פגיעה באותו איבר בגוף בשתי תאונות שונות - נזקי גוף

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה באותו איבר בגוף בשתי תאונות שונות: 1. התובעת ילידת 18.9.56, מתווכת מקרקעין במקצועה, נחבלה בברך ימין ביום 23.11.06, עת נסעה ברכבה של נתבעת מס' 1 (להלן "הרכב"), שהיה מבוטח בביטוח חובה על ידי נתבעת מס' 2 (להלן "מגדל"). ( האירוע הנ"ל ייקרא להלן "התאונה הראשונה"). 50 ימים לאחר מכן, נחבלה התובעת באותה ברך תוך כדי ירידה ממדרכה (האירוע הנ"ל ייקרא להלן "התאונה השנייה"). השאלה העומדת על הפרק היא האם הנתבעות חבות כלפי התובעת בגין מלוא נזקיה בברך, לרבות אלה הנובעים מהתאונה השנייה, מכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן "החוק" או "חוק הפיצויים"), או מכח עקרון "הגולגולת הדקה", או מכח דוקטרינת "הנזק התוצאתי", או שמא הנזק בתאונה השנייה הינו נזק הנובע מאירוע תאונתי נפרד, שאין לשייכו לתאונה הראשונה, ואין להטיל על הנתבעות אחריות בגינו? 2. העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן: התאונה הראשונה אירעה עת החלה התובעת בעלייה לרכב במטרה להתיישב במושב האחורי, ובטרם השלימה את כניסתה, החל הרכב בנסיעה והיא נפלה על הקרקע ונחבלה בעיקר בברך ימין. אין מחלוקת כי עסקינן בתאונת דרכים על פי החוק, וכי מגדל, כמבטחת הרכב בביטוח חובה, אחראית כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מתאונה זו. 3. ממקום התאונה הובהלה התובעת באמבולנס לבית חולים "כרמל" בחיפה, שם אובחן אצלה שבר של הפיקה בברך ימין. היא עברה ניתוח לשחזור פתוח של השבר, והשבר קובע עם חוטי מתכת ורגלה קובעה בגבס. לאחר אשפוז של 4 ימים, היא שוחררה לביתה עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי. 4. בתחילת חודש 1/07 הוסר הגבס מרגלה של התובעת. ביום 10.1.07, היינו כ- 50 ימים לאחר התאונה הראשונה, נאלצה התובעת לנסוע בדחיפות לבלגיה לצורך חתימה על מסמכים. לגרסתה, ביום 12.1.07, תוך כדי ירידה ממדרכה ברחוב בבריסל, היא הרגישה חוסר יציבות וקריסה של הברך, והתיישבה על הכביש. היא פונתה לבית חולים מקומי, וביום 14.1.07 הוטסה לארץ ישירות לבית חולים "כרמל". בבדיקה אובחנה התפרקות של חלק מהקיבוע הפנימי של הברך וכן התפרקות של חלק מהשבר, עברה ניתוח נוסף לברך, בוצע קיבוע פנימי חדש עם חוטי מתכת, רגלה קובעה בגבס ארוך, ושוחררה לביתה לאחר 5 ימי אשפוז. 5. ד"ר יעקב גורדון אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, בדק את התובעת, וקבע בחוות דעתו (מ/1) כדלקמן: "לסיכום: שתי הפגיעות הנדונות (ב- 23.6.06 + ב- 12.1.07) הותירו השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות. המצב מתאים למתואר בפריט 35 (1) "ב". היות ו-2 הפגיעות היו באותו המקום בגוף (הפיקה הימנית) ובסמיכות אחת לשנייה - קשה לקבוע את החלק המדויק של כל אחת מהן. הרי מחד גיסא, אילו לאחר התאונה הראשונה החיבור היה מלא והקבוע הפנימי היה חזק, סביר להניח כי לא הייתה נגרמת התפרקות הקבוע הפנימי כתוצאה מסיבוב הברך ב- 12.1.07. מאידך גיסא, אילו לא היה סיבוב הברך ב- 12.1.07 - הרי יתכן ולא הייתה נגרמת התפרקות הקבוע הפנימי ולא היה צורך בנתוח נוסף לחיזוק הקבוע הפנימי. בנסיבות אלה, לדעתי, יש לייחס מחצית הנכות לתאונת הדרכים ב- 23.11.06 ומחצית שנייה - לתאונה בחו"ח ב- 12.1.07, ואז הסבירות של הטעות לכל צד תהייה שווה ולא מכוונת. אי לכך אני מעריך את נכותה הצמיתה כתוצאה מהתאונה הנדונה לעיל: בגין מצב לאחר שבר ונתוחים בברך הימנית, מלווה בהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות לפי פריט 35 (1) "ב" - 10% כאשר מחצית הנכות - 5% (חמישה אחוז) עבור התאונה הראשונה ומחצית - 5% (חמישה אחוז) עבור התאונה השנייה" (ההדגשות הינן במקור, כ. ג') לד"ר גורדון נשלחו שאלות הבהרה, והוא זומן לחקירה על ידי ב"כ התובעת. 6. טענות הצדדים התובעת טענה כי החלוקה שביצע ד"ר גורדון מבחינה רפואית הינה מלאכותית ואינה נכונה, ומכל מקום אינה רלוונטית מבחינה משפטית בהליך המתנהל על פי חוק הפיצויים. לטענתה, התאונה השנייה נגרמה כתוצאה מהתפרקות הקיבוע הפנימי בברך שלא היה די חזק, ולאור העובדה שהשבר בברך טרם התאחה לאחר התאונה הראשונה. אי לכך עסקינן בנזק הנובע מהתאונה הראשונה, ומשכך, הוא נופל באחריותן של הנתבעות מכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק. לחילופין טענה התובעת כי בפנינו מצב של "גולגולת דקה" המחייב את הנתבעות לשאת במלוא הנזק שנגרם לתובעת בעקבות שתי התאונות הנדונות, ולחילופי חילופין, עסקינן בנזק מתמשך ו/או תוצאתי של התאונה הראשונה, שהאחריות בגינו חלה על הנתבעות. אי לכך, טענה התובעת כי הנתבעות חבות כלפיה בגין מלוא הנכות שנקבעה על ידי ד"ר גורדון, בשיעור של 10%. 7. הנתבעות לעומתה טענו כי הנזק בתאונה השנייה לא נגרם כתוצאה מהתפרקות השבר ו/או הקיבוע הפנימי כטענת התובעת, אלא כתוצאה מאירוע של "פספוס מדרגה" על ידי התובעת כפי שהוכח מהראיות. במצב דברים זה, טענו הנתבעות כי עסקינן באירוע תאונתי נפרד, אשר יצר נזק נפרד שאין לשייכו לתאונה הראשונה. עוד טענו כי אין תחולה של עקרון ייחוד העילה על המקרה שבפנינו, שכן הנזק בתאונה השנייה, הגם שהוא דומה באופיו ובמיקומו לנזק בתאונה הראשונה, הוא לא נבע מהתאונה הראשונה, אינו קשור אליה, ואינו נמצא במתחם הסיכון שהמחוקק רצה להגן עליו במסגרת חוק הפיצויים. אי לכך, טענו הנתבעות כי אחריותן כלפי התובעת מוגבלת אך ורק לנזק שנגרם לה בעקבות התאונה הראשונה, ואשר הועמד על ידי ד"ר גורדון על שיעור של 5%. 8. המסגרת הנורמטיבית בטרם אדון בטענות הצדדים, ראיתי לנכון לעמוד בקצרה על ההבחנה בין שלושת הטענות המשפטיות שהועלו על ידי התובעת, והרלוונטיות שלהן לתאונות הנדונות בענייננו. עקרון ייחוד העילה לפי סעיף 8 לחוק הפלת"ד חל כאשר עסקינן בשני אירועים, הראשון תאונת דרכים המקימה לנפגע זכות תביעה על פי החוק, והשני אירוע עוולתי מאוחר, שגרמו נזק גוף לנפגע. במקרה זה קבע המחוקק כי לנפגע לא תהיה עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי יש לייחס את מלוא הנזק למבטח השימוש ברכב, וזו לשונו של סעיף 8(א) לחוק: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון" השיקולים התכליתיים שעמדו לנגד עיני המחוקק בחקיקתו סעיף 8 הנ"ל, פורטו בהרחבה בע"א 3765/95 אכרם חוסיין ואח' נ' ד"ר שלמה טורם ואח', פ"ד נ(5), 573. 9. לצורך החלת עקרון ייחוד העילה יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הנזק המאוחר לבין תאונת הדרכים, ובמילים אחרות, שהנזק המאוחר לא היה נגרם בלעדי תאונת הדרכים ו/או בלעדי הפגיעה שנגרמה בעקבותיה. בנוסף, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי, היינו שהנזק הסופי הינו במתחם הסיכון שהמחוקק רצה להגן עליו מפני השימוש ברכב, או במתחם צפיותו של המשתמש ברכב. עקרון זה הוחל בפסיקה, במקרים שבהם הוחמר מצבו הבריאותי של הנפגע עקב טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת דרכים והוכח כי הפגיעה המאוחרת נבעה מהפגיעה הראשונית, והנני מפנה בהקשר זה לע"א 3765/95 שהוזכר לעיל, וכן לדברים שנאמרו בע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח', פ"ד נז(6), 656, כדלקמן: "ודוק, במקרה כזה שאלת הרשלנות ושאלת האשם לא הייתה עומדת כלל על הפרק, ודי היה לו למערער להראות כי הניתוח נבע מן הפגיעה הראשונית בתאונת הדרכים, וכי בעקבותיו הוחמר מצבו, ושיעור נכותו עלה, על-מנת שהמבטחת תחויב בפיצוי על-פי חוק הפיצויים, המביא בחשבון גם נזקים אלה" יוצא אפוא, שלצורך החלת עקרון ייחוד העילה יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הנזק המאוחר לבין תאונת הדרכים, במובן זה שהנזק המאוחר נבע מתאונת הדרכים והוא לא היה בא אל העולם אלמלא תאונה זו. 10. עקרון "הגולגולת הדקה" דן במצב שבו המזיק נושא במלוא הנזק שנגרם כתוצאה מעוולתו, אף אם אותו נזק חרג ממתחם הצפיות של המזיק, בשל נתוניו האישיים של הנפגע. עמד על כך כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) בע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, ע"י דורה מנחם, סב (1) 330, באומרו: "בפסיקתנו השתרש עיקרון המכונה "עיקרון הגולגולת הדקה", לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701). אף המקרה של החמרת מצב קיים עוסק במצבו של הניזוק עובר להתרשלות, אלא שכאן עומד במוקד הדיון קושי אחר. הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של "גולגולת דקה" עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה" (ההדגשה אינה במקור, כ.ג') משמע, שדוקטרינת "הגולגולת הדקה" דנה במצב שבו קיים קשר סיבתי עובדתי בין העוולה שביצע המזיק לבין הנזק, בבחינת "גורם בלעדיו אין", אולם הנזק שנגרם חרג ממתחם צפיותו של המזיק בשל נתוניו האישיים של הניזוק. 11. דוקטרינת "הנזק התוצאתי" הינה דוקטרינה ששורשיה בדיני הביטוח, ועניינה באבחנה בין נזק אשר נגרם במישרין, לבין נזק נגזר או נגרר אשר נגרם כתוצאה סיבתית עקב הנזק הראשון. בהיבט הנזיקי, המדובר בנזק ישיר אשר נגרם לניזוק בעת האירוע העוולתי, אל מול נזק מאוחר אשר נגרם בעקבות אותו נזק. ודוק, לצורך החלת דוקטרינת "הנזק התוצאתי", אין צורך להיזקק למבחני סיבתיות משפטית, ודי בקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הנזק הראשוני לבין הנזק הנוסף, במובן, שאילולא הנזק הראשוני, הנזק הנוסף לא היה בא אל העולם. כך נפסק ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח (4), 070: "המבחן אינו מבחן של צפיות סבירה או צפיות בפועל. המבחן אף אינו מבחן של התממשות הסיכון. ההבחנה היא בין נזק ישיר לבין נזק אשר אילולא אותו נזק ישיר לא היה בא לעולם" 12. לאחר שהתייחסתי בקצרה לאבחנה בין הטענות המשפטיות שהועלו על ידי התובעת, אפנה להלן לדון בשאלה מהי החלופה המשפטית מבין החלופות הנ"ל, המתאימה לענייננו, אם בכלל. ברם, על מנת לענות על שאלה זו, יש לקבוע תחילה הכיצד קרתה התאונה השנייה בהיבט העובדתי, בשים לב לגרסאות הסותרות שהועלו. 13. נסיבות אירוע התאונה השנייה בתצהיר עדות ראשית שלה (ת/2) תיארה התובעת את נסיבות התרחשות התאונה השנייה כדלקמן: "ביום 12.1.07, תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב בבריסל, ירדתי מהמדרכה לכביש, גובה של מס' ס"מ, וברגע שהנחתי את רגל ימין על הכביש, הרגשתי חוסר יציבות וקריסה של הברך, והתיישבתי על הכביש. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. אציין ואדגיש, כי הקריסה של הברך לא נגרמה לי עקב אירוע חריג או פעולה פיסית קשה, אלא תוך כדי הליכה רגילה במדרכה וירידה במדרכה לכביש. לא מדובר כלל בתאונה!!!" (סימני הקריאה הינם במקור, כ.ג') הנתבעות לעומתה טענו כי הנפילה קרתה עקב אירוע של "פספוס מדרגה" שהתרחש ללא כל קשר לתאונה הראשונה וללא כל קשר למצב הברך של התובעת בעקבות התאונה הראשונה, ומשכך עסקינן באירוע תאונתי נפרד שהוליד נזק נפרד, שאינו נמצא בתחום אחריותן של הנתבעות. 14. לאחר ששמעתי את עדות התובעת, ובחנתי אותה על רקע עדותו של ד"ר גורדון וחומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי הנני מעדיפה את גרסתן של הנתבעות לגבי נסיבות התרחשות התאונה השנייה על פני גרסת התובעת, מהנימוקים שיפורטו להלן. 15. מיד לאחר התאונה השנייה הובהלה התובעת לבית חולים מקומי. באישור הרפואי של בית החולים נרשם "missed a step and fell on the right knee" (נספח ו' לתצהיר התובעת ת/2). דומה כי אין להכביר מילים לגבי חשיבותו של רישום ראשוני זה לעניין נסיבות התרחשות התאונה. אמנם בחקירתה הנגדית ניסתה התובעת להמעיט ממשקלו של רישום זה שנבע לשיטתה מבעיית תקשורת עם הצוות הרפואי, אולם לא יכולתי לאמץ את טענתה הנ"ל, בהיותה בעלת דין שיש לה עניין בתוצאות הליך זה. 16. יתרה מכך, מעדותו של ד"ר גורדון התברר כי גרסתה הנ"ל של התובעת אינה סבירה בהתחשב במצב הברך שלה לאחר התאונה הראשונה. ממה נפשך? מעדותו של ד"ר גורדון אשר לא נסתרה, התברר כי הפגיעה בברך שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה הראשונה, לא גרמה לחוסר יציבות, ולא היתה אמורה לגרום לנפילתה. וכך תיאר את הדברים בעדותו: "במקרה כזה אין דבר כזה "חוסר יציבות". כל המנגנון של יציבות הוא שמור. האדם, אם פתאום נתקף בכאב, לדוגמה, וזה יכול להיות, אז הוא עוצר. הוא נעמד עד שכאב עובר, אבל אין לו אי-יציבות והוא לא חייב ליפול בגלל זה" (עמ' 11 ש' 28-25) בנוסף, שלל ד"ר גורדון מצב שבו קיבוע מתפרק בהליכה רגילה באומרו: "ש. באותו הצילום ולאור מה שתיארת שהחוט השתחרר מהחלק התחתון של הפיקה, זה יכול להיגרם בהליכה רגילה, כאשר השבר לא התאחה והקיבוע לא היה חזק? ת.        אני לא מסכים. תיאורטית, אתה יכול לשאול את זה, אבל אני בפרקטיקה שלי לא נתקלתי במקרה כזה, שאדם הולך רגיל ומתפרק לו" (עמ' 14 ש' 4-1) ובאשר למיקום הפגיעה בתאונה השנייה אמר ד"ר גורדון כי מיקום זה הינו מקרי לפגיעה הראשונה, ותלוי במנגנון הנפילה. וכך אמר בעדותו: "ש. במקרה שלנו לא נגרם שבר במקום אחר ו/או קרע ברצועה ולא בקרסול ולא בירך. נגרמה התפרקות של אותו שבר שנגרם בתאונה הראשונה. נכון? ת.        נכון. במושגים של עורכי דין, אתם קוראים לזה "גולגולת דקה". ש.        אם לא היה שבר כתוצאה מהתאונה הראשונה לא היה נגרם השבר השני באותו מקום? ת.        פה איני יודע. ש.        אבל זה נגרם באותו מקום בדיוק? ת.        זה בדיוק 50:50. היא הייתה יכולה לשבור פיקה ברגל השנייה ולשבור פיקה ברגל הזאת. תלוי איך היא נפלה ובאיזו רגל היא פספסה את המדרגה" (עמ' 16 ש' 32-25) מהאמור לעיל עולה כי גרסתה של התובעת לגבי נסיבות הנפילה בתאונה השנייה, כפי שתוארה בתצהיר עדות ראשית שלה, אינה סבירה ואינה עומדת בהתאמה למצבה הרפואי כפי שתואר על ידי ד"ר גורדון, ומשכך, הנני מקבלת את טענת הנתבעות, הנתמכת ברישום המופיע בתעודת בית החולים המקומי, שלפיה הנזק בתאונה השנייה הינו תולדה של אירוע תאונתי נפרד, היינו "פספוס מדרגה", ואינו קשור בקשר סיבתי עובדתי עם התאונה הראשונה ו/או הנזק בברך שנגרם בעקבותיה. 17. דיון כלל הוא כי אין מזיק אחראי אלא לנזק שהוא גרם לו. בע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, תעשיית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו (3), 337 נפסק כי "כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ... בפגיעה שנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים, שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השנייה". 18. בענייננו, טענה התובעת כזכור כי הנתבעות חבות כלפיה בגין הפגיעה השנייה, מכח הדוקטרינות של "ייחוד העילה", "הגולגולת הדקה", או "הנזק התוצאתי"? לעניות דעתי, אף אחת מהחלופות הנ"ל אינה חלה בענייננו. להלן נימוקיי: כפי שתואר לעיל, עקרון ייחוד העילה יושם על מקרים שבהם אלמלא הפגיעה הראשונה שנגרמה כתוצאה מתאונת דרכים, לא היתה מתרחשת הפגיעה השנייה, אולם במקרה שבפנינו הוכח כאמור כי הפגיעה המאוחרת התרחשה ללא קשר לתאונה הראשונה ו/או לפגיעה שנגרמה בעקבותיה, והינה פועל יוצא של אירוע תאונתי חדש ונפרד. משמע, שאין בפנינו קשר סיבתי עובדתי בין הנזק הסופי לבין התאונה הראשונה, לצורך החלת עקרון ייחוד העילה (ראה סעיף 9 לעיל). בהעדר קשר סיבתי כאמור, אין תחולה גם לדוקטרינת "הגולגולת הדקה", הגם שהנזק המאוחר שנגרם לתובעת, לא נוצר בשל נתוניה האישיים, אלא בשל התרחשות אירוע תאונתי נפרד, שאין בינו לבין התאונה הראשונה ולא כלום. יוזכר כי הפגיעה המאוחרת בברך, הגם שהיא דומה במהותה ובמיקומה לפגיעה הראשונה, היתה פועל יוצא של מנגנון הנפילה, ולא היתה קשורה למצב ברכה של התובעת עובר לתאונה השנייה, כפי שהוכח מהעדויות. יתרה מכך, הנזק המאוחר בברך לא נגרם בעקבות הנזק הראשוני, ואינו קשור בקשר סיבתי אליו, והיה יכול להיגרם בלעדיו. אי לכך אין בפנינו "נזק תוצאתי" כטענת התובעת, והנני מפנה למסמך הרפואי של בית החולים המקומי שבו נרשם כי התובעת נפלה על הברך (ראה סעיף 15 לעיל), דבר המחזק את טענת הנתבעות כי עסקינן בנזק ישיר מאוחר (ולא תוצאתי) שנגרם בעקבות התאונה השנייה. 19. התובעת הפנתה בסיכומיה למספר פסקי דין התומכים לטענתה בעמדתה שלפיה יש לייחס את מלוא הנזק בגין שתי התאונות לנתבעות. אולם מעיון בפסקי הדין הנ"ל התברר כי הם אינם דומים לענייננו. כך למשל בת.א (חי) 16350/06 אנטוני חיים הרשקו נ' קרנית-קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים ואח' ( 26.12.11) נידון מקרה שבו התובע סבל מפגיעות חוזרות בברכו הימנית עקב היחלשות המנגנון המייצב של פיקת הברך, כפי שנכתב בסעיף 43 לפסק הדין, מה שלא קיים בענייננו, שכן ד"ר גורדון שלל מכל וכל קיומה של פגיעה ביציבות הברך. בע"א 8109/05 קרנית-קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' שולמית גינת, פ"ד נב (5), 637, נידון מקרה שבו המשיבה נפצעה בתאונת דרכים ולאחר זמן מה היה לה ניסיון התאבדות. במקרה זה, בית המשפט שוכנע בקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות, וקבע כי ניסיון ההתאבדות נבע מהנכות הנויורולוגית והנפשית אשר נגרמה למשיבה בעקבות התאונה, והיה התפתחות טבעית שלה. גם בע"א 200/87 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' צבי ינטל, תק-על, 89 (4), 165 (1989), נידון מקרה שבו נגרם למשיב קרע במיניסוקוס בעקבות תאונת דרכים, ולאחר זמן מה, אירעה פריקה של הברך תוך כדי מאמץ לפרק משאבה. לאור מהות הפגיעה הנ"ל, הגיע בית המשפט במקרה זה לידי מסקנה כי המדובר בנזק תוצאתי לתאונה הראשונה, מה שלא קיים בענייננו כאמור. 20. עוד הפנתה התובעת לשני פסקי הדין שניתנו בעניין חוסיין וליפשיץ שהוזכרו בסעיפים 8 ו-9 לעיל, ושבהם הוחל עקרון ייחוד העילה. אולם, בשני פסקי הדין הנ"ל כאמור נידונו מקרים שבהם הוחמר מצבם הרפואי של נפגעים בתאונות דרכים עקב רשלנות רפואית, ונפסק כי קיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק הסופי שנגרם להם. אולם בענייננו, וכפי שצוין לעיל, לא הוכח קיומו של קשר כאמור, אלא הוכח כי הנזק המאוחר התרחש במנותק מהתאונה הראשונה וללא קשר אליה, ובעקבות אירוע תאונתי נפרד כפי שתואר לעיל. 21. במקרה שבפנינו ראוי להפנות לרע"א 4394/09 גרגורי לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ ואח' ( 30.12.10), שבו דן כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בשאלת אחריותו של מזיק בתאונה ראשונה, לנזק שני מאוחר, באומרו: "על מנת להכריע בשאלת אחריותו של המזיק, שבהתנהגותו גרם לתאונה הראשונה, גם לנזק השני, המאוחר, יש לבחון תחילה אם אכן בפנינו נזק שני, לאמור: אם קיימת יחידת נזק נפרדת. יש לבחון בשלב הראשון אם לאחר תהליך הגרימה המקורי (האירוע שגרם לנזקים הראשוניים) התרחש "אירוע מובחן" נוסף שבעקבותיו בא הנזק השני (ראו התיזה המוצעת במאמרו של גלעד, 37). המדובר בהשתלשלות עובדתית חדשה, שניתן לזהות את רגע התרחשותה על ציר הזמן, בבחינת פרק חדש בסיפור העובדתי. אם לא מאותר אירוע מובחן - "כי אז ייחשבו שני הנזקים כרכיבים של יחידת נזק אחת" (גלעד, 37). במקרה כזה הנזק הראשוני ו"הנוסף" אינם אלא יחידת נזק אחת והמזיק חב בכולה. אם, לעומת זאת, מתקיים אירוע מובחן כזה - הוא מפריד בין שתי יחידות של נזק - הנזק הראשוני והנזק השני, או אז נכנסים אנו ל"עולם ריחוק הנזק" בפסק דינו הנ"ל, הצביע כב' השופט ריבלין על שלושה מבחני עזר שעשויים לסייע באבחון הצפיות בהקשר לריחוק הנזק והם: המבחן של ריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני, מבחן ההסתברות מראש של האירוע השני, ומבחן הישירות והתלות בין שני האירועים (בהקשר זה ראה גם חוות דעתו של כב' השופט ריבלין בע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ ואח' ( 09.07.2012)). 22. בענייננו, אין בפנינו יחידת נזק אחת, שכן הוכח קיומו של אירוע מובחן "פספוס מדרגה" שהפריד בין שתי יחידות הנזק. על כן נשאלת השאלה, האם הנזק המאוחר אמור להיות במתחם צפיותו של המשתמש ברכב? בעניין לנדרמן הנ"ל נקבע כי השאלה אם הנזק המאוחר צפוי נגזרת במידה רבה מצפיותו של האירוע הנוסף, ואחד ממבחני העזר שעשויים לסייע באבחון הצפיות הוא מבחן הישירות והתלות שבין שני האירועים כמצוין לעיל. עוד נקבע כי: "התשובה לשאלת התלות בין האירועים מבקשת, למעשה, לבחוןו אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי" (השוו: גלעד וגוטל, 401)" בענייננו, תאונת הדרכים והאירוע של "פספוס מדרגה" הינם שני אירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, ואשר עצם התרחשותם אינו קשור אחד בשני. משמע שהאירוע של "פספוס מדרגה" אינו אמור להיות במתחם צפייתו של המשתמש ברכב, כך גם הנזק שנגרם בעקבותיו, ומשכך עסקינן בנזק רחוק שאינו נופל באחריותן של הנתבעות. 23. לסיכום, ולאור האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבעות אינן אחריות כלפי התובעת בגין הנזק המאוחר שנגרם לה בעקבות התאונה השנייה, וכי אחריותן כלפיה מוגבלת אך ורק לנזק שנגרם לה בעקבות התאונה הראשונה, היינו נכות רפואית בשיעור של 5%, כפי שנקבע על ידי ד"ר גורדון. 24. הנכות התפקודית התובעת הינה מתווכת מקרקעין במקצועה העובדת באופן עצמאי. בעת התאונה הראשונה היתה בת 50 שנה, וכיום הינה בת 57 שנה. לדבריה, עובר לתאונה היא עסקה בפעילויות ספורט וביצעה את כל עבודות משק הבית, אולם מאז התאונה ובעקבותיה, היא סובלת מכאבים וממגבלות ניכרות בתנועה, בכיפוף הברך, בהליכה ובכל פעולה הכרוכה במאמץ. 25. הנכות הרפואית שנקבעה לה בעקבות התאונה הראשונה הינה בגין מצב לאחר שבר ונתוחים בברך הימנית, מלווה בהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות, כקביעת ד"ר גורדון. 26. לדידי, אין ספק כי לנכות זו השלכה על תפקודה של התובעת, בשים לב לאופי עיסוקה כמתווכת מקרקעין, עיסוק המחייב הליכה והתניידות בתדירות גבוהה. מאידך, לא ניתן להתעלם מקביעתו של ד"ר גורדון בדבר ההשפעה המינורית של אופי הפגיעה על תפקודה של התובעת, קביעה אשר לא נסתרה בחקירתו הנגדית. 27. במצב דברים זה, הנני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה על שיעור זהה לנכותה הרפואית, היינו על 5%. 28. הנזק כאב וסבל הפיצוי המגיע לתובעת בגין ראש נזק זה, לפי נכות רפואית בשיעור של 5%, ארבעה ימי אשפוז, ולאחר ניכוי גיל, ובצירוף ריבית מיום התאונה, עומד על סך של 9,503 ₪. 29. הפסד השתכרות לעבר התובעת עובדת כמתווכת מקרקעין כמצוין לעיל, והכנסתה החודשית הממוצעת בשנת 2006 עמדה על סך של 3,882 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה), מוצמד להיום סך של 4,537 ₪. לטענתה, כתוצאה מהתאונה ומגבלותיה, היא לא היתה מסוגלת לחזור למעגל העבודה בשנת 2007, והכנסתה בשנה זו הסתכמה בסך של 6,408 ₪ בלבד. בשנת 2008 החלה התובעת לעבוד במשרד מכירות לשיווק פרויקט בניה בנתניה, והשתכרה בממוצע סך של 2,511 ₪ לחודש. בשנים לאחר מכן, חזרה התובעת לעבוד כעצמאית, ובשנת 2010 הכנסתה החודשית הממוצעת עמדה על סך של 3,131 ₪, ובשנת 2011 עמדה הכנסתה על סך של 5,103 ₪. 30. התובעת ניסתה לייחס את כל הירידה בהכנסותיה בשנים הללו לתאונה הראשונה, אולם לא שוכנעתי בניסיונה הנ"ל לאור ההשלכה התפקודית המינורית שהותירה אצלה התאונה הראשונה כמצוין לעיל, הגם שלא ניתן להתעלם מהפגיעה השנייה אשר הותירה אף היא אצל התובעת נכות רפואית. אי לכך יערך חישוב הפסד ההשתכרות לעבר של התובעת על בסיס שיעור נכותה התפקודית ביחס להכנסתה הממוצעת עובר לתאונה, ובכפוף לתקופת אי כושר מלא למשך חודשיים (שהיא התקופה המינימאלית לאיחוי שבר בעצם הפיקה על פי תשובותויו של ד"ר גורדון), כדלקמן: 4,537 ₪ X חודשיים + 4,537 ₪ X 5% X 74חודש= 25,861 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה = 27,064 ₪. 31. הפסד השתכרות לעתיד הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד השתכרות לעתיד, עד הגיעה לגיל 70, הינו כדלקמן: 4,537 ₪X 5% X 132.73495 (מקדם היוון) = 30,111 ₪. 32. עזרת צד ג' בעקבות התאונה הראשונה אושפזה התובעת בבית חולים למשך 4 ימים, ולאחר מכן היתה מקובעת בגבס למשך כ-45 יום. בתקופה זו היא שילמה עבור עזרה בניידות ובמשק הבית, סך של 4,800 ₪, על פי חשבונית מס שצורפה לתצהיר עדות ראשית שלה. מלבד זאת, לא הגישה התובעת קבלות ו/או ראיות נוספות בגין מתן עזרה כאמור, הגם שיש לזכור כי בסמוך לאר מכן היתה התובעת מעורבת בתאונה השנייה. במצב נתון זה, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לה בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר, על סכום כולל של 7,000 ₪. לא הוכח כי התובעת תיזדקק לעזרה כאמור בעתיד. 33. הוצאות רפואיות ואחרות התובעת צירפה לתצהירה אסופה של קבלות ואישורים על הוצאות בגין מתן שירותים רפואיים ואחרים, ללא אבחנה בין התאונה הראשונה והשנייה. לאחר שעיינתי במסמכים הנ"ל, הנני מעמידה את הפיצוי הכולל המגיע לתובעת בגין הוצאות רפואיות ואחרות, עבור תקופת העבר, על סך של 3,000 ₪. לא הוכח כי התובעת תזדקק להוצאות כנ"ל בעתיד, בעקבות התאונה הראשונה. 34. סיכום הנזקים כאב וסבל 9,503 ₪ הפסד השתכרות לעבר 27,064 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 30,111 ₪ עזרת צד ג' 7,000 ₪ הוצאות רפואיות ואחרות 3,000 ₪ סה"כ 76,678 ₪ 35. לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 76,678 ₪, וכן אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזקי גוף