ההלכה הבסיסית, בזיקה לתרחיש של עסקאות נוגדות, גובשה בע"א 2643/97 גנז נ. בריטיש וקולוניאל, פד"י נ"ז (2),385. בין השאר, קובע שם הנשיא דאז א. ברק כי : "במצב הדברים הטיפוסי אין בעל העיסקה הראשונה מפר, באי-רישומה של הערת אזהרה, את חובת תום-הלב כלפי המוכר. לא כן לעניין חובת תום-הלב של בעל העיסקה הראשונה כלפי בעל העיסקה השנייה. כפי שראינו, עקרון תום-הלב מחייב את בעל העיסקה הראשונה להתחשב באינטרס הלגיטימי של בעל העיסקה השנייה. השניים אינם זרים זה לזה. העיסקה הנוגדת הפגישה ביניהם. דין העיסקאות הנוגדות יצר לאחד זכות כלפי האחר. עם הזכות באה הדרישה להפעילה בתום-לב. כך הדבר מקום שהמקרקעין בידי המוכר, ובעל העיסקה הראשונה מבקש לאכוף את התחייבותו של המוכר כלפיו, והדבר נמנע ממנו בשל הפרת עקרון תום-הלב כלפי בעל העיסקה השנייה; כך הדבר מקום שהמקרקעין בידי בעל העיסקה השנייה, ובעל העיסקה הראשונה מבקש לקבלם מידי בעל העיסקה השנייה. בשני מצבים אלה תימנע האכיפה בשל הפרת עקרון תום-הלב באי-רישום הערת אזהרה על-ידי בעל העיסקה הראשונה." ככל שדברים אמורים בסיטואציה של התנגשות בין אינטרסים נוגדים בתרחישים כדוגמת "מזל אהרונוב", פירטה כב' הנשיאה, דאז, ד. בייניש את התפתחות הפסיקה הרלונטית, וזאת במסגרת פס"ד "עומר חג'אזי" (ע"א 10467, עומר חג'אזי נ. אדיב עיאס ואח') : "ההלכה שנקבעה בעניין אהרונוב היתה מאז ואילך לנקודת המוצא לבחינת ההכרעה בתחרות על זכויות בנכס בין רוכש שנמנע מרישום הערת אזהרה לבין נושה של המוכר שהטיל עיקול על הנכס כדי לממש את הנשייה. לפי אותה הלכה, כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר בנכס. זכות זו היא מעין זכות קניין, ולפיכך כוחה יפה כלפי צדדים שלישיים. כתוצאה מכך, נשללת מנושיו של המוכר האפשרות לממש את נשייתם באמצעות הנכס הנמכר, ואם הטילו עיקול על הנכס - בטל העיקול מפני זכותו של הרוכש. יחד עם זאת, לצד הכלל האמור, הוזכרה בפסק הדין בעניין אהרונוב האפשרות להכיר בעדיפותו של בעל העיקול המאוחר על בעל הזכות שביושר במקרים יוצאי דופן מכוח עקרונות יסוד במשפט כגון עקרון תום הלב ודוקטרינת המניעות (ראו לעניין זה: שם, עמ' 279 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) מ' חשין; עמ' 288-287 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר). נקודת הציון הבאה בהתפתחות ההלכות המסדירות את דיני התחרות בין בעלי זכויות נוגדות בנכס נקבעה בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: עניין גנז). באותה פרשה נפסק כי מכוח עקרון תום הלב חלה על רוכש הנכס חובה לפעול כמידת יכולתו בכדי לרשום הערת אזהרה בדבר קיומה של עסקת המכר בפנקסי המקרקעין, ומשלא עשה כך, עלול הוא בנסיבות מסוימות לאבד את עדיפותו על פני רוכש מאוחר..... שאלת קיומו של חריג להלכה שנקבעה בעניין אהרונוב התעוררה בשנית בעניין גדי (הכוונה לע"א 79/97, בנק מזרחי נ. גדי, פד"י נ"ט (3), 697, ההפניה אינה במקור, שכן היא מאוזכרת בפסקה קודמת), בנסיבות בהן ייחס המעקל חוסר תום לב לרוכש שלא רשם הערת אזהרה אף שהחזיק בדירה שרכש. לימים, הוטל על הדירה עיקול בגין חוב כספי של המוכר לבנק. בעניין זה עלתה טענה מצד הבנק המעקל כי ראוי לצמצם את הלכת אהרונוב ולקבוע כי בנסיבות בהן התרשל הקונה באי רישום הערת אזהרה נשללת עדיפותו על פני המעקל. בפסק הדין שניתן בפרשה זו בחן בית המשפט את השפעתו של עיקרון תום הלב על היחסים שבין רוכש הנכס לבין המעקל וקבע כי "בעקרון, במצב הדברים הטיפוסי, אין הקונה מפר באי רישומה של הערת אזהרה את חובת תום הלב כלפי מעקל שהטיל עיקול לאחר היווצרות זכויות הקונה" (דברי הנשיא ברק, בעמ' 705 לפסק הדין). הכרעה זו התבססה על ניתוח אופיין של הזכויות המתנגשות והאינטרסים הנוגעים לסכסוך: ראשית, ציין בית המשפט כי העיקול הינו אמצעי דיוני גרידא ואין בו כדי להקנות למעקל זכות מהותית בנכס. לפיכך, הטלת עיקול על נכס לאחר מכירתו אינה דומה לסיטואציה של "עסקאות נוגדות", שכן מדובר בהתנגשות כלכלית בלבד ולא בהתנגשות קניינית. בהקשר זה נקבע, כי "אין לגזור גזירה שווה לשני סוגי העימותים. חובת תום הלב, אין פירושה אחריות מוחלטת לכל התנגשות כלכלית" (שם, בעמ' 706); שנית, הבהיר בית המשפט כי על פי רוב, מעקלים אינם מסתמכים על המצב הרישומי של הנכס בעת יצירת עסקת הנשייה. במצב הטיפוסי, המעקל הינו נושה בלתי מובטח אשר מחפש בדיעבד נכס להיפרע ממנו, "ציפיותיו להיפרע מן החייב הן כוללניות ואינן קשורות במישרין לנכס המעוקל" (שם, בעמ' 707), ולפיכך הסתמכותו על המרשם הינה חלשה; שלישית, וכפועל יוצא מהאמור לעיל, על דרך הכלל לא קיים קשר סיבתי בין המחדל שבאי רישום הערת האזהרה לבין היווצרות הנשייה של המעקל. לכל היותר, אי רישום הערת האזהרה גרם לנושה לקיים הליך סרק של הטלת עיקול על נכס ממנו לא יוכל להיפרע; לבסוף, ציין בית המשפט כי למעקל אין אינטרס קונקרטי בנכס, וגם אם נוצרה בקרבו ציפייה מסוימת להיפרע ממנו, אין היא מגעת כדי אינטרס משפטי מוגן הקרוב בעוצמתו לזכותו המעין קניינית של רוכש הנכס. נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כדלקמן:   "הכלל הוא, אפוא, שאי-רישום הערת אזהרה אינו מנוגד לעקרון תום-הלב במצב הטיפוסי של תחרות בין קונה לבין מעקל. עצם ההתנגשות הכלכלית בין הקונה לבין הנושה הרגיל אינה מצדיקה, ככלל, שלילת העדיפות מכוח עקרון תום-הלב. שאלה יפה היא אם לכלל זה עשויים להיות חריגים. השאלה אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו, ואת הדיון בה ניתן להותיר לעת מצוא" (שם, בעמ' 710 לפסק הדין). שנה מאוחר יותר, בפסק הדין שניתן בעניין קושניר נדונה האפשרות להכיר בחריגים להלכת גדי. ואולם, בנסיבותיו הפרטניות של אותו מקרה נקבע כי התנהגותה של בעלת זכות הקניין שביושר לא היתה משוללת תום לב ולא הובילה לפגיעה באינטרסים מוגנים של המעקלים. ציינו שם כי "איננו סבורים כי הפרשה שבפנינו מלמדת על קיומו של חריג לכלל שנקבע בפרשת גדי, ככל שחריג כזה אכן קיים" (שם, בפסקה 25 לפסק הדין). מן המקובץ עולה כי, על פי הפסיקה, ככלל זכותו של בעל זכות קניין שביושר גוברת על זכותו של נושה של הבעלים הרשום אשר הטיל עיקול על הנכס במועד מאוחר להיווצרות הזכות שביושר. הרציונאלים לכלל האמור הוצגו בהרחבה בפסק הדין בעניין גדי, וככל שקיימת הצדקה לסטות ממנו במקרים חריגים, עליה להבחן מתוך זיקה לאותם רציונאלים. כך, למשל, ראוי לבחון את מידת הסתמכותו של המעקל הקונקרטי על המצב הרישומי של הנכס בפנקסי המקרקעין, וכן את שאלת קיומו של אינטרס ספציפי למעקל בנכס המעוקל. אכן, לא נסתם הגולל על האפשרות להכיר בחריגים לכלל בדבר עדיפותו של הקונה, אולם חריגים אלו יקומו אך במקרים יוצאי דופן ובנסיבות שאינן טיפוסיות לתחרות בין רוכש ומעקל" מבחנים אלה, אכן מיושמים בפסיקת בתי המשפט, וכל מקרה נבחן לנסיבותיו. האם מדובר בתרחיש הטיפוסי, שבו מחדל מרישום הערת אזהרה, כשלעצמו, אינו מהווה הפרת חובת תום הלב, או, שמא, הדבר נעשה בכוונת מכוון, נועד להכשיל את הנושים האחרים, או להכביד עליהם, בנסיבות המלמדות על היעדר תום לב (ראה למשל - לאחרונה ממש - עמ"ש 45921-02-11, בימ"ש מחוזי ת"א, פלונית נ. פלוני ואח', פס"ד מיום 3/4/13 , הרכב כב' הש' י. שנלר- אב"ד, פורסם באתר "פסק דין"). קשת המקרים, שבהם תתכן קביעה כי הנסיבות המיוחדות מצדיקות העדפת המתקשר המאוחר יותר, חרף הכלל הבסיסי שמתווה ס' 9 הנ"ל, אינה בבחינת רשימה סגורה וממצה. ביהמ"ש מיישם את הלכת "גנז" תוך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי. העקרון החולש הוא הדרישה לתום לב, שהיעדרה, אכן יכול להצדיק הימנעות ממתן סעד לקונה הקודם בזמן (ראה - ע"א 9767/08, קדמני נ. סרחן, כב' השופטת מ. נאור). עסקאות נוגדותהערת אזהרה