מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערבות להסכם ליסינג: זוהי תביעה שעניינה חוב נטען בגין הסכם ליסינג שכר מכר. העובדות: ראשיתה של תביעה זו בתביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת מס' 1 (החייבת העיקרית) והנתבעים 2-3 הערבים. התובעת הנה חברה רשומה כדין בישראל העוסקת בין היתר בעסקאות שכר מכר. הנתבעת מס' 1 (להלן - "הנתבעת") התקשרה עם התובעת בהסכם מיום 05.05.1994 (נספחים א' - ד' לכתב התביעה) לשכירת רכב מסוג פורד טאורוס מ.ר. 91-551-05 (להלן - "הרכב"). הנתבעים מס' 2 ו- 3 (להלן - "הנתבעים") היו בתקופה הרלוואנטית לתביעה בעלי מניות ומנהלים בנתבעת. כמורשי חתימה של החברה, הם חתמו הן על ההסכם הנ"ל, בשם החברה, והן על כתב ערבות המוגבלת בסכום (נספחים ו' (1), ו'(2) לכתב התביעה), לפיו ערבו, ביחד ולחוד, כלפי התובעת לשלם לה כל חובותיה של הנתבעת עד לסך של 103,000 ש"ח "מיד עם דרישתה הראשונה ובהתאם לכל דרישה כזאת מבלי שהחברה תידרש על ידינו לבסס את הדרישה ולנמקה" (ס' 1 לכתב הערבות, נספח ו'). לטענת התובעת, הסתבכה הנתבעת בחובות כבדים ולא עמדה בתשלומים המוטלים עליה מכוח ההסכם הנ"ל. אשר על כן, ובהתאם להוראות ההסכם, העמידה התובעת את יתרת דמי השכירות לפירעון מיידי. הרכב נשוא העסקה נמכר על-ידי התובעת תמורת 69,000 ש"ח, וסכום זה נוכה מחובה של הנתבעת, כמו גם הביטחון הנזיל שהיה בידה, בגובה דמי שכירות בגין 6 חודשים. על פי מסמכי הנהלת החשבונות של התובעת, יתרת חובה של הנתבעת נכון ליום הגשת התביעה היה 80,581.51 ש"ח (נספח ה' לכתב התביעה). הנתבעת מס' 1 לא הגישה בקשת הרשות להתגונן כנגד התובענה, למרות שהנתבעים, אשר היו רשומים בזמנים הרלוואנטיים להגשת כתב התביעה כבעלי המניות של הנתבעת, קיבלו את כתב התביעה לידיהם. אשר על כן, בהסתמך על כתב התביעה ונספחיו, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1. הנתבעים 1 ו- 2 הגישו בקשת רשות להתגונן ובתאריך 17.02.98, בהסכמת ב"כ התובעת, ניתנה להם הרשות להתגונן. המחלוקת שבין הצדדים: טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי הופטרו מערבותם על-ידי התובעת. אשר על כן, אין כל רלוואנטיות לטענות התובעת בדבר היותה של ערבותם ערבות אוטונומית. הנתבעים אינם טוענים טענות כנגד העסקה העיקרית או כנגד חובה של הנתבעת כלפי התובעת, אלא כי קיבלו הפטר מערבותם, ואם צודקים הם בטענתם זו, הרי שאין בהיותה של הערבות עצמאית ונפרדת מהעסקה העיקרית כדי להועיל לתובעת. למען הסר ספק ראוי לציין, כי שאר טענותיהם של הנתבעים, כגון אי קבלת הסבר מהתובעת בקשר להוראות שבכתב הערבות, היותם של ההסכמים חוזים אחידים הכוללים תנאים מקפחים וכן טענות לגבי גובה החוב נזנחו על-ידי באת כוחם בסיכומיה, ככל הנראה לאחר שלא נמצאו להם תימוכין בראיות. כן ראוי לציין, כי כל טענותיה של ב"כ הנתבעים המתייחסות ליחסים שבין הנתבעים למר יוניוב וכן להליך שהתנהל בינם לבין בנק מרכנתיל דיסקונט אינן רלוואנטיות למחלוקת בתיק זה, ואיני רואה צורך להתייחס אליהן. אשר על כן, השאלה היחידה הטעונה הכרעה במקרה שלפני היא האם פטרה התובעת את הנתבעים מערבותם. ראשית כל, ראוי להבהיר, כי אין בידי הנתבעים מסמך כלשהו המעיד על קבלת הפטר. לטענת הנתבע מס' 2 בתצהירו, אשר הוגש גם בשם הנתבע מס' 3, נסיבות קבלת הפטור היו כדלקמן: בסמוך לחודש מאי 1995 החליט הנתבע מס' 2 לעזוב את הנתבעת. בעקבות החלטה זו פנה, בין היתר לתובעת והודיע לפקידתה, גב' חבצלת יוסף (להלן - "חבצלת") על כך שעזב את הנתבעת ומעוניין לפטור את עצמו מערבות. לטענתו, ענתה לו חבצלת, לאחר בדיקת החשבון, כי אין בעיה וכי עליו להיכנס אליה ולחתום על כמה מסמכים פרוצדורליים (ס' 15 לתצהירו של הנתבע מס' 2 ת/ 4). הנתבע מס' 2 מודה בס' 16 לתצהירו, כי לא בא למשרדי התובע כדי להסדיר את העניינים הפרוצדוראליים, אך לטענתו "הפרוצדורה ... אינה המהות" (ס' 19 לת/ 4), ועל כן סבור הנתבע כי כבר מאז חודש מאי 1995 הנו פטור מערבותו. בנוסף לכך גורס הנתבע, כי כעבור שנה לאחר האירועים שתוארו לעיל, התקשרה אליו חבצלת והודיע כי הנתבעת אינה משלמת את דמי השכירות וכי חובה כלפי התובעת עומד על כ- 21,000 ש"ח. הנתבע מס' 2 הציע, לטענתו, להעביר לרשותו את הרכב, כך שימשיך לשלם את דמי השכירות במקום הנתבעת, "אם ניתן להגיע להסדר סביר ביחס לחוב שהצטבר" (ס' 23 לת/ 4). לגרסתם של הנתבעים, בסופו של תהליך המשא ומתן הגיעו הצדדים להסכם, לפיו התובעת פוטרת את שני הנתבעים מערבותם, ובתמורה מוסר הנתבע מס' 2 פרטים לגבי מקום הימצאו של הרכב, אשר היה ברשותו של אדם אחר, מר בנימין יוניוב. לטענת הנתבעים, משמסר הנתבע מס' 2 לחבצלת פרטים לגבי מיקום משרדו של יוניוב, והרכב אותר ונמכר על-ידי התובעת, פטורים שניהם מערבותם. יצוין, כי גם הפעם לא קיבלו הנתבעים מסמך כלשהו המעיד על הפטר או המאשר את ההסכם הנ"ל. חבצלת, עדת תביעה מס' 2, הכחישה את העובדות הנטענות על-ידי הנתבעים, הן בתצהיר עדות ראשית מטעמה והן בחקירתה הנגדית. ולגרסתה מעולם לא הסכימה לפטור את הנתבע מס' 2 או את שני הנתבעים מערבותם (סעיפים 3, 5 ו- 6 לתצהיר ת/ 2). היא מדגישה, כי כל מה שהסבירה לנתבע מס' 2 הוא, "כי איתור הרכב ומכירתו במסגרת הליכי הוצאה לפועל יקטין את יתרת חובה של הנתבעת אצל התובעת ומכלל זה תקטן יתרת חובם של הנתבעים 2 ו- 3" (ס' 6 לת/ 2). לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שבפני, הגעתי למסקנה כי במחלוקת זו הצדק הוא עם התובעת. אמינה עלי עדותה של חבצלת, הטוענת כי מעולם לא הסכימה לפטור את הנתבעים מערבותם. מה גם, שהן על פי עדותה, והן על פי עדותו של עד תביעה מס' 1 מר ישראל עזרא, חבצלת לא הייתה ואינה מוסמכת לשחרר ערבים מערבותם. מר ישראל עזרא מציין בס' 12 לתצהירו, כי שחרור כאמור נעשה אצל התובעת בדרך של החזרת הערבות לידי הערבים או מתן מכתב בו מצוין במפורש כי אותו ערב מופטר מערבותו. כמו כן, מציין העד, כי שחרור ערבים מערבותם נמצא בסמכותו או בסמכות מנכ"ל התובעת בלבד (ס' 12 לת/ 1). זאת ועוד: מסכימה אני עם טענת ב"כ התובעת, כי גם הגיונם של הדברים תומך במסקנה לפיה הנתבעים לא הופטרו מערבותם. כבר בחודש אוקטובר 1994 הפסיקה הנתבעת לשלם לתובעת את דמי השכירות. מאחר והוראת הקבע של הנתבעת לא כובדה על-ידי הבנק, בתאריך 19.12.1994 החליף הנתבע מס' 2 את ההוראה הנ"ל בהוראת קבע בחשבון הבנק שלו (נ/ 1). גם הוראת קבע זו לא כובדה (ר' עמ' 17 לפרוטוקול, בין השורות 19-20). על כן, ברור, כי כבר לפני חודש מאי 1995 התעוררה בעייתיות בגביית דמי השכירות על פי ההסכם, ואין זה סביר כי במצב דברים זה תסכים התובעת לפטור את הערבים מערבותם, בלי לדאוג לביטחונות חלופיים. אף אם צודק הנתבע מס' 2 בטענתו כי בחודש מאי 1994 לא היה לנתבעת חוב כלפי התובעת, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי הנ"ל, מאחר ואין זה מתקבל על הדעת כי התובעת, אשר דרשה ערבויות בתחילת העסקה וכתנאי לה, תוותר עליהן לאחר שנתקלה כקשיים בגביית התשלומים מהנתבעת. אציין, כי דבריי אלה יפים גם לעניין ההפטר השני, שלטענת הנתבעים ניתן להם בשנת 1996. גם הנתבע מס' 2, משנשאל על כך, לא היה מסוגל לתת תשובה עניינית לשאלה, מדוע תפטור אותו התובעת מערבות בנסיבות אלה. ר' עמ' 19 לפרוטוקול, בין השורות 1-5: "ש. בימ"ש: למה שיפטירו אותך? ת.: כי זה היה תוכן השיחה שלנו. ש.: כשהחברה הייתה קיימת והוראות הקבע שולמו, דרשו ערבויות. כשאין חברה ואין מי שישלם את הוראות הקבע, מוותרים על ערבויות? ת.: לא נכנסתי לזה..." טוען הנתבע מס' 2, כי לולא היה מקבל הפטר בשנת 1996, לא היה מגלה לתובעת את מקום הימצאו של הרכב. גם טענה זו דינה להדחות. הנתבעים התחייבו ביום 05.05.1994, כי הרכב הנו בחזקתם ובשימושם הבלעדי בלבד ( אישור/ הצהרת השוכר ת/ 4), ועל כן חלה עליהם חובה לגלות לתובעת את מקום הימצאו של הרכב, משהחליטה זו לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למכירתו. ר' לעניין זה חקירתו של הנתבע מס' 2 בעמ' 21-22 לפרוטוקול: "ש.: אם לא מקבלים את התנאים שלך את הרכב לא תחזיר? ת.: הרכב לא היה אצלי. ש.: אתה אומר בסעיף 36 לתצהירך שאם חבצלת לא הייתה מסכמת אתך את הסיכום הזה היית מתעקש ששלומי היה מוכר את הרכב. ת.: נכון. ש.: הרכב היה אצל שלומי? ת.: לא. אצל יוניוב. ש.: אז איך שלומי היה מוכר את הרכב? ת.: לי לא היה קשר עם יוניוב. ש.: לאחיך היה? ת.: אחי עדיין היה מקושר אתו. ש.: אתם התחייבתם במסגרת מסמכי העיסקה שהרכב יהיה כל הזמן בחזקתה של גניאר. אתה זוכר? ת.: לא. ש.: אני מציג לך מסמך. אתם חתמתם. ת.: כן. ...חוזהרכבליסינגערבות