מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה בדימוי עצמי עקב תאונת דרכים: 1. התובעת, ילידת 9.1.33, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.5.93. הצדדים חלוקים בשאלת הפיצוי ההולם את נזקיה. 2. שיעור הנכות הרפואית מונו לתובעת מומחים בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה וכן בתחום אף-אוזן-גרון. באופן כללי אומר כאן כי הנכויות הצמיתות שנקבעו לתובעת הן: בתחום הנוירולוגיה 20% נכות, בתחום הפסיכיאטרי 10%.כן נקבעו לתובעת, על-ידי ד"ר זליג, 10% לצמיתות בגין ליקוי בשמיעה, ועוד 5% בגין חוסר חוש ריח. לנתבעת טענות קשות כנגד מסקנות המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטרייה. בשלב קודם, לאחר שכבר הוגשו סיכומי הצדדים, התקשיתי, לאור טענותיה של הנתבעת, לגבש מסקנות בכל הנוגע לתחום הנוירולוגי, שלגביו עמדה בפני חוות דעת של פרופ' רכס. על כן הוריתי על מינוי מומחה נוסף, דר' קורן לובצקי, מבלי לפסול את חוות הדעת של פרופ' רכס. ברם, ב"כ הנתבעת טוענת גם כלפי מסקנת חוות הדעת של ד"ר קורן-לובצקי טענות דומות. לדברי ב"כ הנתבעת, חוות הדעת האמורות מתבססות למעשה על תלונות סובייקטיביות של התובעת, שהוכחו כבלתי אמינות. היא מדגישה כי בס' 34 ב-ג לתקנות המל"ל בדבר דרגת הנכות, נקבעה דרישת "סימנים אובייקטיביים וסוביקטיביים" כבסיס לקביעת הנכות, ולשיטתה לא מצויים "סימנים אובייקטיביים". כלפי חוות הדעת של פרופ' רכס טענה ב"כ הנתבעת גם שבבסיסה מונחת חוות דעת פרטית של דר' לין ספידי (ממרץ 1994), אשר הוזמנה ע"י התובעת והועברה לידי פרופ' רכס ללא ידיעת הנתבעת. פרופ' רכס כתב (בתשובתו מ- 2/10/94 לשאלות הבהרה) כי אינו יכול לומר בבטחון כיצד הגיעה לידו חוות הדעת הפרטית האמורה. יצויין כי פרופ' רכס הפנה את התובעת לבדיקה נוירופסיכולוגית שנעשתה ע"י איה גל, והסתמך על מסקנותיה. אכן יש לאמר כי תיאורים מפי התובעת על מצבה עמדו בפני ד"ר דורסט, ובפני פרופ' רכס, ואין לבטל את השלכתם על מסקנותיהם. לדברי ב"כ הנתבעת, רבים מן הדברים שאמרה התובעת למומחים נסתרו בבית המשפט בעדותה ובעדויות האחרות שנשמעו, ועל כך עמדה במכתב מפורט ששלחה לד"ר דורסט (מ- 1/1/97). בין העובדות הבולטות בהקשר זה מצוייה העובדה שהתובעת נראתה וצולמה על-ידי חוקר, כשהיא נכנסת לרכב ואף נוהגת בו מרחק קטן, זאת בניגוד לתיאור שמסרה לדר' דורסט ובפני בית המשפט, על קשייה לשבת ברכב בכלל, ובפרט על חוסר יכולתה לשבת מלפנים, או לנהוג בעצמה, בשל הטראומה שנגרמה לה בתאונת הדרכים (ר' עדות החוקר אלון ארז, פר' מיום 28.10.96 עמוד 7) החוקר אף ראה אותה מבשלת, בעוד שבביהמ"ש העידה התובעת שחדלה לעשות כן לאחר התאונה. ענין נוסף הוא הפער בין תיאוריה של התובעת בפני ד"ר דורסט בבדיקה הראשונה בדבר היותה אשה בודדה, לבין העובדות שנתגלו במהלך המשפט, גם מעדותה של התובעת עצמה, שהיא חיה עם בעלה מאז 1988, שיש לה בן נוסף החי בארה"ב, ושנכדתה - בתו של אותו בן - חיה בביתה תקופה לא מבוטלת. כתוצאה מהשאלות שהופנו לד"ר דורסט בנושאים אלו ואחרים, ביקשה דר' דורסט לערוך בדיקה חוזרת לתובעת. בעקבות הבדיקה החוזרת, החליטה להפחית בשליש את שיעור הנכות הפסיכיאטרית שקבעה לתובעת בחוות דעתה המקורית, בציינה שהדבר נעשה "מתוך מגמה שלא להתעלם לחלוטין מהאפשרות שייתכן והיה קיים נסיון מצדה להציג תמונה חמורה יותר מכפי שהיא באמת". .בחוות-הדעת המקורית קבעה דר' דורסט כי לתובעת 20% נכות, למשך שלוש שנים מיום התאונה, ומאז דרגת נכות צמיתה של 15%. בשל התקון הופחתה הנכות הצמיתה ל10%-. עומדת בפני איפוא חוות דעתה הרפואית המעודכנת של ד"ר דורסט, המתבססת גם על בדיקה חוזרת של התובעת, שבוצעה שנתיים וארבעה חודשים אחרי הבדיקה הראשונה, המביאה בחשבון את ההשפעות "הזרות". ד"ר דורסט הסבירה את שיקוליה הרפואיים הן בחוות הדעת השניה והן במכתב התשובה (מ- 25/6/97) לשאלות הבהרה נוקבות מטעם ב"כ הנתבעת. ד"ר דורסט הבהירה כי הנכות לא נקבעה על סמך תיאורים ששמעה מפי התובעת דווקא אלא על סמך מכלול שיקולים. בין השאר, הסתמכה על המבדקים הנוירופסיכולוגיים המעידים על הפרעות קוגנטיביות (הפרעה בזכרון, בהתמצאות וכו'), אשר עמדו בפניו של פרופ' רכס. היא ציינה: "מסקנותיי במקרה זה, כבכל חוות-דעת פסיכיאטרית אחרת, מושתתות על הבדיקה הקלינית, ההתרשמות, האנמנזה והתיעוד שהועמד בפני. נראה לי כי לצמצם את הבדיקה הפסיכיאטרית להתרשמות שנקבעת 'על סמך המראה שלה ודרך דיבורה', יש עמה התעלמות מנסיון קליני של מומחה בתחום ומיכולת השוואתו למקרים רבים אחרים שעברו תחת ידיו". אני סומכת ידי על דברים אלו. משבדקה ד"ר דורסט את התובעת פעם שנייה, מתוך מודעות וזהירות מוגברת נוכח כל הדברים שהובאו לידיעתה מאז חוות הדעת הראשונה, ומשתיקנה בעקבות זאת את קביעתה לגבי שיעור הנכות, נחה דעתי שהנכות שנקבעה בה משקפת את מצבה של התובעת. ב"כ התובעת טוענת כנגד שאלות ההבהרה המפורטות, אשר הופנו לד"ר דורסט ע"י ב"כ הנתבעת ב- 1/1/97, שבעקבותיהן ביקשה כאמור לבדוק שוב את התובעת, ואף שינתה את מסקנותיה. ב"כ התובעת סבורה כי הנתבעת השיגה "יתרון בלתי הוגן" ע"י הפניית שאלות אלה לד"ר דורסט, וקובלת על כך שלמעשה התנהל הליך של חקירת המומחית מחוץ לכתלי בית המשפט, ללא פיקוחו של בית המשפט, ומבלי שהיה בידה להציג את התנגדויותיה כבחקירה נגדית רגילה. ב"כ התובעת מפנה לספרו של א' ריבלין ("תאונת הדרכים" מהדורת 1995, בעמ' 384) המציין את הזהירות שיש לנהוג בה בהצגת חומר ראיות לעיון המומחה הרפואי. אך הדברים נאמרו שם בעניין הצגת חומר ראיות לעיון המומחה עוד בטרם כותב הלה את חוות דעתו. לא כן במקרה דנן: ד"ר דורסט כתבה כבר בדצמבר 1994 חוות דעת מפורטת, והשאלות שכנגדן קובלת ב"כ התובעת הופנו אליה כשנתיים אחרי כתיבת חוות הדעת. יוטעם, כי שאלות ההבהרה הותרו בהחלטת בית המשפט (מ16/12/96-) שבה נאמר כי הצגת השאלות מותרת "בהתייחס לעדויות כפי שנשמעו". נמצא, אם כן, כי כבר בהחלטת ביניים זו הותר לב"כ הנתבעת לשאול את ד"ר דורסט שאלות המציגות את העדויות שנשמעו בבית המשפט. הצגת שאלות מפורטות, המעמתות את העובדות שעלו בעדויות מול ממצאיה ומסקנותיה של המומחית, הייתה איפוא צפויה וטבעית בשלב זה ובגדר מהלך הגיוני לאור השוואת העדויות בבית-המשפט לדברים שנמסרו לד"ר דורסט עובר לבדיקה הראשונה. פרופ' רכס לא מצא לנכון להפחית את שיעור הנכות הצמיתה שקבע מלכתחילה, אף כי הופנה גם הוא לעדויות שהכבידו על גירסת התובעת. הוא הבהיר בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 27.7.97, כי הנימוק העיקרי בהערכת נכותה הוא מידת החבלה כפי שהתבטאה ב- CT של המוח וההערכה הקוגניטיבית האובייקטיבית אותה עברה במבחנים הנוירופסיכולוגיים שהראו גם כי "הביצוע אמין, ללא עדות להגזמה או התחזות". לדבריו, התרשמותו האישית מאמינות התובעת היתה משנית לחלוטין. כבר בתשובה לשאלות הבהרה מיום 2.10.94 ציין פרופ' רכס כי הבדיקות הקוגניטיביות נעשות על-פי סטנדרט אחיד ומקובל וסביר כי ההבדלים בין בודק לבודק יהיו קטנים, והדגיש כי הנכות ניתנה על-פי החסר הקוגניטיבי, כפי שנמצא על-ידי גב' גל. כאמור, גם לאחר שהוצגו בפניו "אי הדיוקים" בעדות התובעת, לא ראה לנכון לשנות את מידת הנכות שקבע לתובעת בחוות הדעת המקורית, בהדגישו כי הנכות נסמכת בעיקרה על המבחנים הנוירופסיכולוגיים. הוא אף הוסיף כי ניתן לייחס "אי דיוקים" אלה להפרעות הקוגניטיביות ("קרוב לוודאי שההפרעות הקוגנטיביות הן שגרמו לעיקר אי הדיוקים בעדותה"). ב"כ הנתבעת טוענת לקשיי הסתמכות על המבחנים הנוירופסיכולוגיים ומצביעה על דברי איה גל לפיהם, מאחר שהעברית אינה שפת אמה של התובעת, קשה להעריך במדוייק אם יש פגיעה בתיפקודה הקוגנטיבי. ברם, באותו מקום ציינה גב' גל גם שהדיבור של התובעת היה ספונטני, תקין ושוטף, לא נצפו קשיים במציאת מילים וגם ההבנה היתה תקינה. מכאן שהתובעת שיתפה פעולה במהלך הבדיקות, דבר שגב' גל ציינה מפורשות ואף הוסיפה כי התובעת השקיעה מאמץ בבדיקה. מסקנת הבדיקה היתה כי רוב התיפקודים שמורים, בעיקר תיפקודי שפה, יכולת הפשטה והבנה, ואולם יש פגיעה ניכרת בקשב המיידי, קשיי ריכוז, הפרעה בזכרון והאטה פסיכומוטורית. קשיי השפה לא הפריעו איפוא לגב' גל להגיע למסקנות כוללות בהישען על מומחיותה, כלשנגד עיניה התנהגות התובעת בפניה ותוצאות המבדקים שערכה. אני סבורה כי המסקנות "החיוביות" - המעידות על היכולת של התובעת - מקנות אמינות למסקנות "השליליות", שהוסקו בעת ובעונה אחת ותוך שיתוף פעולה של התובעת, ולכן אני סומכת ידי על כלל המסקנות. אני רואה לנכון להדגיש כאן כי קשיי להישען על חוות הדעת של פרופ' רכס - שהשתקפו בהחלטה למנות מומחה נוסף - נבעו מהעובדה שלנגד עיניו של פרופ' רכס עמדה חוות הדעת של לין ספידי מטעם התובעת. פרופ' רכס הביע אמנם את אמונו המקצועי והאישי המלא במקצועיותה של לין ספידי, ומדבריו השתמעה התנגדות לכל פקפוק ביושרה המקצועי. הוא גם הסביר באופן משכנע, כאמור, שחוות דעתו התבססה על מבדקים אובייקטיביים, ולא ניתן בה משקל מכריע לתיאורים שנשמעו בעת הבדיקות מפי התובעת. ואולם ראיתי קושי להישען על חוות הדעת של פרופ' רכס, בשל הפגיעה בכלל החשוב הנוגע לעבודתו של מומחה מטעם בית המשפט, שעמדה בפניו חוות-דעת רפואית מטעם צד אחד בלבד. בנסיבות אלו בחרתי בדרך של מינוי מומחה נוסף. מכל מקום, לשיטתי, חוות הדעת של דר' קורן-לובצקי מסירה לענין הנכות הנוירולוגית כל ספק. יש בה כשלעצמה, בכל מקרה, כדי להצדיק את הנכות הנוירולוגית שנקבעה לתובעת. דר' קורן-לובצקי הבהירה כי הסתמכה לא רק על דברים ששמעה מפי התובעת אלא על בדיקת סי.טי סקאן אשר הראתה פגיעת ראש חבלתית. פגיעה זו עלתה בקנה אחד עם תלונות התובעת, כפי שציינה בתשובותיה על שאלות ההבהרה מיום 2.2.99, באומרה: "לא נראה לי שבן אדם מבוגר עם פגיעה חבלתית כמו שנראה ב-.T.C של גב', היה חי ללא תלונות". ומוסיפה דר' קורן לובצקי: "אם היא לא היתה מתלוננת בעצמה, הייתי שולחת אותה לבדיקה נוירופסיכולוגית וקובעת בהתאם לממצאים". אשר לטענת באת-כוח הנתבעת שהממצא הנוסף ב- סי.טי. סקאן מ- 18.5.98 אינו קשור לתאונה, שהרי לא הופיע ב-סי.טי. סקאן מ- 7/93 (שבוצע כחודשיים לאחר התאונה) הבהירה ד"ר קורן לובצקי: "אין שום תיעוד קליני על אירוע מוחי חדש פרונטאלי ימני. ה- סי.טי. מ- 7/93 בוצע כחודשיים לאחר התאונה, וקרוב לוודאי זאת הסיבה שהנזק המוחי שנגרם כתוצאה מהתאונה לא היה סופי אז ורק נראה במלואו היום". נחה דעתי לאור תשובה זו, כי היה ביד ד"ר קורן-לובצקי להתבסס על אותו ממצא אובייקטיבי, אף שלא התגלה בתקופה הסמוכה לתאונה. ד"ר קורן-לובצקי השיבה לשאלת הבהרה של ב"כ הנתבעת כי אילו ידעה שהתובעת מתפקדת באופן תקין בדברים הבאים: לצאת מהבית, לטייל ברחוב, לנהוג, לבשל, היתה מורידה את אחוזי הנכות ל- 15%. נראה אפוא כי גם ד"ר קורן-לובצקי לא סברה שאותן עדויות, שבהן נמצאה לכאורה סתירה או אי עקביות בדברי התובעת, מצדיקות שינוי משמעותי בנושא קביעת הנכות. אבהיר, בכל מקרה, שאין לקבוע כעובדה, שהתובעת מתפקדת באופן תקין באותם תחומים שנמנו לעיל. אכן התובעת נראתה ע"י החוקר נוהגת מספר מטרים ויושבת במושב הקדמי של המכונית ומהימנה עלי עדותו, אך אין בכך כדי לשלול קשיים בתפקוד, באותם תחומים. לענין זה אוסיף כי בצפת, בעת שצפה בה החוקר, נמצאה יחד עם בעלה, והוא זה שנהג לביתם. ממצב זה אין להסיק, איפוא, שהיא מתפקדת באופן תקין בכל הנוגע לנהיגה. לכן, איני סבורה כי ההערה של ד"ר קורן-לובצקי בענין הפחתת הנכות - כאשר היא חוברת לראיות שבתיק לגבי התפקוד בפועל - צריכה להביא להפחתת הנכות הרפואית הנוירולוגית כפי שנקבעה על ידה וגם ע"י פרופ' רכס. להבנתי, שתי חוות הדעת, של פרופ' רכס ושל ד"ר קורן-לובצקי, תומכות זו בזו, והתוצאה של שתיהן היא שהתובעת זכאית לקביעת הנכות הנוירולוגית בשיעור של 20%. ד"ר קורן-לובצקי הבהירה כי אין חפיפה בין הנכות הנוירולוגית לבין הנכות הפסיכיאטרית (תשובתה לשאלה 6 לשאלות ההבהרה מיום 6.1.99). מדבריה עלה כי אף שיש חפיפה בין הנכויות בקשר לתלונות של החולה, מדובר בנכויות רפואיות שונות. זו היתה גם דעתו של פרופ' רכס שבהבהרתו לענין זה ציין שהנכות הפסיכיאטרית כוללת בין היתר תסמונת פוסט-טראומתית, דכאון תגובתי והתקפי חרדה (תשובות לשאלות הבהרה מיום 29.1.95). אציין כי גם פרופ' רכס וגם ד"ר דורסט הדגישו את מידת החבלה שנגרמה בתאונה, בצד ההערכה הקוגנטיבית האובייקטיבית. באת-כוח הנתבעת טוענת כי מידת הפגיעה בתאונה אינה יכולה להיות משמעותית בהקשר זה, בהצביעה על השיקול ההגיוני שמכל חבלה ניתן להירפא ולכן אין הנזק הראשוני מעיד על המצב בפועל לאחר תהליך החלמה. ואולם, נראה כי שני המומחים סברו, על-פי מומחיותם, כי לחבלה הראשונית משמעות בהערכת אמינות תלונות התובעת, וכי הן משקפות את מצבה. נראה לי כי גם בתחום זה יש לסמוך על מומחיותם. בסיכום הדיון בדבר הנכויות הרפואיות אני רואה לנכון להתעכב על טענה של ב"כ הנתבעת לענין השפעת המגמתיות של התובעת על קביעת הנכויות ע"י המומחים. ב"כ הנתבעת תמהה, מדוע בכל זאת זכרה התובעת בביהמ"ש אך לא סיפרה לד"ר דורסט עובדות לחיוב כגון: חייה עם בעלה (לאחר פרידה קודמת), למודי הבן בארה"ב, החזרה בתשובה כפתח לחיים חדשים, הבית החדש עם הגינה בצפת. לדבריה, קשה להניח שהתובעת שכחה לספר למומחית פרטים כה בסיסיים כתוצאה מהנכות וסביר הרבה יותר כי מדובר בחוסר מהימנות ובנסיון מגמתי להטות את תוצאת המשפט לטובתה. היא מדגישה כי לא ניכרו בעיות זכרון כלשהן בביהמ"ש כאשר התובעת ידעה לספר פרטים קונקרטיים על חייה. ב"כ הנתבעת סבורה שבנסיבות אלו ההפניה של ד"ר דורסט לחוות הדעת הנוירופסיכולוגית, אין די בה כדי לשכנע שאכן צדקה באבחנתה הכוללת. כאמור, גם פרופ' רכס קשר את "אי הדיוקים" שנתגלו בעדות התובעת לפגיעה בתאונה. אני סבורה כי אכן יש טעם בטענות ב"כ הנתבעת, בכל הנוגע למגמתיות התיאורים של התובעת ושל עדיה. ואולם, השתכנעתי כי קביעת המומחים מושתתת בכל זאת על בסיס מוצק. גם אם התובעת הגזימה בתיאוריה, הרי בסופו של דבר, כפי שהוסבר לעיל, היה יסוד אובייקטיבי לקביעת המומחים. איני סבורה שהיה ביד התובעת להוליך אותם שולל. ב"כ הנתבעת עשתה כל מאמץ בדרך שיטתית ומעמיקה להצביע על הפגמים בעדויות המומחים. ואולם, אף שטענותיה היו טובות וראויות לבדיקה, מסקנתי היא כי בסופו של דבר ראוי לסמוך במקרה דנן על מומחיות המומחים. מקובלות עלי אפוא הנכויות הרפואיות, כפי שנקבעו על-ידי המומחים. 3. הנכות התפקודית אעבור עתה להיבטים התיפקודיים: כפי שעלה מחוות הדעת של פרופ' רכס, תלונות התובעת לאחר התאונה התייחסו לכאבי ראש, למצבי בלבול ושכחה וכן לעצבנות. מחוות הדעת של ד"ר דורסט עלתה גם בעית דכאון ופגיעה בערך העצמי. בפני ד"ר דורסט התבטאה התובעת: "הייתי בן אדם, הייתי מאושרת, היתה לי גאווה במקצוע ובעבודה... מאז אני לא בן אדם, לא כלום, אין חיים". עד לתאונה עבדה התובעת בבית האבות נווה עמית של קופת חולים מאוחדת והשתכרה ברוטו כ1,900- ש"ח לחודש (בחודש שלפני התאונה השתכרה 1914 ש"ח, במרץ - 1,775 ש"ח ובפברואר 2,007 ש"ח). מאז התאונה חדלה לעבוד בכלל. כחצי שנה לאחר התאונה עברה התובעת לצפת. בעלה של התובעת תאר את המעבר לצפת כקשור בצורך של התובעת להיות מרוחקת ממקום האירוע, עם אנשים אחרים (פרו' מיום 27.3.96, עמ' 4). התובעת תארה את מצבה לאחר התאונה (פר' מיום 11.12.95 עמ' 6), כדלקמן: כאבי ראש כל הזמן, במיוחד כאשר היא מתרגזת ומתעצבנת, חולשה גדולה מאוד שבגינה היא כל הזמן רוצה לשכב, קשיים בביצוע עבודות הבית ("מיד אני צריכה לשכב, אני עוזבת מיד ושוכבת"). התובעת סיפרה כי חצי שנה לאחר התאונה אמרו רופאיה ("כשעשיתי מאמצים גדולים", שם, ש' 8), שתוכל לחזור לעבודה ל4- שעות, ואולם מנהל בית האבות לא הסכים לקבל אותה ל4- שעות, מאחר שבאותו תפקיד דרושה עובדת ל8- שעות. מעדות עובדי בית האבות עולה כי העבודה שביצעה התובעת דורשת קבלת אחריות, ריכוז ומתן תשומת לב. מר קצנלבוגן, מנהל בית האבות, תאר את מהות התפקיד כדלקמן: "העבודה... לא היתה עבודת פקידות. היתה מוטלת עליה אחריות. היא לא פיקחה על עובדים. היתה אם בית לפני הצהרים (אישה אחרת) והתובעת היתה אחר הצהרים. היא היתה צריכה לדאוג להחזקת הבית אם מצאה שמשהו לא בסדר. לא בהכרח הסתובבה כל הזמן, אבל כמובן שהסתובבה. העבודה היתה משולבת. קיבלה מאם הבית רשימות מי חולה, מה צריך לטפל, והיתה דואגת לכל אחד שהיה זקוק. זו עבודה אחראית ומעייפת. כשעבדה, היו בבית האבות 130, 107 דירות, אבל היו ימים שלא היה לה מה לעשות, סתם הסתובבה, לא היתה צריכה לעבוד ליד מכונת כתיבה, אלא היתה מעורבת בבית האבות".(פר' מיום 11.12.95 עמ' 1 ש 29-20). העדה הלן פטשניק היתה אחראית על השרות הסוציאלי בבית האבות. לדבריה, בהגיע התובעת, היתה מוסרת לה מה שהתרחש באותו יום, ובכלל זה על המקרים הקשים הזקוקים לטיפול והתובעת מסרה לה דיווח למחרת. אחריות התובעת כללה גם את צוות המטבח וטיפולה היה "גם נפשי וגם פיזי" (פרו' מיום 27.3.96 עמ' 1). על-פי תיאור העדה, בבית האבות שהו 40 חולים במחלקה הסיעודית והיו עוד 5 קומות של אנשים עצמאיים, כולם קשישים. מהראיות לעניין העבודה בבית-האבות עולה כי הוטל על התובעת, בהגיעה בשעות אחה"צ, לדאוג לכך שהשוהים במקום, מהם חולים, יטופלו באופן הנאות. אין ספק שמדובר בעבודה הדורשת ריכוז והקשבה, בצד האחריות לסיפוק מגוון הצרכים של אנשים רבים במצב תלות. בהתחשב בדרישות אלו, אני סבורה שנבצר מהתובעת לאחר התאונה לחזור ולבצע אותה עבודה. לא זו בלבד שנפגעה במקצת שמיעתה, אלא בשל קשייה הנוירולוגיים והפסיכיאטריים יכולתה לעמוד בקשר טוב עם השוהים בבית האבות ולסייע להם על-ידי הקשבתה ותושיתה נפגעה באופן משמעותי. מסקנה זו נשענת גם על הערכתם של פרופ' רכס וד"ר דורסט שהכירו באי יכולתה של התובעת לחזור לעבודתה לאחר התאונה. ד"ר דורסט כתבה בהמשך לחוות הדעת הראשונה: "אדם הסובל מתסמונת פוסט טראומתית ומדכאון, קשה לו מאוד לעשות הסבה מקצועית, מה גם שמדובר באשה לא צעירה, וכידוע, עם הגיל, מידת הגמישות וכושר העמידות בשינויים תעסוקתיים, קשים יותר" (תשובות לשאלות הבהרה מיום 15.2.95). אני סבורה שיש מקום לאמץ הערכה זו, אף כי ד"ר דורסט הפחיתה אחר-כך את הנכות הרפואית הצמיתה. ד"ר דורסט ציינה בתשובה לשאלות הבהרה (מיום 27.5.97) כי מצאה בבדיקתה החוזרת את הנבדקת עדיין במצב של דכאון חרדתי המשולב בתסמינים פוסט טראומתיים. גם פרופ' רכס ציין כי בהתחשב בגילה המתקדם של התובעת, יש בהפרעות שמצא כדי למנוע לחלוטין את עבודתה מחוץ לבית (תשובות ההבהרה מיום 29.1.95). הערכתם של המומחים הרפואיים שמונו מבססת אפוא לא רק את אי חזרתה של התובעת לעבודה בה עסקה, אלא גם את אי השתלבותה בעבודה אחרת, לנוכח הקושי הנובע מגילה הגבוה. העובדה שהתובעת לא פסלה את אפשרות השיבה לעבודה אינה סותרת מסקנה זו. מהראיות עלה כי אהבה את מקום עבודתה, הדעת נותנת שחששה לאבדו. מכל מקום, רצונה כשלעצמו לא מעיד על יכולתה לבצע עבודתה במקום העבודה הקודם וגם לא על יכולתה למצוא עבודה במקום אחר. בשל המגבלה הנגזרת מנכותה הרפואית הגבוהה ובשל גילה הגבוה יש מקום לקבוע כי התובעת נפלטה ממעגל העבודה בגלל התאונה. 4. שאלת גיל הפרישה . עניין נוסף העומד במחלוקת בין הצדדים הוא שאלת גיל הפרישה של התובעת אלמלא התאונה. ב"כ התובעת מפנה לספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף לתמיכה בטענתה בדבר הסטיה מגיל הפרישה הסטנדארטי, כפי שעולה מהפסיקה שהובאה שם (בעמ' 250 ואילך, למהדורת 1997). כדי שבית המשפט יסטה מגיל זה, על הצדדים להביא בפניו ראיות בדבר נסיבות מיוחדות המבססות חריגה צפויה לגבי הניזוק. כך, הוכחת גיל פרישה מיוחד בענף שלם (כוחות הביטחון למשל מזה, או שפיטה מזה), שבו מועסק תובע, עשויה להוות ראיה בעלת משקל לקיומן של נסיבות מיוחדות כאלו (קציר, שם, 252). גם גילו הגבוה של התובע (מעל גיל הפרישה או סמוך לו) עשוי לפתוח פתח לטענה שיש לחרוג כלפי מעלה מגיל הפרישה הסטנדארטי. "ככל שאדם בגיר יותר, עולה ומתרחק גיל הפרישה (או המיתה) הצפוי לו" (ע"א 491/64 אקשטיין נ' הטכניון, פ"ד יט(1) 525, 529-530). ב"כ התובעת מבקשת להיתלות בעדותו של מנהל בית האבות שבו עבדה לפני התאונה, כדי להראות קיום נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מגיל הפרישה המקובל. האחרון אמנם העיד (פרו' מיום 11/12/95 בעמ' 2) כי מבחינתו היה מעסיק את התובעת מעבר לגיל 60, ואולי אף עד גיל 75. חרף העדות האמורה - ועמה העדויות לפיהן התובעת אהבה את עבודתה ולא הביעה רצון כלשהו לפרוש לפני מועד הפרישה - איני סבורה שמונחות בפני ראיות המבססות גיל פרישה חריג. מנהל בית-האבות ציין גם, כאמור לעיל, כי עבודת התובעת הייתה עבודה אחראית ומעייפת. אכן בד"כ אין מקום להניח (ר' קציר שם, 250) שעקב עבודתו הקשה של התובע, יחליף את מקצועו בטרם יגיע לגיל הפרישה. אך אני סבורה שיש קשר בין הנכונות והיכולת של אדם להמשיך ולעבוד לאחר גיל הפרישה ובין סוג העבודה. הדעת נותנת כי עבודה קשה מעודדת פרישה במועד. אשר לטענה לפיה סביר שהתובעת היתה רוצה להמשיך לעבוד בשל כך שאין לה זכויות פנסיה אציין, כי לא מצויה בפני תשתית ראייתית המבססת טענה שלא עומדים לתובעת מקורות הכנסה, לרבות זכויות פנסיה שאינן קשורות בבית האבות. ומכל מקום, לא רק רצון התובעת מכריע לענין זה. כך לא הוכח שבית האבות מעסיק דווקא עובדים קשישים מעל גיל הפרישה (כשבמשמרת הבוקר עבדה, אישה "צעירה מאוד", כעדותו של מנהל בית האבות, שם). לעניין זה למדנו מפי התובעת כי הוא לא הסכים לכך שתפחית את שעות העבודה מתחת ל8- שעות. הגם שמנהל בית האבות העיד על כך שהיה ממשיך להעסיק את התובעת מעבר לגיל 60, לא הובאה כל ראיה על כוונה רצינית (או על יכולת) מצד קופת חולים מאוחדת, שהיא מעסיקה ציבורית, להעסיקה מעבר לגיל 65. מעדותה של העובדת הסוציאלית במקום (פרו' מ27/3/96- עמ' 2) עולה דווקא כי לא היו עובדים מבוגרים יותר מגיל 60 בבית האבות בתפקידים דומים לאלו של התובעת. לכן איני רואה באמירה הכללית של מנהל בית האבות אמירה שדי בה להצדיק את הקביעה שהתובעת היתה ממשיכה לעבוד בבית האבות מעבר לגיל 65. מסקנה זו מייתרת את הדיון במידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת בעתיד, כיון שהתובעת עברה לא מכבר את גיל 65. 5. עזרת הזולת מגבלותיה התפקודיות של התובעת רלבנטיות גם לפיצוי בגין עזרת הזולת. בעניין זה יש להכריע, בין השאר, בין העדויות השונות על אודות מצבה של התובעת בתקופה הסמוכה לתאונה: האם התהלכה ברחוב ללא מגבלה כבר כחודשיים-שלושה לאחר התאונה, כטענת העדה מזל אלפסי (פר' מיום 16.12.96, עמ' 1), או שהיתה מוגבלת כל כך, עד שנזקקה לסיעוד ולעזרה מסיבית בפעולות בתוך ביתה, וגם מחוצה לו. יש גם לקבוע דבר הקשר הסיבתי בין הסיוע לבין התאונה, לגבי התקופה המאוחרת יותר. על-פי גרסת התובעת הסתייעה בשכנותיה אולגה ואימה ריבה. אולגה העידה כי אחרי התאונה עזרה לה להתקלח וגם בבישול. היא הוסיפה: "לא כל יום רחצתי אותה. אמא שלי היתה רוחצת אותה" (שם, עמ' 4 שורה 6), והבהירה: "אחרי כשלושה-ארבעה חודשים, התחילה לאט לאט להתרחץ". ואולם התחוור שגם לפני התאונה היתה אולגה עוזרת לתובעת פעמיים בשבוע, כל פעם שעתיים: "היא לא יכלה לעשות דברים כאלה, כי היא אישה מבוגרת" (פר' מיום 11.12.95 עמ' 3 שורה 15). "בעיקר עזרתי בנקיון, שוטפת רצפה, רוחצת שרותים, כלים לא, קניות לפעמים, מבשלת לא. כל זה לפני התאונה. אחרי התאונה, כל יום שעה, או אני או אמי... כשהייתי בבית היו עמה גם בעלה וחמותה". גב' ריבה יואבובה, היא אמה של אולגה, העידה (פרו' מיום 28.10.96) כי גם היא וגם בתה עבדו אצל התובעת בבית, רחצו אותה וגם הלכו איתה לרופאים. לדברי ריבה, גם אחרי "כמעט שנה".(שם, עמ' 2 שורה 19). ריבה שללה את האפשרות שאולגה בתה עבדה אצל התובעת לפני התאונה. עדות השתיים מעוררת קושי גם ביחס לעריכת קניות. כך הבת אולגה העידה שהיא ובעלה של התובעת היו עורכים קניות, אך גם האם ריבה העידה שערכה קניות במרכול (סופר). האם נשאלה "כלומר, הבת עשתה קניה בשוק ואת בסופר?", והשיבה בחיוב. בכל מקרה, לא ברור מדוע היה צורך בעזרה בקניות דווקא, כאשר גם בעלה של התובעת היה אז בבית. ב"כ הנתבעת מצביעה גם על כך שבביתה של התובעת שהתה גם חמותה, שהתקשתה ללכת (פר' מיום 11.12.95, עמ' 3 ש' 28-30). עדויות אולגה וריבה רלבנטיות, כאמור, לתקופה שקדמה למעבר התובעת, באוגוסט 1994, לצפת. על-פי עדות התובעת מאז שעברה לצפת, היא נזקקת לעזרה פעם בשבוע לנקיון יסודי (שם, שורה 19) ובעלה מבשל (פרו' מיום 12.2.96 עמ' 2 שורה 19). בעדות זו תמך בעלה של התובעת. ואולם, הצורך הנמשך בסיוע הזולת לא נתמך ע"י המומחים הרפואיים. פרופ' רכס ענה נחרצות בתשובותיו מ - 29/1/95 לשאלות הבהרה, כי התובעת מסוגלת לתפקד בביתה, בהתאם לגילה ולמצבה, חרף נכותה. גם ד"ר דורסט קבעה בתשובה (מ- 15/2/95) לשאלות דומות, כי התובעת מסוגלת לתפקד בביתה ולבצע את עבודות הבית ברמה סבירה, בהתאם לגילה ולמגבלותיה. כל זאת קבעה עוד לפני שבדקה שוב את התובעת. כמו כן, עלה מעדות אולגה, שגם קודם לתאונה נזקקה התובעת לעזרת הזולת, ומעדות החוקר עלה שאין התובעת נרתעת מבישול לאחר התאונה. יצויין כי נפילותיה של התובעת, הנקשרות ע"י באת כוחה לצורך בסיוע הזולת, אינן קשורות לתאונה.על-פי תיעוד רפואי, הדבר קרה לה גם קודם לתאונה, ומכל מקום אלו לא נקשרו ע"י המומחים הרפואיים לתאונה. לכן גם כל טענה לסיוע הנסמכת על צורך להגן עליה מפני נפילה דינה להידחות. אין לתובעת בעיה פיזית שנגרמה בתאונה, שבגינה תתקשה לבצע מטלות בבית. ואולם, אף כי המומחים הרפואיים לא שללו את יכולתה של התובעת לתפקד במסגרת הבית, הרי עלתה, במיוחד מחוות הדעת של ד"ר דורסט, בעיית האפקט הדכאוני של התאונה וגם בעיית הפגיעה הקוגניטיבית, בעיות שיש בהן כדי לפגוע בתפקוד התובעת במטלות הדורשות ריכוז. לכן מסיבה זו יש להכיר בצורך בסיוע בהיקף לא גדול בין לעבר ובין לעתיד. מכל מקום, בתקופה הסמוכה לתאונה, ולו רק בשל החבלה הגופנית שנגרמה, הדעת נותנת שהתובעת נזקקה לעזרת הזולת בהיקף משמעותי, עזרה שהצורך בה, כתוצאה מהתאונה, פחת והלך עם חלוף הזמן. 6. טיפול פסיכיאטרי ד"ר דורסט סברה כי יש מקום ליתן לתובעת טיפול פסיכיאטרי רציף כדי לשפר את מצבה. כך כתבה בחוות-הדעת הראשונה, ולא שינתה. בתשובות לשאלות הבהרה מיום 18.5.95 חזרה ד"ר דורסט על קביעתה שהתובעת זקוקה לטיפול פסיכיאטרי "קבוע ורציף" בתחילה בתדירות של אחת לשבוע. היא הוסיפה כי המסגרת הטיפולית המתאימה ביותר היא מסגרת שירותי הבריאות הציבוריים במימון קופת-חולים (כולל תרופות).אשר לטיפול התרופתי ציינה, כי קרוב לוודאי שהתובעת תוכל להפיק תועלת מטיפול אנטי דכאוני ואנטי חרדתי, אשר קיים בכל קופות החולים. ואולם, כעולה מתעודת עובד צבור שהוגשה לענין זה, התובעת הגיעה למרפאה בצפת פעמים ספורות - ב27.6.95-, ב1.8.95- ו5.9.95 ומאז לא יספה. לפי הסברה, התקשתה להגיע לטיפול מאחר שלא היה מי שילווה אותה. הסבר זה אינו מתקבל על הדעת, לנוכח הסיוע שקיבלה מבעלה, והעובדה שלבני הזוג רכב. ב"כ התובעת טוענת כי התובעת לא תקבל את הטיפול הדרוש בקופת-החולים למרות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ואולם גם התובעת עצמה העידה (11/12/95) כי קיבלה טיפולים פסיכיאטריים דרך קופ"ח. גם ד"ר דורסט סברה כאמור כי זו המסגרת המתאימה. איני סבורה שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה, שלגביו לא הוכחה הוצאה כלשהי, מה עוד שהתובעת לא הראתה כלל שהיא נזקקת לטיפולים מאז 1995. לאור האמור אני פוסקת לתובעת פיצויים כדלקמן: נזק שאינו נזק של ממון: יחושב על-פי הנכויות הרפואיות שצויינו לעיל (לאחר שקלול), הפחתת גיל, 9 ימי אשפוז, בצירוף ריבית מיום התאונה. הפסד השתכרות בעבר: כאמור לעיל, יש מקום לפצות את התובעת בגין פליטתה משוק העבודה פיצוי מלא מאז התאונה ועד לגיל 65. החישוב ייעשה עפ"י המשכורת שצוינה לעיל, ובהתאם להתפתחות השכר במשק בתקופה הרלבנטית. אציין כי ב"כ הנתבעת מצביעה בהקשר לעדכון השכר על הלכת ע"א 110/80 גבאי נ. וליס פ"ד ל"ו(1) 449 (462 מול ד-ה) ומבקשת שהעדכון ייעשה בהצמדה חלקית למדד בשיעור של 80%. ואולם ההלכה הנזכרת מתבססת על העדר ראייה בדבר עליית השכר הריאלית (שם, מול ד'). לשיטתי ראייה כזו מצויה בפני מכח ידיעה שיפוטית לגבי התפתחות השכר הריאלי על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטיסטיקה. לא יהא זה צודק, בהתחשב בעליית השכר הריאלי בפועל בתקופה שבה מדובר, להפחית את הפיצוי באופן שרירותי מבלי להתחשב במציאות. על-פי השיקולים שפורטו אני פוסקת לתובעת 216,800 ש"ח (להיום). הפסד השתכרות לעתיד: כאמור לעיל, לא ראיתי סיבה לקבוע כי גיל הפרישה ההולם את הנסיבות במקרה שלפני - עולה על גיל 65 - ולכן איני רואה לנכון לפסוק סכומי כסף כלשהם בגין הפסד ההשתכרות בעתיד. עזרת הזולת: לאור השיקולים שפורטו, אני פוסקת לתובעת בגין עזרת הזולת בעבר, סכום של 8,000 ש"ח (להיום) ולעתיד סכום של 4,000 ש"ח (להיום). ניכוי תשלום תכוף: ביום 10.7.94 קיבלה התובעת סכום של 12,000 ש"ח. סכום זה יש לנכות מהפיצוי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו. כן תשלם הנתבעת הוצאות המשפט (מיום תשלומן), לרבות הוצאות המומחים מטעם בית-המשפט (ובכלל זה התשלום ששולם בעבור חוות-הדעת הנוירולוגית של פרופ' רכס), וכן תשלם שכר-טרחת עו"ד בסך 13% מהסכומים שנפסקו (על התשלום התכוף ישולם שכ"ט בשיעור של 11%). תאונת דרכים