פסק הדין המנחה בעניין לשון הרע, ניתן לאחרונה בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין ואח' (8.2.2012), בעניין הכתבה בתכנית "עובדה" לגבי סרן ר'. בית המשפט העליון פסק כי בבחינת קיומה של לשון הרע, שומה להתייחס לדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום. מבחינה זו, פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות - ייחשב הוא ללשון הרע. הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: כי הפרסום היה אמת (כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום) וכי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון, כי הכתבה עצמה חוסה תחת ההגנה, אולם לא כך הקדימון, אשר נוסח בצורה מגמתית, בוטה ומעוותת, החוצה את גבול השוליים ההגיוניים השמורים לעריכה עיתונאית. כב' השופט פוגלמן הוסיף, כי יש מקום גם להכרה בהגנה לפי סעיף 15 (2) לחוק, כחובה של עיתונאי לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי מיוחד. הגנה זו ראוי לאזן באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה: ראשית, בקיומו של עניין ציבורי חשוב ומשמעותי, שנית, בכך שעל המפרסם מוטל הנטל להוכיח כי פרסום הכתבה נעשה בתום לב. במסגרת ע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום, (2002)), קבע בית המשפט העליון, כי בהתנגשות בין חופש הביטוי לשמו הטוב של אדם, חשיבותו של חופש הביטוי גוברת, במקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם, אף היא נגזרת מכבוד האדם וחירותו, שבמקרים אחרים תסיג את חופש הביטוי. ברע"א 6307/12 משה כהן נ' ד"ר זוהר דבורקין, (2012), קבע בית המשפט העליון כי: "ככל שהפרסום חמור יותר וככל שתפוצתו פוגענית יותר (בין בשל היותה רחבה ובין בשל היותה ממוקדת), כן תידרש מידת זהירות רבה יותר מהמפרסם...". בעניין רע"א 4843/12 אלדד בעל הנס נ' צבי קורבשי, (2012), עלתה הטענה כבענייננו, שמדובר בעניין זה מה בכך, ונקבע כי: "ייחוס דבר מרמה, הולכת שולל, התנהגות בטירוף ובחוסר שפיות קיצונית למשיב אינם עניין של מה בכך...". בע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 1, ע' 10-11 (1992), נקבע כי כאשר למאמר אופי של כתב השמצה, שמטרתו העיקרית (אם לא היחידה) איננה לבקר את עמדותיו ומעשיו של המשיב, אלא לבזותו, להכפיש את שמו ולהבאיש את ריחו, בעיני הציבור - הרי שמדובר בלשון הרע. נפסק כי כאשר המאמר חרג, על-פי כל אמת-מידה מקובלת, מתחום הסביר לאשר ראוי להיחשב כביקורת - הרי שהגנותיו של סעיף 15 המחייב תום לב - אינן עומדות למפרסם. הנתבע נסמך על פסק הדין בעניין ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, (2004). באותו עניין מדובר היה בפרסום דעה בעיתון. בית המשפט מתייחס לאיזון בין חופש הביטוי ללשון הרע, ומדגיש כי: "המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של שוק רעיונות חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי..." (שם, פסקה 11). עוד הודגש כי: "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי..." (שם, פסקה 14). בענייננו, אין מדובר בהבעת דעה לגבי דמות ציבורית, ולכן השיקולים שהנחו את בית המשפט העליון אינם מעלים ואינם מורידים.שופטיםלשון הרע / הוצאת דיבה