מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פנסיה מגרמניה - תשלום שכר טרחה לחברה בחו''ל: לפני תביעה לתשלום שכר טיפול. עפ"י האמור בכתב התביעה, התובעת הינה חברה פרטית הרשומה באי מאן ועוסקת בסיוע, בטיפול וייעוץ ומתן אשראי במרקים גרמניים לתושבי ישראל הרשומים במוסדות הפדרליים לביטחון סוציאלי (להלן:B.F.A), בגרמניה, עפ"י האמנה לביטחון סוציאלי בין ישראל לגרמניה.   הנתבעת הינה תושבת ישראל, אשר נרשמה עפ"י האמנה האמורה ב-B.F.A כדי לרכוש זכויות פנסיה.   עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 2.4.89 חתמה הנתבעת במשרדי הארגון למימוש האמנה, על הסכם ייצוג על פיו התחייבה התובעת לפעול אצל ה-B.F.A לאישור רכישת זכויותיה של הנתבעת לפנסיה חודשית ואילו הנתבעת התחייבה לשתף פעולה ולשלם שכ"ט בשיעור 12 רנטות חודשיות. הנתבעת התחייבה לשלם סכום זה גם אם היא תפסיק את שיתוף הפעולה עם הארגון בטרם אושרו הזכויות.   ה-B.F.A אישר לנתבעת לרכוש זכויות פנסיה והתובעת אף הציעה לנתבעת להעמיד לרשותה הלוואה כדי לממן את רכישת הזכויות.   בכתב התביעה נכתב עוד, כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שהפסיקה לשתף פעולה עם הארגון או עם התובעת. לפיכך, היא נתבעת לשלם את שכר הטיפול לו התחייבה עפ"י ההסכם.   הנתבעת, בתצהיר הרשות להגן שצורף לבקשת הרשות להגן, הצהירה, כי בשנת 1989 ביקש ממנה בעלה להצטרף לתוכנית הפנסיה והיא לא היתה מעונינת בכך. לאחר הפצרות בעלה, היא הלכה יחד עמו ביום 2.4.89 למשרדי הארגון וחתמה על טופסי הצטרפות לתוכנית וגם בעלה חתם על טפסים אלה.   ביום 6.3.90 נפטר בעלה ולאחר זמן קיבלה הנתבעת מכתב מהארגון לסור למשרדיו ולהמשיך בהליכים. היא מסרה תעודת פטירה של בעלה והודעה, כי היא מעונינת להפסיק את ההתקשרות. התובעת המשיכה לשלוח אליה מכתבים, אך הנתבעת לא שינתה את דעתה. הנתבעת מוסיפה בתצהירה, כי כעבור זמן פנה בנה, מר יוסף דיקשטיין, ושכנע אותה להשתתף בתוכנית, מאחר והיא סמכה על הבן, היא החליטה להמשיך את הקשר עם הארגון. בתחילת שנת 1991 הגיעה למשרדי הארגון עם בנה, ושם הסבירו לה, כי עליה לחתום על מספר מסמכים. לאחר שחתמה על חלקם, נתבקשה ע"י נציגת הארגון לחתום על טופס, לפיו היא מתחייבת לא לשנות את שם משפחתה. היא הסבירה, כי בהיותה אישה דתית, אין היא יכולה להתחייב לכך, שכן אין היא יכולה לחיות ללא נישואין, משנאמר לה, כי זה תנאי הכרחי, היא סירבה לחתום וביקשה להפסיק את ההתקשרות, ובנה אסר על התובעת לעשות שימוש באותם טפסים.   הנתבעת היתה סבורה, כי אין לה יותר קשר עם התובעת והיא הופתעה לקבל תביעה משפטית כעבור 6 שנים, אילו היתה יודעת, כי החתימה על אותו מסמך הוא תנאי הכרחי, לא היתה מתקשרת בהסכם.   הנתבעת מוסיפה, כי התובעת מעולם לא הסבירה לה, כי אם תרצה להפסיק את ההתקשרות, היא תחויב לפצות את התובעת. התובעת ניסתה לשכנע את הנתבעת, עפ"י האמור בתצהירה של הנתבעת, להצטרף לתוכנית, כי אין לה מה להפסיד ואינה צריכה לשלם בעד ההצטרפות לתוכנית.   כחודשיים לאחר הגשת התצהיר הראשון, ביקשה הנתבעת לצרף תצהיר נוסף ואמנם קיבלה אישור לכך, בתצהיר הנוסף מצהירה הנתבעת, כי במהלך הכנת התצהיר הראשון, היתה בלחץ נפשי ובהתרגשות ולא בדקה כלל את חתימותיה, לאחר בדיקת החתימות מצאה, כי היא איננה חתומה כלל על ההסכם וחתימתה זויפה. לפיכך, טוענת הנתבעת, כי אין כל תוקף להתחייבות שצורפה לכתב התביעה.   בהסכמת הצדדים, ניתנה הרשות להגן והתצהירים הפכו לכתב ההגנה. הראיות וניתוחן מטעם התובעת העיד ד"ר אלכס פרי, שהינו מנכ"ל הארגון למימוש האמנה. הארגון הוא זה שנתן את הטיפול בישראל ללקוחות. הנתבעת נרשמה לתוכנית הפנסיה וטופלה עפ"י ההסכם, שנחתם עם התובעת. כתוצאה מטיפול זה, הוכרו זכויותיה, הנתבעת קיבלה אישור לרכוש זכויות תוך 3 שנים. היא היתה זכאית לקצבת זקנה מגיל 65. הנתבעת ילידת 19.7.25.   התובעת הודיעה לה, כי כדי לקבל רנטה, עליה לרכוש את הזכויות ע"י העברת סכום הרכישה ל-B.F.A עד ליום 19.7.93. קצבת הזקנה לא היתה מותנית בכל אישור שהוא, למעט אישור חיים, אחת בשנה. הנתבעת חתמה על ההסכם בפני מר גוזמן ולא בפני אישה כלשהי מטעם הארגון.   בעלה המנוח של הנתבעת פנה בחייו אל התובעת, כדי שתטפל בזכויות לקצבת זקנה. כשהלך לעולמו, הגישה הנתבעת תביעה לקצבת שאירים, אשר משולמת כל עוד בן הזוג שנותר בחיים לא נישא. הנתבעת לא הסכימה לחתום על התחייבות כזו, והתיק לקצבת שאירים נסגר. התיק לקצבת שאירים אינו נדון במסגרת תביעה זו.   בחקירתו הנגדית השיב העד, כי האדם שבפניו חתמה הנתבעת על ההסכם נפטר בינתיים ולא ניתן להביאו לעדות. ד"ר פרי לא היה במעמד בו הודיעה הנתבעת, כי אינה יכולה לקבל החלטה שלא להינשא.   הנתבעת חזרה על טענות כתב ההגנה. בחקירתה הנגדית השיבה, כי החתימה על ההסכם אינה חתימתה וייתכן שבעלה חתם. אם היו יחד, הוא לא היה חותם במקומה. גם בשאר המסמכים החתימה אינה שלה, על טופס הצהרת הבריאות החתימה איננה של בעלה, למרות שבעלה המנוח שכנע אותה להצטרף לתוכנית, הוא יכול היה לחתום גם ללא ידיעתה. לפעמים בעלה המנוח היה הולך לארגון, למרות התנגדות הנתבעת.   הנתבעת אישרה חתימתה על תצהיר תשובות לשאלון ועל תצהיר בקשת הרשות להגן. העדה חוזרת ומאשרת, כי חתמה על ת/7.   לבקשת הרשות להגן צורף תצהיר של מר יעקב יוסף דיקשטיין, שהינו בנה של התובעת. עד זה העיד בתצהירו, כי בתחילת שנת 1991, כשנה לאחר פטירת אביו, הוא ליווה את אמו, הנתבעת, למשרדי התובעת לצורך חתימה על טפסים הנוגעים לתוכנית לקבלת פיצויים מגרמניה שמנהלת התובעת.   נציגת התובעת החתימה את אמו על מספר טפסים ולאחר מכן הודיעה לה, כי עליה לחתום על התחייבות, כי לא תשנה את שם משפחתה. מאחר ואמו דתייה, היא לא יכולה לעמוד בכך ולפיכך היא הודיעה לנציגת התובעת, כי היא מסרבת לחתום ומעונינת לנתק את כל קשריה עם התובעת.   העד ביקש מנציגת התובעת, כי תמסור לו את כל המסמכים עליהם חתמה אמו, אך נתקבל בסירוב ולפיכך הזהיר את נציג התובעת לבל יעשו שימוש בטפסים אלה. לא הוסבר לאימו, כי עליה לשלם סכומים כלשהם.   לאחר ששמעתי את כל הראיות שהובאו בפני, מצאתי, כי בתצהירה הראשון לא טענה כלל הנתבעת, כי היא איננה חתומה על ההסכמים. טענה זו נוספת בתצהיר השני.   אם הנתבעת טוענת, כי חתימתה זויפה, נטל ההוכחה על התובעת להוכיח, כי, אמנם, הנתבעת התחייבה בהסכם עמה.   עדותה של הנתבעת היא, כי בעת שהיתה עם בעלה בארגון, הוא הפציר בה לחתום על ההסכם, היא אף מציינת מועד שבו היא היתה במשרדי הארגון וחתמה על המסמכים. ואמנם, מסמכים אלה הוצגו ע"י ד"ר פרי.   הנתבעת מערבבת 2 אירועים: האחד, חתימה על ההסכם בעניינה והשני, חתימה על קצבת שאירים שנעשתה בשנת 1991.   לא הובאה כל ראיה, כי בשנת 1990, לאחר מות בעלה, הורתה התובעת שלא להמשיך בהתחייבותה משנת 1989.   בנה של הנתבעת מצהיר אך ורק על מה שאירע משנת 1991, אך אינו מצהיר על מה שאירע בשנת 89.   הנתבעת בסעיף 5 לתצהיר הרשות להגן, מצהירה במפורש, כי בעלה שכנע אותה להמשיך בהליכים. אם, אמנם, לא היתה מחויבת, מה היה לה להמשיך.   גם אם נקבל את טענת ב"כ הנתבעת, כי עם מות בעלה, השליחות הסתיימה, הרי בשנת 89 כאשר בעלה של הנתבעת היה בחיים היא הסכימה, כי התובעת תטפל בענייניה.   טענת ב"כ הנתבעת בקשר לאמור בפס"ד של כב' השופט דוויק ז"ל אינם לענייננו, כיוון שאין אני יודע מה היו טענות ההגנה באותו מקרה, ופסה"ד לא הוצג בפני.   כאשר גם הנתבעת מערבת בין המועדים השונים בהם טיפלה התובעת בתביעות שונות, אין אני יכול לקבל עדותה.   לא הובאה כל ראיה, כי לצורך ההסכם לפנסיה, יש צורך לחתום על מסמך כפי שטענה הנתבעת, שונה הדבר באשר לקצבת שאירים.   יודגש, כי הפקיד שבפניו חתמה הנבעת נפטר ולפיכך לא הובא לעדות, אך מכל הראיות, כפי שפרטתי לעיל, אני מסיק, כי התובעת הרימה את נטל הראיה שהוטל עליה.   לנוכח האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה 68,305 ₪, שיישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה - 18.9.97 ועד לתשלום בפועל.   עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בצרוף מע"מ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.   זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד.משפט בינלאומיפנסיהשכר טרחהניצולי שואהבעל דין בחו"ל / חברה בחו"ל