תאונת אוטובוס קטלנית

להלן הכרעת דין בנושא תאונת אוטובוס קטלנית: הכרעת - דין פתח דבר: הנאשם הואשם בעבירה לפי ס' 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן-"החוק") ועבירה לפי סעיף 62 (2) ביחד עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן- "הפקודה"). ביום 30.6.04, נהג הנאשם ברכב מס' רישוי 7531715 (להלן- "האוטובוס") כשהוא מסיע 68 תלמידים, ילדים בגיל 7-13 שנים. הנאשם נהג בכביש מס' 57 (להלן - "הכביש") בכיוון מערב למזרח כשפניו לצומת כפר יונה מזרח (להלן - "צומת התאונה"). בנסיעתו בתוך הצומת פגע האוטובוס, בו נהג הנאשם, בג'יפ צבאי מס' רישוי צ-655307 (להלן - "הג'יפ") עם חזיתו בצידו השמאלי של הג'יפ, שנסע בכביש מכפר יונה, מדרום לצפון. נהג הג'יפ נכנס לצומת התאונה כשבכוונתו לפנות שמאלה לכביש 57 מזרח למערב. כתוצאה מהתאונה סטה האוטובוס שמאלה, עלה על אי התנועה, עבר למסלול הנגדי והתהפך על צידו. בתאונת הדרכים הקטלנית נהרגו נוסעי האוטובוס, הילדים. בנוסף, נפצעו 55 ילדים, שנסעו באוטובוס, כמו גם שני נוסעי הג'יפ הצבאי ונהג האוטובוס. התובע המלומד, עו"ד אופיר סטרשנוב, טען בסיכומיו, כי הנאשם לא ציית למופע הרמזור, שהורה אדום. האור האדום בכיוון נסיעתו של הנאשם דלק במשך 14 שניות עובר לרגע התאונה. הנאשם נכנס לצומת כאשר אין ביכולתו לעבור אותו ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. הנאשם נהג את האוטובוס במהירות מופרזת. ברגע התאונה נסע הנאשם במהירות של לפחות 70 קמ"ש כאשר המהירות החוקית המותרת בכביש היא 50 קמ"ש. הנאשם האיץ את מהירות נסיעתו 56 מ' לפני צומת התאונה, ממהירות 64 קמ"ש למהירות של 70 קמ"ש, בעת שהרמזור בכיוון נסיעתו דלק אדום כבר כ - 14 שניות. מנגד, גרס הסניגור המלומד, עו"ד יגאל טמיר, כי הנאשם נסע כחוק. הנאשם עבר את צומת התאונה בחסות האור הירוק ברמזור, ועל כך העידו מלבדו, גם הילדים שנסעו לתומם באוטובוס, וחרף נסיונו לסטות שמאלה ולמנוע את ההתנגשות עם הג'יפ הממוגן, ארעה התאונה, בגין רשלנותו הבלעדית של נהג הג'יפ, שנהג, כסומא בארובה מבלי לשים ליבו לאוטובוס שבצומת, ולא זו בלבד שנכנס לצומת בחסות האור באדום ברמזור, אלא נכנס אף לצומת לא פנוי. בנוסף טען הסניגור המלומד בסיכומיו, כי לא ניתן להסתמך על עדי התביעה, שעדויותיהם סותרות האחת את רעותה. בכל מקרה, התנהלותו של הנאשם לא עלתה לכדי דרגת מחשבה פלילית של מודעות ולא היה מקום להאשימו, מלכתחילה, בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. באלה הדברים באתי לדיון בסלעי המחלוקת בין ב"כ הצדדים המלומדים, סלעי מחלוקת להם השלכה על ההכרעה בתיק זה. ראשית לכל, סלע המחלוקת העיקרי הניצב כיסוד ועיקר בהכרעת הדין. שאלת האור ברמזור בצומת התאונה בזמן התאונה. הרמזור בצומת התאונה: שאלת השאלות בתיק זה הינה, כאמור, האם הנאשם נהג את האוטובוס בכניסתו לצומת כאשר הרמזור בצומת התאונה הורה אדום, או שמא מופע הרמזור היה ירוק. תחילה, לעדויות עדי הראיה. עד התביעה, שחר, הינו איש שירות הביטחון הכללי. עדות העד נשמעה באולם בית המשפט מאחורי פרגוד, כשפניו מחופשים משהו. העד סיפר על הנסיעה בג'יפ ביום התאונה. הג'יפ הגיע מכיוון כפר יונה (דרום לצפון) על מנת לפנות שמאלה בצומת התאונה לכיוון בית ליד. נהג הג'יפ, ירין, הסיע את הג'יפ ופנה ממרכז הכביש, בשל שני ילדים בגיל 15 שביקשו לעצור טרמפים, והפריעו לג'יפ את מהלך נסיעתו בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתם. הג'יפ נכנס לצומת התאונה, כאשר המופע ברמזור הינו ירוק, בכיוון נסיעתם, ובלשונו: "אחרי הסיטואציה עם הילדים אני מרים את העיניים הרמזור הרחוק מולי הוא ירוק מלא" (עמ' 6 ש' 27). בהמשך: "הבחנתי ברמזור במרחק של בערך כחמישים מטרים, הרמזור היה ירוק" (עמ' 8 ש' 16). בהיותם במרכז הצומת פגע בהם האוטובוס בצידו השמאלי של הג'יפ. לבקשת הסניגור בחקירה הנגדית העריך העד, כי נהג הג'יפ נהג במהירות 40,50 קמ"ש עובר לתאונה. העד לא ידע להסביר מדוע נהג הג'יפ, ירין, לא האט את מהירות הנסיעה טרם כניסתו לצומת (עמ' 14 ש' 10-11). נהג הג'יפ, ירין, (בדומה לחברו, שחר, העיד מאחורי פרגוד), ציין בעדותו בבית משפט, כי הביט ברמזור בערך 30, 40 מ' לפניו וראה, כי האור ברמזור הינו ירוק. על פי תיאורו: "... ראיתי שיש אור ירוק וראיתי שעברו כמה מכוניות לפניי, שתיים, שלוש, המשכתי קדימה, היה אור ירוק מלא, ונכנסתי לצומת והסתכלתי שמאלה לכיון תנועת ההגה אני זוכר שראיתי תמונה עומדת של אוטובוס צהוב, וזהו. מאז אני לא זוכר כלום" (עמ' 19 ש' 2-4). הנה נא, שני נוסעי הג'יפ הצבאי העידו עדות דומה, עדות חד-משמעית וברורה, מופע הרמזור בכיוון נסיעתם היה ירוק. הסניגור המלומד, הדגיש בסיכומיו כי עד התביעה שחר העיד, כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי, כאשר אין חולק, כי האוטובוס הגיע מהנתיב הימני (עמ' 5 לסיכומי ההגנה). הסניגור ציין בסיכומיו סתירה שקיימת בין הודעתו במשטרה של העד לבין עדותו בבית המשפט, בכל הנוגע למרחק בו הבחין באוטובוס לראשונה. עיון בפרוטוקול בית המשפט מלמד, כי יש בסתירה עליה מדבר הסניגור (הבדלים בהערכת מרחק של 3-4 מטרים, עמ' 14 שורות 21-23) יותר לחזק עדות העד מאשר לכרסם בה. העד ציין בבית המשפט, כי אינו יכול לאמוד את מהירות נהיגתו של ירין את הג'יפ, מהירות 40 קמ"ש או נהג במהירות 50 קמ"ש. (עמ' 14 שורה 9). העד ציין, כי הבחין באוטובוס ממש בסמוך לרגע בו פגע האוטובוס בג'יפ. קודם לכן לא הבחין באוטובוס. לדבריו, האוטובוס נסע מהר "... והוא נכנס בי". (עמ' 14 שורה 25). לאמור, הסניגור מבקש ל"קלל" ויוצא "מברך" עדות עד תביעה זה. הסניגור טוען כנגד עד התביעה, נהג הג'יפ, ירין, כי האט את מהירות נסיעתו, אולם לא ידע להסביר מדוע האט מהירות נסיעתו אם אכן ראה אור ירוק דולק ברמזור. (עמ' 7 לסיכומי ההגנה). עיון בפרוטוקול בית המשפט מלמד, שירין סיפר בעדותו, כי נהג את הג'יפ במהירות 40-50 קמ"ש, אבל לפני הכניסה לצומת האט וזאת הוא יודע מפני: "זה משהו טרוויאלי שאני יודע שעשיתי, שאתה מגיע לצומת עם רכב ממוגן אז אתה מאט". (עמ' 28 שורה 22). ירין נותר עיקש גם משהסניגור בחקירתו הנגדית ביקש לערער הסברו זה. לאמור, טענת הסניגור אינה במקומה. העד ירין הסביר היטב מדוע האט את מהירות נסיעת הג'יפ בצומת, כמצוטט לעיל. הסניגור הדגיש בסיכומיו, כי ירין לא הסתכל על הנעשה בצומת כאשר נכנס לצומת. (עמ' 7 לסיכומי ההגנה). מפרוטוקול בית משפט עולה, כי העד ירין ציין בבית המשפט בנקודה זו כי אינו זוכר את האוטובוס קודם לפגיעה בו, כמו שאינו זוכר את בלימת החרום שבלם. (עמ' 30-31 לפרוטוקול). הסניגור המלומד, עו"ד יגאל טמיר, סבור, כי מדובר בשני עדים בעלי עניין. גדולה מזו, לגישת ההגנה, נהג הג'יפ הוא הוא האשם הבלעדי בתאונה הקטלנית. נהג הג'יפ, אליבא דהגנה, קרא את התרחשות העניינים, ומשכך, מצא להעיד כפי שהעיד על מנת להעביר האחריות לתאונה משכמו לשכם נהג האוטובוס, שנהג את רכבו כשורה. עמדה זו של הנאשם ופרקליטו היתה מונחת לפני כ"הנחת עבודה" מתחילת המשפט ועד סיומו. הילכך, הבטתי בכל אחד משני העדים ובחנתי עדותו בשימת לב מיוחדת. נחה דעתי, שכל אחד משני נוסעי הג'יפ העידו עדות נאמנה בבית המשפט. צריך לזכור, כל אחד משני העדים נפצע בתאונת הדרכים. כל אחד משני העדים מסר עדות עצמאית בסמוך לתאונה. עדות שאינה חופפת לעדות חברו. יתרה מזו, ניכר היה בעדויות העדים הנ"ל שהמה לא מבקשים לעגן עובדות המתאימות דווקא לבסיס גירסתם. ירין למשל, לא ראה את האוטובוס זמן קצר לפני התאונה. כל אחד משניהם תאר את נסיעת האוטובוס בנתיב נסיעה שונה. הנחת ההגנה על מעין קונספירציה שנקשרה בין שני העדים, נוסעי הג'יפ, הינה הנחה מרחיקת לכת על פי כל אמת מידה. זאת ועוד, עדויות נוסעי הג'יפ אינן עומדות לבדן. הגב' דפנה גניש נהגה ביום האסון ברכבה מכפר יונה לכיוון צומת התאונה, כשבכוונתה היה לפנות בצומת שמאלה לכיוון בית ליד. הגב' גניש סיפרה בבית המשפט כי נהגה את רכבה במסלול השמאלי אחרי ג'יפ צבאי. הגי'פ הצבאי נכנס לצומת התאונה כשהאור ברמזור היה ירוק (עמ' 173 ש' 14-15). רק לאחר שנכנס לצומת התחלף הרמזור לצהוב ואח"כ לאדום. ובלשונה: "... הג'יפ היה בתוך הצומת כשהרמזור התחלף" (עמ' 173 ש' 20). העדה הבחינה באוטובוס פוגע בג'יפ, ששהה באמצע הצומת. העדה ציינה, כי בשל כוונתה להיכנס לצומת הסתכלה על הרמזור: "... בזמן התאונה הרמזור היה ירוק והתחלף" (עמ' 174 ש' 14; עמ' 174 ש' 25). העדה סיפרה בבית המשפט, שבהודעתה במשטרה ציינה, שהג'יפ נכנס לצומת באור ירוק מהבהב. לאחר מסירת עדותה נזכרה בתמונה הנכונה, אליבא דעדותה בבית המשפט, ושבאו החוקרים לביתה תיקנה עדותה. לדבריה: "... אף אחד לא אמר לי. זה עלה לי בראש, כי אני נוסעת שם הרבה שנים" (עמ' 179 ש' 25). הסניגור המלומד, הבליט ההבדל המהותי בין דברי העדה בבית המשפט להודעתה במשטרה. הסניגור הדגיש, שבכל הודעות העדה במשטרה (ס/12, ס/13) ציינה כי מופע האור ברמזור, בעת כניסת הג'יפ לצומת התאונה, היה ירוק מהבהב. ורק בבית המשפט דיברה אחרת. עיון בפרוטוקול בית המשפט מלמד, כי הסניגור קרא שלא כהלכה את פרוטוקול בית המשפט. העדה אישרה בחקירתה הנגדית לסניגור, שאכן ציינה בהודעתה לחוקר המשטרה, שהאור הירוק היה מהבהב. אבל העדה הסבירה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים (רחוק עד ירכתי ארץ מהמיוחס לה על ידי הסניגור. עמ' 5 בסיכומי ההגנה, שורה 5 מלמטה) שעוד לפני ששבו אליה החוקרים נזכרה מיוזמתה ולא מיוזמת החוקרים (עמ' 179 שורה 14) כי האור ברמזור לא היה מהבהב. העדה השיבה לסניגור בצורה החלטית, כי אף אחד לא אמר לה דבר ורק היא מיוזמתה עמדה על עובדה זו. לדבריה, הג'יפ נכנס באור ירוק ומשחשבה להיכנס אחריו לצומת: "קרתה התאונה". (עמ' 180 שורה 7). להערכתה הג'יפ נסע במהירות סבירה - מהירות של 50 או 55 קמ"ש, הוא לא האט לפני הצומת: "... היה ירוק אז הוא המשיך לנסוע". (עמ' 180 שורה 19). הגב' דפנה גניש הינה עדת ראיה אובייקטיבית. הגב' גניש אינה מכירה ולא אחד מהמעורבים בתאונה (עמ' 174 שורה 25). מדובר בעדת תביעה, שנקרתה במקרה למקום האסון ונתבקשה להעיד על הקורות אותה באותו יום מר, וכך עשתה. העדה לא הזדרזה לתחנת המשטרה לתקן טעותה - כך הלין כלפיה הסניגור בסיכומיו - בעובדה זו, אין כדי להחליש משקל עדותה, ולו כמלוא הנימה. מדובר באישה בוגרת, משכילה המתבטאת ברהיטות ומשדרת אמינות. הגב' דפנה גניש תארה בבית משפט את אשר זכרה. בקשתה לתקן עדותה הראשונה למדני על רצונה לדייק בפרטי התאונה. גב' רחל קרוואני מתגוררת בסמוך לצומת התאונה. העדה סיפרה בבית משפט כי הבחינה בג'יפ שחצה את הצומת באור ירוק, לדבריה: " אני רואה שלג'יפ היה ירוק. הם צפצפו כי האוטובוס נסע במהירות.הם ראו שהאוטובוס נוסע מהר, הוא לא עצר בכלל. הוא היה צריך לעצור משום שהג'יפ היה צריך לנסוע עם הרמזור שלהם, להם היה ירוק. לא ידעתי שזה הנהג שלנו, אני מכירה אותו, אני מכירה את המשפחה הם גרים בכפר יונה, הם אנשים מאוד טובים... האוטובוס בא מכיוון בית יצחק, הוא נסע במהירות ופתאומי שמענו בום על הרמזור, על החיילים המסכנים, אלא שהיו בג'יפ... ". (עמ' 107 ש' 12-19). הסניגור המלומד ביקש בחקירתו הנגדית לקעקע מן היסוד זו העדות של הגב' קרוואני. בהמשך, ניסה הסניגור להציג תעודות רפואיות המעידות, כביכול, על "כשירותה" להעיד במשפט. מאמצי ההגנה לקעקע עדות עדת התביעה, בסופו של דבר, לא צלחו. עדותה נותרה קבילה ובמקומה. עדות עדה זו - גם לאחר כל הניכויים וההסתייגויות - מתיישבת עם כלל ראיות התביעה. מופע אור ירוק בכיוון נסיעת הג'יפ הצבאי, מתיישב לחלוטין עם עדויות עדי התביעה שתארו בבית משפט מופע אור אדום, בכיוון נסיעת האוטובוס, בצומת התאונה, עובר לתאונה הקטלנית. להלן תמצית העדויות. הגב' ניצה בריסקר נסעה עם בתה ובעלה בכביש 57 בכיוון מערב למזרח, הבת, דפנה, נהגה ברכב. העדה ציינה בעדותה בבית משפט, כי בהתקרבם לצומת התאונה, בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתם, ראתה ממרחק את האור הירוק ברמזור מהבהב. הבת דפנה אמרה: "... שיש נהג אוטובוס שלא ראה שהרמזור מתחלף..." עמ' 33 ש' 15-16). בעלה צעק, והיא עצמה, בעקבות הערת בתה, הסתכלה לאחור, ראתה את האוטובוס הצהוב ואמרה: "... זה אוטובוס שלנו, אוטובוס שלנו, קרה משהו לנהג" (עמ' 34 ש' 2-3). וזאת מפני: "...כי כבר היה אדום, שהאוטובוס חלף עלינו אנחנו כבר עצרנו והיה אדום, כי משהו קרה לנהג אחרת היה רואה את האדום לא היה מכשול בדרך שראינו, היה ריק שם... בעלי צעק הולכת להיות תאונה, וזה היה בזמן אמת כשהוא דיבר עם עובד שלו" (עמ' 34 ש' 13-16). בשעת התאונה רכבם עמד: "עצרנו כי היה כבר אדום... האור ברמזור שהאוטובוס נכנס לצומת היה אדום מוחלט" (עמ' 35 ש' 9-17). גב' דפנה בריסקר העידה בבית משפט, שמשהתקרבה לצומת התאונה הבחינה באור הרמזור המתחלף לאדום, ועל כן התחילה להאט את מהירות נסיעת המכונית בה נהגה בהדרגתיות. העדה זכרה להעיד, כי בניגוד לה האוטובוס המשיך להתקדם, עובדה שגרמה לה להסתובב לאביה ולומר לו: "האוטובוס לא מתכוון לעצור" (עמ' 50 ש' 7). מר אופז בריסקר הינו אביה של דפנה. האב ישב ליד בתו שנהגה ברכבו. העד זכר בבית המשפט, כי בזמן הרלבנטי שוחח במכשיר הטלפון הנייד עם חבר לעבודה (אלי דנינו). בשלב מסויים הבחין ברמזור בצומת התאונה המתחלף לאור אדום. העד הפנה תשומת לב בתו לעובדה זו, והבת אישרה כי הבחינה בחילופי אורות הרמזור. בשלב זה הגיע אוטובוס המועצה המקומית שנסע בנתיב הימני של הכביש, מבלי לשנות את מהירותו, למרות שאור הרמזור בצומת התאונה היה אדום (עמ' 182 ש' 8-9). העד זכר כי צעק אל חברו, באותה שיחת טלפון: "... הנה יש תאונה" (עמ' 182 ש' 25). הרמזור בכיוון הנסיעה היה אדום. לשאלות הסניגור בחקירה הנגדית סיפר העד, שבאותו ערב פנה לקצין משטרה, שחר איילון, והודיעו שהיה היחידי בצומת שראה את התאונה מכיוון נסיעת האוטובוס. העד היה סמוך ובטוח: "... אני מודיע לך באחריות מלאה, שביני לבין האוטובוס והצומת לא היה שום רכב בכביש 57" (עמ' 184 ש' 13). ובהמשך: "... אני באתי הנה על מנת שהאמת תצא, אני אגיד את האמת שלי שהיא מוחלטת לחלוטין, לא היה אף רכב בצומת, האוטובוס של מרשך נסע באור אדום מעל 10 שניות" (עמ' 184 ש' 17-18). הסניגור המלומד, ביקש בסיכומיו לערער עדויות עדי התביעה ובמיוחד עדויות בני משפחת בריסקר שלגישתו תיאמו גרסאותיהם, עוד טרם מסרו עדותם למשטרה. (עמ' 36 לסיכומי ההגנה). עיינתי בסיכומיו המפורטים של הסניגור, ולא מצאתי כי יש בדברים כדי לפגום במשקל עדויות עדי התביעה הנ"ל. הסניגור המלומד הדגיש, חזור והדגש, את העובדה כי עדויות בני המשפחה סותרות עדות העדה, גב' לביא. (עמ' 3, עמ' 35, עמ' 34-37 לסיכומים). לגישת הסניגור, עדויות בני משפחת בריסקר תואמו מראש. בני המשפחה הכחישו, מכל וכל, תיאום שכזה (ראה למשל עמ' 42, שורות 1-19). בני משפחת בריסקר העידו אכן כי נסעו בנתיב השמאלי והם היו הראשונים בקו העצירה. לא עמד רכב לפניהם בעת התאונה. תמונה עובדתית זו אינה מתיישבת עם התמונה העובדתית שצויירה על ידי הגב' לביא שציינה שהיא זו שעמדה ראשונה בנתיב השמאלי. צא וראה, עדים אובייקטיביים מעידים, כל אחד מנקודת מבטו, על היותו במרכז הארוע, כשהכל מתרחש לנגד עיניו. עובדה זו אין בה כדי לגרוע מאמינות בני משפחת בריסקר, כמו שאין בה לגרוע ממהימנות הגב' לביא. מדובר בעדים שחזו בעיניהם בתאונה בשעת התרחשותה - אין על כך חולק - מדובר בעדים שהעידו על מופע האור ברמזור עובר לתאונה. העובדה שהעדים מתארים את מקומם ומקום עדים "שכנים" בצורה שונה אינה בלתי שכיחה. עניין לנו בבני אנוש, שלא תעדו בצילום הארוע בזמן אמת, אלא מעלים מזכרונם את הארועים שנחרטו בראשם. הדבר דומה לסוגיית שני הג'יפים הצבאיים שנראו, כביכול, בצומת התאונה (עדות הגב' לביא, עמ' 66 ש' 25) ועדות הקטין איתן (עמ' 356 שורות 21-26). הגב' לביא ידעה לציין שמדובר ב"... שנייה של מבט לא הסתכלתי במיוחד על הג'יפים...". מדובר בפרטי פרטים שוליים, שאין בכוחם לגבש ממצאים במשפט. במיוחד, לאחר שנחה דעתי כי נוסעי הג'יפ הצבאי העידו בבית המשפט עדות מדוקדקת ומדויקת. גם העדים האחרים (כפי שהיטיב לתאר הסנגור המלומד, עמ' 35 לסיכומיו), זכרו פרטי מכוניות ששהו על הכביש עובר לתאונה - מלבד הג'יפ והאוטובוס - בצורה שונה. העדים, מטבעם של דברים, הצליחו לזכור עיקרי העובדות, כמו נסיעת האוטובוס, נסיעת הג'יפ, מופע האור ברמזור והתקשו בזכרון הפרטים שסבבו את האירוע, כמו מכוניות נוספות ששהו על הכביש ומקומם בכביש, עובר לתאונה. בדומה, גב' בריסקר ציינה בעדותה בבית משפט, כי האוטובוס נכנס לצומת כשהמופע ברמזור אדום, הוא פגש בג'יפ שנסע מכיוון כפר יונה. קודם לכן, בהתקרבם לצומת הבחינה כי הג'יפ עמד במקומו (עמ' 46). עובדה זו, אינה מתיישבת עם עדויות נוסעי הג'יפ והממצאים האובייקטיבים שיוצגו בהמשך. יש בתיאור זה כדי לשקף דבריה העצמאיים של העדה, שכל שביקשה הוא לספר את אשר ידעה, ולא מה שביקש בוחן התנועה, מר אדרי, להשיג בחקירתה, כנטען על ידי ההגנה. בני משפחת בריסקר סיפרו בבית המשפט את אשר חזו בעיניהם ביום האסון. ניכר היה בעדים, כי שחזור התאונה מחזירם אל אותו יום מר ונמהר מבחינתם. העדים תארו את התאונה על צידי צדדיה כפי שהוטבעה בזכרונם. כל אחד משלושת העדים הותיר רושם אמין ומהימן בבית המשפט. הנני משוכנע: ניתן להסתמך ולהתבסס על כל אחד מעדויות השלושה בבית המשפט. לא למותר לציין. שלושת העדים הינם עדים בוגרים, משכילים שביקשו להעיד נכוחה בבית משפט. מדובר בשלושה עדי ראיה, שנקרו לתאונה במהלך נסיעה לטקס סיום קורס צבאי של בן משפחה. השלושה שוחחו על התאונה וציטטו מהערות שהשמיעו במהלך המראה שנגלה להם עובר לתאונה. קטעי הדברים, ההערות, ביטויי החרדה וההתרגשות, מן הסתם, ילוו אותם עוד שנים רבות. אופז בריסקר, שהינו עובד בחברת המחשבים HP כאחראי על קבוצת פיתוח תוכנה, סיפר על שיחת טלפון עם חבר בעת התרחשות הדברים. לדבריו, סיפר לחברו ב"שידור ישיר" על העומד לקרות בצומת התאונה לפניו, בזמן הרלוונטי. הסניגור המלומד, עו"ד יגאל טמיר, שביסודיותו ומיומנותו לא הותיר אבן שלא הפך והפך בה, לא הרפה ודחק בעד גם בנקודה זו של תאור התאונה, לאוזן חבר לעבודה ב"שידור ישיר". העד, מר אופז בריסקר, השיב לכל שאלות הסניגור בצורה נינוחה וישירה, כאומר: "אני לשרותך, כל מה שיש לי למסור אני אמסור ביושרה ראויה". בשלב מסויים התערבתי ושאלתי את הסניגור, האם ברצונו שאזמן כעד "מטעם בית המשפט" את אותו חבר לעבודה של העד, יגאל דנינו, ששמע ב"שידור ישיר" על העומד לקרות בצומת התאונה, שניות ספורות לפני התרחשות האסון. שיחה, שהינה, על פני הדברים, מעין תיעוד אותנטי בזמן אמת לאשר התרחש בזירת האסון. הסניגור השיב: "לא יודע". (עמ' 187, שורות 17-19). למותר לציין, כי לא נתבקשתי על ידי ההגנה לזמן את העד, יגאל דנינו! ועוד, ציינתי לעיל, כי בני משפחת בריסקר התייצבו על דוכן העדים כעדי תביעה, שאינם "נגועים", ולו לכאורה. העדה הגב' ניצה בריסקר מכירה את הנאשם בהיותה מורה בבית הספר בעמק חפר. לשאלתי, ציינה כי היא מכירה את הנאשם 24 או 26 שנים: "... אנחנו ביחסים טובים מאוד, אני מאוד מעריכה אותו, תמיד". (עמ' 34 שורות 7, 8). ולשאלת התובע המלומד: "... יש לי רק מילים טובות להגיד עליו... בערב נודע לי שיוסי הוא הנהג ואז הכל היה יותר קשה...". (עמ' 36 שורות 5-7). לאמור, הגב' בריסקר חשה רגשות הערכה לנאשם. זו העדה לא היתה, בשום פנים ואופן, מהינה להעיד, כפי שהעידה, לולא היתה בטוחה, כי זו האמת לאמיתה. גב' ברג'יט לביא נסעה בשעת התאונה לכיוון ביתה, בכיוון נסיעת האוטובוס. העדה ציינה בבית משפט, שמשהתקרבה לרמזור בצומת התאונה ראתה את האור בו ירוק מהבהב, על כן החלה להאט נסיעתה. העדה ציינה, שעצרה את רכבה בקו העצירה הלבן, בנתיב השמאלי. ברגע זה הבחינה באוטובוס החולף בנתיב הימני נכנס לצומת באור אדום (עמ' 60 ש' 4-8). הגב' ברג'יט לביא הינה עדה אובייקטיבית, שהיתה עדת ראיה לתאונה וסיפרה לחוקרי המשטרה, מיד בסמוך, את אשר ראתה. עדותה לא מתיישבת בכל פרטי הפרטים לעדויות עדי הראיה האחרים. חוקרי המשטרה, בעיקר האחראי על חקירת התאונה, רס"ר אדרי - ששימש בבית משפט "מטרה" לחקירה נגדית נוקבת ולעיתים מרה של הסניגור המלומד - הציגו בחקירה עדויות שונות של עדים שונים על כלל ההבדלים ביניהם בתיאור הדברים. גב' ברג'יט, למשל, היתה בטוחה, שהיא זו היחידה שראתה מקרוב, את התרחשות התאונה. עדותה שונה מעדויות בני משפחת בריסקר בענין נתיב נסיעת האוטובוס, כמו גם, מקומם של כלי רכב אחרים בצומת התאונה. ברם, בשאלה שבמוקד דיוננו, העידה העדה בבטחון גמור: מופע הרמזור בכיוון נסיעת האוטובוס היה אדום. הנא נא, עדויות עדי התביעה - שעדותם אמינה ומהימנה, והגעתי לכלל מסקנה שניתן וראוי לבסס ממצאים בבית משפט על סמך עדותם - ציינו, כי מופע הרמזור בצומת התאונה, בכיוון נסיעת האוטובוס, היה אדום. לא זו אף זו. מר אלעד חזן הינו חייל בשירות סדיר, שנסע ביום התאונה בסביבות השעה 13:15 בכביש מס' 57 בכיוון ממזרח למערב. העד עצר ברמזור בצומת התאונה והבחין בקורה מלפניו. מר אלעד חזן סיפר בבית המשפט על 3, 4 רכבים שבאו מכיוון כפר יונה ופנו מערבה לכיוון נתניה. כשתי שניות אחר כך החל לחצות את צומת התאונה ג'יפ של השירות. בשלב זה פגע בו האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית עמק חפר. העד תאר את תוצאות התאונה, את הסיוע שהעניק לנפגעים בתאונה (עמ' 69 לפרוטוקול). העד ציין, כי ראה רק את הרמזור בכיוון נסיעתו, שהורה אור אדום. לדבריו האור ברמזור התחלף לאדום משהיה במרחק 20 מטר מהצומת (עמ' 73 ש' 6). טרם התאונה הספיק לעמוד בצומת, הראשון בנתיב נסיעתו לפחות 10 שניות (עמ' 73 ש' 10-12). עד התביעה, אלעד חזן, הינו עד אובייקטיבי במלוא מובן המילה. מדובר בחייל בשירות סדיר, לוחם ביחידה מובחרת, שנקרה למקום התאונה והזדרז לסייע בפינוי הנפגעים בה. עד התביעה העיד ללא כחל וסרק, את שחזו עיניו בעת התאונה. זה ותו לא. הסנגור המלומד, עו"ד יגאל טמיר, מצא להעיר הערות ולציין סירכות שנפלו, לדידו, בעדויות עדי התביעה. לא כך כלפי עדות עד זה. הסנגור לא מצא לטעון כנגד מהימנות עדות זו. זו נותרה כולה מתום, גם אליבא דגישת הסנגור. לא ניתן לטעון ברצינות כנגד עד מהימן, שהעיד עדות שהינה כולה בשלמותה "עדות ברזל", שאין בלתה. עדות זו, לעצמה, מצביעה בעליל על מופע אור אדום ברמזור בצומת התאונה, בכיוון נסיעת הנאשם. בטח, כשעדות עד תביעה זה, מתיישבת ומשתזרת בעדויות עדי התביעה. עדות עד תביעה זה משתזרת עם הממצאים העולים מניתוח תוכנית הרמזור כפי שיפורט להלן. צא וראה, מופעי הרמזור בצומת התאונה, בזמן התאונה, נסקרו על ידי עדי התביעה מכל הכיוונים האפשריים. העדויות משתלבות בהתאמה זו בזו וכולן כאחד מורות: מופע הרמזור בכיוון נסיעת האוטובוס היה אדום. עדויות עדי הראיה מתאימות לעדויות עובדי מע"צ ועובדי חברת I.P.I , שהיתה אחראית על תחזוקת הרמזורים. אלה העדים, ציינו בבית המשפט, שבעת הרלבנטית פעלה מערכת הרמזורים באופן בו היתה צריכה המערכת לפעול. להלן תמצית מעדויות העדים בנושא זה. מר משה דרור הינו מהנדס אזרחי פרטי שניהל את פרוייקט הרחבת כביש 57, מטעם מע"צ, כקבלן עצמאי. לדבריו, היה אחראי על מופע הרמזורים ועל התמרור בכביש (עמ' 80 שורות 16-20). תכנית הרמזורים (ת/9) הינה התכנית שפעלה בצומת התאונה והובאה למשטרה (עמ' 87 שורות 15-17). העד ציין, כי מערכת הגלאים של הרמזורים בצומת לא היתה מותקנת ביום התאונה (עמ' 94 שורה 11-13). הסנגור המלומד, טען כנגד עדות עד זה בסיכומיו. לעניין הצבת התמרורים אתייחס בהמשך. לסוגיה בה עסקינן עתה, מופעי הרמזור, ציין העד, כי אינו מומחה בנושא רמזורים ושאלות בעניין זה יש להפנות לקבלן הרמזורים חברת IPI (עמ' 90 שורות 19-25). כל שהעד ידע לציין בנושא, הם הדברים שצוינו לעיל. מר טל שחר הינו מנהל תפעול בחב'IPI . העד סיפר על עבודת החברה בהקמת צמתים ותחזוקת הרמזורים בהם. בליל התאונה או למחרת ערך העד בדיקה לתקינות הרמזורים בצומת התאונה ומצא: "שהכל תקין" (עמ' 101 ש' 9). העד בדק את תוכנית הרמזורים על פי מוצג ת/9. העד הדגיש, כי לא יכול להיווצר מצב לפיו האורות ברמזורים יורו ירוק לשני מסלולים מנוגדים. (עמ' 101 שורה 12-14). הסניגור המלומד טען בסיכומיו, כי העד לא ידע מתי בדיוק בוצעה הבדיקה: "אם בלילה או ביום המחרת", ובכלל, לגישת הסניגור העד לא ידע לציין מאיזה עידכון מתייחס ת/11 (עמ' 9 לסיכומי ההגנה). לא אוכל לקבל גישת הסניגור המלומד. העד סיפר בחקירתו בבית משפט על הנוהל הפנימי הקיים במקום עבודתו שלאחר תאונה מבצעים בדיקה. מדובר בצומת המתוחזקת על ידי החברה בה הוא עוסק, חברת תיפעול IPI השוכנת בצור-יגאל. הבדיקה המדוברת בת/11 בוצעה על ידו בצומת התאונה: "מצאתי שהכל תקין לפי הפרמטרים כפי שמוגדרים על ידי משרד התחבורה ומע"צ" (עמ' 101 שורה 9-10). העד ציין כי בדיקת הרמזורים על ידו בשטח, מיד לאחר התאונה, בוצעה על פי תוכנית הרמזורים (ת/9). מר פרביז ברחורדאר מרכז את נושא אחזקת הרמזורים במע"צ מחוז תל אביב והמרכז. העד ערך את מוצג ת/38 (עמ' 213 ש' 20). בחקירתו הנגדית השיב לסנגור המלומד הבסיס למכתבו. העד ציין בבית המשפט כי על פי כל הרישומים במשרד, בחדר הבקרה של מע"צ, רישומים אצל קבלן האחזקה, הרמזור בצומת התאונה עבד לפי התוכנית שלו באותו יום (עמ' 219 ש' 8-10). מר איתן זילברשלג הינו מהנדס חשמל העובד במשרד מהנדסים הנותן שירותי פיקוח רמזורים למע"צ. העד ציין כי הוא וצוותו מנהלים את האחזקה של הרמזורים כולל הצומת שבדיון. לבקשתו, נבדק אם היתה תקלה ברמזור בתקופה שבין 20.6-30.6: "... קיבלתי דיווח שלא נרשמו כל תקלות בצומת" (עמ' 104 שורה 22; ראה גם ת/12). הסנגור טען בסיכומיו (עמ' 10) כנגד עדות עד תביעה זה, על כך, שהפגיעה ברמזור בגין התאונה לא דווחה כתקלה במוקד מע"צ. ניתן להשיב על כך בהרחבה, אבל, משהסנגור לא העלה זאת בחקירתו הנגדית הקצרצרה את העד, מתייתר הצורך להשיב תשובות לבעיה בעלמא שהוצגה על ידי הסנגור בסיכומיו. לאמור, עדות עד זה מדברת בעד עצמה. מר אמיר בסן הינו מהנדס תנועה ומתכנן רמזורים. מוצג ת/9 הינו תוכנית הזמנים של הרמזור בצומת התאונה, שתוכנן על ידי העד (עמ' 113 ש' 7). העד ציין, שגלאי הצומת לא עבדו בעת הרלבנטית (עמ' 113 שורה 25). העד הסביר בפרוטרוט את תוכנית הרמזורים (מוצג ת/9) לדידו: "לפי התוכנית שתכננתי לא יכול להיות מצב שגם לאוטובוס וגם לג'יפ יהיה ירוק ביחד" (עמ' 115 ש' 21). התכנית שפעלה בשעת התאונה הינה תכנית 2 (ת/9 עמ' 21; עמ' 114 ש' 9). הסנגור המלומד ביקש בסיכומיו לתקוע טריז בבסיס עדות זו, משנתלה בעובדה כי העד לא היה מודע, לכאורה, לעדכון התוכניות ברמזור (עמ' 10 לסיכומים). נראה שהסנגור המלומד לא שת ליבו לעובדה, כי התוכנית שפעלה בזמן התאונה הינה זו שמופיעה ב-ת/9 על פי בדיקתו של מנהל התפעול בחברת IPI מר טל שחר (עמ' 101 שורה 15). טל שחר ב"רחל בתך הקטנה" לשאלות הסנגור בחקירה הנגדית, שלגבי צומת התאונה כל מה שהשתנה, בין הבוקר ללילה, הוא אורך זמן הרמזורים ו"לא התוכנית" (עמ' 102 שורה 21). רוצה לומר, עדות עד התביעה אמיר בסן הינה עדות העומדת במלוא כוחה, כמפורט להלן. ככלל, סדר המופעים ברמזור הוא קבוע בכל התכניות. ההבדל בין התכניות השונות הוא משך המופע בכל תכנית ותכנית. (עמ' 114 שורה 12). למוקד דיוננו: א. א. התנועה בכיוון נסיעת האוטובוס והתנועה בכיוון נסיעה ממזרח למערב, מקבלות מופע אדום ביחד, באותו זמן. ב. ב. בעת אותו מופע אדום (א' לעיל) ניתן מופע ירוק לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ. ג. ג. בשעת מופע ירוק לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ - אין שום מופע ירוק נוסף: "הירוק של הג'יפ הינו מופע הירוק היחיד באותו זמן" (עמ' 115 שורה 8). ד. ד. לאחר, המצויין בג' לעיל, כשמתקבל מופע אדום בכיוון נסיעת הג'יפ, מופיע המופע הירוק לתנועה מכיוון מזרח למערב, ובדומה מופע ירוק לתנועה בכיוון מזרח לדרום. לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ, והתנועה בכיוון נסיעת האוטובוס, יש מופע אדום. ה. ה. בשלב מסויים - שאינו מענייננו - יש מופע ירוק לכיוון נסיעה ממזרח למערב, ובכיוון נסיעת האוטובוס. העדים המקצועיים הינם עדים שקשה לטעון כנגד מקצועיותם. מדובר בעדים שמכלל עדותם הזדקרה העובדה לפיה כל אחד מהם הינו עד חסר פניות, שאינו נגוע בקשר כלשהו לתאונה ומי מהמעורבים בה. עדים טכניים - מקצועיים אלה העידו בבית משפט על תקינות מערכת הרמזורים בשעת התאונה. בסיום עדותם הגעתי לכלל מסקנה חד משמעית, שלא ניתן לקבוע אחרת: המערכת פעלה בצורה תקינה. עיקר העיקרים: עדויות עדים אלה מקנות בסיס איתן ומוצק לעדויות עדי הראיה. על פי תכנית הרמזורים התנועה בכיוון נסיעת האוטובוס והתנועה בכיוון נסיעה ממזרח למערב מקבלות מופע אדום ביחד. אשר כך, עדותו של החייל,אלעד חזן מחזקת ומגבה עדויות נוסעי הג'יפ. עדות החייל, אלעד חזן, מתיישבת להפליא עם עדויות עדי הראיה שנסעו בכיוון נסיעת האוטובוס עובר לתאונה. על פי תכנית הרמזורים בעת מופע אדום לתנועה בכיוון מזרח למערב, ניתן מופע ירוק לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ. אשר כך, עדותו של החייל,אלעד חזן מחזקת ומגבה עדויות נוסעי הג'יפ. עדות החייל, אלעד חזן, מתיישבת להפליא עם עדויות עדי הראיה שנסעו בכיוון נסיעת האוטובוס עובר לתאונה. על פי תכנית הרמזורים בשעת מופע ירוק לתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ - אין שום מופע ירוק נוסף. אשר כך, עדותו של החייל, אלעד חזן מחזקת ומגבה עדויות נוסעי הג'יפ. עדות החייל, אלעד חזן, מתיישבת להפליא עם עדויות עדי הראיה שנסעו בכיוון נסיעת האוטובוס עובר לתאונה. לפי תכנית הרמזורים משהתנועה בכיוון נסיעת הג'יפ מקבלת מופע אדום. עדיין קיים מופע אדום לתנועה בכיוון נסיעת האוטובוס. אשר כך, מצב עובדתי זה, שאין בלתו, מפריך גירסת הנאשם מיסודה. בשאלה זו מן הראוי להוסיף ולציין את עדותו של מומחה ההגנה המהנדס, מר עוזי רז. עד הגנה זה ציין בבית המשפט, כי לאחר שבחן את כל הממצאים האובייקטיבים לא ניתן לדעת מה היה צבע הרמזור בעת התאונה לדבריו: "...חייבים להיזקק לעדויות ראייה. אני מדבר לגבי התאונה הזו"(ע מ' 282 ש' 15). יתרה מזו, העד אישר בחקירתו הנגדית כי הגיע לזירת האירוע וצילם את סדר המופעים ברמזור. על פי עדותו סדר המופעים ברמזור בצומת התאונה הינו כנטען על ידי התביעה (עמ' 285 ש' 1-13). העד ניסה להסתייג משהו מתמיכתו הגורפת בעמדת התביעה, משציין שהכל בהנחה, שאין במקום גלאים. ברם, לאור עדויות העדים הטכניים-מקצועיים שציינתי לעיל - שלא הובאה כל ראייה לסתור עדותם בנושא - מוחוור, כי לא היו גלאים במקום. (ראה למשל עדות: משה דרור עמ' 94, מר אמיר בסן עמ' 113). הסנגור המלומד ניסה לערפל עובדה מוכחת זו בסיכומיו (עמ' 28 לסיכומים), ברם גם הסנגור לא חלק על קביעות עדי התביעה בנושא משלא הציג להם שאלות בנקודה זו בחקירתו הנגדית. עד התביעה אמיר בסן, דיבר בצורה בהירה, ברורה וחדה משציין את אשר ציין (כמצוטט על ידי הסנגור), ולא יכול לקום טוען לטעון אחרת בנושא. יתרה מזו, לשאלתי המפורשת ציין עד ההגנה, מר עוזי רז, כי למרות שהיה יכול לבדוק אם היו קיימים גלאים במקום - לא בדק זאת (עמ' 286 ש' 12) - למשמעות המשפטית של נתון זה. ביתר שאת, מומחה ההגנה הסכים במהלך חקירתו הנגדית - שבהעדר גלאי - עובר לתאונה היה מופע אדום בכיוון נסיעת האוטובוס (עמ' 301 ש' 15-17). כללה של סוגיה: הנאשם נהג את האוטובוס לתוך צומת התאונה בשעה שהרמזור הורה אדום. קביעתי דלעיל, כי נעלה מספק שהנאשם נהג את האוטובוס בשעה שהמופע ברמזור היה אדום אינה מתעלמת מעדות הנאשם בבית המשפט. הנאשם העיד בבית המשפט. בחנתי עדותו בזהירות רבה, הגעתי לכלל מסקנה: לא ניתן להתבסס על דבריו בבית משפט. מסקנתי מבוססת על התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות הנאשם. אך, לא מדובר רק בהתרשמות הנובעת ממראה עיניים ומשמע אוזניים. עדותו של הנאשם אופיינה במעין ניסיון ערפול של עובדות הנוגעות למוקד המחלוקת. בכל מקרה, העדר עקביות שיטתית. עדותו של הנאשם כולה בכללותה הנה עדות שלא ניתן לבסס על פיה ממצא עובדתי במשפט. להלן אביא מספר דוגמאות, ובהמשך ארחיב עוד קמעה בהתייחסות לעדות זו בביהמ"ש: בחקירתו במשטרה מיום 1.7.04 ציין הנאשם כי נהג את האוטובוס לפי חוק והגיע לרמזור בצומת התאונה. המופע ברמזור היה ירוק בכיוון נסיעתו (ת/17 גיליון 2 ש' 2). בבית המשפט ציין, שהבחין בג'יפ העומד בצד ימין רק משהיה כבר בצומת החל הג'יפ לצאת, משכך: "…ניסיתי לסטות באופן אינסטנקטיבי שמאלה, לברוח ממנו. ראיתי ג'יפ עומד, הוא עמד בצד שמאל של הנתיב שלו, הוא עומד בהחלט כמעט עומד. ואני בצומת, ופתאום הגיח ג'יפ ואז הייתה התנגשות בינינו, ואז אני בורח ממנו שמאלה" (עמ' 238 ש' 1-7). דברים אלה אינם מתיישבים עם הודעותיו במשטרה. במקום אחד: "הג'יפ עמד בצומת כמעט בעצירה" (ת/17 גיליון 2 ש' 3; ת/17 גיליון 3 ש' 23). במקום אחר: "... הוא היה במצב עצירה ואז הוא המשיך לנסוע לתוך הצומת..." (ת/17 גיליון 3 ש' 17-18) ואח"כ: "...זה מה שראיתי הוא עמד" (ת/17 גיליון 3 ש' 29). גרסתו זו של הנאשם אינה מתיישבת עם ממצאים אובייקטיבים שנמצאו בזירת האירוע. אין מחלוקת כי הג'יפ היה בנסיעה רציפה, והנאשם לא יכול היה לראות אותו בעמידה. ועוד, מומחי ההגנה מאששים, למעשה, מסקנת רס"מ אדרי, שאילו הג'יפ היה עומד - כנטען על ידי הנאשם - לא היתה באה ההתנגשות לעולם (ראה עמ' 126 ש' 13-19). ועוד, הנאשם ציין בבית המשפט כי הג'יפ פגע באוטובוס בצד ימין מאחורי הדלת הקדמית (עמ' 247 ש' 13-16). בהודעתו במשטרה ציין: "...התנגשנו עם חלק ימני כיוון גלגל ימני קדמי בצד שמאל של הג'יפ בקדימה..." (ת/17,גיליון 2, ש' 4-5). בבית המשפט: "...הג'יפ נכנס בי... אני בטוח שהקדימה של הג'יפ פגע בצד הימני של האוטובוס" (עמ' 247 ש' 12-27). משנשאל בחקירה הנגדית על דבריו בהודעתו ת/17 השיב: "אם כתוב ואמרתי אז כן". דברים אלה, אינם מקובלים על מומחה ההגנה, שהעיד מטעמו. המומחה קבע שהאוטובוס פגע בג'יפ (ס/24 סעיף 13.4). כמו גם, לקביעות בוחן התביעה, רס"מ אדרי. בהודעתו במשטרה סיפר הנאשם על מעין קשר עין עם נהג הג'יפ : "...הוא ראה שאני מתקרב לצומת... הוא ראה שאני בצומת... הג'יפ בפירוש ראה אותי שאני חוצה את הצומת והוא המשיך לנסוע" (ת/17 גיליון 2 ש' 3-4; ש' 6; ש' 23). בבית המשפט דיבר אחרת: "...הג'יפ יצא בלי להסתכל בלי לראות, אני כבר בצומת הוא לא הסתכל לכיוון שלי ואז אירעה ההתנגשות" (עמ' 238 ש' 7-8). ובהמשך: "...רואים שהוא לא הבחין..." (עמ' 250 ש' 2-6). (ראה גם: עמ' 250 ש' 11-19). בעניין הבחנה ברכבים נוספים. בחקירה ראשית: "...כשאני קרוב לצומת התאונה אני מבחין ברכבים שבאים מכפר יונה בצד ימין שלי, אני רואה ג'יפ שעומד" (עמ' 238 ש' 2-3) לעומת זאת בהמשך לשאלת הסניגור: "היה כלי רכב שנסעו לפני הג'יפ" (עמ' 248 ש' 27-28; עמ' 249 ש' 1-2) אח"כ: "...לא היה אף רכב לפני ואף רכב לא נכנס לצומת משום כיוון אחר" (עמ' 249 ש' 21). בעניין אופן כניסתו לצומת התאונה: "... אני מאט לפני הצומת ...נסעתי רגיל והיה לי ירוק והמשכתי לנסוע רגיל ולא האצתי" (עמ' 252 ש' 11-13)." אם אני לא רואה שום סכנה אני מאט. בד"כ אני נהג זהיר ומעל זהיר, אני מאט לפני הצומת גם אם יש לי אור ירוק...". (עמ' 252, ש' 14-23) בחקירה החוזרת ציין הנאשם כי לא ראה סכנה מהג'יפ כאשר התקרב לצומת, אך הוא לא ראה צורך להאט (עמ' 258 ש' 2-6). הסניגור המלומד, עו"ד יגאל טמיר, יצא חוצץ כנגד עבודתו של הבוחן המשטרתי, רס"מ יוסף אדרי. לגישת הסניגור, הבוחן המשטרתי הגיע לכלל מסקנתו המוחלטת עוד בטרם החל בחקירתו, ובוודאי בטרם סיים החקירה. החקירה כולה התנהלה בצל גמירת דעתו, שהנאשם הוא האחראי לתאונה, משפרץ עם רכבו לצומת התאונה כשמופע הרמזור הורה אדום. הסנגור המלומד הקדיש חלק לא מבוטל מסיכומיו בכתב לתקיפת עבודתו של הבוחן המשטרתי. ניתן היה שלא להתייחס לטענות הסנגור, מאחר שמדובר בתיק שאין חולק, כי אינו בבחינת "תיק בוחן". השאלות הצריכות הכרעה אינן תלויות, בעיקרן, בעבודתו של הבוחן. יתר על כן, דווקא מהערותיו הרבות של הסנגור המלומד בסיכומיו ניתן ללמוד על עבודתו הנאמנה בסך הכל של הבוחן המשטרתי. האחרון, גבה עדויות מהעדים, ההבדלים והסתירות רשומות עלי העדויות ואלו אפשרו לסנגור לבסס חקירתו הנגדית ובעקבותיה סיכומיו בכתב. ועוד, הסנגור הרחיב בעניין גביית עדויות מהילדים הקטינים שנסעו באוטובוס. נוסעי האוטובוס אינם בחזקת אלמונים פלמונים, הסנגור יכול היה - כפי שעשה - לפנות ולזמנם לעדות מטעמו. העובדה שעדותם לא נגבתה על ידי חוקר המשטרה - מפאת מקום ישיבתם באוטובוס, גילם ו/או נסיבות נוספות - לא אמורה הייתה לפגוע ביכולתה של ההגנה לשחזר עמם התמונה העובדתית, במידת הצורך. הראיה, עדים, קטינים, שזומנו על ידי הסנגור העידו בבית המשפט, גם אם בתחילה נשמעו אמירות (יותר מפי הסנגור) לפיהן הקטינים אינם מעוניינים להתייצב ולעלות לדוכן העדים. עד ההגנה, אבי לוי, העיד בבית המשפט וסיפר כי נקרה לתקלה במערכת הרמזורים בצומת התאונה. האזנתי לדברי העד ולא מצאתי כיצד קשר בין עדותו לאירוע הנדון. העידו בבית המשפט שלושה ילדים קטינים, שסיפרו כל אחד בדרכו כי עובר לתאונה הבחינו כי האור ברמזור היה בצבע ירוק. מדובר בשלושה ילדים, קטינים, שלא ניתן לטעון ברצינות כלפי רצונם להעיד אמת בבית משפט. עם זאת, מדובר בילדים קטינים שחוו טראומה קשה אותה הוביל נהג, המשרתם בנאמנות ומוכר להם כבוגר שהרעיף חום ומסירות לכל הילדים שנסעו עמו לאורך ימים. התובע המלומד ביקש בסיכומיו היסודיים (ראה עמ' 31,33) ללמד מדוע לא ניתן להתבסס על עדות הקטינים. התובע המלומד, צדק בסיכומיו משציין את עקשותו של אלעד בנדלר על מיקום הרמזור לאחר הצומת. צורת העמוד של הרמזור, ביקורו בביתו של הנאשם לאחר התאונה. העד טל קריספין שהיה בגיל קטן מ -8 שנים לא בדיוק ידע למקם את צומת התאונה. מקום ישיבתו באוטובוס לא היה אופטימלי, בלשון המעטה, עדותו לא התיישבה עם עדות חבריו בעניין הבהוב האור הירוק עובר לתאונה בכניסת האוטובוס. הילד איטן גרינברג מסר דברים בהודעות ת/45, ת/46, מהם ביקש לחזור בעדותו בבית המשפט. העד ביקר את הנאשם בביתו לאחר התאונה. בנוסף לדברי התובע המלומד, ראיתי את העדים בבית משפט ולאחר זאת הגעתי לכלל מסקנה חד משמעית, שלא ניתן לקבוע כל ממצא, במשפט פלילי, על סמך דבריהם. הסנגור המלומד ביקש בסיכומיו להישען על מומחי ההגנה דר' עוזי רז ומר אייזנברג שלמה, שלגישתו, קבעו נחרצות, שמופע רמזור בעת שהאוטובוס חצה הצומת היה ירוק. הסנגור שיבח את מיומנותם הרבה של שני מומחי ההגנה, כמו גם את ניסיונם הרב. לא ניתן לחלוק על אלה. עם זאת, מומחי ההגנה בכנותם, ציינו בבית המשפט, כל אחד במקומו, כי בעיקרו של דבר, לא ניתן לקבוע המופע ברמזור בצומת התאונה, ללא היזקקות לעדי הראיה. דר' עוזי רז: "מהממצאים האובייקטיביים שמצאתי במקום אי אפשר לדעת מה היה צבע הרמזור בעת התאונה. חייבים להיזקק לעדויות ראיה" (עמ' 282 ש' 14-15). בדומה עדותו של מר אייזנברג עמ' 314 (ראה עוד בסיכומי תביעה בנושא עמ' 29-31). נוכח קביעותי דלעיל, אין בכוחן של חוות-דעת המומחים לשנות מקביעותי, ולו מעט שבמעט. בכל מקרה, הנני מעדיף, ללא היסוס ופקפוק, עדויות עדי התביעה על פני עדויות עדי ההגנה. משך המופעים ברמזור התאונה: התובע המלומד, עו"ד אופיר סטרשנוב, גרס בסיכומיו, כי בעת התרחשות התאונה דלק האור האדום בכיוון נסיעת הנאשם במשך 14 שניות. התובע בלמדנותו ניתח עדויות התביעה ויישבם עם הממצאים האובייקטיבים שהונחו בבית המשפט על ידי העדים. התוכנית הרלבנטית בשעת התאונה היתה, כמצוין לעיל, תוכנית 2 המפורטת בעמ' 21 לת/9. העד אמיר בסן ציין - על סמך התוכנית - כי משך המופע הירוק בכיוון נסיעת הג'יפ הוא 11 שניות. משך המופע הירוק מכיוון נסיעה ממזרח למערב הוא 42 שניות. משך המופע הירוק מכיוון נסיעה ממזרח לדרום הוא 10 שניות. משך המופע הירוק בכיוון נסיעת האוטובוס הוא 26 שניות. קיים פרק זמן של 6 שניות בין מופע ירוק מכיוון אחד למופע ירוק הבא לאחריו. אשר כך, על פי ת/9 תקבל התנועה בכיוון נסיעת הג'יפ אור ירוק רק 6 שניות לאחר שהסתיים האור הירוק בכיוון נסיעת האוטובוס. התובע המלומד, ביסס טענתו על פי עדותה של הגברת דפנה גניש. לדברי העדה, כמפורט לעיל, התאונה אירעה לקראת סוף המופע הירוק בכיוון נסיעת הג'יפ. על סמך עדות זו האוטובוס נכנס לצומת התאונה לאחר 11 שניות של מופע ירוק בכיוון נסיעת הג'יפ. קודם לכן, אותו כיוון נסיעה קיבל מופע אדום - צהוב במשך 2 שניות. לפני כן, היה מופע אדום משותף לכיוון נסיעת הג'יפ ולכיוון נסיעת האוטובוס למשך 1 שנייה. סה"כ חלפו: 14 שניות מופע אדום בכיוון נסיעת הנאשם - עד לרגע התאונה (ראה סיכומי תביעה עמ' 14-16). התובע המלומד, מציין בסיכומיו, כי הממצאים האובייקטיבים, שצוינו לעיל מתחזקים בעדויות עדי הראייה. למשל, העד אופז שהגיע מכיוון נסיעת האוטובוס, העיד כי בשעה שהנאשם נכנס לצומת התאונה המופע בכיוון נסיעתו היה כבר אדום במשך 10-12 שניות (עמ' 183 ש' 13). כך גם העד חזן, שהעיד על כך שהתאונה התרחשה לאחר שהרמזור בכיוון נסיעתו הורה אדום במשך 10-15 שניות לפחות (עמ' 68 ש' 24). לא אוכל לקבל עמדה זו של התובע המלומד. עדי התביעה, שכאמור הדגשתי את אמינותם הרבה, בקשו בבית המשפט לדייק בעדותם. העדים, ציינו את אשר ציינו על פי ההערכה בדיעבד של מועדים ומשכי זמן עובר לתאונה. מדובר, בהערכה סובייקטיבית של בני אנוש עדים לתאונה קטלנית, טראומטית, המתרחשת לנגד עיניהם. העדים לא מדדו זמנים, ולא ניסו למדוד זמנים. למותר לציין, שהעדים לא השתמשו בשעונים כאלה או אחרים לצורך הערכת הזמנים. העדים מסרו בבית המשפט הערכת זמנים - זו ההערכה בלבד. לא ניתן לקבוע על סמך הערכה זו, את הנדרש על ידי המדינה. בוודאי, שלא ניתן לקבוע ממצא שהוא על סמך הערכה סובייקטיבית זו, שניתנת להערכת זמן, ברמת וודאות הנדרשת במשפט פלילי. הדברים דומים לעניין בקשתו של התובע המלומד לקבוע, על פי עדות גב' גניש, כי הג'יפ נכנס לצומת וכי ממש בעת התאונה התחלף האור בכיוון נסיעתה לאדום. עם כל הערכה לעדה, אין זה מן המידה למדוד עדותה בפלס. העדה חוותה אירוע טראומטי, ולא ניתן להתייחס לכל מילה ומילה מדבריה כעובדה מבוצרת. העדה העידה שהג'יפ נכנס באור ירוק, עובדה המתיישבת, כמפורט לעיל, בכלל ראיות התביעה. ברם, לא ניתן לקבוע בביטחון, כי דווקא ברגע התאונה התחלף האור לאדום או שמא התחלף לאדום בזמן אחר. מדובר בהערכה, שכל מדידה על פיה הינה משוערת ומשוערכת ואינה יאה לקביעת ממצא במשפט פלילי. ועוד, הגב' לביא סיפרה בבית המשפט, שהאוטובוס נכנס לצומת התאונה כאשר מופע הרמזור היה אדום, וזאת זמן קצר לאחר התחלפות האור ברמזור, מירוק לאדום. הערכת זמנים זו אינה חופפת להערכת הזמנים של הגב' גניש (ראה: עמ' 59 שורה 26 עד עמ' 60 שורה 10). ועוד, יש ממש בדבריו של הסנגור המלומד שציין, כי משך הזמן הארוך של מופע אדום ברמזור, הנטען על ידי התביעה, אינו מתיישב עם האצת מהירות של הנאשם (עמ' 37-38 לסיכומי ההגנה), הנטענת על ידי התביעה. כללה של סוגיה: לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הצריכה במשפט פלילי, כי בעת התרחשות התאונה דלק האור האדום בכיוון נסיעת הנאשם במשך 14 שניות. המהירות המותרת בכביש המוליך לצומת התאונה: על פי עמדת התביעה, קטע הכביש המוליך לצומת התאונה הינו בבחינת "דרך עירונית", שהמהירות המותרת בו על פי חוק הינה 50 קמ"ש. על פי עמדת ההגנה המהירות המותרת בקטע הכביש הנ"ל הינו 60 קמ"ש. בשנת 2004 בוצעו בכביש 57 עבודות הרחבה ושיפוץ, שהביאו לשינויי תנועה במקום. עבודות אלו, והנובע מהן, היוו מקור "מריבה" בין הצדדים. ראשית לכל, תמצית העדויות והראיות בנושא זה. מר משה דרור, שניהל את הפרויקט, מטעם מע"צ, להרחבת הכביש מס' 57 לכביש דו מסלולי התייחס בעדותו בהרחבה לנושא. העד התייחס למוצג ת/4. לדבריו, נפלה טעות ברישום המסמך. התמרור הנמצא כ- 200 מטר מערבית לצומת מ.ק 21 הינו "ב 24", ולא - "ב 25", כרשום במוצג הנ"ל (עמ' 80 ש' 23-25). דהיינו החל מחודש מרץ 04 היה מוצב תמרור המורה על תחילת שטח בנוי "ב 24", 200 מטר מערבית לצומת כפר-יונה מערב. העד הוסיף וציין שבאתרי העבודה של מע"צ מוצבים תמרורים על הגבלת מהירות ל- 60 קמ"ש. תמרורים אלה הוסרו בסוף חודש מרץ אותה שנה, בתום העבודות. עם זאת, בתמרורים: "ב 24", שהיו מוצבים מערבית למ.ק 21: "... כל הזמן היו שם, ולא נגענו בהם" (עמ' 81 ש' 11). לאחר הסרת הגבלת המהירות ל - 60 קמ"ש בתום העבודות נותר אך ורק תמרור אחד המגביל מהירות והוא "ב24", המסומן בת/7, שהיה מוצב כ - 200 מ' לפני צומת מ.ק. 21 (עמ' 87 ש' 4-6). התמרור שמבטל הגבלת מהירות בשטח בנוי מוצב אחרי צומת חניאל. התובע הציג בפני העד את מוצג ת/10ב תמונות בהם נראים סימנים, לכאורה, המעידים על עקירת עמודי תמרורים. העד שלל בהחלטיות עקירת תמרורים על ידי ומטעם מע"צ, שכן: "ברגע שאנו שולפים עמוד תמרור מהמקום, אנו מתקנים את הריצוף במקום, לכן אני מניח שהשליפה או העקירה לא בוצעה על ידנו" (עמ' 88 ש' 5-6). בנוסף, אין זה סביר, לגישת העד, להציב תמרור, לצורך תנועה, לפני כניסה לתחנת דלק שכן: "הרי מיד אחרי 5 מ' הצומת מבטל אותם" (עמ' 88 ש' 8; ראה גם: עמ' 97 ש' 16-19). העד הוסיף וציין, בהמשך, שמדובר בשטח של מחוץ לגדרות עבודת מע"צ (עמ' 98 ש' 6-10). (עם זאת, עד התביעה לא ידע ליתן הסבר להצבת תמרור - בשל העבודות בכביש - המורה על הגבלת מהירות ל -60 קמ"ש בקטע כביש שבו הייתה מותרת מהירות אך של 50 קמ"ש). [ראה בעניין זה גם עדותה של רב פקד לואיזה לוי עמ' 228 ש' 1-4). הסנגור ביקש את העד להעריך באיזה מרחק נמצאות העקירות המופיעות במוצג ת/10ב תמונות 5-6 תשובתו: "זה לא בדיוק אחרי הצומת. ולא מדדתי באיזה מרחק אחרי הצומת". התמרור השוכב בתמונה ת/10ג הופל באותו בוקר והורכב חזרה, מדובר בתמרור המודיע על התקרבות לרמזור (עמ' 97 ש' 5-11). העד הדגיש בעדותו כי התפקיד שלו לוודא שכל תמרור ותמרור מוצב במקומו כמו במפה, ובלשונו: "אני מעיד כאן שאני וידאתי שבשטח כל תמרור הוצב בדיוק כמו במוצג ת/7" (עמ' 87 ש' 2-3). העד הוסיף וציין: "כי לא יכול להיות מצב בו יוצב תמרור תנועה לו לא היה מודע" (עמ' 87 ש' 20). מעל לכך, עד תביעה זה ציין, שבאותה תקופה היה בשטח: "כמעט יום ביומו". העד חזה בתמרורים, וביתר תוקף: "וידאתי שהתמרורים קיימים" (עמ' 81 ש' 25-26). לאמור, על פי עדות עד התביעה, מר משה דרור, המהירות המותרת בקטע הכביש הרלבנטי הינה לא יותר מ - 50 קמ"ש. רס"מ יוסף אדרי, ערך את דוח הבוחן מוצג ת/28. רס"ר אדרי ציין בבית משפט, שמהירות הנסיעה המותרת בכביש 57 עד מקום התאונה היא 50 קמ"ש, זאת על סמך, בדיקה שערך ביום התאונה. תמרור ב24 נמצא 100 מטר בערך לפני צומת כפר יונה מערב. תמרור ב25 ניצב כ- 500 מטר אחרי צומת התאונה, סמוך לצומת חניאל. (עמ' 123 שורה 26 עד עמ' 124 שורה 2). לדברי רס"מ אדרי ממצאיו דלעיל הינם לאחר בדיקה ועוד בדיקה שערך במקום ביום התאונה. על בדיקה זו חזר ביום למחרת. (עמ' 124 שורות 13-17). רס"ר גבריאל סעדה הינו בוחן תנועה במרחב השרון משנת 91'. רס"ר סעדה העיד בבית המשפט על המטלה שהוטלה עליו על ידי רס"ר אדרי. העד נשלח לבדוק התמרור ולצלם בכיוון נסיעת האוטובוס ממערב למזרח. העד ערך את מוצג ת/15 וצילם התמונות - ת/10. בעדותו בביהמ"ש נשען העד על מזכר שרשם ביום 2.7.04. על פי המזכר (ת/15):"... מערבית לצומת מחנה 21 מוצב תמרור ב24 נראה היטב וברור לעין. כן מזרחית לכפר יונה מוצב תמרור ב24 נראה היטב וברור לעין". לשאלת הסניגור ציין העד, כי לפני כפר יונה מערב: "...יש הגבלת מהירות בשל ב24 כמצולם בת/10א, אני לא ראיתי את ביטול ב24 בדרך שאני צילמתי, עד צומת התאונה..." (עמ' 120 שורה 6, 7). בעניין התמרורים ו/או העמודים שנעקרו - לא נתבקש העד לבדוק מי עקר אותם. במזכר שרשם (ת/15) ציין העד, כי 35 מטר מזרחית לצומת מחנה 21, מצא על המדרכה, בצד ימין, בסיס של עמוד תמרור חתוך: "... נראה על פניו כי הוסר בחיתוך צמוד לקרקע, סימני חיתוך טריים, במקביל אליו באי התנועה מצאתי בור שכנראה גם במקום זה היה מוצב עמוד תמרור ..." (ת/15). לשאלתי בנושא השיב העד: "אין לי מושג איזה תמרור יכול היה להיות פה, ואינני יודע אם זה היה תמרור. זה נראה עמוד, יכול להיות שהיה עליו תמרור, יכול להיות שהיה עליו שלט. זה עמוד, תלוי מה אתה שם עליו". (עמ' 119 שורות 24, 25). עדי תביעה נוספים העידו באופן דומה. הגב' בריסקר ניצה נשאלה בבית המשפט - דווקא על ידי הסניגור המלומד - על המהירות המותרת בכיוון נסיעת האוטובוס. לדברי העדה, המהירות הינה 60 קמ"ש ואחר כך 50 קמ"ש. לא יותר מזה. (עמ' 38 שורה 15). הגב' ברג'יט לביא ציינה כי בקטע הרלוונטי המהירות מוגבלת: "... כי זה שטח בנוי". (עמ' 61 שורה 17). הנוסע בג'יפ, שחר, העיד על היות השטח הרלוונטי אזור שהינו בגדר שטח בנוי, בו המהירות המותרת לנסיעה היא עד 50 קמ"ש (עמ' 9 שורה 4). העד ציין לשאלת הסניגור, כי הינו מכיר את הכביש: "היכרות יומיומית". (עמ' 10 שורה 20). עד ההגנה, מר אלי חולי, הינו מורה לנהיגה העובר בדרך מספר פעמים ביום. לדברי העד, מצומת כפר יונה מערב ועד מקום התאונה, המהירות המותרת היתה 60 קמ"ש, וזאת על פי תמרור שהיה מוצב מאחורי צומת מחנה 21. (עמ' 334 שורה 16). העד אישר לסניגור, כי התמרורים, שהורו על מהירות מוגבלת ל- 60 קמ"ש, הוסרו יום לאחר התאונה. (עמ' 335 שורה 9). בחקירתו הנגדית תאר עד ההגנה את הזדעזעותו, משהנאשם הואשם שנהג בדרך במהירות 74 קמ"ש, בהשוואה למהירות מותרת של 50 קמ"ש. בשל כך הודיע למשפחה על התמרור שהורידו אותו, ובבדיקתו גילה את העמוד החתוך. התובע המלומד, עו"ד אופיר סטרשנוב, קבל בסיכומיו כנגד עדותו של עד ההגנה. לגישת התובע המלומד, מדובר בחבר של הנאשם שלא מצא לפנות למשטרה ולדווח על ממצאיו. יתר על כן, למרות שמדובר במורה לנהיגה, לא זכר העד שום תמרור אחר שהוצב בדרך. לא ניתן לאיין טענות התובע המלומד. ברם, משאין חולק, כי בכביש המוליך לצומת התאונה נוסרו עמודי תמרור, במועד תכוף לתאונה, אומר הדבר "דרשני". בוחן התנועה, רס"ר גבריאל סעדה, צילם את מקום התמרורים שנוסרו (ת/10ב, תמונות 4, 5, 6). נראה שמדובר בהסרת תמרורים שהוצבו אחד במקביל לשני אחרי צומת הכניסה למחנה 21. מדובר במעשה, שהותיר "סימני חיתוך טריים" של עמודים. בוחן התנועה רשם זאת במזכר שערך לבקשת מפקדו, רס"מ אדרי, שניהל את החקירה. מר משה דרור ידע לציין בבית המשפט, כי תמרורים על הגבלת מהירות ל- 60 קמ"ש הוסרו על ידי מע"צ בסוף חודש מרץ אותה שנה. אין מחלוקת בין הצדדים, שהניסור המתועד במוצגים ת/10ב ו- ת/15 אינו נוגע להסרת תמרורים בסוף חודש מרץ. רס"ר גבריאל סעדה, נתבקש על ידי מפקדו לבדוק עניין התמרורים "שהוסרו" (ת/15). רס"ר סעדה ציין בבית המשפט, כי לא נתבקש לחקור, וממילא לא חקר על ידי מי הוסרו התמרורים. שאלה זו נותרה בעינה. ראוי היה לחקור ולבדוק שאלה זו לאור הערכת בוחן התנועה, כי התמרורים הוסרו זה מקרוב, למשמעות המיוחדת של נתון זה. הימנעות זו של המשטרה מקבלת נופך מיוחד בהתחשב בכך שהמעורבים, בסך הכל, היו ידועים וזמינים באותה עת. בכל מקרה, הימנעות זו של המשטרה, שהותירה את הסוגיה מעורפלת ובלתי פתורה - יש בה כדי להשליך על נשוא דיוננו. צא ולמד, אין חולק, שב"שטח המריבה" נוסרו עמודים עליהם יכול והוצבו תמרורי תנועה. העמודים נוסרו והוסרו בתכוף לתאונה (ראה: ת/15 ש' 6). אלה, מצטרפים לעובדה המוסכמת, לפיה בשל עבודות הרחבת הכביש הוצבו ב"שטח המריבה" שלטים המורים על הגבלת מהירות עד 60 קמ"ש (תמרורים אלה הוסרו בשלהי חודש מרץ על ידי מע"צ אליבא דעדותו של משה דרור). אלה, מתיישבים משהו עם עדות עד ההגנה, מר אלי חולי, בנקודה זו. כלל הנתונים בנקודה זו, כמצוין לעיל, בהצטברותם, מגבשים ספק סביר, ספק ממנו נהנה הנאשם. כללה של סוגיה: על פי הראיות שהונחו בפני המהירות המותרת בכביש המוליך לצומת התאונה, הינה ככלל המהירות המותרת בשטח בנוי. דהיינו, מהירות של עד 50 קמ"ש. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות, בוודאי לא במידת הוודאות הצריכה במשפט פלילי, כי עקב העבודות להרחבת הכביש, שנערכו במקום, הוצבו תמרורים המגבילים את המהירות בכביש למהירות של עד 60 קמ"ש. חשוב להעיר, מסקנתי זו מתעלמת מגרסת הנאשם בבית משפט. ראיתי ושמעתי את הנאשם בבית משפט. השתכנעתי, כמו בסוגיות האחרות שנבחנו על ידי (ראה לעיל): לא ניתן להסתמך על עדות הנאשם בבית המשפט. אביא, רק למשל, שתי דוגמאות שיש בהן להפריך גרסתו. הנאשם ציין כי הבחין בתמרורים, (כמו ס/7) לאחר צומת כפר יונה מערב המגבילים את המהירות ל - 60 קמ"ש (עמ' 237 ש' 8-10). לפני צומת כפר יונה מערב היה תמרור שהורה על כניסה לשטח בנוי, ועל אותו עמוד תמרור נוסף המורה: "על 60" (עמ' 240 ש' 24). לא אחד מעדי התביעה או מעדי ההגנה טען טענה שכזו. הנאשם הבחין בשלושה תמרורים "של 60" תמרור ראשון לפני צומת כפר יונה מערב (כמצוטט לעיל), תמרור שני אחרי מחנה 21 (עמ' 242 ש' 22) ותמרור שלישי אחרי הפנייה לתחנת הדלק (עמ' 243 ש' 6-11). לא אחד מעדי התביעה או מעדי ההגנה הבחין בשלושה תמרורים. בחקירתו במשטרה מתאר הנאשם את הקורות אותו ביום האסון. לדבריו, נהג את האוטובוס בנתיב הימני מבין שני נתיבים. לעניין המהירות ציין: "אני חושב שמותר 70 קמ"ש במקום, אני שמתי לב לרעש של הילדים שעשו כל הדרך, כל הזמן וזה ככה כל יום שהם מרעישים וקופצים תוך כדי נסיעה אני נסעתי אני חושב לפי החוק… " (ת/17 גיליון 1 ש' 31). בבית המשפט משנה הנאשם גרסתו: "אני ביום התאונה יודע בוודאות שמותר לי לנסוע 60 בין כפר יונה מערב ל כפר יונה מזרח. אני יודע את זה בוודאות ואני שומר לנסוע במהירות הזו. אני נסעתי לפי החוק" (עמ' 241 ש' 23-25). בהמשך, הנאשם דיבר באופן שונה, משהעיד כי, הינו נוהג תמיד לפי החוק, במהירות סבירה, ואינו יכול לשלול שנהג במהירות של יותר מ -66 קמ"ש בקטע הכביש הרלבנטי (עמ' 252 ש' 4). מהירות נסיעת האוטובוס: מהירות נסיעת האוטובוס עובר לתאונה אינה, למעשה, במחלוקת ממשית. קביעת מומחה התביעה, רפ"ק קוסטיקה, אינה שונה משמעותית מקביעת מומחה ההגנה, ד"ר עוזי אתרוג. המחלוקת בין המומחים נטושה בשאלה אחרת, והיא המקום בו הגביר הנאשם את מהירות נסיעת האוטובוס בקטע הכביש המוליך לצומת התאונה. מהירות נסיעת האוטובוס לא גרמה במישרין לתאונה. אשר כך, שאלת מהירות הנסיעה הינה שאלה משנית בהכרעת דין זו. אבל, משב"כ הצדדים המלומדים, הקדישו שעות ארוכות לליבון וחקירת הנושא לא אוכל - ולו מפאת כבודם - שלא להתייחס לסוגיה, גם משניתן היה לקצר. רב פקד ניר קוסטיקה הינו קצין בוחנים של מחוז מרכז במשטרת ישראל. העד ערך את חווה"ד ת/37. בחוות דעתו ניתח העד ופענח את ממצאי הטכוגרף של האוטובוס. על פי חוו"ד של העד בסיום נסיעת האוטובוס עובר לתאונה האיץ האוטובוס ממהירות 64 קמ"ש למהירות 71 קמ"ש במשך זמן של 3 שניות, שזוהי: "... לא תאוצה שתאוצה מתמשכת, נורמלית שרכב מתנהל בקצב כלשהו, היא חריגה, ממה היא נובעת אין לי מושג" (עמ' 192 ש' 24-25). ובחוות הדעת ת/37 בסעיף 8: "... ניתן לראות כי האוטובוס בקטע דרך זה היה בתאוצה והגביר מהירות". מומחה ההגנה, ד"ר עוזי אתרוג, קבע בחוות דעתו (ס/20), כי האוטובוס נסע במהירות כמעט קבועה שנעה בין 65 קמ"ש עד 71 קמ"ש עד כ - 120 מ' ממקום התאונה. גם שלא ניתן לפענח את רישומי הטכוגרף בקטע האחרון שלפני התאונה, 120 מ' וכ-6 שניות - ברור שמהירות האוטובוס בזמן התאונה הייתה בין 70 קמ"ש ל - 75 קמ"ש. התובע המלומד, עו"ד אופיר סטרשנוב, מבקש לקבוע כי הנאשם האיץ את מהירות נסיעת האוטובוס מ -64 קמ"ש למהירות של 71 קמ"ש במרחק של 56 מטר לפני צומת התאונה. קביעה זו שונה מקביעה מומחה ההגנה, שקבע כי הנאשם האיץ את מהירות נסיעתו כ - 297 מ' לפני אותו צומת. התובע המלומד מבקש לאמץ חוות דעת מומחה התביעה, ולדחות חוות דעת מומחה ההגנה. לגישת התובע המלומד, חוות דעתו של מומחה התביעה מעוגנת ונכונה. למומחה התביעה בתיק זה יתרונות המקנים לחוות דעתו יתר שכנוע וביסוס. להלן, עיקרי נימוקיו של התובע: א. א. ניסיונו המקצועי של רב פקד קוסטיקה מתאים וראוי. האחרון עבר קורס לפענוח אצל היצרן בגרמניה. ב. ב. ד"ר אתרוג לא היה מסוגל לפענח "קשקושים", שראה על דיסקת הטכוגרף. "קשקושים" אלה מנעו ממנו לפענח את הנתונים ברגע התאונה. לעומתו, עמד לרשות רב פקד קוסטיקה מיקרוסקופ המיועד לפענוח טכוגרף (עמ' 197 ש 20). ג. ג. ד"ר אתרוג ביקר את עבודת רב פקד קוסטיקה, למרות שאינו מכיר את המכשור בו השתמש רב פקד קוסטיקה. אשר כך, גורס התובע: "מה שמבחינת ד"ר אתרוג - חסר המכשור המתאים - הוא "קשקוש" , מבחינת רב פקד קוסטיקה הוא אוסף קווים שעלו אחד על רעהו, ואשר הוא יכול - באמצעות המכשור הייעודי המצוי ברשותו - לעשות הפרדה ברורה בין הקווים" (עמ' 23 לסיכומי התביעה). ד. ד. רב פקד קוסטיקה משתמש בנתונים הקיימים בדיסקת הטכוגרף על מנת להסיק מסקנותיו. מומחה התביעה לומד את נתוני המהירות והזמן מתוך דיסקת הטכוגרף. לעומתו, מומחה ההגנה נזקק להתבסס על נתונים ומדידות שבוצעו בשטח. כך שביכולת רב פקד קוסטיקה להשוות ממצאיו עם מדידותיו של רס"מ אדרי, לעומת מומחה ההגנה, שאינו יכול לערוך השוואה. ד"ר אתרוג ביקר את מדידותיו של רס"מ אדרי. בד בבד, היה זה הוא, שהסתמך עליהן בדרכו להסקת מסקנותיו. יתר על כן, ד"ר אתרוג הסתמך על מפה בקנה מידה של 1:250,000. הסתמכות שמלמדת על אי דיוק ממצאיו. מן העבר השני, גורס הסניגור המלומד אחרת. לשיטת הסנגור, הנסמכת על חוות דעתו ועדותו של ד"ר אתרוג, חוות דעתו של רב פקד קוסטיקה (ת/37) שגויה לכל אורכה, שכן היא מתעלמת מטלטול הטכוגרף והדסקה הצמודה לו, טלטול שגרם ברישומים שמחקו ועלו על הרישומים שהותירה מחט הטכוגרף (ראה עוד בהרחבה עמ' 41-45 לסיכומי ההגנה). כמצוין לעיל, שאלת מהירות נסיעת מהירות האוטובוס אינה, למעשה, במחלוקת בין הצדדים. שאלת האצת המהירות גם משהיא במחלוקת - אין בה להשליך על אופן נהיגתו של הנאשם את האוטובוס עובר לאסון. חשוב לציין, האצת המהירות המדוברת אינה בבחינת האצה קרדינלית כשעניין לנו באוטובוס מלא נוסעים הנע במהירות מוסכמת על באי כוח הצדדים. מדובר בהאצת מהירות שאינה בהכרח מורגשת, ובוודאי אינה משמעותית לנהג הנוהג את רכבו כשכל מעייניו צריכים להיות נתונים גם לתנאי הדרך שלפניו. ועוד, על פי קביעתי, בהתקרב האוטובוס לצומת התאונה היה האור ברמזור בכיוון נסיעת הנאשם אדום. לנאשם לא הייתה כל סיבה שהיא להאיץ את מהירות נסיעתו - התביעה אינה סבורה, כי הנאשם ביקש "להספיק" להיכנס לצומת באור אדום. האצה זו זרה לכל מחשבה או רצון שניתן לייחס לנאשם באותו זמן. האצת מהירות נסיעת האוטובוס - בדומה למהירות נסיעת האוטובוס - אינה סיבה מהסיבות שהובילו לתאונת הדרכים. הנה כי כן, אינני נדרש להכריע, לצורך הכרעת הדין, במחלוקת שנגלתה בין שני המומחים. מצד אחד רב-פקד קוסטיקה, ומצד שני ד"ר עוזי אתרוג. הילכך, הנני נמנע מלעשות כן. כללה של סוגיה: בהמשך לקביעתי דלעיל על פי תמרורי התנועה רשאי היה הנאשם לנהוג בקטע הכביש שלפני צומת התאונה במהירות של עד 60 קמ"ש. על פי קביעות מומחי התביעה וההגנה נהג הנאשם במהירות שנעה בין 64 קמ"ש למהירות 71 קמ"ש. כללו של מקרה: הנאשם הואשם, כאמור, בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ועבירה לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. עבירת ההריגה שינתה פניה עם השינויים שחלו בחוק העונשין בשנת תשנ"ה. המודעות הנדרשת כיום הינה כי העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות גרימה של נזק גוף בלבד. באשר ליסוד העובדתי - די ברשלנות רגילה, גם אם המחשבה הפלילית היא בדרגה של קלות דעת בלבד. [ראה: ע"פ 11/99 ויניצקי נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ג(2) עמ' 145; ע"פ 3158/00 מגידיש נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ד(5) עמ' 86] אין הכרח, כי העושה יהא מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות הארועים אשר הביאו בסופם למותו של אדם ודי בסיכון שבנסיבות המקרה. [ע"פ 3158/00; ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נגד פרבשטיין, פד"י נ"ו(2) עמ' 35] הוכחת המודעות נזקקת שכיחות להסתייעות בחזקות עובדתיות המקימות חזקה בדבר קיומה של המודעות האמורה. [ראה: ע"פ 10332/03 בלייכר נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ח(3) עמ' 957]. לא למותר לציין, הכוונה לחזקה עובדתית להבדיל מחזקה משפטית. הוכחתה של רשלנות רבתית אינה מעבירה אל הנאשם נטל להוכיח, כי לא פעל מתוך מודעות לסכנה או בקלות דעת. הפרכתה של החזקה יכול שתבוא כמסקנה ממכלול הראיות, גם אם אין בית המשפט מקבל את גירסת הנאשם על דרך התרחשות התאונה הקטלנית [ע"פ 8827/01; ע"פ 3158/00]. חזקה כזו הוכרה למשל במקרים בהם התרחשה תאונה קטלנית שנהרג בה הולך רגל עקב התעלמות הנהג ממנו, כשהלך במעבר החציה. הנסיבות לימדו שהיה על הנהג לדעת כי קיים מעבר חציה ועל כך שצפויים להמצא בו הולכי רגל. (ע"פ 3158/00). חזקה כזו הוסקה גם במקרה שבו התאונה הקטלנית נגרמה עקב נהיגה במהירות מופרזת תוך עקיפת כלי רכב במורד כביש מפותל. (ע"פ 6131/01). חזקה עובדתית נוספת קושרת את קיומה של המחשבה הפלילית לעוצמת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם. על פי חזקה זו, התרשלות רבתי מהווה אמת מידה ראייתית - נסיבתית להוכחה של פזיזות, ולו מן הסוג הקל יחסית של קלות דעת. (ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נגד מדינת ישראל, נ"ז(5) עמ' 506). למשל, במקרה בו בחר משיב לנהוג בצורה מסוכנת ופראית, במהירות גבוהה תוך מעבר מהיר בין הנתיבים, תוך עקיפה של מכוניות מימין משמאל, תוך תקווה בלתי מבוססת כי "לי זה לא יקרה" - מלמדות על התקיימות יסוד נפשי של קלות דעת. (כב' השופט גולדברג בע"פ 3204/97, אדן נגד מדינת ישראל (לא פורסם) (צוטט בהסכמה בע"פ 8827/01). קו הגבול בין עבירת פשע חמורה של הריגה, לבין עבירת עוון של גרימת מוות ברשלנות אינו בולט וחד-משמעי. ובלשון כב' השופט אנגלרד בע"פ 3158/00: "כי הרי ברור שהמרחק בין הגבול התחתון של קלות הדעת לבין הגבול העליון של רשלנות עשוי להיות קטן ביותר. אין זה מפתיע איפוא, כי לדעת מלומדים אחדים, מן הראוי לתקן את המצב באמצעות יצירת עבירה מיוחדת בתחום הביניים בין קלות דעת לרשלנות רגילה, כגון עבירה בדרגת פשע של גרימת מוות ברשלנות רבתי, דהיינו גרימת מוות כתוצאה מסטיה גדולה מנורמת ההתנהגות הסבירה". קיומה של התרשלות, ואפילו חמורה, לא די בה לבסס הרשעה בעבירת הריגה. [ע"פ 2569/00 דהן נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ה(2) עמ' 622; ע"פ 1196/99 ממדוב נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ה(1) עמ' 700]. מן הכלל אל הפרט: על פי קביעותי דלעיל, נהג הנאשם את האוטובוס כשהוא מסיע 68 תלמידים, ילדים בגילאי 7-13 שנים. הנאשם נהג את האוטובוס, עובר לתאונה, במהירות נסיעה של 64-71 קמ"ש. בהתקרבו לצומת התאונה לא שת ליבו למופע הרמזור בכיוון נסיעתו, שהורה אדום, ונכנס לצומת שם פגע בג'יפ הצבאי שהגיע מכיוון כפר יונה. כתוצאה מהתאונה סטה האוטובוס שמאלה, עלה על אי התנועה והתהפך על צידו. בתאונת הדרכים הקטלנית נהרגו 3 ילדים ונפצעו נוסעים אחרים. המהירות שהיתה מותרת לנסיעה בכביש המוביל לצומת התאונה, בקטע הרלוונטי, כנקבע לעיל, הינה מהירות של 60 קמ"ש. הנאשם נהג את האוטובוס במהירות של 64 - 71 קמ"ש. לאמור, הנאשם נהג במהירות גבוהה מן המותר, ברם, לא במהירות גבוהה מן המותר, בצורה משמעותית, במיוחד לאור נתוני הדרך - כביש ישר, סלול, רחב, מואר היטב ונוח לנסיעה. יתר על כן, מהירות נסיעת האוטובוס עובר לתאונה אינה מן הסיבות שהובילו לתאונת הדרכים. אין קשר סיבתי בין מהירות נסיעת האוטובוס - כמו גם האצת המהירות - לבין תאונת הדרכים הקטלנית. אין בעובדה כי הנאשם נהג במהירות העולה על המותר, כדי להשליך, או ללמד, על מצבו הנפשי. הנאשם נהג עובר לתאונה במהירות קבועה בדרך כלל, בהתאם לתנאי הדרך, כשמהירותו עולה על המותר אך במעט. בוודאי לא מדובר במהירות מורגשת ומובלטת בעליל. הנאשם הינו נהג אוטובוס ציבורי מזה שנים רבות. נסיונו רב ועברו התעבורתי מעיד לטובתו. התנהגותו במהלך נהיגתו, קודם האסון, מתיישבת עם נסיונו ועברו החיובי. הנאשם טרם יציאתו לדרך הקפיד להושיב את הילדים, נוסעי האוטובוס, בבטחה. הנאשם נהג את האוטובוס בצורה נינוחה ומתונה, במהירות סך הכל קבועה, עד זמן קצר טרם קרות התאונה. מתחילת החקירה ועד סיום ההליכים, טען הנאשם כי מופע הרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק. גרסתו של הנאשם נדחתה על ידי. עם זאת, לא קבעתי, ורחוק אני מלקבוע, כי מדובר בנאשם שבחר להעיד בבית משפט בפתלתלות ועקלקלות. אדרבא, התרשמתי, כמו העדים שהעידו בבית המשפט, כי אישיותו חיובית. נראה, כי משציין הנאשם את שציין, היה זה משום שהאמין בטעות, כי אור הרמזור היה ירוק. הנאשם התרשל בכך שלא ראה נכונה את מופע הרמזור, וכתוצאה מכך גרם ברשלנותו לתאונת הדרכים הקטלנית. לא הוכח בפני, מועד כניסתו של האוטובוס לצומת התאונה. דהיינו - לא הוכח האם נהג הנאשם את האוטובוס לתוך הצומת לאחר שהרמזור הורה אדום במשך שניה אחת, שתי שניות או מספר שניות. במצב דברים זה אין לי אלא להניח לטובת הנאשם: מופע הרמזור הורה אדום במשך זמן קצר טרם כניסת האוטובוס לצומת. כמצויין לעיל, קו הגבול בין עבירת פשע של הריגה לבין עבירת עוון של גרימת מוות ברשלנות אינו חד-משמעי. ברם, לעיתים המרחק בין הגבול התחתון של קלות הדעת לבין הגבול העליון של רשלנות, עשוי להיות קטן ביותר. הנאשם סטה סטייה גדולה מנורמת התנהגות סבירה בכך שנהג אוטובוס בו נסעו ילדים קטנים לתוך צומת בשעה שהאור ברמזור היה אדום. הנאשם לא היה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאת נהיגתו, התוצאה הקטלנית. נהפוך הוא, השתכנעתי כי הנאשם האמין ומאמין כי נהג עובר לתאונה כחוק. הנאשם נהג בחוסר תשומת לב. ברם, חוסר תשומת לבו נמשכה - לאור הנחתי דלעיל - במשך פרק זמן לא ארוך. בע"פ 77/77 פ"ד לא(2), 679 , פסק בית המשפט העליון, כי לא כל מקרה של הריגת אדם עקב כניסה לצומת בניגוד לאור שברמזור דינו הרשעה בעבירת הריגה (ראה גם: רע"פ 6216/01, טרם פורסם). כך גם, כבוד השופט מצא בת.פ. (ת"א) 547/89 פ"מ תשנ"א (1) עמ' 284, 293, כפי שאוזכר בהסכמה בע"פ 1100/93 פ"ד מז(3) 635, 643 [ראה גם: ת.פ. (י-ם) 1160/00 פדאור טרם פורסם; ת.פ. (ת"א) 40304/01 פדאור טרם פורסם]. בע"פ 3841/94 לאוניד צלנקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם מאגר "נבו") קבע בית המשפט העליון, כי גם משנכשל נאשם ברשלנות רבתי, לא קמה תמיד ועומדת לחובתו חזקה שבעובדה כי נתקיימה אצלו "פזיזות": "... אין הצדקה ליצירת זיקה ראייתית מחייבת בין אופייה של התרשלות כ'התרשלות רבתי' לבין קיומה של מודעות לסיכון הממשי הטמון בה... יהיו בוודאי מקרים שבהם, תתבקש מן העובדה שהתרשלותו של נאשם היא 'התרשלות רבתי' מודעות ועירנות לסיכונים הממשיים הטמונים בה; אך, מאידך גיסא, יהיו מקרים שבהם לא תתבקש מסקנה כזו, הכל על פי הנסיבות המיוחדת לכל מקרה, לרבות אלו המתייחסות לאישיותו של הנאשם. קביעתה של 'התרשלות' כ'התרשלות רבתי' נעשית עפ"י אמת מידה אובייקטיבית, בעוד שקביעת קיומה של 'פזיזות', כהלך נפש, צריך שתעשה על פי אמת מידה סובייקטיבית; ועל אף הפיתוי הרב הנעוץ ביצירת זיקה מחייבת בין השתיים - לא יהא זה מן הראוי לעשות כן, ולו רק בשל השוני שבאמות המידה המשמשות כל אחת מן השתיים" (הדגשות שלי ד.ר.). הנאשם התרשל, אפוא, התרשלות רבתי משלא שם לבו למופע הרמזור בכיוון נסיעתו ונכנס לצומת התאונה באור אדום. מודעותו של הנאשם לא הייתה של קלות ראש, או פזיזות. לא הוכח בפני, כי הנאשם הלך לקראת הסכנה מדעת. הנאשם לא ידע כי התנהגותו עשויה לגרום לתוצאה הקטלנית. הנאשם לא גילה קלות ראש, פזיזות, או אי אכפתיות שהיא לגבי התוצאה. סוף דבר: הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נ וסח חדש], תשכ"א-1961 ועבירה לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(3) לפקודה. הנאשם זכאי מעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. אוטובוס