המומחה אבחן את התובעת כסובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה, הגורמת לה לנכות מסוימת, וככל הנראה קשורה לתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת. עוד ציין המומחה כי ניתן לקבוע בבירור שהואיל ואין בתיקה הרפואי כל תיעוד על סימנים של התסמונת, טרום התאונה, קיים קשר סיבתי בין הופעת הסימנים והמחלה לתאונה. נוכח העובדה שהתובעת הייתה מסוגלת להפסיק טיפול תרופתי והיא מדווחת על שיפור במצבה, ובהתחשב בכך שהיא הלכה באותה עת מדי יום 20 ק"מ - העריך המומחה את נכותה בשיעור של 10% נכות לפי סעיף 35 (1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי ##מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיברומיאלגיה בגלל תאונת דרכים:## עניינה של התביעה בתאונת דרכים מיום 10.8.98, בה הייתה מעורבת התובעת ילידת 1958 - עת נהגה במכוניתה. הנתבעות הן המבטחות הרלוונטיות. תביעה קודמת בגין אותה תאונה, הוגשה בתחילה בשנת 2000 והתבררה בפני כב' השופטת כהנא. לאחר שנמחקה, הוגשה התביעה מחדש והונחה בפניי. בכתב התביעה נטען כי ממקום התאונה פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים שערי-צדק ולאחר שטופלה שוחררה לביתה עם צווארון ועם הוראות למנוחה ולהמשך מעקב רפואי. נטען כי רק שבועות ארוכים לאחר התאונה החלה התובעת לחזור באופן חלקי לתפקוד ולעבודה והכול במגבלות ניכרות. מאז התאונה ובעקבותיה החלה התובעת לסבול מכאבים עזים בכל חלקי גופה ובעיקר מכאבי פרקים ושרירים. בדיקות שעברה הצביעו על כך שכתוצאה מהתאונה החלה לסבול מתסמונת פיברומיאלגיה המתבטאת בדלקות וכאבים. התובעת מטופלת בתרופות ללא הועיל והיא צפויה להמשיך ולסבול ממחלה זו עד סוף ימיה. במסגרת הליכים שהתנהלו עוד בהליך הקודם בת.א 2023/00 - מונה פרופ' אהרנפלד כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הראומטולוגיה, וזה העמיד נכותה של התובעת על 10%, ור' להלן. התובעת טענה כי חווה"ד מקפחת ואינה משקפת את נזקיה כדבעי. בהקשר זה הוסיפה התובעת כי היא אדריכלית במקצועה ומרצה בבית הספר "בצלאל". עבודתה כרוכה בריכוז, סבלנות ומאמצים אינטלקטואליים ופיזיים כמו גם נסיעות, עמידה והליכה בשטחי בניה. נטען כי התאונה קטעה את התקדמותה והצלחתה המקצועית. התביעה נתמכה בבקשה למינויו מומחים רפואיים בתחומים הבאים: נוירולוגיה, פסיכיאטריה וכירורגיה פלסטית. בהגנתן כפרו הנתבעות בסעיפי התביעה ואף התנגדו למינוי מומחים רפואיים. בכלל טענותיהן העלו גם את הטענה כי מדובר בתאונת עבודה (ר' סעיף 17 לכתב ההגנה). לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להשלים טיעוניהם לעניין הבקשה למינוי מומחים רפואיים מיניתי שוב את פרופ' מיכאל אהרנפלד כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הרפואה הפנימית והריאומטולוגיה. למעשה נדרש המומחה לבדיקה חוזרת של התובעת, שבע שנים לאחר שנבדקה על-ידו לראשונה, במסגרת ההליך הקודם. בהמשך להמלצתו, מונתה גם ד"ר אורית הרמתי כמומחית בתחום הפה והלסת. קביעות המומחים: חווה"ד הראשונה, של פרופ' אהרנפלד: פרופ' אהרנפלד בדק את התובעת לראשונה ביום 19.12.01. בבדיקתו בלטו עור יבש, ללא עדות לסינוסיטיס במפרקים ורגישות בשמונה נקודות תורפה האופייניות לפיברומיאלגיה. המומחה אבחן את התובעת כסובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה, הגורמת לה לנכות מסוימת, וככל הנראה קשורה לתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת. עוד ציין המומחה כי ניתן לקבוע בבירור שהואיל ואין בתיקה הרפואי כל תיעוד על סימנים של התסמונת, טרום התאונה, קיים קשר סיבתי בין הופעת הסימנים והמחלה לתאונה. נוכח העובדה שהתובעת הייתה מסוגלת להפסיק טיפול תרופתי והיא מדווחת על שיפור במצבה, ובהתחשב בכך שהיא הלכה באותה עת מדי יום 20 ק"מ - העריך המומחה את נכותה בשיעור של 10% נכות לפי סעיף 35 (1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). המומחה הוסיף כי ניתן לצפות לשיפור הדרגתי נוסף במצבה של התובעת בעתיד. באשר לצורך בטיפולים רפואיים עתידיים - כתב המומחה כי לא נראה כי התובעת תזדקק לאלו למעט אולי טיפול תרופתי סותר כאב בתקופת הקיץ. לא ניתן להעריך את עלות הטיפול שכן מדובר בתרופות המסופקות ע"י כל קופות החולים. באשר למשמעות התפקודית של הנכות - ציין המומחה, כי בהיות התובעת אדריכלית ניתן להעריך כי היא לא תסבול ממגבלות תפקודיות כלשהן, למעט אולי הצורך לקום ממקום העבודה מדי פעם ולהסתובב מספר דקות. את אי כושרה הזמני של התובעת העריך המומחה בתקופה של שלושה-ארבעה חודשים, זאת מבלי לקבוע האם היה בזמן זה אי הכושר מלא או חלקי. המומחה השיב לשאלות שהפנו אליו שני הצדדים, ללא שחל שינוי בקביעתו. חווה"ד השנייה, של פרופ' אהרנפלד: כאמור המומחה בדק את התובעת שנית במסגרת ההליך דנן בחודש נובמבר 2008 וציין כי לא נמצאה כל עדות לסינוסיטיס במפרקים. קיימת עם זאת רגישות בארבע-עשרה נקודות תורפה אופייניות לפיברומיאלגיה. עיון בתיקה הרפואי של התובעת מעלה כי מאז מתן חוות הדעת הקודמת, לא פנתה התובעת לרופא המשפחה בתלונות הקשורות בפיברומיאלגיה עד שנת 2005. ביום 27.9.05 פנתה התובעת לד"ר שפירר בתלונות על כאבים בשתי הרגליים ובכף הרגל השמאלית, שיוחסו ע"י הרופא לתסמונת הפיברומיאלגיה. באשר למצב הנוכחי של התובעת, ציין המומחה כי היא עדיין סובלת מתסמיני פיברומיאלגיה, אם כי נראה כי התמודדה איתם היטב במשך השנים. בהתחשב בעובדה שהתובעת צועדת כמחצית השעה כל יום וממשיכה בעבודתה כארכיטקטית מן הבית, ניתן לומר כי לא חלה החמרה משמעותית במחלתה, אדרבא ניתן להניח שיפור מסוים. המומחה התייחס לתלונותיה של התובעת בתחום הפה והלסת וציין כי הקשר בין תסמונות הקשורות במפרק הלסת ושרירי הפנים לבין פיברומיאלגיה מוכר בספרות הרפואית. בהקשר זה ציין המומחה כי הופעת תסמונת מפרקי הלסת - TMD- אצל התובעת מהווה החמרה של מחלתה. בהתחשב בפן זה של מחלת התובעת, אשר מהווה החמרה, המליץ המומחה על מינוי מומחה בתחום הפה והלסת. חווה"ד של ד"ר הרמתי: ד"ר הרמתי בדקה את התובעת ביום 27.10.09. המומחית הסכימה כי לתובעת כאבים באזור הפנים ופרקי הלסת אשר יכולים להוות חלק מתסמונת הפיברומיאלגיה. מאחר ולא מצאה עם זאת מגבלה בפתיחת הפה או בתנועות לעיסה, היא לא מצאה להכיר באחוזי נכות, מעבר לאלה שנקבעו על ידי המומחה האחר. על מנת להתגבר על הכאבים ניתן לתובעת סד לילה בעלות של כ-1,000 ₪ אשר למיטב ידיעת המומחית אינו כלול בסל הבריאות. נאמר כי לפי דברי התובעת הטיפול באמצעות הסד מעביר את הכאב וקיימת הטבה בכאבים בפנים ובלסתות, עקב הטיפול האמור. בתשובות הבהרה קבעה כי יש החליף הסד האמור אחת לחמש שנים. קביעות פרופ' אהרנפלד בחקירתו מיום 10.9.12: לבקשת התובעת נחקר פרופ' אהרנפלד ביום 10.9.12 על חוות דעתו. המומחה הסכים כי בין כלל תסמיני המחלה - תשישות, כאבי שרירים וגידים וקושי בריכוז. עוד הסכים כי לעיתים יש שוני בדרגת הכאב בין שעות שונות של היום וכן במזג אויר שונה. הוא לא הסכים שבהכרח התשישות יותר חמורה מהכאב וציין כי יש לבחון כל מקרה לגופו. לדבריו, כל פעילות גופנית יכולה להקל על הכאב, כאשר התייחס בעיקר לפעילות של הידרותרפיה ופיזיותרפיה וציין גם אפשרות לטיפול נפשי. באשר לתקופת אי הכושר הזמני שקבע בחוות דעתו, לא הסכים כי מדובר ב- 100% נכות, אלא טען לכ- 50% נכות זמנית. בתחילה הסכים עם זאת כי התובעת לא יכלה לעבוד באותם חודשים, אך מיידית סייג את דבריו באומרו: "העבודה היא אדריכלית, אני לא בטוח שאי אפשר לעשות את זה בבית" (ר' עמ' 6 ש' 17). הוא לא הסכים שיש להכיר בנכות גבוהה יותר, אף כאשר הופנה לכך שהתובעת התלוננה להחמרה בכאביה בקיץ, בעוד הוא בדק אותה בחורף. הוא הבהיר כי לא ניתן להסתמך רק על דברי החולה אלא יש לערוך בחינה מקיפה של הנתונים ומאחר והתובעת העידה על הליכה ממושכת כל יום ובשים לב לכך שלא קובעים נכות שונה לכל תקופה - זו הייתה הערכתו הכוללת. בדומה הוא גם לא הסכים כי במשך השנתיים הסמוכות לתאונה ,הייתה הנכות גבוהה מ- 10% בשים לב לטיפול התרופתי שניתן. המומחה הבהיר כי - "יש כאלה שמקבלים תרופות ועדיין נכותם היא בסדר גודל של 10%". עוד אמר כי אין הוא מוצא שיש בחומר די כדי לקבוע אחרת לגבי אותן שנתיים. כאשר נשאל המומחה האם לנוכח המצב המצטבר של צורך בהליכה ממושכת כל יום, כאבים, קשיי שינה וכדומה - אין מקום לקביעת נכות גבוהה יותר, הוא הבהיר כי קביעת הנכות נעשית תוך התאמת תקנות אחרות שעניינן במחלת פרקים. עלה מדבריו כי למעשה גם במקרים קשים של פיברומיאלגיה, לא נותנים בדרך כלל יותר מ 25% וזאת בהתאם לגישת המומחים בתחום זה. אף שביחס לאותו אחוז נכות גבוה יותר, תיאר מצב של אדם שלמעשה אינו יכול כלל לעבוד מחמת התשישות או הכאבים, בעטיים הוא חוזר למיטה - הוא הבהיר כי באותם מקרים מעורבת גם נכות נפשית, אשר בדרך כלל מתלווה לנכות הקיימת אצל אנשים הסובלים מכאב כרוני. למעשה עלה מדבריו כי בגין הכאב עסקינן למרב בנכות של 25% - בעוד היתר, יסודו בנכות אחרת ונוספת (ר' לדוגמא בעמ' 10 ש' 22-21). עלה מדברי המומחה כי עת עסקינן בפיברומיאלגיה, למעשה נסמכים על אנמנזה של החולה, בהעדר תסמינים מוחלטים וברורים כמוגלה, חום וכדומה. עם זאת, מטבע הדברים לא ניתן להסתמך רק על האמור ולא ניתן בכל מקרה בו טוען חולה לנכות של 100%, להכיר בנכות בגובה זה או גובה אחר נטען. במהלך העדות אמר המומחה כי לפי מחקר שנערך כ- 25% מהחולים חווים שיפור (משמעותי או מתון) בעוד כ- 35% חווים החמרה. הוא הסכים כי למעשה בחוות דעתו השנייה הכיר בהחמרה בגין כאבי לסת שנוספו מאז בדיקתו הראשונה. כאשר הופנה לכך שבסופו של יום לא הכירה ד"ר הרמתי באחוזי נכות נוספים, בגין אותם כאבים מאחר והם לא מלווים במגבלה, הוא מצא לציין כי ככל שדרגת הכאב שהוצגה בבדיקתו בשנת 2008, קיימת גם היום (דרגת כאב 8-7) - יש מקום לתוספת של 5% נכות. מנגד הוא הסכים עם זאת כי אם מצב התובעת הוא כפי שהעידה בבית משפט, עת התבקשה לפרט מה עשתה ביום שקדם למועד עדותה, ואם האמור משקף יום שגרתי בחייה - אזי חל אכן מנגד שיפור במצבה הכללי הקודם (ר' עמ' 12 ש' 20-19). תצהיר ועדות התובעת: התובעת הסתפקה בתצהירה, במסגרתו חזרה על הטענות שהועלו במסגרת כתב התביעה. התובעת הוסיפה כי לאחר הפניה לראומטולוג בשל הכאבים מהם סבלה מאז התאונה, הומלץ לה על טיפול באמבטיות חמות להקלת הכאבים. משזה לא עזר החלה התובעת ליטול כדורי קלונקס המסייעים לשינה. נטען כי התובעת פיתחה תלות בתרופה באופן כזה שבכל פעם שהפחיתה את המינון או הפסיקה את הטיפול חזרו הכאבים. בנסיבות אלו החליטה התובעת להפסיק את הטיפול התרופתי ולהילחם במחלה בעצמה. מאז החלה התובעת לבצע הליכות ארוכות מדי יום, מספר פעמים ביום. עם השנים הלך והחמיר מצבה של התובעת. מהפן הפיזי היא לא יכולה הייתה להתמיד בכל כך הרבה הליכות ולכן חזרה לסבול כאבים. מהפן הנפשי חלה התדרדרות במצבה עת התקשתה לקבל את הכאבים כחלק אינטגראלי מחייה. נאמר בתצהיר כי לפני כחמש שנים החלה לסבול מכאבים בפנים ולילה אחד התעוררה מכך שהלסת שלה זזה ממקומה והיא נאלצה להחזירה למושבה בכוחות עצמה. התובעת פנתה למרפאת פה ולסת בבית החולים הדסה והומלץ לה על שימוש בסד. מדובר בטיפול המיועד לשעות השינה, אך התובעת עושה בו שימוש גם במהלך היום בשל הכאבים. בנוסף ניסתה התובעת להשתמש במשככי כאבים שונים, אך בשל רגישותה לתרופות ותופעות הלוואי מהן סבלה, היא נעזרת כיום רק באופטלגין ורק לתקופות קצרות ובפיקוח רפואי. התובעת הצהירה כי הכאבים בפנים חזקים יותר מהכאבים בגוף ודומים לכאבים מהם סובלים עובר לטיפול שורש. הכאבים מלווים כל רגע ביממה והתובעת אינה יכולה להתמודד איתם או להשתלט עליהם. התובעת עושה תרגילים לפנים, אך תועלתם נמוכה. במציאות זו פונה התובעת לשנתה רק כשהיא ממש מותשת על מנת שתוכל להירדם למשך כל הלילה. לא אחת מתעוררת התובעת בלילה מהכאבים ומתקשה לתפקד ביום המחרת. עבור הסד שהוכן לה בהדסה שילמה התובעת סך של 863 ₪. הסד נשחק באופן טבעי ובמקביל יעילותו פוחתת והכאבים מתגברים. לאחר שהסד התפורר, הרבה אחרי המועד הראוי להחלפתו, ובשל חסרון כיס, רכשה התובעת סד דרך קופ"ח מכבי בעלות של 700 ₪. לאחר שהתגברו הכאבים פנתה שוב התובעת למרפאות הדסה ואז התברר לה שהסד פחות קשיח מהקודם. עוד התברר לטענתה כי את הסד הקשיח יש להחליף אחת לשנה. התובעת הצהירה כי מחלתה מגבילה את אזורי התעסוקה שלה. כך לא יכולה התובעת לעבוד במקום בו הלחות גבוהה וניסיונה לעבוד בחיפה, למשל, נכשל. כתוצאה מהתאונה מוגבלת התובעת בפעולות הכרוכות במאמץ וכאביה מחמירים גם עם שינויי מזג האוויר. בעקבות התאונה, עברה התובעת טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים, אותם נאלצה להפסיק בשל חסרון כיס. הראומטולוג שטיפל בה המליץ על טיפולים משלימים ואכן יוגה, פילטיס ופסיכותרפיה יכולים לסייע לה, אך בשל חסרון כיס אין היא פונה לטיפול. לדבריה קביעות המומחים קיפחו אותה. לעניין הפסד שכרה של התובעת, נטען כי עובר לתאונה עבדה כאדריכלית שכירה במספר משרדים מובילים וכן עבדה כמתרגלת ב"בצלאל" במגמת עיצוב תעשייתי. במעבר ממשרד אדריכלות אחד לאחר הוכפלה משכורתה, ולמיטב זיכרונה עמדה משכורתה האחרונה, לפני כשלוש-עשרה שנים, על סך של כ-6,000 ₪. צורפו מספר תלושי שכר ודו"ח רציפות עבודה במל"ל, מהם עולים הנתונים הבאים: לפי הנתונים המצטברים בחודש אוקטובר 1996 ובשים לב שהחלה לעבוד שם רק בסוף מאי 1996 - סך חודשי של כ- 4,650 ₪. לפי תלוש חודש דצמבר 1997 השתכרה התובעת באותו חודש כ- 5,440 ₪, כאשר החלה העבודה באותו מקום רק בחודש נובמבר באותה שנה. (הסכומים הנ"ל הם לאחר הפחתת מס הכנסה). עיון בתדפיס רציפות ביטוח במל"ל אינו מלמד על שכרה, אך מלמד כי עד ספטמבר 1994 למדה והחל מאותו מועד עברה מספר לא מבוטל של מקומות עבודה, כאשר למרב התמידה במשך שישה חודשים באחד מהם ובמרבית האחרים עבדה בין חודש לשלושה חודשים. בסמוך לתאונה, פתחה התובעת משרד עצמאי כאדריכלית בניין, בו הייתה לטענתה צפויה להשתכר מעבר לממוצע במשק, אלא שהתאונה קטעה באופן דרסטי את המשך הצלחתה. מאז התאונה לא הצליחה התובעת לשוב למסלול חיים תקין. התובעת הדגישה שעבודת האדריכלות כרוכה בריכוז, בסבלנות ובמאמצים אינטלקטואליים ופיזיים במשך שעות רבות וכן בישיבה ממושכת מול מחשב. רק מספר חודשים לאחר התאונה, כשהבינה התובעת כי הליכות עשויות לשפר את מצבה, חזרה לעבודתה באופן חלקי, כשההליכות נעשות גם על חשבון זמן העבודה. מאז התאונה ובעקבותיה, נאלצת התובעת לעבוד מהבית שכן היא מתקשה להסתובב ולהתרכז במקומות אחרים. כמו כן, היא מוגבלת לעבודה באזור ירושלים ויש בכך כדי להשפיע באופן ניכר על השתכרותה. לאחר התאונה לא הצליחה לדבריה למצות את פוטנציאל השתכרותה ונגרמו לה הפסדי שכר ופנסיה ניכרים. דוחות על הכנסות לאחר התאונה צורפו ומהם עולים הנתונים הבאים: בשנת 1998 דיווחה התובעת על מחזור עסקי של 6,000 ₪ והפסדים מעסק בסך 1,288 ₪. בשנת 1999 דיווחה התובעת על מחזור עסקי של 5,000 ₪ והפסדים מעסק בסך 6,005 ₪. בשנת 2000 דיווחה התובעת על מחזור עסקי של 18,652 ₪ והפסדים מעסק בסך 6,032₪. בשנת 2001 דיווחה התובעת על מחזור עסקי של 32,147 ₪ ועל הכנסות מיגיעה אישית בסך 8,959 ₪. בשנת 2002 דיווחה התובעת על מחזור עסקי של 29,862 ₪ ועל הכנסות מיגיעה אישית בסך 11,437 ₪. יוער כי התאונה ארעה באוגוסט 1998, וחרף זאת גם המחזור העסקי באותה שנה הוא נמוך. עוד יוער כי לא ברי מי ערך הדוחות עבור התובעת ובאלה לגופם יש אי בהירויות וחלקים רבים ריקים, באופן שאינו מאפשר קבלת תמונה ממשית וברורה. נראה כי מטעם זה בחרה התובעת שלא להתייחס בתצהירה (וכן בתחשיבה), בפירוט לנתוני המסמכים, מעבר לצירופם. באישור הכנסות שנערך ע"י רו"ח, נטען לנתונים הבאים באשר להכנסותיה של התובעת: בשנת 2003 עמדו הכנסותיה של התובעת על סך של 10,665 ₪. בשנת 2004 עמדו הכנסותיה של התובעת על סך של 5,056 ₪. בשנת 2005 עמדו הכנסותיה של התובעת על סך של 12,597 ₪. בשנת 2006 עמדו הכנסותיה של התובעת על סך של 4,633 ₪. בשנים 2007 -2008 צברה התובעת הפסדים ולא היו לה כל הכנסות. בשנת 2009 עמדו הכנסותיה של התובעת על סך של 1,707 ₪. אעיר כי עורך המסמך, רו"ח שמעונוביץ, לא התייצב לעדות וב"כ הנתבעות התנגד להגשת מסמכים שלא כדין באמצעות תצהיר התובעת. לבסוף הצהירה התובעת כי בעקבות התאונה, התדרדר מצבה הכלכלי עד מאד, היא נאלצה לעזוב את דירתה, להשכירה ולהתגורר בדירת מרתף תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 1,940 ₪. כמו כן, נאלצה התובעת ליטול הלוואות שונות והיא מצויה בחובות רבים. התובעת הצהירה באשר להוצאות רפואיות שנגרמו לה מהתאונה וצרפה קבלות חלקיות שסכומן הנומינאלי עומד על כ- 2,650 ₪. התובעת טענה כי השתתפה בטיפולים פסיכולוגיים ובמשך השנים הרבות שחלפו מאז התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות מרובות בגין רכישת תרופות, נסיעות וטיפולים שונים - הכול מעבר להשתתפות קופת החולים. התובעת העריכה הוצאותיה בסך של 10,000 ₪ נוספים, בגינם לא נשמרו קבלות. עוד נאמר בתצהיר כי לאור מצבה נדרשה לעזרה וסיעוד של בני המשפחה, מאז התאונה ובתקופה הסמוכה לתאונה בהיקף רחב ביותר. מאז התאונה מתקשה התובעת בביצוע עבודות משק הבית והיא נמנעת מלשכור עזרה בשל חסרון כיס. התובעת צופה כי בעתיד תזדקק לעזרה בעבודות הבית הקשות. התובעת מתגוררת לבדה ורק בנה החייל ישן בבית מדי פעם, כך שלמעשה אין מי שיסייע לה בעבודות הבית. התובעת הצהירה כי התאונה פגעה בכושר השתכרותה והיא מוגבלת, כאמור, באזור התעסוקה, בהיקף העבודה ובשעות העבודה. כאדריכלית צפויה הייתה התובעת לעבוד עד גיל 70 והתאונה קיפדה יכולותיה אלו. התובעת הצהירה כי תהיה צפויה להוצאות רפואיות עתידיות בסך 1,000 ₪ לשנה עבור הסד. פנייתה לקבלת החזר מקופת החולים נדחתה. עד היום נמנעה התובעת מלהשתתף בטיפולים משלימים בשל חסרון כיס, אך היא צופה כי לא תוכל להימנע מכך לנצח. בעת חקירת התובעת ביום 10.9.12 היא הסכימה כי בגין עסקה קיים תיעוד מסודר ברשויות באמצעות רוה"ח הנ"ל (אשר כאמור לא העיד). באשר לנסיבות התאונה טענה כי האירוע לא היה ברכב מעסיק אלא ברכב פרטי של בן זוגה (השניים לא נישאו מאחר והוא כהן והיא גרושה), אשר אומנם היה רכב יחיד של השניים, אך שימש בעיקר את בנה"ז ולא הוצהר דבר בגינו לצורכי מס. לדבריה, התאונה ארעה לאחר שהורידה את בן זוגה באוניברסיטה העברית והייתה בדרכה הביתה עקב בעיה בנעליה. אכן, היה בכוונתה לנסוע לאחר מכן מחוץ לעיר אך התאונה ארעה כאמור עוד בטרם הגיעה אף לבית. התובעת עמדה בנחרצות על כך שדובר ברכב פרטי ועל כך שהייתה בדרך לבית עת ארעה התאונה. על עמדה זו חזרה אף לאחר שהוצגה לה הודעה שמסרה במשטרה, שם אמרה כי נסעה מהאוניברסיטה העברית בגבעת רם לכיוון היציאה מירושלים. על אותם דברים עמדה עוד אף לאחר שהוצגה לה הודעה לחברת הביטוח שם אמרה כי מטרת הנסיעה הייתה "פרטי- לצורך עבודה". התובעת עמדה בעקביות על טענתה זו ועל הטענה כי נדרשה לעבור בבית עקב בעיה בנעליה. אעיר כי בהתאם למסמכים שהוגשו, התגוררה אז התובעת ברח' סעדיה גאון ואין אלא להניח כי עת אמרה שהייתה בכיוון היציאה מהעיר, לא הייתה כוונתה לדרך המקובלת עת יוצאים ישירות מהאוניברסיטה בגבעת רם, אלא לדרך המקובלת עת עוברים לפני כן בביתה (באשר לחקירה בעניין זה ר' עמ' 3-2 לפרוטוקול ומוצגים א' וב'). בחקירה החוזרת הבהירה כי היא יודעת שפונים למל"ל בתאונת עבודה, אך המקרה דנן לא היה בכלל זה. לדבריה בתחילה חשבה שלא קרה לה כלום אך לאחר מכן פגשה חבר שאמר שהוא מכיר עורך דין ולא יכול להיות שהתובעת תעבור על התאונה ללא הגשת תלונה. בתחילה לא הבינה שהכאבים קשורים לתאונה וחשבה שהיא סובלת ממחלה נוראית ובדיעבד התבהרה התמונה. היא פנתה לעורך דינה ולא עלה בדעתה לפנות לביטוח הלאומי - "זה היה משני" (ר' עמ' 3 ש' 31). עלה כי התובעת לא נדרשה לכל עזרה בשכר מאז התאונה, אלא היא עושה בעצמה את כל הדרוש בבית: "לא משנה מה המאמץ אני משתדלת לעשות הכל לבדי" (ר' בראש עמ' 4). התובעת טענה כי מאז התאונה החליפה כארבעה סדים ובידה שלוש קבלות, אשר האחרונה, שלא הוצגה עומדת על 1,050 ₪ (בפועל הוצגו שתי קבלותׂׂ). אכן במכבי-דנט יש הנחה, אך הסד הניתן שם אינו עוזר כמו הסד הקשיח שקיבלה בהדסה. לדברי התובעת היא עובדת "על פני כל היום כי יש לי הרבה הפסקות באמצע" (ר' עמ' 4 ש' 5). עת התבקשה לתאר את היום שקדם למועד מתן עדותה, תיארה יום שגרתי בו קמה בשעה 7:00 הייתה עד שעות הצהריים בעירייה בעניין קווי בניין שגויים. לעירייה הגיעה באמצעות רכבת והליכה ברגל. לאחר מכן בבית אכלה עם בנה ארוחת ערב והמשיכה להכין את הדברים שהייתה צריכה. הבן חזר מקורס הכנה לפסיכומטרי בשעה 23:00 וכאשר הגיע הכינה לו שניצלים. היום שתואר לא רק שמתיישב עם יום שגרתי ,אלא אף מעיד על פעילות מלאה ואין בו ללמד על קושי לעבודה באינטראקציה עם אחרים. הכרעה: הצדדים סיכמו טענותיהם בהרחבה בתום הדיון ביום 10.9.12 ואיני מוצאת לחזור על הדברים, עליהם ניתן לעמוד מקריאת עמ' 22-13 לפרוטוקול. אסתפק באמירה כללית כי כמעט ולא הייתה סוגיה בה לא היו חלוקים, החל מהשאלות האם מדובר בתאונת עבודה וברכב מעביד, דרך השאלה האם הוכחה הכנסה קודמת, גובהה ופגיעה בה, בהמשך שאלת הפגיעה בכושר ההשתכרות ולבסוף - משמעות העדר ראיות שלא הוצגו. להלן אדרש לדברים שעלו במסגרת הסיכומים, כפי שאמצא נדרש להכרעה. אפתח בקביעות פרופ' אהרנפלד; לא מצאתי לאחר שמיעת חקירת המומחה כי יש מקום להעמיד הנכות הרפואית על אחוז שונה מהקביעה המקורית של המומחה באשר ל- 10% נכות. אומנם המומחה העריך כי חלה החמרה לנוכח הכאב שנוסף בפנים/לסת בשנת 2006 (ככל שנותר אותו כאב, כפי שתואר בפניו בבדיקה השנייה), עם זאת ומנגד - הוא אמר כי אם תיאור היום שמסרה התובעת בעדותה, תואם יום שגרתי בחייה, הרי שחל שיפור ביחס לתסמינים האחרים, בגינם העניק מלכתחילה 10% נכות. אכן לא הובאו ראיות חד משמעיות לא לכך שנותר אותו כאב כמו שהוצג בעת הבדיקה החוזרת ולא לכך שהיום שתיארה התובעת, תואם יום שגרתי אחר בחייה, אך לא הונחו גם ראיות אשר לאורן יש להניח אחרת. התובעת העידה בתצהירה על אותו כאב ואף במהלך נוכחותה באולם היה ניתן להתרשם כי היא נוגעת מעת לעת בלסתה, ככל הנראה עקב כאביה. מנגד, כאשר נשאלה על מעשיה ביום שקדם לדיון, לא מצאה לציין כי היה מדובר ביום חריג והתרשמותי ממנה, בעת מתן התשובה, היה כי אכן היא מתארת יום שגרתי. עולה מהאמור כי ניתן להניח שהתובעת סובלת מכאבים בלסת בגינם לא ניתנה בתחילה נכות (על ידי פרופ' אהרנפלד אשר העריכם לאחר מכן בכ- 5%), אך מנגד חל שיפור בכלל תפקודה, המצדיק הפחתה נגדית מהנכות המקורית. סך הכול אני סבורה אפוא שהנכות הרפואית נותרה על 10% או בקירוב, בהתאם לקביעה המקורית. אין ממש בטענה כי יש לקבוע נכות גבוהה יותר, בשים לב לקביעת המומחה כי נכות מכסימלית בגין מחלה זו עומדת על כ- 25%. המומחה אכן אמר כי גם במקרה של אדם אשר חוזר כל שעה למיטה למשך שלוש שעות - אין מקום לנכות גבוהה יותר מהנ"ל, אך הבהיר כי נכות זו משקפת רק את מצב המחלה (כאב/תשישות וכו'), בעוד היתרה נעוצה בנכות נפרדת ושונה כנכות פסיכיאטרית. עלה בבירור מעדותו כי כך נוהגים גם ייתר המומחים בתחומו. לא הובאה עדות לסתור האמור, דבריו לא הופרכו ולא מצאתי סיבה שלא לקבלם. יוער כי אין מקום להשוואה בין אותו מקרה לבין מצב התובעת, אשר הפחיתה הפעילות הספורטיבית לכחצי שעה ביום ונראה כי מרבית ייתרת יומה שגרתית, אף אם כאובה. באשר לשכר התובעת וכושר השתכרותה; מסכימה אני עם ב"כ הנתבעות כי התובעת לא הציגה תמונה רחבה ומספקת באשר להשתכרותה עובר לתאונה וכי לא הונח בסיס ממשי הן לטענה בסיכומים כי יש להעריך הפגיעה על בסיס שכר העולה על השכר הממוצע במשק והן לטענה כי התאונה גרמה לפגיעה ממשית בכושר השתכרותה. יש לזכור כי בעת התאונה הייתה התובעת כבר כבת 40 וחרף זאת הוצגו תלושי שכר בודדים. אלה אינם מלמדים על שכר גבוה וגם אינם מלמדים על רציפות בעבודה. כאמור לעיל, עיון בתדפיס רציפות בעבודה מלמד עוד כי במשך תקופה של כארבע שנים (מאז סיום לימודיה בבצלאל), לא עבדה התובעת ברצף, במקום אחד לפרק זמן משמעותי. אכן לא ניתן להתעלם מהשכלת התובעת עת למדה אדריכלות בבצלאל ולפי הנטען אף תואר בפיזיקה מהאוניברסיטה העברית (ללא שהובהר מתי סיימה תואר זה), ברם מנגד - לא הובאו ראיות המלמדות כי הצליחה, על בסיס אותה השכלה, להגיע להכנסות גבוהות, עובר לתאונה או לאחריה. לא רק שמאז סיימה לימודיה בבצלאל, לא התמידה במקום עבודה אחד, אלא גם בתלושים הבודדים שהוצגו השכר כאמור אף אינו גבוה (אף בהתעלם מדברי ב"כ הנתבעות כי יש להתחשב בשכר שהוצג, כמייצג את כלל ההכנסה בכל שנה רלוונטית, עת בחרה שלא להציג תלושים נוספים מהשנים 1996, 1997, אלא רק חלקיים). זאת ועוד, אף שהתאונה הייתה במחצית השנייה של שנת 1998, בחרה התובעת שלא להציג באמצעות רו"ח נתונים באשר להכנסותיה במחצית הראשונה של אותה שנה. אף אם אתעלם מכך שלא ניתן לדעת מי ערך את דוח ההכנסות של אותה שנה שצורף לתצהירה וכי לא מדובר בשומות מס מאושרות על ידי הרשויות - מכל מקום, יש ליתן את הדעת לכך שאף שהתאונה הייתה רק בחודש אוגוסט נטען כי המחזור השנתי (דהיינו אף עובר להפחתת הוצאות), עמד באותה שנה על 6,000 ₪. משמע אפילו אניח כי התובעת לא עבדה כלל ממועד התאונה ועד סוף השנה מדובר במחזור (להבדיל מרווח) של 6,000 ₪ למשך שבעה חודשים, כלומר הכנסות נמוכות מאוד לכל חודש. דוחות ההכנסות שהוצגו אינם ברורים לגופם, לא כל חלקיהם מולאו והמסייע במילוי הדוח בחר שלא לציין את שמו (וכמובן שלא התייצב לעדות). בנסיבות אלה ובהעדר עדות רואה/מנהל חשבון, אכן לכאורה יש מקום לקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי לא הוצגו ראיות כנדרש באשר להכנסות בשנים האחרונות. אפילו אם אתעלם מהליקוי שבדוחות, אתייחס רק לנתון המחזור העסקי שבהם, ואניח לטובת התובעת כי ניתן לסמוך עליו - ברי כי עסק התובעת לא הצליח לנסוק וממילא היה מצופה כי התובעת תחזור לעבוד כשכירה. התובעת לא שכנעה אותי כי פגיעתה היא המונעת זאת ולטעמי אין הדבר נעוץ בפגיעה. יש לזכור כי מעדותה עלה שלמעשה היא עובדת יום מלא ולפיכך על פני הדברים לא צריכה להיות מניעה לעשות כן. כאשר בחירת התובעת היא לעבוד בעסק עצמאי, גם כאשר זה אינו רווחי (ונראה כי כך היה עוד משנתו הראשונה, עובר לתאונה) - ממילא יש לבחון הפסדי שכר נטענים, בשים לב ובכפוף לאותה בחירה. צודק ב"כ הנתבעות גם בטענתו כי מקום בו הוגשה תביעה מקורית בשנת 2000 - חזקה על התובעת כי ידעה שעליה להיערך להצגת ראיות הן באשר לעבר והן באשר לעתיד. בחירתה להציג לבסוף חומר מצומצם, בעייתי, לא ברור ושלא באמצעות הגורם הרלוונטי - צריכה להיזקף כנגדה. יש ליתן את הדעת לבחירת התובעת שלא להביא לעדות ולו לקוח אחד אשר יוכל לתמוך בטענותיה באשר להשפעת הפגיעה על עבודתה. לא הובא לעדות לקוח אחד מהתקופה שקדמה לתאונה וגם לא הובא לעדות לקוח אחד, מהתקופה שלאחריה. עוד לא הובא כל עד חיצוני באשר לטענה כאילו ניסתה לעבוד בחיפה והדבר כשל, והטענה הסתמית לא פורטה ולא הובהרה. ספק רב בעיני אם התאונה הקלה בה הייתה התובעת מעורבת ונכותה שהוערכה על ידי המומחה הרלוונטי ב- 10% בלבד, היא העומדת ביסוד הירידה בשכר הנטענת על ידי התובעת. התרשמותי היא כאמור כי מדובר בהעדר הצלחה עסקית. יש ליתן את הדעת עוד לעובדה שבהתאם לתדפיס רציפות בעבודה התובעת למדה באוניברסיטה העברית בין אוקטובר 2003 לספטמבר 2007 וכן בין אוקטובר 2008 לספטמבר 2009 (נתון אליו לא התייחסו הצדדים), ממילא אין מקום לטענה כי העדר התפתחות העסק, נעוץ דווקא בפגיעה שנגרמה בתאונה. בהמשך לכל האמור, התלבטתי אם אין מקום לקבל את עמדת ב"כ הנתבעות ולקבוע כי אף אם יש נזק של הפסד שכר בעבר, אין מקום לפיצוי בגינו, בהעדר ראיות מספקות לכמתו. בסופו של יום החלטתי (וייתכן שיש בכך גם מעט בבחינת לפנים משורת הדין) - לפסוק פיצוי גלובלי מסוים אף שעסקינן בנזק מיוחד, הדורש הוכחה מספקת. מצאתי עם זאת להניח בעת פסיקת אותו פיצוי כי ככל שיש ירידה משמעותית בהכנסות התובעת - יסודה של זו בעיקר בבחירתה לנהל עסק עצמאי ולא לעבוד כשכירה. הנחתי עוד כי המחזור בשנת 1998 ולו כמלמד על המחזור בגין החודשים שקדמו לתאונה בלבד (ינואר עד יולי), יש מקום שיהווה בסיס לכל הערכה, בתוספת הנחה כי לולא התאונה הייתה צפויה הגדלה מסוימת במחזור, עת מדובר בעסק חדש. איני סבורה שיש מקום לפסיקת הפסדי שכר, על בסיס הפער שבין השכר כשכירה בחודשים הספורים שהוצגו ובין הכנסות נטענות לאחר התאונה (גם אם לא מוכחות כנדרש), שכן פער זה נעוץ בבחירת התובעת להיות עצמאית ולא שכירה ואינו נעוץ בפגיעה. מנגד - אף שהתרשמתי כי חרף הכאבים מנהלת התובעת חיים שגרתיים, לא התעלמתי מטענתה כי היא סובלת מכאב תמידי, ועייפות בעטיו. אף אם לומדים לחיות עם הנ"ל, יש בהם לפגוע בהספק ויש בהם לגרום לכך שעבודה שהיה ניתן לעשותה בזמן קצר, תמשך זמן רב יותר, באופן במצדיק פיצוי מסוים. באשר לשכר בעתיד בחרתי להניח כי ככל שהתובעת תפעל לחזור לעבודה כשכירה בגדר פעולתה להקטנת הנזק, לא מדובר בשינוי שיעשה מיידית (אם בכלל) ואם יעשה יעמוד אז הפיצוי המתאים על 10% ביחס לשכר המשוערך של התובעת כשכירה, בתוספת עליה מסוימת אפשרית. באשר למחלוקת אם מדובר בתאונת עבודה; אכן על פני הדברים מהמסמכים שהוצגו במהלך חקירת התובע (ר' מוצגים א' וב'), נראה כי התובעת הייתה בעת נסיעתה לעבודה, ברם בעת עדותה הסבירה כי בזמן התאונה עצמה הייתה עוד בדרך הביתה, עובר לנסיעה מחוץ לעיר. אין טענה כי היה מישהו עם התובעת ברכב בעת התאונה וממילא לא היה מצופה כי תביא עדים נוספים. התובעת הסבירה בעת עדותה את האופן המטעה בו נרשמו הדברים ולא מצאתי שלא לקבל דבריה. לא הוצגה סיבה מדוע לא תפעל התובעת למימוש זכויותיה במל"ל, ככל שסברה כי אכן עסקינן בתאונת עבודה. אף שמדובר בטענה בה הנטל על הנתבעות, הן לא הביאו ראיות נוספות לסתירת הדברים. כך לדוגמא ככל שקיימת טענה כי מיקום התאונה וכיוונה מלמדים אחרת, היה ניתן להביא לעדות את נהג הרכב הפוגע. יוזכר כי גם הנתבעות ידעו עוד משנת 1998 על התאונה ומכל מקום החל מהגשת התביעה הקודמת בשנת 2000, ניתן להניח כי נערכו לניהול ההגנה. עוד היו נאמנים עלי דברי התובעת כי התאונה הייתה ברכב פרטי, אשר לא נכלל בדיווחי העסק בכל דרך ולמעשה אף היה של בן זוגה ושימש בעיקר אותו. בהמשך לאמור, מסקנתי היא כי לא מדובר בתאונת עבודה (ולו לנוכח הסטייה בדרך לבית התובעת עובר לתאונה) וכי לא מדובר ברכב מעביד. אעיר כי אפילו שגיתי בהגדרת האירוע, יש ליתן את הדעת לעובדה שמכל מקום, אין הנתבעות צפויות לתביעת שיבוב, בשים לב לזמן שחלף מאז התאונה. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת לא קיבלה כל הטבה בגין התאונה. באשר לעזרה; התובעת בהגינותה אמרה בעת עדותה כי היא אינה נצרכת לעזרה (אלו היו מילותיה, אף אם עיון בפרוטוקול מלמד על רישום שונה במעט). לא נטען כי הנ"ל לא נלקחת מחמת חסרון כיס כפי שנאמר בתצהיר וכן לא נאמר כי העזרה מסופקת על ידי אחר. עלה כי אף אם במאמץ, עושה התובעת בעצמה את כל הדרוש בבית. בנסיבות אלה אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרה בעבר ולמרב יש מקום לפיצוי מסוים בגין העתיד, בהנחה שעם העלייה בגיל ייתכן ותתקשה להתמיד בעשיית כל הדרוש בבית חרף כאביה. באשר להוצאות; מעבר לקבלות שהוצגו, יש מקום לפסוק פיצוי בגין הסד הנדרש לתובעת ובגין השתתפות עצמית בטיפולים אשר עשויים לסייע לכאביה. המומחה לא אישר טיפול בפילאטיס אך אכן המליץ על הידרותרפיה ופזיותרפיה. משלא הובאו נתונים להערכת העלות של הנ"ל, ייפסק סכום גלובלי על דרך האומדן. באשר לסד יש מקום לפסוק פיצוי בהתאם לקביעות המומחית מטעם בית משפט. בתשובה לטענה שהועלתה בשאלות ההבהרה כי יש להחליף את הסד כל שנתיים ולא כל חמש שנים, אמרה המומחית כי הדברים נוגעים לסדים הרכים יותר, אשר גם מחיר רכישתם זול יותר. מאחר והתובעת טוענת שהסדים הרכים אינם מסייעים לה, ממילא יש להניח כי תרכוש סד קשה, בעלות של כ- 1,000 ₪ כפי שקבעה המומחית וכאשר נדרשת החלפת הסד אחת לחמש שנים, אף זאת כפי שקבעה המומחית. בהמשך לכל האמור אני מוצאת לפסוק לתובעת בראשי הנזק השונים פיצוי כדלקמן; - בגין הפסדי שכר בעבר - פיצוי גלובלי בסך 25,000 ₪. הסכום האמור נקבע על ידי לאחר שהנחתי שהמחזור בתחילת שנת 1998 היה גדל בהתאמה עד סוף אותה שנה ומהתאונה ועד סוף השנה היה הפסד מלא. לאחר מכן, על בסיס הכנסה שנתית ממוצעת במהלך השנים (להבדיל ממחזור) בגובה 10,000 ₪ והפסד 10% למשך כ- 14 שנים ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה בקירוב. כפי שהערתי לעיל, קיים מחסור ראייתי משמעותי באשר לנתוני השכר ודין עובדה זו להיזקף כנגד התובעת. - בגין הוצאות עבר - פיצוי גלובלי בסך 6,500 ₪, בשים לב לסדים שנרכשו לדבריה עד כה, הוצאות נוספות בגינן הוצגה קבלה והנחה כי לא נשמרו כל הקבלות והיו עלויות גם בגין משככי כאבים. - בגין פגיעה בכושר ההשתכרות - פיצוי גלובלי בסך 55,000 ש"ח. האמור נקבע על בסיס הנחה כי בעתיד תשוב התובעת לעבוד כשכירה וכי בשים לב לשכרה בסוף שנת 1997 ותוספת הצמדה ועלייה מסויימת, הרי שבסיס שכר של 8,500 ₪ הינו סביר. מאחר ולא ברי האם התובעת תפעל כאמור לצמצום נזקה ותחזור לעבוד כשכירה, ומתי יתרחש הדבר וכן בשים לב למחדליה באשר להבאת נתונים ממשים נדרשים - בחנתי מה הסכום המתקבל על בסיס 10% נכות, למשך 13 שנה ומחצית תחשיב אקטוארי, ביחס לסך של 8,500 ש"ח. - בגין הוצאות לעתיד - פיצוי בסך 6,500 ₪, בשים לב לצורך בקניית עוד כחמישה סדים בהמשך חייה בעלות של 1,000 ₪ לקנייה, בהיוון מתאים (סך כולל שאינו מגיע ל- 3,500 ₪ לאחר היוון) ובתוספת גלובלית בגין השתתפות בטיפולים ועלות משככי כאבים. - בגין עזרה בעתיד - פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪, בשים לב לערך המתקבל לפי 500 ₪ לשנה, למשך 30 שנה. - בגין כאב וסבל - פיצוי גלובלי מעוגל בסך 24,000 ₪, בשים לב לקביעת 10% נכות, גיל התובעת והעדר אשפוז. סך הכול אני מוצאת אפוא לפסוק לתובעת פיצוי בסך 127,000 ₪ ואין אני מוצאת לבצע בסופו של יום, ניכוי רעיוני מסכום זה. לטעמי במבט כולל, הולם סכום זה את הן את הנכות הרפואית שהוכרה והן את לבטיי באשר למשמעות התפקודית, בשים לב לבחירה לעבור לעבוד כעצמאית חרף העדר הצלחה כלכלית. הפיצוי משקלל גם את תלושי השכר הספורים שהוצגו כמייצגים כושר השתכרות גבוה משמעותית יותר, אף אם לא ממומש. התרשמותי הכוללת הייתה כי הפגיעה משפיעה על משך הזמן שנדרש לאותן עבודות אשר בוצעו בעבר בפרק זמן קצר יותר ועל כך בתוספת הכאב והסבל - ניתן החלק הארי של הפיצוי. לסכום האמור יתווסף עוד החזר הוצאות בית משפט, לרבות אגרת בית משפט וכן כל סכום בו נשאה התובעת בקשר למינוי המומחים, לרבות עלות חקירת המומחה (אשר אף אם לא הולידה מסקנה אופרטיבית שונה, היא אפשרה להבין טוב יותר את מהות המחלה ולא מצאתיה מיותרת). כל החזר ישולם כאשר הוא נושא תוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. בנוסף ישולם סך של 16,510 ₪ בגין שכ"ט בא כוח התובע. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין ולאחר מכן ישאו הסכומים ריבית והצמדה בהתאם לדין. פיברומיאלגיהתאונת דרכיםקשר סיבתי