התובע טען כי העסקה הייתה ללא תנאי, השתכללה עם החתימה על זיכרון דברים ולא בוטלה מאליו. הנתבע- מנגד, טען כאמור כי מדובר בעסקה מותנית, כשהתנאי עליו סוכם היה מכירת גופי התאורה לצדדים שלישיים וכי אם הדבר לא יצלח- יתרת הסחורה שלא תימכר תישאר בבעלות התובע ודמי הקדימה בסך 30,000 ₪ לא יוחזרו. משטוען הנתבע כי מדובר בעסקת קונסיגנציה אמיתי שחל עליה החריג בחוק המכר- עובר לכתפיו הנטל להוכיח את קיום החריג, ובענייננו- לקיומו של תנאי מתלה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עסקה מותנית: רקע, ההליך 1. בלב ההליך- עסקה שנרקמה בין שלושה, בקשר עם 1,000 נברשות שלמרבה הצער בסופו של יום, לא האירו את דרכן של הנפשות הפועלות. 2. התובע הינו בעל עסק עצמאי לשיווק ומכירת סחורות בשם "יניב שעשוע סחר ושיווק", מאז שנת 2003. בשנת 2008 הפעיל התובע חנות להצגת דוגמאות של סחורות בקניון לב העיר פתח-תקווה ומחסן סחורות במושב מגשימים. השתלשלות העניינים על פי התובע- בתצהירו ובעדותו, הייתה כדלקמן: בשנת 2008 הכיר התובע אדם בשם בובליל (להלן: "בובליל") שהציג עצמו כמתווך ו"סוגר עסקאות" מקושר. בין השניים נוצר קשר מסחרי. בחודש 12/08 הגיע בובליל לחנותו של התובע והביע עניין ברכישת "סטוק" של נברשות מתוצרת חברת התאורה "קמחי" (להלן: "גופי התאורה"). בהמשך אותו יום חזר בובליל, כשהוא מלווה בנתבע. בין השלושה החל מו"מ לרכישת 1,000 נברשות, וביום 2/1/09 סוכם על תשלום בגובה של 270 ₪ ליחידה. התובע מציין אף כי הבטיח לבובליל ולנתבע במתנה שני משטחים של גופי תאורה לא תקינים, מעבר ל- 1,000 היחידות נשוא העסקה הנ"ל. למחרת היום ועוד בטרם נחתם בין הצדדים זכ"ד, שילם לו בובליל סך של 10,000 ₪ ע"ח העסקה. מוסיף התובע ומספר כי למחרת יום התשלום הנ"ל וכאשר השלושה במחסן הסחורות שלו, הנתבע ובובליל בדקו את הסחורה באופן אקראי והתרשמו שהיא תקינה ומאותו סוג שראו בחנותו. ביום 22/1/09 ולבקשת הנתבע, קיימו השניים בדיקה נוספת במחסן הסחורות, ולאחריה- נחתם זכ"ד בחנותו של התובע שבפתח-תקווה. סכום העסקה היה 270,000 ₪ שמתוכם שילם הנתבע לתובע 20,000 ₪ במזומן ואף מסר בידו בגין היתרה- 7 צ'קים דחויים מחשבונו הפרטי (המשותף לו ולרעייתו). מציין התובע כי לבקשתו, לאחר שאמר לנתבע כי בכוונתו להעביר את הצ'קים לצד שלישי, ניאות הנ"ל שלא לציין על גבם את פרטי המושך. עוד מספר התובע, כי מספר ימים לפני מועד פרעון הצ'ק הראשון- התקשר אליו הנתבע וביקש לבטל את העסקה. התובע אמר לו שהצ'קים כבר הועברו לצד שלישי. סוכם כי מועדי התשלום יוארכו, כי הצ'קים יוחלפו באחרים וכי התובע יתעלם ממכתב ביטול שהנתבע שלח אליו עובר לאותה שיחה. בהתאם לכך- ביום 29/1/09 מסר הנתבע לידיו צ'קים חלופיים וביום 4/2/09 השיב לו התובע את הצ'קים הקודמים והנתבע אישר בחתימת ידו כי קיבלם. ביום 5/3/09- כמה ימים לפני המועד לפירעון הצ'ק הראשון מבין אלה שניתנו כתחליף לקבוצה הראשונה, התקשר הנתבע לתובע והודיעו בשנית על ביטול העסקה וההמחאות ה'חדשות', בנימוק שהסחורה אינה תקינה. 3. הנתבע, בתצהירו- מספר כי תחום עיסוקו בביטוח פנסיוני. את בובליל- הוא פגש באופן אקראי בישיבה אצל מנהל החשבונות שלו. הנ"ל הציע לו להיכנס לעסקה בחלקים שווים, כאשר התשלום ע"י הנתבע יהא כמימון ביניים וכי תוקף העסקה מותנה במכירת גופי התאורה לצד שלישי, בכפוף לתשלום מקדמה שלא תוחזר במידה ולא יימצא להם קונה. כך סוכם גם במהלך הפגישה הראשונה עם התובע בחנותו. בדיקת הסחורה במחסן בהמשך לאותה פגישה- נעשתה רק ביחס לכמה קרטונים, כדי לא לפגוע בסחורה שתימכר טוב יותר באריזה סגורה כחדשה. הנתבע מציין כי כדי להוכיח את כדאיות העסקה, מסר לו התובע שכבר מכר 24 יחידות תמורת הסכום של 10,000₪ שקיבל במזומן והבטיח להעבירו לידיו, אך במקום זאת מסר לידיו המחאה שמאוחר יותר בוטלה על ידו. מוסיף הנתבע ומספר כי בובליל סיפר לו שהלך למחסן עם קונים פוטנציאליים, אך גילה שהסחורה אינה תואמת את הדוגמאות שבחנות התובע וכי היא פגומה או חסרה. הנתבע מציין כי הבין שאין קונה פוטנציאלי וביקש לבטל את ההסכם לאלתר בהתאם למוסכם בסעיף 6. גרסת הנתבע באשר להחלפת הצ'קים הנזכרת- הינה כי הודיע לתובע על הביטול כבר ביום 25/1/09 וכי שלח בדואר רשום מכתב ביטול ביום 26/1/09, אך התובע נמנע מלמשוך אותו. בובליל נפגש עם התובע כדי לאסוף את הצ'קים ביום 28/1/09. במהלך הפגישה התקשרו התובע ובובליל לנתבע וביקשו לתת לעסקה הזדמנות נוספת, באותם תנאים, ובהתאם לכך- להחליף את הצ'קים באחרים, לזמני פירעון מאוחרים יותר. הנתבע ניאות לכך- באותם תנאים של עסקה המותנת במכירתה לצד ג' (קונסיגנציה). משלא הצליח למכור את הסחורה- ביקש הנתבע בשנית לבטל את העסקה, התקשר לתובע ואף שלח אליו בדואר רשום מכתב ביטול נוסף מיום 5/3/09. התובע סירב להחזיר לו את הצ'קים, תוך שהוא מותיר בידיו את הסחורה, את הצ'קים החלופיים וגם את המקדמה, בניגוד למוסכם. טוען הנתבע כי ביקש למזער את נזקו וניסה למכור יחידות נוספות של גופי תאורה שקיבלו הוא ובובליל מהתובע ולשם כך פתח עם שותף חנות בראשל"צ, אך כשל אף בכך. הנתבע מכחיש כי ביקש או קיבל מהתובע באמצעות בובליל סחורה נוספת מעבר לזו שהועברה אליהם בתחילה. 4. תמצית טענות הצדדים הינה כדלקמן: התובע טוען כי העסקה הייתה ללא תנאי, השתכללה עם החתימה על זכ"ד ולא בוטלה מאליו, והוא מבקש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא התמורה על פיו, מעבר לדמי הקדימה ששולמו לידיו בסך של 30,000 ₪. תימוכין לכך מוצא התובע, בין היתר- בלשון זכ"ד, בהתנהלות הצדדים על פי גרסתו, ובכלל זה- בעובדה שהנתבע הסכים שלא לציין ע"ג ההמחאות שניתנו בסמוך לחתימה על זכ"ד את פרטי המושך ובכך שהנתבע החליפן באחרות. את העובדה שהסחורה נשארה במחסן שבחזקתו מסביר הוא בכך שממילא שילם עבורו דמי שכירות ל- 3 חודשים מראש וטען שלאחר תקופה זו אמור היה להעבירה לידי הנתבע. לשיטת התובע- על פי סעיף 29 א' לפקודת השטרות, צד שחתימתו ע"ג שטר, חזקה שקיבל ערך בצדו ולכן- על הנתבע הנטל להוכיח כי לא כן הוא. בנוסף- על פי סעיף 26 א' לאותה פקודה-, תמורה בעלת ערך הינה כל תמורה מספקת כדי להעמיד התקשרות, בין אם בתמורה מבוצעת ובין אם בתמורה עתידית. הנתבע- מנגד, טוען כאמור כי מדובר בעסקה מותנית, כשהתנאי עליו סוכם היה מכירת גופי התאורה לצדדים שלישיים וכי אם הדבר לא יצלח- יתרת הסחורה שלא תימכר תישאר בבעלות התובע ודמי הקדימה בסך 30,000 ₪ לא יוחזרו. כתימוכין לכך מפנה הנתבע, בין היתר, לסעיף 6 להסכם שמדבר על אפשרות ביטול כחלק מן העסקה ולכך שהסחורה נשארה בחזקת התובע. 5. להשלמת התמונה, העתקתי להלן את העתק זכ"ד מיום 22/1/09 (ת/1) שהינו המסמך המגבש את תנאי העסקה ומהווה למעשה את ההסכם בכתב שנכרת ביניהם. בהמשך אתייחס אליו ואל נפקותו, בראי הראיות שהובאו ומסקנותי על פיהן. על זכ"ד הנ"ל, כפי שניתן לראות , חתומים שלושה: התובע, הנתבע ובובליל. 6. התובע- מסיבות השמורות עמו ולמרות שעל זכ"ד חתום גם בובליל, בחר להגיש את תביעתו רק כנגד הנתבע. הנתבע מאידך הגיש הודעת צד ג' כנגד בובליל בטענה כי לא זו בלבד ששניהם התחייבו כלפי התובע ביחד ולחוד על התחייבות לתשלום בכפוף למכירת הסחורה, בובליל הוא זה שיזם את העסקה, תיווך בינו לבין התובע, התווה את התקדמותה והיה מעורב בכל שלביה. בובליל- לגרסת הנתבע, כאמור, הציג בפניו מצג לפיו "יש לו קונה פוטנציאלי מעבר לפינה", שלימים התברר כי לא היה ולא נברא ואלמלא כן- לא היה הנתבע נכנס לעסקה, שעבורה הוא אמור היה לטענתו להעמיד מימון ביניים בלבד, עד למכירת הסחורה לאותו קונה. בובליל לא התגונן מפני הודעת צד שלישי, וביום 5/1/11 ניתן כנגדו פסק דין מותנה, בכפוף לתוצאות ההליך העיקרי כלפי הנתבע. דיון והכרעה 7. התובע טוען, כאמור, כי מדובר ב"עסקת מכר" רגילה. בחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") נקבע, לענייננו, כדלקמן: "הסכם ונוהג 5. (א) פרטים של חוזה-מכר שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג. (ב) נזקקו הצדדים לביטויים או לתניות שנוהגים להשתמש בהם בהליכות-סחר, יפורשו הביטויים והתניות בהתאם למשמעות הנודעת להם בסחר הנדון. חובת מסירה והעברה 7. המוכר חייב למסור לקונה את הממכר ולהעביר לו את הבעלות בו. מסירה כיצד 8. (א) מסירת הממכר תהא בהעמדת הממכר לרשות הקונה. מועד המסירה 9. (א) מקום שהממכר לא נמסר על אתר, תהא המסירה זמן סביר לאחר גמירת החוזה. (ב) הוסכם על מסירה תוך תקופה פלונית, רשאי המוכר לקבוע את מועד המסירה בתוך אותה תקופה. 33. הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות." מהי עסקת מכר? בסעיף 1 לחוק הנ"ל נקבע כי "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר". על תובע המסתמך בתביעתו על עסקת מכר "רגילה", להראות כי הבעלות על הסחורה עברה לנתבע עוד במועד המסירה (אלא אם הוסכם על תאריך אחר). בענייננו- משטוען התובע לקיום עסקת מכר רגילה, העסקה מוחזקת כמכר "רגיל" כל עוד לא הוכח אחרת. 8. עסקה למכירת טובין יכולה ללבוש צורות שונות. כשאדם מבקש למכור סחורה לאחר (ומקרה מובהק הוא כשמדובר בסיטונאי וקמעונאי)- יכולה להתגבש הסכמה על המועד שבו תעבור הבעלות בהם לאחרון, ואם לא סוכם אחרת- היא עוברת לקונה במסירתם (סעיף 33 הנ"ל לחוק המכר). התשלום בגין הטובין יכול שיהא בעת המסירה או מאוחר יותר, באשראי. אם נמכרו הטובין באשראי- נוצרו בין השניים 2 מערכות יחסים: האחת ביחס לטובין, והשניה- ביחס לחוב. כל שמוסכם כי הבעלות בטובין תעבור לקונה כבר בעת המסירה או במועד אחר, זכותו של הקונה תהיה זכות אובליגטורית לתמורה. אולם- באם מוסכם כי הבעלות בטובין תעבור אל הקונה רק אם יתמלא תנאי מתלה, כגון- תשלום מלוא המכיר למוכר, או תנאים אחרים, או שהבעלות שכבר עברה אליו- תחזור אל הסיטונאי, כמו במקרה שהקונה לא שילם לו או בהתקיים תנאי אחר. זהו תנאי מפסיק. הסכם למכירת טובין באשראי (שאינו רלבנטי בענייננו)- אינו הסכם קונסיגנציה, אך גם בגדרו, כאמור, יכול הסיטונאי לשמר בידו את הבעלות בטובין, כל עוד לא קיבל את התמורה בגינם. בעסקת קונסיגנציה, מקבל הקונה טובין כדי למכרם לצד שלישי, מבלי שיקבל בהם בעלות. הבעלות תועבר רק אם הקונה הצליח למכור את הסחורה לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט או שחלפה תקופה מוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה. במקרה כזה- תצמח למוכר/לסיטונאי זכות כספית כנגד הקמעונאי/הקונה, רק אם הטובין נמכרו או נתמלא תנאי אחר מתנאי העסקי, שבהתקיימו- עוברת הבעלות לקונה. קיימת אבחנה בין חוזה קונסיגנציה אמיתי- שנכרת כאשר חושש הקמעונאי כי לא יצליח למכור את הסחורה ומבקש להבטיח את הזכות להשיבה לספק באם חששו יתממש, לבין חוזה קונסיגנציה שנכרת בשל רצונו של הספק להבטיח, באמצעות שימור הבעלות על הסחורה בידיו, את תשלום מלוא התמורה ע"י הקמעונאי. בעניין קולומבו (ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פד"י מה(3) 496) עמד כב' השופט גבריאל בך על המאפיינים של חוזה קונסיגנציה : "בקונסיגנציה הטיפוסית אין מסירת הנכסים לנעבר מלווה בהעברת הבעלות בהם, והבעלות תועבר רק אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט, או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה." ראו גם בפסק דינו של כב' השופט לוין ברע"א 1690/00, רע"א 1728/00, ע"א 2565/00, רע"א 632/00 מ.ש קידוחי הצפון בע"מ ואח' נ' אכטמן חברה להנדסה בע"מ ואח' (לא פורסם). במלים אחרות- ניתן להגדיר חוזה קונסיגנציה כחוזה מכר בתנאי מתלה. כך למשל- מקום שהצדדים מסכמים על מועד בו תעבור הבעלות בממכר, בו יבצע הנעבר פעולה המאמצת את המכירה, ולמשל- יודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט או יתקשר בחוזה מכר עם צד שלישי, מה שלא קרה בענייננו. 9. משטוען הנתבע כי מדובר בעסקת קונסיגנציה אמיתי שחל עליה החריג בחוק המכר- עובר לכתפיו הנטל להוכיח את קיום החריג, ובענייננו- לקיומו של תנאי מתלה. מהו "תנאי מתלה"? על כך עמד ביהמ"ש העליון בע"א 1156/10 אפרת האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ: "חוק החוזים מאפשר לצדדים לקבוע כי חוזה יהיה תלוי בהתקיימותו של תנאי (תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (תנאי מפסיק) (סעיפים 29-27 לחוק החוזים). תנאי מתלה הוא תנאי חיצוני לצדדים לחוזה אשר התקיימותו היא עתידית ואינה ודאית (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), עמ' 470 (להלן שלו); ע"א 4999/97 כהן נ' מדר, פ"ד נד(2) 385; ע"א 4075/06 גליקמן נ' איזביצקי (לא פורסם)). חוזה על תנאי הוא חוזה שלם מרגע כריתתו, עם התקיימות התנאי או אי התקיימותו נקבע למעשה היקף ההתחייבויות האופרטיביות של החוזה (שלו, עמ' 472-470). ככל שקיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם החוזה אכן תלוי בהתקיים תנאי מתלה, נדרש בית המשפט לפרש את החוזה ולהתחקות אחר כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מנוסח החוזה ומשאר נסיבות העניין (רע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVIES נ' אלבקס וידיאו בע"מ (פורסם במאגרים))." 9. האם מדובר בענייננו בחוזה על תנאי ו/או תניה חוזית או שמא בעסקת מכר "רגילה"? לשם מתן מענה לשאלה זו, נדרשתי למסמך בכתב היחיד שנחתם בין הצדדים לו, זכ"ד הנ"ל מיום 22/1/09 שהועתק לעיל במלואו. הנ"ל כולל 6 סעיפים: 1. הצדדים 2. הסחורה- טיבה ומהותה 3. המחיר ליחידה (מה היא כוללת), המקדמה שנתקבלה 4. התחייבות עתידית ש'אינה ודאית' לשלם את מלוא הסכום עד (ללא תאריך) 5. הסכמה כי הסחורה תישאר בבעלות יניב (התובע) 6. אופן התנהלות הצדדים במידה והעסקה לא תצא לפועל - דמי הקדימה לא יוחזרו. סעיף הפיצוי גורף ואינו מוגבל לתנאים ולנסיבות. מקריאת וניתוח הנ"ל, בראי העולה מהראיות והעדויות שהובאו- באתי לכלל מסקנה כי מדובר בחוזה קונסיגנציה אמיתי שההתחייבות המגולמת בחובו הינה עתידית ולא וודאית, התלויה בדבר, למרות שפרטיו לא פורטו ("במידה והעסקה לא תצא לפועל") וכי אין מדובר ב'עסקת מכר רגילה'. חשוב לציין כי סעיף 6 להסכם אינו מפרט קריטריונים לביטול ולכאורה, ולא הוכח אחרת, מתאפשר ביטול ההסכם מכול סיבה, בכפוף לפיצוי המוסכם (ולדיני הביטול החקוקים והמקובלים בשיטתנו וחובת תום הלב). הואיל ואין חולק בין הצדדים כי ההתקשרות ביניהם נמשכה לאחר הודעת הביטול הראשונה ע"י הנתבע,- נפניתי לבחון את התנהלות הצדדים לו, כראיה לאופן שבו פירשוהו ולכוונתם הסובייקטיבית, לרבות זו המשתמעת מההסכם בעת כריתתו ו/או בקיומו ו/או הפרתו ו/או ביטולו על ידי מי מהם. יפים בהקשר זה דבריו של כב' הנשיא כתוארו אז, השופט א. ברק בספרו "פרשנות במשפט" כרך ד' (תשס"א) - פרשנות חוזה: "התכלית האובייקטיבית בדבר סבירות, הגיון ויעילות גוררת אחריה את כלל הפרשנות, שלפיו מבין כמה אפשרויות, יש לבחור באותה אפשרות המונעת תוצאה בלתי סבירה או אבסורדית" (שם, בעמ' 546). ועוד: "התכלית האובייקטיבית של החוזה המסחרי היא אותה תכלית המגשימה את ההיגיון הכלכלי-מסחרי המונח ביסוד החוזה" (שם, בעמ' 547). לטעמי- הפרשנות שהציע התובע לסעיף מס 6 בהסכם הקובע כי: "במידה והעסקה לא יוצאת אל הפועל, דמי המקדמה לא יוחזרו" היא 'חכמה שלאחר מעשה' המנסה לתת טעם לטענות שבסיס התביעה והיא לכל הפחות דחוקה ואינה משתלבת, בלשון המעטה, עם ההיגיון העסקי, הרצף הכרונולוגי ועם הכתוב בהסכם עצמו. ובמה דברים אמורים. לשיטת התובע- המילה 'העסקה' מדברת על מסירת מלוא התמורה של 240,000 ₪ מהנתבע לתובע, זאת בהתאם לטענתו המאוחרת כי לא קיבל תשלום ביום חתימת ההסכם, אלא שהצ'קים נמסרו לו רק "לאחר מספר ימים" (התובע לא מציין או מוכיח במסמך או עדות מתי בדיוק קיבל תשלום ומי מסרו לידיו). בתצהיריו ובחקירתו טען התובע כי הם ניתנו מס' ימים מאוחר יותר, אך בחקירתו הנגדית של הנתבע מיום 20.3.12- הציג ב"כ התובע כי אכן מדובר ביום החתימה, אם כי מאוחר יותר בערב. מאידך- הנתבע גרס כי הצ'קים ניתנו במעמד החתימה וכך גם כתוב בזכ"ד שם צוין "מצ"ב פירוט הצ'קים שקיבל המוכר". גרסה זו מתיישבת בעיני גם עם האירועים הבאים, כרונולוגית, עם הודעת הביטול הראשונה ע"י הנתבע והחלפת הצ'קים באחרים, ואבאר. התובע הודה כי הוא זה שניסח את ההסכם. ההסכם נעדר תאריך מסירה של הסחורה. מהראיות עולה כי התובע שילם על האחסון, ולגרסתו- שילם ממילא שכירות לשלושה חודשים מראש על המחסן. ואולם- היעדרה של תניה בהסכם המגבילה את הישארות הסחורה ברשות התובע לפרק זמן זה של שלושה חודשים, תמוה בעיני. ההסבר לכך טמון לטעמי באופן בו ראו הצדדים את העסקה, כ"נסיון מימוש" לפרק זמן שאינו חורג ממסגרת אותם 3 חודשים בהם הסחורה נשארת בבעלות התובע, למקרה שלא תצא אל הפועל, למשל- אם לא יצליחו הנתבע ובובליל למצוא לה קונים. טענת הנתבע, כי הוצג לו ע"י בובליל ש"יש קונה מעבר לפינה" לא נסתרה ואף אושרה ע"י התובע בסעיף 30 לתצהירו. הוכח גם, כי ההיכרות של התובע עם בובליל קדמה לזו שבין הנתבע לבובליל. גרסת הנתבע- שטרח והגיש הודעת צד שלישי כנגד בובליל, כי האחרון היה יוזם העסקה וכי חלקו של הנתבע אמור היה להיות רק "מימון ביניים"- לא נסתרה. ודוק. מצופה מאדם שחברו "שידך" לו שותף עסקי גרוע, לקרוא ל"שדכן" ולבוא עמו בדין ודברים. לא זו בלבד שהתובע נמנע מלצרף כנתבע נוסף את בובליל, החתום על זכ"ד כרוכש וכצד לעסקה יחד עם הנתבע, אף כמי שעל פי עדות התובע עצמו היה המתווך, היזם, מי שנטען כי קישר בינו לבין הנתבע, כי היה שותף פעיל למהלכים, הוא זה שלגרסת התובע הגיע למחסן, 'משך' סחורה, הוא שנטען כי פנה לנתבע- בשם התובע ושכנעו להאריך את הזמן לביצוע העסקה. כשנחקר בהקשר זה: "ש. למה לא תבעת את שאול בובליל? " לא היה בפיו מענה המניח את הדעת: " ת. כי העסקה נעשתה עם יהודה הרוש, והשיקים של יהודה הרוש. ש. למרות שאתה טוען כי העסקה הייתה עם יהודה הרוש, מסרת גופי תאורה לבובליל? ת. כן שת. יהודה הייתי מתקשר אליו אומר לו בובליל היה פה, לקח 180 גופים..." (עמ' 12 ש' 8-9) ש. זאת אומרת שיהודה הרוש לא קיבל ממך שום תמורה, לא גופים ולא כסף. ת. נכון." (עמ' 13 ש' 13-14) בחירת התובע להפנות את חיציו, דרישותיו ותביעותיו כנגד הנתבע בלבד ואף לא ולכל הפחות- לבקש לזמן את מר בובליל לעדות מטעמו (על כך בהמשך)- צורמת, בוטה, מדברת בעד עצמה, פועלת לרעת התובע, מעמידה באור מפוקפק את מניעיו ושומטת את הקרקע מתחת לגרסתו. 10. בסעיף 6 לזכ"ד סוכם כאמור כי: "במידה והעסקה לא יוצאת אל הפועל דמי המקדמה לא יוחזרו". מהעדויות והראיות עולה כי ביום 22.1.09 נחתמה העסקה וכבר בשעות הערב של ה- 25.1.09 יצר הנתבע קשר טלפוני עם התובע וביקש לבטלה ואף שלח מכתב רשום בעניין זה. התובע עצמו מאשר את קיומה של שיחה ולגבי המכתב- אמר שסוכם כי יתעלם ממנו ולכן לא דרש אותו מהדואר. התובע- הגורס כאמור שלא דובר בעסקת מכר מותנית, טוען כי השיקים נמסרו לו מס' ימים לאחר חתימת זכ"ד וכי לכן- המילים "והעסקה לא יוצאת אל הפועל" שבסעיף 6 לזכ"ד מכוונות למעשה למסירת התשלום (הצ'קים) כנגד הסחורה. ברם- כנגד פרשנות התובע, עומדים מספר נתונים, שבהצטברם- דין פרשנותו ל'כוונה זו של המשורר' ביחס לסעיף 6 הנ"ל- להידחות. בהקשר זה, השיב הנתבע בח.נ (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 10-16): "זה הפרט היחיד עליו עמדתי כמו שאתה מתרשם, אני בהחלט יכול להכין חוזה קצת יותר מתוחכם מהחוזה הזה. הסעיף היחידי עליו עמדתי הוא הסעיף הזה שבמידה ולא יהיה קונה העסקה לא תצא לפועל ואז העונש שלי יהיה המקדמה". ש. לא כתבתם את זה בצורה שאתה אומר? ת. בפירוש כתבתי. תקרא את הסעיף. לא שהוא היה מנוסח הכי טוב. ש. לא כתבתם את זה במידה ולא יהיה קונה. ת. במידה שלא יצא אל הפועל". בל נשכח כי התובע הוא זה שניסח את ההסכם הלקוני ונראה כי עמידתו של ב"כ התובע באותה חקירה נגדית, על ניסוח לא מדויק בחוזה, על -כך שלא כתוב 'במידה ולא יהיה קונה' צורמת קמעה, במיוחד לאור העובדה שהוא מקשה על הנתבע שלא הוא שניסח ובאותה הנשימה ומנגד מנסה לתת פרשנות הרבה פחות סבירה ודחוקה למשפט זה. לא רק זו אף זו. התובע טוען להסכמות והשתלשלות העומדת בניגוד מוחלט למה שכתוב בחוזה באותיות קידוש לבנה ואינו ניתן לפרשנות כלל, דוגמת הסעיף שמדבר על קבלת ההמחאות בסופו של זכה"ד. הדבר מקשה על קבלת דברים אלו ואף מהווה השתק ככל שזה נוגע לתקיפת פרשנותו של הנתבע לזכה"ד. מבין שני הפירושים- זה של עורך וכותב המסמך- התובע, סוחר בעל וותק וזה של הנתבע- ש"שודך" לעסקה ע"י מכר של התובע ובא מתחום הביטוח הפנסיוני,- גרסת הנתבע עדיפה בעיני, מתיישבת עם התרשמותי הבלתי אמצעית מבעלי הדין שהעידו לפני, ממהלך האירועים ועם לשון ההסכם עצמו. כך, למשל, ניתן לבחון את גרסת התובע בראי לו"ז הבעייתי שנזכרה לעיל: ביום 22.1.09 נחתם זכ"ד. בסעיף 19 לתצהיר עדות ראשית הוא מציין כי "השיקים נמסרו לידי מספר ימים לאחר זכ"ד". בסעיף 21 לתצהירו הוא כותב כי: "מספר ימים לפני פירעון הצ'ק הראשון ולאחר חתימת זכ"ד התקשר אלי יהודה הרוש וביקש לבטל את העסקה" כשנחקר התובע בעניין זה, השיב: "הייתה הסכמה לקנות את הסחורה, איך מתקדמים הוא נתן לי מקדמה, אני לא מוכר את הסחורה עד שמשלם את כל הסכום במלואו. ש. האם אתה מתכוון שאח"כ הביא לך את השיקים? ת. כן. הוא שילם לי בשיקים" (עמ' 12-13). במלים אחרות- לטענתו לא ניתנה לו תמורה ביום חתימת זכ"ד והכוונה בסעיף 6 לזכ"ד הייתה שביום קבלת התשלום במלואו אז תיסגר העסקה סופית. מפנה אותו ב"כ הנתבע לכתוב בזכ"ד, התובע מעיין, ומשיב: "ת. מה שאני רואה, מצורף בזאת צירוף הצ'קים שקיבל, גם לי לא ברור ההמשך מחוק לי אבל כנראה שזה יניב ושזה הכוונה לשיקים שאני קיבלתי" (עמ' 12 ש' 13-15). משמעות גרסת התובע, העוסק 7 שנים בשיווק וסחר, הינה איפוא כי הוא ניסח בעצמו הסכם, כתב בו כי ניתנה לו תמורה ע"ס 240,000₪ ואישר זאת בחתימת ידו, למרות שלא קיבל את התמורה החוזית הנזכרת. ביחס לשיחת הטלפון עם הנתבע, ככל הנראה מיום 25/1/09, שבה הודיע לו הנ"ל על ביטול ההתקשרות, טען התובע: "יהודה ביקש לבטל את העסקה, אמרתי שהעסקה שולמה ולא מתבטלת. הוא אמר לי תחזיר לי את הצ'קים, אמרתי לו שהם כבר הועברו לצדדים שלישיים". טענה זו בדבר העברת ההמחאות לצ"ג תמוהה ואינה מתיישבת עם רצף האירועים שתואר על ידו במקומות אחרים. שכן- כזכור, התובע גרס, בד"כ, כי קיבל את ההמחאות (הראשונות) רק 'מספר ימים' אחרי זכ"ד, בעוד שהנתבע דבק בגרסתו כי מסרם בו ביום. לו מסר אותם בחלוף מספר ימים, מדוע היה עליו לשלוח הודעת ביטול ובקשה להחזרת השיקים טרם ביטולם (כיומיים וחצי לאחר חתימת זכה"ד). לא רק זו אף זו. לשיטת התובע, כל עוד לא נמסרו השיקים או לדבריו "עד שמשלם את כל הסכום במלואו" (שניתן לפרש אף כקבלת התשלום בפועל)- העסקה ממילא לא "נסגרה" ו/או כדברי התובע "לא יוצאת אל הפועל". ואם העסקה לא יצאה אל הפועל- מדוע לא ניתן היה בשלב זה 'להחזיר את הגלגל לאחור'? התובע מרבה להשתמש במונח "מספר ימים" ואינו מציין תאריכים מדויקים, כאשר כל ההתרחשות כולה משתרעת על פני ימים בודדים ודומה כי מדובר בניסיון ליצור מסך עשן באשר למהלך העניינים, כדי לחזק את גרסתו. ועוד. ביום 22.1.09 נחתם זכ"ד. אין חולק כי ביום 25.1.09 התקשר הנתבע לתובע והודיע לו על ביטול העסקה. התובע טען לפניו כי העסקה אינה ניתנת לביטול, מאחר והצ'קים כבר הועברו לצדדי ג' (על כך חזר התובע גם בתצהירו ובכתב טענותיו). ואולם- התובע טען- בתצהירו ובמרבית תשובותיו לח.נ., בד"כ, כי הגם שהעסקה נחתמה כשלושה ימים לפני מועד השיחה וכי לא קיבל את הצ'קים במעמד החתימה? אלא רק "לאחר מספר ימים". כיצד אם כן ומתי הספיק התובע להעביר את השיקים לצדדי ג' עלומים לפני ה- 25/1/09? לא בלתי אפשרי, אך מעורר תמיהה באשר לאפשרות כי התובע ביקש להפעיל על הנתבע אמצעי לחץ לקיים בכל זאת ניסיון נוסף למימוש העסקה שביטל. 11. גרסת התובע כי לא קיבל את הצ'קים לידיו במעמד החתימה על זכ"ד נסתרת בזכ"ד עצמו, שהתובע ניסח וכתב- שם כתוב, בשוליו, כי התובע קיבל את הצ'קים במעמד החתימה (ראו שם). בחקירתו מיום 20.3.12, עומת התובע עם מכתב דרישה ששלחה ב"כ דאז- עוה"ד דורין שעשוע שמחון, ביום 11.3.09, לנתבע. גם שם נכתב בשמו, ב"רחל בתך הקטנה", כי: "בגין סחורה התקבלו בתמורה לידי מרשי, במעמד חתימת ההסכם, צ'קים דחויים בסך כולל של 240,000 ₪ ו- 30,000 ₪ במזומן להלן העסקה". התובע השיב כי מסר לב"כ דאז את הפרטים בכלליות (עמ' 12 לפרוטוקול ח.נ. ש' 21-30). תשובה זו, אינה סבירה בעיני, מקום שמדובר באדם שניסח הסכם וטוען לעסקת מכר פשוטה, ואף מצרף לראיותיו מכתב דרישה מטעמו, של פרקליט, המפרט בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את אבני היסוד של העסקה שמכוחה הוא מעלה דרישות ותביעות. 12. נקודה נוספת המצטרפת למארג הנתונים הקשורים בהתנהלות הצדדים, שבהצטברם- עדיפה בעיני גרסת הנתבע, הינה "הסכמת"/"הצעת" התובע להחליף את מערכת ההמחאות הראשונה שמסר לידיו הנתבע, בעקבות פניית האחרון כבר ביום 25/1/09 בהודעה על ביטול ההסכם, מכוח סעיף 6 לזכ"ד ומסמך שנחתם בין השניים בעקבות שיחה זו. שכן- לשיטת התובע, עסקינן בעסקת מכר שהושלמה, והוא העביר את ההמחאות לצד שלישי אותה עת. הסכמתו להחליפם, העובדה ש"חזרו לידיו" דרך פלא כדי להשיבם לנתבע והישארותם של הצ'קים חליפיים בידיו, (מכוחם נפתחו ההליכים דנן), העובדה שלא עמד על פירעון ההמחאות שניתנו ע"י הנתבע לאחר החתימה על זכ"ד, כתמורה במסגרת "העסקה המוגמרת" לשיטתו,- כל אלה מעוררים סימני שאלה ומחזקים דווקא את גרסת הנתבע בהקשר זה של סוג ואופי העסקה. הנתבע- מצדו, טען כאמור בהקשר זה כי ניאות להאריך את תקופת עסקת הקונסיגנציה בחודש נוסף, בהמלצת בובליל, ולאפשר בכך ניסיון נוסף למכור את הסחורה. דווקא הסברו של הנתבע מתיישב לטעמי עם הגיון הדברים, שהרי ממילא הפסיד את דמי המקדמה בסך 30,000₪, שלגביהם לא חלק כי מדובר בדמי סיכון שלא יוחזרו גם באם העסקה לא תצא אל הפועל. מתן ארכה וניסיון נוסף, יכלו רק להיטיב את מצבו ולכן- הדרך בה הלכו הצדדים לאחר הודעת הביטול הראשונה של הנתבע, מתיישבת עם גרסתו. אין חולק כי ביום 29/1/09- נתקיימה פגישה לצורך החלפת הצ'קים. באותו מעמד- מסר הנתבע לידי התובע מערכת צ'קים חדשה, שמועד פירעונם לחודש מאוחר מז.פ המקורי כ"א ונחתם בין הצדדים מסמך שסומן נספח 3 לתצהיר הנתבע בו נכתב, בכתב ידו של התובע ובחתימת ידו, כי: "... קיבלתי מיהודה הרוש צ'קים הנ"ל על חשבון צ'קים קודמים שיוחזרו ליהודה עד לתאריך 30/1/09. לצ'קים הנ"ל לא יהיה כל ערך כל עוד לא יתקבלו צ'קים הקודמים " ובהמשך- רשימת המחאות נשוא המסמך הנ"ל, תוך פירוט מספרים, ז.פ בסך כולל של 240,000 ₪. הוכן מקום ריק לחתימת הנתבע שאינו חתום ע"ג המסמך (הדגשות שלי,- ר.ש). התובע טען כי החלפת הצ'קים תומכת בגרסתו וכי המסמך הנ"ל מהווה את גיבוש התנאי האחרון של העסקה והופך אותה למוגמרת. ב"כ התובע בסיכומיו- מציין את פרשנותו ביחס למשמעות שיש לייחס למשפט האחרון (כי "לצ'קים הנ"ל לא יהיה ערך וכו', כמצוטט לעיל), וכותב: "לכן ברור כי הצדדים ראו את מסירת הצ'קים החדשה כהמשך העסקה ללא יכולת לבטלה ו/או כל תנאי מתלה אחר. הצדדים לא קבעו במסמך זה תנאים נוספים מעבר לאלה שסוכמו ביניהם ועלו על הכתב באותו מעמד." המסקנה אותה קורא ב"כ התובע מתוך אותו מסמך, הינה- להבנתי, ההיפך הגמור. דבריו יפים בעיני, אך אני קוראת בדבריו את ההיפך ממה שכיוון לו ואיני רואה לצקת לאמור באותו מסמך תוכן אחר מפשוטם של דברים ולא רק משום שגם זה, כקודמו, נוסח ע"י התובע. האמור קצר וברור, ומשמעו בעיני, בשים לב לעיתוי, לתוכן, לתכלית,- כי הוא נועד להבטיח כי לא תעמודנה בידי התובע שתי סדרות של צ'קים בגין אותו ענין, מאחר ואלה נמסרו לנתבע מאוחר יותר ממועד קבלת הסדרה המחליפה לידיו. הא ותו לא. לדידי- "המשך העסקה" , משמע- על כל תנאיה, לא עסקה חדשה. "ללא יכולת לבטלה ו/או כל תנאי מתלה אחר"- משמע שימור העסקה כמו שהיא. התייחסות התובע באמצעות ב"כ ל'תנאי מתלה' "מוזרה" עד צורמת, מקום שהכחיש כי קיים תנאי מתלה בין תנאי ההסכם. "הצדדים לא קבעו .....באותו מעמד", ואני דווקא מבינה מכך שאין במעמד החלפת הצ'קים אין בא בכדי להוסיף דבר לעסקה כמו שנחתמה ביום 22.1.09 וזאת לגרסת התובע ואין צורך להוסיף עוד. 13. הנתבע העיד כי לאחר החלפת הצ'קים הנ"ל- נמסר לו ע"י בובליל, שקונים פוטנציאליים שראו את הסחורה- אינם מעוניינים בה, מאחר והיא פגומה ואינה תואמת את הדגמים מהתצוגה. ביום 5.3.09 שלח הנתבע לתובע מכתב ביטול נוסף (נספח 5 לתצהירו) בו הוא מפרט את מניעיו לשימוש בזכות הביטול העומדת לו עפ"י ההסכם, לרבות נסיונות כושלים למכור את הסחורה, אי התאמה לסחורה שהוצגה לו והוא דרש לקבל לידיו חזרה את ההמחאות שמס בידי התובע, תוך הכרה בחובתו ("אני נאלץ", כלשונו), לשלם את הסך של 30,000 ₪ כקנס מוסכם. הנה כי כן- לפנינו מערכת יחסים חוזית קצרת מועד, כאשר הודעת הביטול הראשונה נמסרה טלפונית ביום השלישי שלאחר החתימה על זכ"ד, והשנייה- כ- 4 שב' בלבד לאחר ההסכמה להמשיך ולנסות לקיים את העסקה המותנית. בקשר עם 'זכות הביטול'- יפים דבריו של כב' השופט הנדל: "ויודגש: מן הבחינה העיונית הפעלת זכות הביטול - שקולה לאי-הפעלת זכות הביטול, מן הפרספקטיבה של חובת תום הלב. שתיהן בגדר מימוש זכות: האחד בצד החיובי, והאחר בצד השלילי. כפי שהוסבר לעיל - לנפגע יש את "זכות החופש" שלא לבטל את החוזה, ועל כן אי-ביטול החוזה אף הוא למעשה מימוש זכות (ראו אבן, בעמ' 125). המסקנה היא שהן הבחירה לבטל את החוזה, והן הבחירה שלא לבטל את החוזה, כפופות לחובת תום הלב. משמעותה של חובה זו היא שעל בעל הזכות החוזית לנהוג "ביושר, בהגינות ובאמון... המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות, אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סובייקטיביים אלה, אלא הוא נקבע על-ידי סטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית" (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980)). ודוק: עסקינן בדיני החוזים, מגרש הבית של דיני תום הלב, בו המחוקק מתייחס במפורש לדוקטרינה זו." (עא 1156/10 אפרת האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ). חובת תום הלב והקטנת הנזק חלה על שני הצדדים. מצאתי כי בענייננו- מסכת הראיות והאירועים מצביעה על התנהלות חסרת תום לב של התובע, שלא נקף אצבע להקטנת נזקו הנטען ובחר להשליך יהבו על התביעה ולהיפרע דרכה. לשאלה מה עשה מאז בוטל או לא קוים ההסכם ומדוע לא הקטין את נזקו מאז הודיע הנתבע על ביטול והתכחשות לעסקה- השיב התובע: "הסחורה נשארה במקום שבו אני משלם שכירות עד היום". "איך אני אקטין את הנזק? אני לא ידעתי איך להקטין את הנזק, על סמך מה למכור ואיך למכור, לפי הבנתי, הסחורה שייכת לו". (עמ' 13 ש' 17). יש בתשובת התובע משום היתממות, באשר מדובר בתקופה של מספר שנים, שבהן התובע תחת יעוץ משפטי מאז 3/09, ולגרסתו- הסחורה עדיין ברשותו כאבן שאין לה הופכין. במאמר מוסגר וכהערת אגב, אציין כי לא מן הנמנע שהעובדה כי תובע לא הצליח, לגרסתו, "להפטר" מהסחורה, עשויה לתמוך בגרסת הנתבע באשר ל"טיבה" אך לא אדרש לכך. זאת ועוד. התובע- (לטענתו) סוחר ומשווק בעל וותק של 7 שנים, ניסיון וקשרים, שלגרסתו לא קיבל תשלום כנגד סחורה שברשותו - 'ישב בחיבוק ידיים' וחיכה לתוצאות התביעה. לעומתו- הנתבע (שסחר ושיווק הם לא תחום עיסוקו), ניסה- לאחר שביטל את העסקה בפעם השנייה, להקטין את נזקו ולמכור יחידות תאורה לצדדים שלישיים. 14. התייחסתי לעיל להימנעות התובע מלתבוע ולמצער- להעיד את בובליל (שדומה כי "הורחק" מעין רואה) ולהשפעה השלילית שיש לעובדה זו בבואנו להעריך את גרסת התובע ומהימנותה. בכך לא תמה התנהלותו המתמיהה של התובע בכל הנוגע ל(אי) הבאת ראיותיו. התובע טען כי במעמד ההסכם נכח עמו חברו- מר אברהם חן. במפגיע ובניגוד לכל היגיון, נמנע התובע מלהגיש תצהיר של הנ"ל ו/או לזמנו לעדות. בהקשר זה, ננקטה שרשרת מחדלים מצדו, שספק אם לא היה זה במודע כדי להרחיק גם את הנ"ל ממתן עדות, עד שראה התובע כי דרך זו עלולה להזקף לחובתו באופן משמעותי וביקש לו מקצה שיפורים. היה זה בוטה מדי, מאוחר מדי, ובמחיר של רמיסת זכויותיו המהותיות של אטיש ריבו, ולכך- לא יכול היה בית המשפט, למרות הגישה המקלה שננקטה בד"כ בעניינו פרוצדורה, להסכים. בראשית- טען התובע כי לא זימן את הנ"ל על רקע סכסוך כספי עמו, שגובהו הסך של 3,500 ₪ שהתובע חב לו. טענה מעין זו אינה מתיישבת עם האינטרס של התובע להוכיח תביעה כספית בשווי נומינלי של 240,000 ₪, שלו הוכחה יכול היה התובע להחזיר למר אברהם את חובו עשרות מונים. דומה איפוא כי רב הנסתר על הנגלה בהקשר זה. בהמשך- בדיון של 09.06.2011 ולאחר שחסרון העד ניכר כבר אז, ביקש התובע, באיחור רב, ארכה להגשת תצהיר של מר חן אברהם. נרשמה התנגדות ב"כ הנתבע 'למקצה שיפורים', ולא למותר לציין כי עובר לאותו דיון ניתנו לתובע מספר הזדמנויות להגשת תצהירים, שהוא לא ניצל (במודע או במחדל): הראשונה -ביום 8.9.09 , מפי כב' הרשמת (כתוארה אז) אוסטפלד-נאווי שהורתה על הגשת תצהירים ונוספים רק ברשות. השנייה- בק.מ מיום 30.6.10 , שבמהלכו לא הועלתה בקשה ביחס לעד זה. השלישית -ביום 20.7.10 , לאחר שבימ"ש הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים. התובע הגיש את מסמכיו ביום 31.10.10, ובחלוף יותר משבעה חודשים- הגיש הנתבע את תצהיריו. רק לאחר דיון במצוי בתיק ובעשוי להשתמע מהנ"ל, שטח התובע את בקשתו, לאחר ש(וכך נכתב אז בהחלטת בימ"ש): "משכלו כל הקיצים ודין התביעה להישמע עד תום, נזכר התובע שברצונו להעיד עד נוסף". חרף התנגדותו של ב"כ הנתבע, ומהטעמים שפורטו, הותר לתובע להגיש את תצהירו של הנ"ל כתצהיר נוסף מטעמו. זאת, למרות שהוברר כי הנ"ל הביע הסכמה ליתן תצהיר כחודשיים טרם הדיון אך התובע המתין לשמוע את סיכוניו וסיכוייו ועוד. תצהירו של מר חן לא הוגש. ביום 20.3.12 התקיימה ישיבת 'הוכחות'. התובע לא שילם את מחצית האגרה. למרות שהייתה זו פעם שניה, בעבר התביעה נמחקה מאותה סיבה והוחייתה, אפשר לו בימ"ש לתקן את ההפרה בתחילת הישיבה. לא אכביר מלים על המתועד בפרוטוקול. לענייננו, התובע הודיע בהקשר זה: "נמצא פה חברי אברהם חן, הוא הלך לשלם, הכסף בדיוק מוכן עם הטפסים." החבר נכח באולם במהלך חקירתו הנגדית של התובע. הוא נכח כשהתובע נחקר, בין היתר, ובאופן נוקב- על אי זימונו שלו (של מר חן) לדות, חרף היותו עד רלבנטי לכאורה. בתום חקירתו של התובע, הכריז בא כוחו "אלו עדי" ! בעוד הנתבע מוזהר להגיד את האמת., קם ב"כ התובע ובקש להעיד מטעמו את מר אברהם חן. אותו חבר שנכח באולם, ששמע את העדות, שתצהירו לא הוגש בעבר חרף ארכות חוזרות ולאחר שהסכים לכאורה ליתן תצהיר בכתב, לאחר שהתובע שמע את סיכוניו והבין כי שגה, לאחר שתמה פרשת התביעה והנתבע בתחילת חקירתו הנגדית. בקשת התובע נדחתה, מהטעמים שפורטו, לא היה זה מצב שהוצאות לצד שכנגד יוכל לתקן, ללא הפרת האיזון שבין הצדדים. הרחבתי בענין זה, שכן- המסקנה המתבקשת מאי העדת בובליל וכן- ובמיוחד, מאי העדת מר אברהם חן, שלגביו ניתנו לתובע "תשע נשמות החתול" אך הוא בחר שלא להביאו אלא לאחר שערך "בקרת נזקים" ודאג לנוכחות הנ"ל במעמד חקירתו הנגדית,- הינה כי אי העדתם הייתה מבחירה. הלכה פסוקה היא כי אי הבאת עד לא רק פועלת לחובת מי שנמנע מהבאתה, היא אף עשויה להוות ראייה בפני עצמה ולתמוך בגרסת הצד שכנגד. כאן- הנתבע. 15. מכל האמור לעיל- אני קובעת כי טענות התובע באשר לסוג העסקה, כוונת הצדדים, התנהלותם עובר לכריתת ההסכם (זכ"ד) ולאחריו- לא הוכחה ואף הופרכה. אני מקבלת את גרסת הנתבע, שהרים את הנטל. עדותו עוררה בי אמון, והיא נתמכת בלשון זכ"ד ובמשתמע ממנו על פי הגיון הדברים, אם לא גם בלשון ברורה, בהתנהגות הצדדים לו, בהשתלשלות האירועים כפי שהוכחו בפני. על סמך כל אלה- שוכנעתי כי העסקה נשוא התביעה הייתה 'עסקת קונסיגנציה אמיתית', שהתנאי לה- מכירת הסחורה לצד שלישי שזהותו לא הייתה ידועה לנתבע אותה עת- לא הושלמה, כי הבעלות בסחורה לא עברה מעולם לידי הנתבע, וכי הנתבע מימש את זכותו על פי דין ומכוח סעיף 6 לזכ"ד - לבטלה. התובע ,שנהג לטעמי בחוסר תום לב כאשר הנתבע ביקש לבטל את ההתקשרות כבר בחלוף פחות משלוש ימות תמימות, ניצל את תמימותו וחוסר ניסיונו של הנתבע, ניסח את המסמכים בכתב הנוגעים להסכמות הצדדים, ולא טרח להקטין את נזקו משך שנים. זעקת התובע במסגרת תביעתו, תוך הסתמכות על אותם מסמכים פרי עטו, בנסיבות העניין, כשהוא נטפל רק לנתבע במסגרת תביעתו, כמוה כזעקת הקוזאק הנגזל. בשולי הדברים, אציין שלא נעלמה מעיני טענת הנתבע כי נפל כפרי בשל ברשת קנוניה שרקחו התובע והצד השלישי, שבקשו להשתמש בו כמכשיר למימון ביניים של עסקת בזק שתשלשל לכיסו של התובע 30,000 ש"ח ללא תנאי וללא כל סיכון מצדו וכי התובע לא הסתפק בסכום הנ"ל ששלשל לכיסו ובקש לעצמו "את כל העוגה". העדרו של צ"ג הנ"ל אינו מפזר את מסך העשן סביב אפשרות זו אליה הפנה הנתבע, אך איני נדרשת להכריע בה ודי במסקנה אליה הגעתי כי דין התביעה להידחות- על יסוד הראיות שלפני, כמו גם ראיות חסרות/שהוחסרו על ידי התובע. סוף דבר 16. התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות המשפט של הנתבע- לרבות בגין טרדה, טרחה, בזבוז זמן לצורך ניהול הגנתו, לרבות התייצבות להכנת כתבי בי-דין, לישיבות בית המשפט, אותן אני מעמידה על הסכום הכולל של 20,000 ₪. בנוסף- ישתתף התובע בשכ"ט של הנתבע, בסכום כולל של 30,000 ₪. הסכומים נכונים להיום והם ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ התובע, שאם לא כן- יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. זכרון דברים