בביתה (ראה סעיפים 32-41 לתצהיר נ/8). יתרה מזאת, לאור התנהלותם הכלכלית הנפרדת, כמפורט לעיל, במהלך התקופה הקצרה בה חיו כבני זוג וניהלו משק בית משותף עד למועד הפרידה של קבע בתאריך 8.1.10, הרי שפטירתו של המנוח לא יצרה מחסור כלכלי אצל התובעת, שכן היא לא הייתה סמוכה על שולחנו. 51. כמו כן, יש לציין בהערת אגב כי צודקת הנתבעת מס' 1 בטענתה כי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים אינו מאיין את זכותה של התובעת בתביעה דנן. הזכות לקצבת שאירים אינה חלק מעיזבון המנוח, בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965. כמו כן, נקבע כי הזכות לקצבת שאירים הינה זכות אישית שאינה ניתנת להורשה, ונבחנת במועד קרות האירוע המזכה בהתאם להוראות התקנון, כפי שהוא בתוקף במועד הפטירה. (ראה - ע"ע 540/05 שאווה נ' אוניברסיטת ת"א ואח'). 52. לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מתקיימים בה התנאים הקבועים בתקנון האחיד של הנתבעת מס' 1 לשם הכרתה כידועה בציבור של המנוח, לצורך תשלום גמלת שאירים. 53. על כן, התביעה נדחית בזאת. 54. על התובעת לשלם לנתבעים 2-4 הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 55. אין צו להוצאות לטובת הנתבעת מס' 1.רפואהידועים בציבור