מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעת רכב שעלה על המדרכה בהולך רגל: עניינה של התביעה שבפניי בתאונת דרכים בה נפגעה התובעת, ילידת 1.1.41, כהולכת רגל. התובעת נפגעה עת רכבו של הנתבע 2, המבוטח ע"י הנתבעת 1, עלה על המדרכה ופגע בה. הצדדים חלוקים רק בשאלת גובה הנזק. חוות דעת רפואיות: בכתב התביעה נטען כי התובעת נחבלה קשות בכל חלקי גופה וכי טופלה רפואית במשך תקופה ארוכה. התובעת ביקשה למנות מומחים בתחומים הבאים: אורטופדיה, פלסטיקה, כאב, פסיכיאטריה, פנימי, גסטרואנטרולוגיה ונוירולוגיה. הרשמים השונים שטיפלו בתיק זה מינו את המומחים הבאים: ד"ר מיכל עמית- כהן - כמומחית בתחום האורטופדיה. ד"ר אליהו גילון - כמומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה. ד"ר יעקב-מאיר וייל - כמומחה בתחום הפסיכיאטריה. פרופ' תמיר בן-חור - כמומחה בתחום הנוירולוגיה. ד"ר מיכל עמית-כהן בדקה את התובעת ביום 4.8.09 וציינה כי היא הולכת עם מקל בצליעה. בדיקת ברך שמאל הראתה רגישות פטלופמורלית מדיאלית ולטרלית וחריקות עדינות. כמו כן, נצפתה רגישות בצד חיצוני של קרסול ימין ונפיחות בו. המומחית ציינה בנוסף קיומה של צלקת לטרלית בגודל 10* 0.2 ס"מ בקרסול ימין ובורג בולט באזור החלק התחתון של הצלקת. צלקת נוספת בשל השתלת עור בגודל 3*4 נמצאת בצד מדיאלי של קרסול ימין. המומחית העמידה נכויותיה של התובעת, כדלקמן: 100% שישה חודשים. 50% שישה חודשים. 15% בשל הגבלת תנועה קשה בקרסול ימין לפי סעיף 48(3)(א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). 20% בשל פגיעה שחיקתית בברך שמאל לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות, מהם 15% בגין עברה של התובעת. כלומר 5% מכוח התאונה. 10% בשל הצלקות לפי סעיף 75(1)(ב). סה"כ - 27.3% משוקללת. ד"ר אליהו גילון בדק את התובעת ביום 1.7.09. המומחה ציין כי התובעת מתהלכת בכבדות. עם זאת צוין כי אין חיוורון, לח"ד הינו 160/90, בבדיקת הלב והריאות אין מה לציין, הבטן רכה ובלתי רגישה ולא נימושו גושים. המומחה לא מצא בבדיקת הגוף, ממצאים כלשהם היכולים להצביע על הפרעות במערכת העיכול וכן לא מצא בתיעוד הרפואי, רמז כלשהו לפגיעה במערכת העיכול, כתוצאה מהתאונה. המומחה ציין כי תלונות התובעת על כאבי בטן ועל עצירות אינן מעידות על פגיעה אורגנית במערכת העיכול והן שכיחות מאוד אצל אנשים בגיל מבוגר. המומחה קבע כי לא נגרמה כל פגיעה במערכת העיכול כתוצאה מהתאונה. המומחה לא חזר בו מחוות דעתו גם במענה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו. ד"ר יעקב-מאיר וייל בדק את התובעת ביום 15.2.10 ולאחר שסקר את תולדותיה (לרבות פטירת בעלה הראשון בתאונת דרכים, פטירת אחיה בתאונת דרכים ופגיעת בתה בתאונה) - ציין כי היא נראית כפי גילה, יוצרת קשר עין ומדברת ישירות. התובעת מתמצאת במקום ובזמן. האפקט תואם התוכן. אין עדות להפרעה בהלך ובתכני החשיבה ואין עדות להפרעה בפרספציה. בבדיקה הדגימה התובעת רעד גס באצבעות שתי ידיה. רעד זה מתקיים בעיקר כשהיא חושפת אותן וניתן להפסיקו בעת תנועה מכוונת. המומחה קבע כי הרעד אינו תופעת לוואי של טיפול תרופתי והוא התקשה גם לראות קשר בין מעיכת קרסול ימין בתאונה ובין הרעד. באשר לפגיעה הנפשית בעקבות התאונה ציין המומחה כי זו נושאת מאפיינים של הפרעה בתר-חבלתית. בולטים חלומות ביעותים וזיכרונות חודרניים. במקביל מתוארת רגזנות והימנעות. התגובה לטיפול תרופתי היא חלקית. תואר קושי עת מתפרצת התובעת בחוסר סבלנות כלפי נכדיה ובנה, הגר לידה וחרדות סביב מכוניות ורכבים. צוינה אף חרדה לצאת לרחוב. נאמר כי הקשיים בחי היום יום וביחסי המשפחה - ברורים והתובעת "מתגברת בבדידותה ובבידודה המשפחתי". מעבר למוגבלות האורטופדית, גם המיקוד והריכוז הנדרשים לניהול משק הבית, נפגמו עקב הפגיעה הפסיכיאטרית. המומחה הסיק כי קיימים סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המצביעים על הגבלה בינונית את ההתאמה החברתית ואת כושר העבודה, העולים כדי 10% נכות בגין פגיעה בתר חבלתית. מאחר ולמומחה הועברו מסמכים המלמדים על פניה לטיפול בתחום הנפשי, רק במהלך שנת 2009, ציין כי האמור הוסבר בדפוס חברתי לאורו פניה לפסיכיאטר שתיוודע בכפר עלולה לגרום לפגיעה ניכרת במעמדה וללשונות רעות שילעיזו עליה. המומחה נשאל האם ייתכן שיש האדרה, בשים לב לפניה המאוחרת לטיפול נפשי ובשים לב לכך שנסמכים על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת. המומחה השיב כי השאלה מזמינה אותו להתדיין על רווח משני, בעוד אין בנתונים שהועמדו בפניו, כדי לאפשר לו לענות על כך (ר' תשובה 5 בתשובות מיום 7.3.10). פרופ' תמיר בן חור בדק את התובעת ביום 29.3.11 ומצא כי הראש והצוואר הם ללא דפורמציות ורגישויות. רעד יד ימין יותר משמאל. יש מאפיינים אקסטרה-פירמידליים במידה חלקית, מבחינת הקצב והאמפליטודה. יתר האספקטים תקינים. מתוך תיאורה של התובעת הסיק המומחה שחבלת הראש, בנפילתה בעת התאונה, הייתה קלה מאד. באשר לרעד, ציין כי זה קדם לתאונה ואף אם מאפייניו השתנו לאחר התאונה - זה אינו קשור אליה. הנטייה לשכחה וכאבי ראש - "הינם קרוב לודאי ביטויים גופניים של התסמונת הבתר-חבלתית והנכות על כך כלולה בנכות שנקבעה על ידי הפסיכיאטר". לאור האמור העריך המומחה כי לא נותרה נכות נוירולוגית כתוצאה מהתאונה. סך הכול הוכרה אפוא נכות משוקללת בגובה של כ- 34.6%. ראיות התביעה: מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של מר עאטף עזאיזה ושל התובעת; מר עאטף עזאיזה, בנה של התובעת הצהיר כי מאז התאונה אמו שוכחת דברים, לא מתמצאת בחלק מהאירועים ולא מתמצאת בעניין כספים ולמעשה עדיין חיה את חייה במונחים של לירה. הוצהר כי התובעת פונתה באמבולנס לבית החולים "העמק", אושפזה למשך שלושים וחמישה יום ועברה שני ניתוחים במהלך תקופה זו. במהלך ימי האשפוז שהו העד, רעייתו ואחיותיו לצד מיטת אימם שהיא מבודדת, לא דוברת עברית, דתית בהשקפתה, חרדתית ותלותית. למשך שעות הלילה נשכרה מטפלת שכן הילדים, מטופלים בעצמם בילדים משלהם. לקראת השחרור הומלץ לתובעת לעבור לשיקום בבית החולים "אלישע", אך היא סירבה בשל החשש שהביעה מפני נסיעות ארוכות. גם אפשרות של שיקום במסגרת בית אבות נדחתה על ידה והיא העדיפה שיקום במסגרת הבית. עובר לשחרורה, דאגו ילדיה לאבזור הבית במיטה חשמלית עם מנגנוני הרמה והורדה לשירותים ולמקלחת, כסא גלגלים עם אופציה להרמת רגליים, כסא שירותים, הליכון, סיר לצרכים, חבישות, תרופות ומשככי כאבים. נאמר בתצהיר כי התובעת חשה בטוחה יותר בסביבתה הטבעית יחד עם שכניה וחבריה שביקרו אצלה מדי יום, כנהוג בכפר. התובעת, לפי המוצהר, הינה אישה מאד מוערכת בכפרה וביתה הפך כמוקד עלייה לרגל. העד הצהיר כי על מנת לטפל באימם שכרו הוא ואחיו שירותיה של אחות פרטית לצורך החלפת התחבושות של התובעת בצורה סטרילית. התובעת עברה השתלת עור באזור הניתוח בקרסול והפצע היה פתוח כתוצאה מזיהום. העובדת הזרה שנשכרה הגיעה ביום שחרורה של התובעת מבית החולים ונותרה אצלה במשך שישה חודשים. ביום 30.5.06 שוחררה התובעת לביתה באמבולנס ועם הוראה שלא לדרוך על הרגליים. כמו כן, הופנתה להמשך טיפול ושיקום במכון הפיזיותרפיה, בבית האבות, בכפר דבוריה. כבר למחרת השחרור החלה התובעת בטיפולי הפיזיותרפיה באופן פרטי עם סבסוד חלקי של קופת-החולים. השיקום בבית נמשך כחודש ימים ולאחר מכן המשיכה בשיקום בבית האבות, למשך חצי שנה. עד היום מקבלת התובעת טיפולים והדרכות, במכון הפיזיותרפיה, עקב צליעתה והכאבים החזקים מהם היא סובלת. לדברי העד, התובעת הייתה מרותקת לביתה וכאשר התחילה ללכת, עשתה זאת בעזרת הליכון. מביתה יצאה התובעת לראשונה בסוף חודש יולי 2006 בעזרת הפיזיותרפיסט. מאז יצאה מהבית לראשונה, פנתה מספר פעמים לקבלת טיפולים במרפאות השונות. הוצהר כי המצב הנפשי של התובעת הדרדר לאחר התאונה. התובעת נהייתה עצבנית, חסרת סבלנות, מגיבה בקיצוניות ומגלה חרדה גדולה כלפי בני משפחתה כאשר הם נזקקים לנסיעות ממושכות. האחים דיברו ביניהם על ייעוץ פסיכיאטרי או פסיכולוגי. התובעת התייעצה עם רופא המשפחה שלה, אשר אותו מתאר העד כ"בעל דעות קדומות". רופא המשפחה התריע בפני התובעת שלא תפנה לטיפול כזה, כיון שכאישה מכובדת - מעמדה ייפגע. רק בהתערבות האחות שפנתה ישירות לרופא המשפחה ולאחר שהתובעת עצמה הבינה שמצבה בכי רע - היא נאותה לקבל טיפול. עוד בעקבות התאונה, החלה התובעת לסבול מרעד בידיים. נוירולוג המליץ על שימוש בכדורים. מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים ומעלייה במשקל, בשל המוגבלות שלה בהליכה. התובעת פונה לכל טיפול שמאן-דהו ממליץ לה עליו, כולל טיפולים אלטרנטיביים. בחורף האחרון ביקרה התובעת אצל אורטופד בשל כאבים באזור הבורג. צילום אליו נשלחה ע"י האורטופד הדגים שהפלטינה נשברה. הרופא הודיע לה שככל שלא תוכל לסבול את הכאבים, בעזרת משככים, יהיה צורך בניתוח נוסף. מאז משתמשת התובעת במשככי כאבים על מנת שלא תסבול ועל מנת שלא תיאלץ לעבור ניתוח נוסף. הוצהר כי בעקבות התאונה נדרשה התובעת להוצאות בסדר גודל של 150,000 ₪ עבור ציוד רפואי, כולל האחות שנשכרה לסייע והאמבולנסים בשירותיהם נעזרה, כדי להגיע לטיפולים ולחזור מהם. העתק מהקבלות שנשמרו צורפו לתצהיר התובעת ור' להלן. לצורך ניהול המשפט הוציאה התובעת כ-9,000 ₪. הקבלות צורפו לתצהירה של התובעת. את הוצאות התובעת בגין נסיעות העריך העד ב-40,000 ₪ והפנה שוב לקבלות שצורפו לתצהירה. הוצאות התובעת בגין מספר עובדות - הוערכו בסך של 294,000 ₪ (ר' הפירוט בסעיף 40 לתצהירו). העד הפנה לתצהירי מטפלות שצורפו לתצהיר אימו, ר' להלן. העד הוסיף כי במהלך האשפוז של האם שהו לצידה ילדיה, תוך שנגרמים להם הפסדים עבור הוצאות משפחותיהם, כגון שמירה על ילדיהם הקטנים, בזמן שהם סועדים את אמם. הודגש נזק אחת הבנות, שהיא אחות במקצועה ואף למדה משפטים ונסעה כל יום מירושלים לעפולה ובערב חזרה. הוצאות עזרה עבור המשפחה (ככל הנראה של אותה אחות) הוערך בסך של 200,000 ₪. נזק שלושת האחים שנאלצו לשכור עזרה בהיותם מטופלים בילדים קטנים ועקב הקושי גם לטפל בהם וגם להיות ליד האם - הוערך בסך של 550,000 ₪. הוצאותיה הכלליות של התובעת, בעיקר עבור אירוח בני כפרה, שבאו לבקרה במשך כחצי שנה - הוערכו בסך של 50,000 ₪. נטען כי היה צורך להתאים את הכניסה לבית התובעת למצבה, באופן שבו בוטלו המדרגות ונבנה מדרון תלול. עלויות השיפוץ הוערכו בסך של 150,000 ₪. התובעת בתצהירה - שבה על האמור בתצהיר בנה והוסיפה ופרטה פניותיה לבדיקות וטיפולים רפואיים מיום 7.6.06 ועד ליום 9.3.08 (ר' בתצהירה עמ' 5-4). התובעת גם חזרה על הנזקים שנגרמו לה, הכול כפי שפורט בתצהיר בנה וכאמור לעיל. לתצהיר התובעת צורפו, כנספח 1, קבלות רפואיות בסך כולל של כ-5,700 ₪. כמו כן צורפו מסמכים מהם ניתן ללמוד על כ-50 טיפולי פיזיותרפיה בהם השתתפה התובעת. עוד, צורפו קבלות עבור תשלומים לחניון ולדלק וקבלה בודדת עבור רכישת שישה בקבוקי שתייה במרכול בפסגת זאב. כנספח 4 לתצהיר התובעת הוגש תצהיר נוסף שלה לעניין העובדת הזרה. בתצהיר זה נאמר כי לאחר שהתובעת התוודעה לכך שהיא משוחררת מבית החולים למחלקת שיקום בבית החולים אלישע, היא סירבה לקבל שם, בחיפה, את השיקום, בשל הדאגה מנסיעות בני משפחתה וחששה מתאונות דרכים. הייתה אפשרות לעבור את השיקום במסגרת בית האבות בכפר, במחלקת הפיזיותרפיה. בנותיה של התובעת פנו לחברה שמספקת עובדים זרים בנצרת והצליחו לדאוג להעסקתה של עובדת זרה שתטפל בתובעת. התשלום המקדמי עבור שירותים אלו עמד על 3,000$. העובדת שהתה בביתה של התובעת במשך שישה חודשים תמורת שכר חודשי של 700$ ובתוספת שבועית של 200 ₪. בנה ובעלה של התובעת הסיעו את העובדת בכל יום א' לנצרת והחזירו אותה למחרת, שכן אין תחבורה ציבורית המובילה אל הכפר. הביטוח הלאומי הכיר בתובעת כחולה הזקוקה לסיעוד ברמה של 150% למשך חצי שנה ו-100% לחצי שנה נוספת. לתצהיר התובעת צורפו כנספחים 8-5 תצהירים של מטפלות מהתקופות השונות. בכלל האמור תצהיר של עאטף פח'רי עזאיזה, שעבדה לפי הנטען כמטפלת בבית החולים העמק וטיפלה בתובעת שם. נטען כי עבדה משעה 22:00 עד 10:00 למחרת, כנגד 50 ₪ לשעה. סה"כ עבור שלושים וחמישה ימים, נטען כי קיבלה סך של 21,000 ₪. נאמר כי אין בידי העדה קבלות וכי לא נהוג לתת קבלות עבור טיפול כזה ב"חברה שלנו". עוד הוגש תצהיר של נאדיה זוהרי סלים, אשר נטען כי עבדה אצל התובעת כמטפלת לאחר שהעובדת הפיליפינית עזבה, בערך מחודש נובמבר 2006 ועד אפריל 2007. העדה עבדה יום מלא, עד שעות הערב, תמורת שכר חודשי של 3,500 ₪. בהמשך עבדה עד חודש אוגוסט 2008 עד שעות הצהריים וקיבלה שכר חודשי של 2,500 ₪. בנוסף קיבלה העדה סך של 800-700 ₪ נוספים, מחברת "רנד" לטיפול סיעודי בחודשים נובמבר 2006 ועד יולי 2007. עוד הוגש תצהיר של היפאא חביב אללה, שעבדה אצל התובעת כמטפלת מחודש ספטמבר 2008 ועד אפריל 2009. נטען למשכורת חודשית של 2,500 ₪. לבסוף, צורף תצהירה של עזאיזה רווידה, שעבדה אצל התובעת כמטפלת מחודש מאי 2009 וממשיכה, לפי הנטען, לעשות כן עד היום - תמורת משכורת חודשית של 2,500 ₪. הנ"ל הצהירה כי במהלך עבודתה הגיע חוקר של חברת הביטוח ושאל למעשיה והיא אמרה לו שהיא מטפלת בתובעת ומסייעת לה בפעילויות היום-יום ובניקיון הבית שכן התובעת לא מסוגלת לעבוד ולנוע בחופשיות בבית שהנגישות אליו כרוכה בשימוש במדרגות רבות. הראיות ביום 13.1.13: ביום 13.1.13 נחקרו שני המצהירים והצדדים אף סיכמו טענותיהם. בתחילת הישיבה התקבלה בקשת ב"כ הנתבעים להתעלם מהתצהירים שצורפו לתצהיר התובעת וזאת מקום בו עלה כי מי מאותן מצהירות, לא התייצבה בבית המשפט לחקירה (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). עוד עובר להפניה למספר נקודות פרטניות שעלו במהלך החקירות, אציין כי היה לטעמי הבדל בולט בין עדות התובעת ובין עדות בנה. בעוד עדות התובעת לא הייתה ברורה וכן לא הייתה משכנעת (מקום בו נטען כי זו אינה זוכרת פרטים רבים, לרבות גילה וגיל בעלה), עדות הבן הייתה שונה. עלה כי הבן מנהל עסק כלכלי מצליח והוא השיב בצורה סדורה וברורה לשאלות שהופנו אליו, באופן המאפשר לטעמי לסמוך על חלקים נכרים מטענותיו. להלן מספר דגשים מהדברים שעלו; עלה כי הבעל הראשון של התובעת נפטר לפני עשרות שנים. באשר לבעל השני טענה התובעת כי זה אינו בריא וכי למעשה אין הוא עובד. התובעת היא זו שהייתה עובדת בזיתים ובעלה היה מלווה אותה ויושב לידה בעת עבודתה. מעדות התובעת עלה מצג כאילו מדובר באדם זקן וחולה אשר לפני שנים רבות פשט את הרגל ולמעשה מאז יושב בבית. לאחר שאמרה כי אין היא יודעת את גיל בעלה, טענה כי בנה"ז הם בני אותו גיל (ר' עמ' 5-2 לפרוטוקול ור' גם עמ' 8 ש' 29). בניגוד לאותם דברים - העיד הבן כי לאחר שאביו נפטר, נישאה האם לאח של בעלה הראשון, הצעיר ממנו. עלה כי הבן הוא בעל חברה להובלות וגם סוחר בחציר וקש ובעל התובעת הוא שותף לכל דבר בעסק האמור. נאמר כי זה עובד אצל הבן, קרוב לעשרים שנה וגם כיום. בניגוד למצג כאילו מדובר באדם זקן וחולה - עלה כי בעל התובעת מסתובב בשטח ונמצא כמעט כל היום מחוץ לבית ומדובר בימים עם שעות עבודה רבות (ר' עמ' 18-17 לפרוטוקול). על אף הפירוט הרב בתצהיר התובעת היא טענה כי למעשה אינה זוכרת פרטים רבים (ר' לדוגמא עמ' 5 ש' 15 וש' 29, בראש עמ' 9, עמ' 11 ש' 25, עמ' 12 החל מש' 19 - שם עלה כי למעשה אינה יודעת דבר באשר לשכר המטפלות, אף שהדבר נכלל ובפירוט בתצהירה. ר' עוד עמ' 13 החל מש' 13, שם עלה כי התובעת אינה יודעת על עלויות ציוד רפואי, על אף טענות בתצהירה באשר לכך ועוד). כאשר נשאלה לשם המטפלות שלה, מנתה חלק מהשמות (ר' בראש עמ' 6), אך כאשר נשאלה באשר לתשלומים למטפלות עלה כאמור כי אינה יכולה לתרום דבר (ר' עמ' 12 החל מש' 19). בתחילה טענה כי היא מקבלת עזרת מטפלת כל יום משמונה בבוקר ועד 22:00. בהמשך דיברה על כך שהמטפלת כיום, באה כל יום רק לחמש-שש שעות (ר' בעיקר עמ' 6 לפרוטוקול). התובעת לא יכלה לציין מתי היה המעבר מעזרה עד 22:00 בלילה, לעזרה של 7-5 שעות (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). היא התקשתה גם לציין מיידית את שם העוזרת הנוכחית (ר' עמ' 8 ש' 1). עלה כי במרבית ימי השבוע, נוסעת התובעת לבית אבות, החל מהשעה 8:00 ועד לשעות הצהריים (13:00 - 14:00, ר' עמ' 8 ש' 27-12). שם היא אוכלת ומשוחחת עם חברותיה. לדבריה, היא אינה יכולה לבצע שם מלאכת יד, אך אחרות עושות זאת. אף שהתובעת טענה כי עובר לתאונה הייתה אישה חזקה וכי -"לא היה לי כלום" (ר' עמ' 9 ש' 7), עלה ממסמכים רפואיים שהוגשו כי הדברים אינם מדויקים. בעניין זה ר' האמור במסמכים רפואיים שהוגשו וסומנו ב' באשר לסחרחורות, כאב גב, רעד בידיים ועוד. חרף קביעות המומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה, נטען בתצהיר לכאבי בטן ועצירות ובאשר לכך הוצגו מסמכים המלמדים על תלונות עובר לתאונה (ר' המסמכים שסומנו ג'). מטבע הדברים, ויתרה ב"כ התובעת, על אותן טענות שבתצהירים (ר' עמ' 10 ש' 4). אף שבתצהירים נטען כי התובעת עלתה במשקל עקב התאונה - עלה כי אין בטענה זו ממש (ר' החקירה בעמ' 10 והמסמכים שסומנו ד'). התובעת טענה כי לא עברה תאונות קודמות ובניגוד לכך הוצגו מסמכים המלמדים אחרת (ר' המסומן ה'). אעיר עם זאת כי להתרשמותי, לא דובר בתאונות משמעותיות שהותירו חותם אצל התובעת. נראה כי מטעם זה, טענה להעדר תאונות קודמות. כדי להצדיק את הפניה המאוחרת לפסיכיאטר טענה כאמור התובעת בתצהירה כי הרופא המליץ לה שלא לפנות כדי שלא יגידו שהשתגעה. בהקשר זה הוצגה, במהלך חקירתה, תרשומת של עו"ס מהמרפאה לבריאות הנפש בעפולה, מנובמבר 1991, שם מדובר על תופעות אשר ייתכן שהינן קשורות לגיל המעבר וכן תחושת דיכאון ומתוארת גם עצבנות, אי שקט ובדידות. נרשם כי בהתייעצות עם הרופאים במרפאה, הומלץ להמשיך בטיפול על ידי תרופות הרגעה ואולי טיפול אנטי דכאוני קל. נרשם כי מחפשים עבור התובעת עובדת סוציאלית דוברת ערבית ואז תוזמן להמשך שיחות במסגרת המרפאה (ר' המסמך שסומן ו'). כאשר הופנתה התובעת לכך וזאת כדי לדחות הסברה, כאילו היה קושי בפנייתה לטיפול נפשי סמוך לאחר התאונה - טענה התובעת כי אינה זוכרת פנייה זו. היא זכרה עם זאת כי קיבלה כדורי הרגעה וכי לקחה אותם (ר' החקירה בעמ' 11). באופן מפתיע עלה במהלך חקירת התובעת כי באת כוחה, היא גם אחת מבנותיה וכי בעת התאונה זו הייתה אחות ורק החלה להתמחות בעריכת דין. מעבר לנ"ל ולבן שנתן תצהיר, יש עוד בת אחת. כאשר התבקשה התובעת לציין ציוד רפואי לו נדרשה, היא ציינה מקל הליכה, תרופות ותחבושות. עלה כי חלק מהציוד כמיטה חשמלית או כיסא - לא נרכשו אלא הושאלו מיד שרה (ר' בחלק התחתון של עמ' 14 בדברי התובעת ובעמ' 20 ש' 8 בדברי הבן). התובעת אישרה כי יש שש מדרגות בכניסה לבית ובאשר לשיפוצים שבוצעו אמרה - "לא יודעת. הם הנמיכו את המדרגות, כי אני לא יכולה לעלות" (ר' עמ' 14 ש' 2). באשר לעלויות השיפוץ, עלה כי אין היא יכולה לתרום דבר. עלה כי התובעת נוטה להגזמה; כך טענה לדוגמא כי השיפוץ עלה - "20 מיליון, 40 מיליון" (ר' עמ' 14 ש' 8). עוד טענה כי ישנה 60-50 לילות בבית חולים (ר' בראש עמ' 15) וכן טענה כי בגין כיבודים לאורחים, שילמו "מיליונים" (עמ' 17 ש' 12). עת הוצג לה רישום במל"ל, בדבר 15 שעות שבועיות בגין עזרה, אמרה נחרצות כי בנה היה מוסיף מעבר לכך. התובעת טענה כי המגבלה ביד גם לא מאפשרת לה לשתות כוס תה ללא קש וכי היא לא יכולה לעשות כל עבודה בבית, אפילו לא לחתוך ירקות. לא למותר לציין כי נקבע שהרעידות ביד אינן קשורות לתאונה. במהלך כל עדותה הטעימה כי עיקר הבעיה היא ברגליה (ר' לדוגמא עמ' 16 ש' 30) וכי נאמר לה שעליה לעבור ניתוח, אך היא אינה רוצה. כאשר התבקשה להציג קבלות ביחס לסכומים הגבוהים נזכרים בתצהירה ובתצהיר בנה, הפנתה לבן. אף שטענה כי הוציאו מיליונים על כיבודים, הטעימה כי אין קבלות ממכולת על הנ"ל. באשר לבן עלה כאמור כי הוא מנהל ביחד עם בעל התובעת (אשר גידל אותו כבן והוא למעשה דודו, אח אביו הביולוגי), עסק משגשג, הדורש שעות עבודה רבות מחוץ לבית ובמיוחד בקיץ (ממרץ עד אוקטובר). הבן אף אישר כי החברה מנהלת ספרים כדין. עלה כי בעל התובעת מקבל משכורת של 6,000 ₪ נטו. האם (בשונה מבעלה שהוא צעיר ממנה), מקבלת קצבת זקנה, אך נטען כי לא נעשה בזו שימוש. הבן מתגורר באותו בית עם התובעת ובעלה והוא נושא בכל התשלומים השוטפים (כחשמל, טלפון). מצב זה היה גם עובר לתאונה. עת נשאל הבן כיצד ניתן לטעון להוצאות במאות אלפי שקלים, כאשר לא מוצגות קבלות, טען כי לא ידע שיש צורך בנ"ל, זו לו הפעם הראשונה בבית המשפט. הוא טען כי בתחילה עבדה עם האם פיליפינית. לדבריו רק בגין התיווך לאותה עובדת שילם 3,000$. באשר לשאלה היכן הקבלות אמר: "הקבלות האלה לא ביקשתי אותן ולא עניין אותי ואם נתנו לי, לא שמרתי" (ר' עמ' 20 ש' 6). גם עת נשאל על טענה ל- 150,000 ₪ בגין ציוד ומכשור רפואי השיב: "לא זכור לי, אין לי קבלות. כל מה שביקשו בזמן האחרון התחלתי לשמור" (ר' עמ' 20 ש' 27). באשר להעדר ראיות על תשלומים לעוזרות, הסביר כי במגזר הערבי יש בושה מעבודה זו ואם ישאלו עובדת אם עבדה, היא תפחד להגיד כן ותגיד שלא קיבלה כסף על העבודה. הוא טען כי לאחר התאונה הייתה הפיליפינית קרוב לשנה, לאחריה עובדת אחרת (שאמה בגרמניה והיא עבדה אז כדי לממן לימודיה) למשך כעוד שנה. בהתאם לדבריו היו בסה"כ כשלוש - ארבע עובדות, חוץ מהפיליפינית. כאשר נשאל אם ביקש מהנ"ל לבוא להעיד, אמר שהן נשואות ואחת נשואה לירדני שלא ירשה לה לנסוע לירושלים. לדבריו, מדובר באמהות לילדים וכדי להיות בבית משפט בשמונה, צריך לצאת בחמש. באשר לשאלה מדוע בעל התובעת לא בא להעיד אמר: "לא יודע, הוא מבוגר, אם יבקשו הוא יבוא. צריך להסיע אותו, הוא לא נוסע יותר מ- 50 קילומטר" (ר' עמ' 21 ש' 9). הבן טען כי את השיפוץ בכניסה לבית סיים לפני כשנתיים, כאשר בעבר היו כעשרים מדרגות. לדבריו היה מדובר בתהליך ממושך, במסגרתו נדרש להוצאת היתר בניה. הבן טען כי אין לו קבלות גם על שיפוץ זה. יוער כי לא ניתן הסבר כיצד בהערכת תלות במל"ל בשנת התאונה, נאמר שיש לבית רק שש מדרגות (ר' בתוך קובץ מסמכים שסומנו ז'). באשר לעוזרות אמר הבן בעדותו כי לא עשה הסכם עם מי מהן והן גם לא היו מוכנות שיופרש תשלום למל"ל, בגין עבודתן. לדבריו, כיום יש מישהי שבאה ועובדת כשעתיים עד ארבע, לפי הצורך (יוזכר כי אימו טענה שכיום עובדים אצלה כחמש עד שבע שעות ביום). לדבריו, העובדת הנוכחית, עובדת אצלם כבר כשלוש שנים. לטענתו, בסמוך לתאונה, הייתה עזרה של 12-10 שעות ביום (לאחר התקופה שסופקה העזרה על ידי פיליפינית שגרה אצלם). הוא הסכים שמהעוזרת השלישית הצטמצמו שעות העבודה, אך הוא לא יכול היה לתחום זאת בצורה ברורה. אף הוא טען להוצאות בגין כיבוד, אך לא הציג קבלות. לדבריו הוא משלם לסופרמרקט הקרוב לבית, פעם בחודש ובעניינים כאלה, הוא לא שומר קבלות. טרם אפנה לראשי הנזק אעיר כי באופן כללי קשה לקבל את הטענה שאיש עסקים, כבן התובעת, לא היה מודע לחשיבות לשמור קבלות - כאשר טוענים להוצאות ועלויות טיפול, במאות אלפי שקלים. כך גם קשה לקבל שבת התובעת, לא הייתה מודעת לחשיבות האמור חרף לימודי משפטים (או התמחות), במועדים הרלוונטיים. גם ההסברים שניתנו להימנעות מהבאת עדים נוספים לעדות, לא היו משכנעים. אכן לא ניתן להביא לעדות את המטפלת הפיליפינית או המטפלת אשר נטען כי עברה לגרמניה, אך עלה כי חלק מהמטפלות גרו ומתגוררות, עד היום, באותו כפר בו גרה התובעת. מקום בו נטען להוצאות באלפי שקלים, ראוי היה כי יובאו לפחות חלק מהמטפלות, אף אם הדבר כרוך גם בהבאת בעליהם עימן לעדות (בשים לב למנהגים שנטענו). לחלופין - ראוי היה כי יוצג תיעוד כלשהו לתשלום לנ"ל (שיקים, משיכות מבנק וכיו"ב). יש ממש בטענה כי עצם הפער שעלה בין שני העדים שהובאו (האם כיום מסופקת עזרה של שעתיים עד ארבע כדברי הבן, או חמש עד שבע, כדברי התובעת) - פוגע אף הוא באמינות ומקשה על פסיקת הפיצוי. כך גם, כאשר נטען לתשלומים במאות אלפי שקלים, היה מצופה לכל הפחות כי תובאנה ראיות שקיימת יכולת כלכלית לשאת באמור. אומנם הבן העיד וטען כי עסקו מצליח, אך לא הוצגו ראיות אף לכך. ברי כי לא כל נפגע יוכל לשלם מאות אלפי שקלים בגין, ציוד, כיבוד, עזרה וכדומה - הכול כנטען בשני התצהירים. כך גם, אף אם אין קבלות באשר לשיפוץ, אשר נטען כי עלה כ- 150,000 ₪, ראוי היה כי יוצג, לכל הפחות, היתר הבניה, תמונה של השיפוץ (לפני ואחרי) וכיו"ב. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעים כי כלל האמור - צריך להיזקף כנגד התובעת בעת שומת הפיצוי. הכרעה: באופן כללי ניתן לומר כי עסקינן בפגיעה משמעותית בתאונת הדרכים. פגיעה אשר לא רק שנדרש זמן לא מבוטל לשיקום בעקבותיה, אלא גם בתום ההליך, הותירה נכות משמעותית אצל התובעת. טרם אדרש לרכיבי הנזק, בהתאמה לנטען בתחשיב התובעת, אציין כי אין אני מקבלת את טענת הנתבעים שיש להתעלם מהנכות הנפשית, לנוכח המועד המאוחר בו פנתה התובעת לטיפול בתחום זה (כשלוש שנים לאחר התאונה). אכן המסמך שהציגו הנתבעים, בעת החקירות (סומן ו'), מלמד כי בניגוד לנטען באשר לסטיגמה לפונה לטיפול נפשי, פנתה התובעת כבר בעבר לטיפול ממין זה. ברם, אין אני סבורה שמסמך בודד, אשר נערך על ידי עובדת סוציאלית, די בו כדי לאיין את עדויות התובעת ובנה, אשר בנקודה זו, היו לטעמי משכנעות. התרשמותי היא כי התובעת, דמות ידועה ומכובדת בכפרה ולפיכך חששה לפנות לטיפול בתחום הנפשי, הכול כנטען. מכל מקום, אפילו תאמר כי הפניה המאוחרת הייתה לצורכי רווח משני בתביעה, יש ליתן את הדעת לדברים שפורטו בגוף חוות הדעת ואשר עלו בהתאמה עם עדות הבן. העובדה שהתובעת חרדה מרכבים וכן האמור בתצהירים בדבר הפיכתה לעצבנית וחסרת סבלנות, לא הופרכו ולא שוכנעתי שאין בדברים אלה ממש. יש ליתן את הדעת עוד לכך שעל אף שהנתבעים בחרו לשאול המומחה באשר לאפשרות של האדרת הנזק ואף הפנו למומחה שאלה ביחס למועד הפניה המאוחר לטיפול (ר' שאלה 5) - הם נמנעו, מטעמיהם, מלהציג בפני המומחה את אותו מסמך ו'. האמור בולט גם בשים לב לתשובת המומחה כי לא הועמדו בפניו נתונים המאפשרים לבחון האדרת הנזק. מקום בו לא הוצגו הדברים למומחה, הוא לא נשאל עליהם ולא נחקר עליהם - מוצאת אני להותיר קביעתו. פניה בודדת בעבר, לא די בה ,לקביעה כי עסקינן בניסיון להאדרת נזק והתעלמות מהנכות שהוכרה. כמו כן - אף שב"כ הנתבעים התייחס בסיכומיו לנכות בגין הצלקת, שקבעה ד"ר עמית כהן, כנכות מחוסרת משמעות תפקודית, עיון באמור בגוף חוות הדעת מלמד אחרת. כך בעת תיאור הצלקת בקרסול ימין - מתואר גם בורג בולט, באזור החלק התחתון של הצלקת. יש מקום לסברה, כי האמור גורם להגבלה, אף מעבר לפן האסתטי. מנגד - על אף הנכות הקשה ועל אף הנחה כי נדרש שיקום ממושך ובעל עלויות לא מבוטלות, יש ליתן את הדעת לעובדה שגם עובר לתאונה התובעת לא עבדה. עובדה זו, בתוספת גילה, מלמדים כי עיקר הפיצוי בתיק זה, יהא בגין הוצאות לעלויות שיקום ועזרה, להבדיל מהפסדי שכר ו/או פגיעה בכושר השתכרות. באשר לעלויות הכרוכות בהוצאות השיקום והעזרה שניתנה - אף שלהתרשמותי אכן היו הוצאות לא מבוטלות, אני נאלצת להסכים עם ב"כ הנתבעים כי התובעת נכשלה בהוכחת גובהם. כאמור לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שלא הוצגו קבלות להוצאות משמעותיות וזאת חרף טענות להוצאות של מאות אלפי שקלים. ייתרה מכך, לא הובאו עדים רלוונטיים; לא הובאה ולו אחת מהמטפלות, לא הובאה עדות מי מהאחיות באשר להיקף הטיפול, עלותו והיותו דרוש. לא הוצגה גם לחלופין, לכל הפחות, ראיה כלשהי המלמדת על עצם ההוצאות, כגון תצלומי שיקים, או שובריהם, חשבונות בנק מהם נמשכו הסכומים וכיו"ב. לא ניתן להסתפק בטענה סתמית כי יש קושי בהבאת המטפלות לעדות, לנוכח ריחוק המקום, או עובדת היותן מטופלות בילדים ובמיוחד כאשר בו זמנית נטען כי הנ"ל יכלו לספק, עת שהדבר נדרש, עזרה מהשעה 8:00 ועד לשעה 22:00 בערב. כך גם עת נטען כי בוצע שיפוץ בבית התובעת בהיקף של 150,000 ₪ - מצופה כי תוצגנה ראיות כלשהן לתמוך - הן בעצם ביצוע השיפוץ והן (לפחות) בסדר הגודל של עלותו. לא הוצגו תמונות הממחישות את אשר בוצע, לא הוצג היתר הבניה אשר נטען כי היה צורך בהוצאתו, לא הוצגו קבלות ולא הובאו עדויות של אנשי המקצוע שביצעו השיפוץ. צודק ב"כ הנתבעים בהפנותו עוד לכך שבדוחות המל"ל - נרשם כי לבית רק שש מדרגות. יש קושי ליישב בין הטענה כי זה היה מצב המדרגות רק לאחר השיפוץ, מקום בו הדו"ח נרשם בסמיכות לתאונה ועובר למועד בו נטען כי בוצע השינוי בנגישות לדירה. עוד צודק ב"כ הנתבעים בטענתו כי ניסיון התובעת לטעון בתצהירה לפגיעה גם בתחום הגסטרואנטרולוגיה - חרף קביעות המומחה, הטענה שהופרכה באשר לעלייה במשקל וכן טענותיה באשר לרעד בידיים, אשר נקבע כי אינו קשור - אינם תורמים לאמינות טענות התובעת. לא רק זאת, הנ"ל מלמדים כי לתובעת בעיות רפואיות גם ללא קשר לתאונה וממילא לא ברי כי יש הצדקה להטיל על הנתבעים את כלל העזרה, אשר נטען כי סופקה ו/או מסופקת לה. בתיק המל"ל שהוגש וסומן ז' - יש שלושה דוחות סיעוד; האחד מיום 21.6.06, השני מיום 21.12.06 והשלישי מיום 16.4.07 (כשנה לאחר התאונה). הדוח הראשון מציין, בין השאר, מכשור לו נזקקה התובעת אז וכן את העובדה שלטיפולים וביקורות, נלקחת התובעת באמצעות אמבולנס. מהדוח עולה כי באותה עת הייתה התובעת מדוכדכת, בין השאר, לנוכח הטיפול שנדרש לה. באותו מועד רחצו את התובעת ודאגו להחלפת בגדיה - הכלה והמטפלת. בנוסף הן הכינו לה אוכל. התובעת טופלה אז באמצעות עובדת זרה, אשר סיפקה עזרה של 24 שעות ביממה במשך שישה ימים בשבוע. צוין כי העזרה ממומנת באמצעות "טרום סיעוד" ונרשם כי המשפחה מבקשת מטפלת במימון המל"ל. באותה עת הייתה התובעת מרותקת לכיסא גלגלים כאשר לא יכלה לעבור גם בעצמה לכיסא, או להסיע את עצמה. המעריכה המליצה על המשך מעקב בעוד שישה חודשים והוענקו 6.5 נקודות ADL. אושרו החל מיום 1.7.06 כ- 15.5 שעות עזרה שבועיות על פני שישה ימים בשבוע. הזכאות הזמנית אושרה עד ליום 31.1.07. בדוח השני נרשם, בין השאר, כי התובעת מתקלחת בעצמה, אך בהשגחת כלתה או המטפלת, מחשש לנפילה. כך גם היא מתלבשת בעצמה. עם זאת היא לא הצליחה לקום ללא עזרה ויש צורך בתמיכה ועזרת מקל בעת ניידות. נכתב כי התובעת השתקמה טוב, אך עדיין נמצאת במסגרת שיקומית. נכתב כי עדיין יש מוגבלות בניידות ושוב הוענקו 6.5 נקודת ADL. בהתאם לדוח זה, העזרה בתשלום שסופקה לתובעת אז, עמדה על 15 שעות שבועיות, במשך חמישה ימים ובמימון המל"ל. גם בדוח השלישי נרשמו דברים דומים וכן אותו היקף סיעוד בתשלום (15 ש"ש). נרשם כי התובעת מרוצה מהעזרה הקיימת ומבקשת להמשיך אותה. נרשם כי התובעת עצמאית בהלבשה וכן בניידות בבית עם מקל. נרשם כי גם רוחצת לבד, אך מחשש להחלקה, משגיחות כאמור הכלה או המטפלת. גם במועד זה הכלה והמטפלת, הן שמכינות את האוכל. באופן כללי ההערכה היא כי התובעת השתקמה טוב, אם כי עדיין נמצאת במסגרת שיקומית. "עברה תהליך שיקומי מוצלח, ישנה עדיין מוגבלות קלה ברגליים שלא מגבילה אותה ברוב התפקוד יומיומי". הפעם הוענקו 3 נקודות ADL. הזכאות לסיעוד הופסקה ביום 1.6.07. על אף שלא ניתן להקל ראש בטענות הנתבעים כי היה מצופה שבדוחות הנ"ל ימצא תיעוד גם לשעות הנוספות ששכרו בני המשפחה בתשלום, (וכן בשים לב לבחירת העדים, שלא להתייחס לעזרה שסופקה באמצעות המל"ל) - איני מוצאת להגיע למסקנה כי די בכך כדי לדחות את הטענות באשר לעזרה נוספת. אל מול התמיהות והחסרים שבעדויות התביעה, יש ליתן מנגד משקל לפגיעה הקשה בתובעת כפי שזו עולה הן מהקביעות הרפואיות ותקופת השיקום הממושכת שהוכרה והן מדוחות הסיעוד עצמם. התרשמותי הכוללת היא כי הייתה עזרה מעבר למל"ל, בין אם זו סופקה באמצעות בני משפחה ובעיקר הכלה ובין אם זו סופקה באמצעות עזרה נוספת בתשלום (כאשר את זו היה ניתן לספק, בשים לב להיות משפחת התובעת, משפחה אמידה ובשים לב ליכולת הכלכלית של בנה, הגר עימה באותו בניין). התרשמותי היא כי אותה עזרה, חרגה גם מזו המצופה מקרובי משפחה. בשים לב לכלל האמור - לא ניתן לפסוק פיצוי על בסיס הטענות המפורטות בתצהירים באשר לתשלומים לעוזרות השונות, בתקופות השונות וזאת הן בהעדר תשתית ראייתית מספקת לקבל הנטען והן בשים לב לכך שאף אם הוענקה העזרה הנטענת, נראה כי זו חרגה מהנדרש, באופן שאין להטילה על כתפי הנתבעים. עם זאת - יש מקום לשום את העזרה הסבירה שנדרשה לתובעת לאחר פגיעתה ובמיוחד בשנה הראשונה לאחר הפגיעה, אשר ביחס למחציתה הוכרו 100% נכות זמנית ובאשר למחצית האחרת 50%. אף שאין חולק כי עת מדובר על נזק מיוחד על התובע להוכיחו, איני מוצאת שניתן לילך בדרך הנתבעים - אשר בהתאם לה לא יינתן פיצוי הולם.. לטעמי, מקום בו מחד גיסא בית המשפט שוכנע כי היו הוצאות משמעותיות, ברם מאידך גיסא גובהן לא הוכח באופן מספק, ניתן לפסוק פיצוי אך מינימאלי. לטעמי, במקרה ממין זה ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדן ובלבד שבית המשפט יונחה בכך שכל ספק שנותר ייזקף כנגד התובעת, אף אם משמעות הדבר שהיא לא תפוצה בגין מלוא נזקה בפועל. ומכאן אעבור לראשי הנזק כפי שהתבקשו בתחשיב התובעת (למעט הוצאות בגין התביעה שתידונה בשולי פסק הדין); הוצאות רפואיות בעבר; לא ניתן לקבל הדרישה לתשלום סך של כ- 161,000 ₪, בראש זה, מקום בו לא הוצגו קבלות התומכות בנטען. ניתן למרב להעריך ולפסוק בדרך של אומדן, עלות בגין השכרת ציוד מ"יד שרה", עלות תרופות, עלות נלוות לטיפולים פיזיותראפיים, אלטרנטיביים ונפשיים. הטענה שבתחשיב הנזק בדבר אח שהגיע מבית החולים להחלפת התחבושות, לא נתמכה אף בתצהירים (שם דובר על אחות) ולא ברי מדוע היה צורך באמור עת עלה כי אחת מבנות התובעת היא בעלת הכשרה כאחות. גם הטענה בדבר התאמת מפתחים בתוך הדירה, לא נתמכה כדין. על דרך האומדן, בשים לב לאמור בתצהירים בדבר עצם הטיפולים ומסמכים שצורפו באשר לקבלת טיפולים - אני מעמידה הפיצוי בראש זה על סך של 10,000 ₪. נסיעות בעבר; לא ניתן לקבל גם הדרישה לתשלום בסך של כ- 43,000 ₪ בראש זה וגם כאן אין מנוס אלא לפסוק הפיצוי בדרך אומדן. הנחתי היא כי יש ממש בטענה שתחילה נדרשה הסעת התובעת מעת לעת לטיפולים באמצעות אמבולנס (על העלות הכרוכה בכך). טענה זו מקבלת אישור מהאמור בדו"ח הסיעוד הראשון במל"ל. כמו כן, מקובלת עלי הטענה כי היו עלויות משפחתיות רבות, בעת ביקור התובעת בבית החולים, כאשר אין מחלוקת ששהתה שם 35 ימים. בנוסף - נדרשו הסעות של התובעת גם לאחר התייצבות מצבה וזאת עת נדרשה לפנות לטיפולים פיזיותראפיים. יש ליתן את הדעת לעובדה שעת עסקינן בהסעות ברכב המשפחה, או רכב המשמש את הבן בעבודתו - לא ניתן להוכיח סכום זה באופן מדויק. אציין כי העובדה שהתובעת הוסעה על ידי בנה ו/או בעלה - מקבלת אף היא אישור באמור בדוחות הסיעוד, שם מצוינים הנ"ל, כאלה שהעניקו לתובעת ליווי לטיפולים וסייעו בניידותה. בראש זה אני מוצאת לפסוק על דרך האומדן - סך מעוגל של 15,500 ₪. (האמור מבוסס על הנחה להוצאה בסך 1,750 בעת השהייה בבית חולים, עוד חמישה חודשים הוצאה כוללת בסך 2,500, עוד שישה חודשים הוצאה כוללת בסך 1,200 ולכן מכן עלות עודפת של 150 ₪ לחודש). עזרת הזולת בעבר; גם כאן לא ניתן לפסוק הסכום שהתבקש ואשר הועמד בתחשיב התביעה על כ- 550,000 ₪. אף שכאמור לעיל, קיים חסר רב בראיות, באשר להיקף העזרה שסופקה - שוכנעתי מעדות בן התובעת כי אכן המשפחה שכרה שירותי עזרה משמעותיים בממון. בנוסף, גם שלושת ילדי התובעת, התגייסו לסייע וזאת באופן החורג מחובתם המוסרית. אף שהתרשמותי הכוללת היא כי עסקינן בהוצאות כספיות לא מבוטלות, אין בידי להעניק פיצוי על כלל ההוצאה וזאת כאמור - הן בשים לב למחדלים הראייתים, אבל גם, בשים לב לחובת התובעת לפעול להקטנת הנזק. התרשמותי הייתה כי לא בהכרח הייתה מוצדקת כל העזרה שסופקה (להבדיל ממתן עזרה, כדי להקל על האם לנוכח אפשרות כלכלית של בנה). בשים לב לכלל הערות דלעיל, אני מוצאת להעריך את הפיצוי בראש זה כדלקמן; - בגין 35 ימי האשפוז, על בסיס הנחה כי בני המשפחה שהו שעות רבות לידי מיטת התובעת וכן שכרו עזרה בתשלום לשעות הלילה, והנחה כי די בעזרה בתשלום של שש שעות בלילה, אני מוצאת לפסוק פיצוי מעוגל בסך 10,000 ₪. - בגין התקופה שמהשחרור ולמשך שישה חודשים על בסיס עלות עובדת זרה נטענת - לתקופה זו (העסקת הנ"ל נטענה בתצהירים ויש לה תמיכה בדוח הסיעוד הראשון), אני פוסקת פיצוי גלובאלי ומעוגל בסך 24,000 ₪. לא ניתן לפסוק החזר דמי תיווך לאיתור העובדת, מקום בו לא הוצגו ראיות מספקות, באשר להוצאה הנטענת. - בגין התקופה שמיום 1.11.06 ועד 1.6.07 - אשר במהלכה גם סופקה עזרה במימון המל"ל - אני פוסקת בגין עזרה מעבר לכך, על בסיס עוד 2 שעות עזרה יומיות ועלות של 40 ₪ לשעה - פיצוי כולל ומעוגל בסך 17,000 ₪. - בגין התקופה שמיום 1.6.07, ועד למועד מתן פסק הדין - עת לא קיימת כבר נכות זמנית גבוהה ומנגד לא מסופקת גם עזרת המל"ל, על בסיס עזרה בסך 1,000 ₪ לחודש, פיצוי מעוגל בסך של 68,000 ₪. סך הכול אני פוסקת אפוא בגין עזרה סך של 119,000 ₪. אעיר כי מדובר בסכום הנפסק בערכים במועד מתן פסק הדין, וגם בשים לב לאומדן, להבדיל מראיות מספקות, לא מצאתי מקום לתוספת הצמדה וריבית. הוצאות כלליות; לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות כיבוד למבקרי התובעת, לאחר שחרורה (התבקש סך של 50,000 ₪). לא רק שלא הוצגו ראיות באשר לאותן הוצאות, אלא גם לא נראה סביר כי הנתבעים ישאו בעלויות אלה, אשר אינן מתחייבות ואינן עולות לטעמי עם החובה לפעול להקטנת הנזק. כאב וסבל; יש לשלם הפיצוי בהתאם לתקנות ועל בסיס 34.6% נכות, גיל התובעת ו- 35 ימי אשפוז. הוצאות רפואיות ו/או נסיעות לעתיד; על בסיס הנחה כי נדרשות לתובעת הוצאות עודפות מסויימות בגין רכישת משככי כאבים ועל בסיס הנחה להוצאות ניידות מוגברות של כ - 150 ₪ לחודש, למשך 14 שנים נוספות (בהתאם לתוחלת החיים, לה טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו), אני פוסקת פיצוי מעוגל בסך 22,500 ₪. בגין עזרת הזולת בעתיד; על בסיס עזרה בסך 700 ₪ לחודש, למשך 14 שנים - אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסך - 95,000 ₪. התאמת דיור; אכן בן התובעת טען נחרצות כי בוצע שיפוץ להקל על הנגישות של התובעת לבית. ברם, לא הוצגה כל ראיה נוספת לתמוך באמור; לא תמונה של השיפוץ, לא קבלה בגין העבודה או בגין רכישת חומרים שנדרשו לביצוע וכן לא היתר בניה או תצהיר מטעם מבצע השיפוץ. בעוד באשר לעזרה, אשר אין ספק שסופקה לתובעת (ולהתרשמותי גם עלתה על הנפסק לעיל) - אני מוצאת לפסוק פיצוי על דרך האומדן ועל בסיס הערכתי באשר לעזרה שהתחייבה (לנוכח מצב התובעת), אין מקום לעשות כן, באשר להוצאות שיפוץ. לא רק שעצם השיפוץ לא הוכח באופן מספק, אלא גם אין דרך ו/או נתונים, להעריך עלותו. האמור יפה אף מבלי שאדרש לכך שבדוחות הסיעוד מצוינות רק שש מדרגות לדירה, באופן שקיים קושי לקבל את הטענה כי עובר לשיפוץ (שלפי הטענה בוצע במועד מאוחר משמעותית), היו כ- 17 עד 20 מדרגות. העולה מן המקובץ; בשים לב לפגיעה הקשה בתובעת ובעיקר הוצאות הטיפול בה בעבר ובעתיד - אני פוסקת לה פיצוי בסך 262,000 ₪, בתוספת הפיצוי בגין כו"ס. לא מצאתי שהסכום שהוצע על ידי הנתבעים בתחשיבם (בערך נוכחי של כ- 100,000 ₪) - הוא מספק. לא מצאתי מנגד, שיש הצדקה ו/או שהוכח, סכום העולה על 1,500,000 ₪, אשר לו טענה התובעת. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת בגין שכ"ט עו"ד 15.21% מהסכום המתקבל (הנ"ל כולל מע"מ) וכן יחזירו אגרת בית משפט ועלויות צילום מסמכים, על בסיס קבלות שתוצגנה ובתוספת ריבית והצמדה ממועד כל הוצאה. מסכום הפיצוי, יקזזו הנתבעים - עלות חוות הדעת הנוירולוגית בה נשאו, אף שלא הוכרה נכות בתחום זה. לא מצאתי להורות על השבת עלות חוות הדעת, בתחום הגסטרואנטרולוגיה - בו נשאה התובעת. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום. דריסהמשפט תעבורהרכבהולך רגלתאונת דרכים