מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עונש על התחזות לאדם אחר: א. הערעור שבפנינו הוא על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ויליאם חאמד) מיום 25.10.12, בת.פ. 46498-07-10, לפיו נדון המערער, יליד 1942, ל-14 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, כך שבסך הכל על המערער לרצות 20 חודשי מאסר בפועל, וכן הוטל על המערער מאסר מותנה. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: בתאריך 26.7.10 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער בו נטען כי בתחילת שנת 2005 קשר המערער קשר עם אחרים להקים חברה מתוך כוונה לעשות בה שימוש למטרות מירמה. לשם קידום הקשר והוצאתו לפועל זייף המערער תעודת זהות באופן שנרשמו בה פרטיו המלאים של אדם אחר ותצלום של המערער. באמצעות זהותו המזוייפת שכר המערער משרד לחברה בנהריה, וכן פתח חשבון בנק והזמין פנקסי שיקים עם שמו של מר אציל, ופרטי החברה. כמו כן השתמש המערער בזהותו המזוייפת כשפנה למנהלת חשבונות בבקשה לפתוח תיק ניכויים לחברה במס הכנסה. המתלוננים בתיק הם ספקים אשר סיפקו לחברה שירותים וסחורות, והעניקו לה אשראי בדרך של קבלת שיקים דחויים מן החברה. ג. בתחילת פברואר 2005 החלה החברה לפעול באמצעות המערער ואחרים מתוך מבנה שכור בנהריה. המערער והאחרים פעלו במירמה בדרך של קבלת סחורות מן הספקים המתלוננים באמצעות תשלום בשיקים דחויים, ללא כיסוי, בידיעה שאין חובה על הבנקים לפרוע את השיקים במועד הנקוב בהם, ומתוך כוונה להפסיק את פעילות החברה "ולהיעלם" בטרם יגלו הספקים את דבר המירמה. באופן המתואר הוציא המערער, בצוותא חדא עם אחרים, מן הספקים, במירמה ושלא כדין, סחורות בשווי אלפי שקלים מבלי לשלם עבורם, וזאת לפי המפורט בסעיף 6 של כתב האישום. בנוסף, וכאמור בסעיף 7 של כתב האישום, השתמש המערער במירמה בשני מקרים נוספים, בפרטי כרטיס אשראי של אדם אחר לצורך תשלום. ד. לפיכך, טענה המשיבה בכתב האישום, כי המערער במעשיו אלה הציג את עצמו בכזב כאדם אחר, בכוונה להונות אחרים, זייף מסמך על ידי שינוי התמונה המוצגת בתעודת הזהות של המתלונן (מר אציל), באופן שנחזה כאילו המערער הוא המתלונן, השתמש במסמך המזוייף והציגוֹ בפני אחרים ובהם רשויות המס והבנק, ביודעוֹ כי הוא מזוייף, קיבל במירמה סחורות ושירותים שונים, עליהם שילם בשיקים, ללא כיסוי, וללא כוונה לפרוע את השיקים ולשלם את התחייבויותיו, וכן השתמש בכרטיס חיוב של אדם אחר או בחלק ממרכיביו בכוונה להונות, ומשך שיקים ביודעו שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו. ה. העבירות שייחסה המשיבה למערער לפי כתב האישום הינן: התחזות לאחר - סעיף 441 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), (ריבוי עבירות), זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 של חוק העונשין, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא של חוק העונשין (ריבוי עבירות), הונאה בכרטיסי חיוב לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (שתי עבירות), והוצאת שיקים ללא כיסוי לפי סעיף 432 + 437 (2) לחוק העונשין (ריבוי עבירות). ו. המערער העלה בפני בית משפט קמא טענה מקדמית לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיה הגשת כתב האישום אגב שיהוי ניכר של מספר שנים, פגעה קשות במערער, הן מהותית והן דיונית, והמשך ניהול ההליכים כנגדו ינציח את הפגיעה בו ואת חוסר הצדק, מה גם שלא נערך שימוע למערער טרם הגשת כתב האישום נגדו, ולטעמו, די באמור לעיל כדי להביא לביטול כתב האישום. ז. בהחלטתו מיום 4.12.11, דחה בית משפט קמא את בקשתו של המערער, בציינו כי העבירות בהן הואשם המערער הינן חמורות, ומדובר בעבירות מסוג פשע של הונאה ומירמה שבוצעו בהתאם לכתב האישום, על ידי מספר שותפים לדבר עבירה כנגד מספר קורבנות עבירה, מתוך כוונה, ולאחר תכנון, וקשירת קשר, תוך הקמת תאגיד למימוש קשר ההונאה הנטען, כשמעשי המירמה שכללו זיופים והתחזות, גרמו הפסדים ונזקים כבדים למתלוננים. ח. סביר הוא, כך כתב בית משפט קמא, שהיקף מעשי המירמה הביא לאיסוף חומר חקירה רב היקף, דבר שהביא לכך שהחקירה תארך כשנה, כטענת המשיבה. גם עיבוד חומר חקירה זה על ידי המשיבה, לימודו וניתוחו, סביר כי דרשו זמן ניכר, וכך גם חובתה של המשיבה לקיים את חובת היידוע. אף הליך זה דרש פרק זמן מסויים. לכן, כך הסביר בית משפט קמא, על רקע כל אלה, ומכיוון שמדובר בעבירות חמורות ביותר ובמספר מתלוננים שנפלו, לפי הנטען, קורבן לעבירות אלה, אין לומר שפרק זמן של 4 שנים ומחצה הוא קיצוני, בלתי סביר, ובלתי מידתי, עד כי יהא בו משום שיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב האישום. ט. עוד ובנוסף כתב בית משפט קמא, כי לא שוכנע שחלוף פרק זמן של 4 שנים מתום החקירה ועד הגשת כתב האישום, הכביד על המערער בניהול משפטו ומיצוי הגנתו. מכל מקום, המערער לא הניח בסיס בראיה להוכיח כי סיכויי הגנתו נפגעו מחמת שיהוי זה, אם כי אין בכך כדי למנוע מן המערער להצביע במהלך שמיעת הראיות על מחדלי חקירה שונים, ככל שהיו, שיש להם זיקה לשיהוי בהגשת כתב האישום, ואזי יוכל בית המשפט לבחון במסגרת הכרעת הדין קיומם של מחדלים אלה, ואת המשקל שיש לייחס להם על רקע כלל הראיות שתוגשנה, ולפי המבחנים שנקבעו בפסיקה. י. באשר לנסיבות האישיות שהעלה המערער במסגרת טענותיו בפני בית משפט קמא: גילו כבן 70, היותו חולני וסובל מאסטמה חריפה, וכן נפילה שגרמה לשבר יד ורגל, היותו סועד את אביו הישיש שנתון בכסא גלגלים, ובנו שעבר אירוע לב קשה, צויין באותה החלטה שמקומן של נסיבות אלה יבוא בשלב הטיעונים לקראת גזר הדין, ואין בהן כדי להקים סייג לאחריות פלילית של הגנה מן הצדק. יא. על יסוד כל אלה, כאמור כבר לעיל, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לענין הגנה מן הצדק ואת הבקשה לביטול כתב האישום. אחר מתן החלטה זו, הודה המערער באמצעות סניגורו בעובדות כתב האישום, והורשע בהתאם. יב. לבקשת הסניגור הורה בית משפט קמא על הזמנת תסקיר שירות המבחן למבוגרים. בתסקיר מיום 23.5.2012 צויין, כי לפי רישומו הפלילי של המערער לחובתו 27 הרשעות קודמות בתחום המירמה וניסיון להחזקת מקום הימורים, הוא ריצה שלושה מאסרים בפועל, הראשון בהם בשנת 2001, ושוחרר ממאסר אחרון בשנת 2009. יג. לאחר שחרורו מן הכלא השתלב המערער בתכנית שיקום על ידי משרד הרווחה ורשות שיקום האסיר, ושולב במסגרת השירות לקשיש. לדברי המערער, מאז סיום ריצוי מאסרו האחרון הוא עשה שינוי משמעותי באורחות חייו ונמנע מהסתבכויות נוספות עם החוק והוא משקיע את רוב זמנו במשפחתו. צויין גם, שהמערער סובל מבעיות בריאות שונות, איננו עובד עקב גילו המבוגר ומצבו הפיזי, ומתמודד עם דחק קיומי ומצוקה כלכלית קשה בביתו. צויין גם, שהמערער מסייע לבנו שעבר התקף לב קשה. יד. באשר למעשים בגינם הורשע, נוטל המערער אחריות על מעשיו, מביע חרטה בגינם, ומסביר שבשנת 2004 הוא נפצע ולא יכול היה להמשיך לפרנס את משפחתו, כך נגרר לאנשי שוליים, ועל רקע מצוקתו הקשה (בריאותית, כלכלית ומשפחתית) הסכים לבצע את העבירות. העבירה היתה מתוכננת במטרה להשיג את הכספים והמערער מביע חרטה וצער על הנזק שנגרם מחמת התנהגותו. טו. שירות המבחן מציין, כי בעת הנוכחית נמנע המערער ממעורבות בהתנהגות עבריינית ומאז שנת 2005 לא נפתחו כנגדו תיקים נוספים. לכן סבור שירות המבחן, שיש לבחון אפשרות לביצוע של"צ כענישה חינוכית. שירות המבחן גיבש תכנית של"צ בהיקף של 250 שעות, וכן המליץ שירות המבחן להאריך את המאסר המותנה שעומד ותלוי כנגד המערער. טז. בישיבת בית משפט קמא מיום 20.9.12, העיד בפני בית משפט קמא המתלונן מר אברהם אציל, שהמערער השתמש, כמצויין בכתב האישום, בזהותו המזוייפת. כמו כן הוגש גליון הרישום הפלילי, לרבות גזר דין שעל פיו תלוי ועומד כנגד המערער עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים. מטעם המערער העידה גרושתו, וסיפרה על כך שמזה 7-8 שנים המערער הולך בדרך הישר, הוא אב מסור לילדיו וסבא מסור לנכדיו, וכן מטפל באביו הסיעודי ובאחד הבנים, שכאמור כבר לעיל, לקה בהתקף לב. יז. בגזר הדין מיום 25.10.12, עמד בית משפט קמא על חומרת העבירות שביצע המערער הגורמות נזק רכושי ועגמת נפש לזולת, כפי שגם ניתן ללמוד מעגמת הנפש והטרחה שנגרמה למתלונן, מר אברהם אציל, שתיאר בפני בית משפט קמא את ההליכים שנושים נקטו נגדו עקב חובות שנוצרו כתוצאה ממעשי ההונאה של המערער, כשמר אציל נאלץ להתמודד כנגד התראות ששלחו אליו נושים שונים, הליכי עיקול, ופגיעה בשמו הטוב, וכל זאת בגלל מעשיהם של המערער ושותפיו. יח. עוד ציין בית משפט קמא, שמן העובדות נשוא סעיפים 6+7 של כתב האישום, עולה , שאין המדובר בכשלון יחיד של המערער, אלא במסכת ארוכה של מעשי עבירה, כשהמערער ושותפיו פעלו בהונאה ובזיוף מול מספר ספקים שסיפקו להם שירותים וסחורה בעלויות שונות ובמספר הזדמנויות. בית משפט קמא גם ייחס משקל לכך שמעשי העבירה של המערער ושותפיו בוצעו בתחכום רב ולאחר תכנון מראש. הנסיבות בהן בוצעו העבירות מלמדות על נחישות לבצע דבר עבירה, תעוזה בלתי רגילה, חוסר רתיעה מוחלט, עזות מצח ושפלות רוח, תוך פגיעה עמוקה באחרים. יט. בנוסף, צבר המערער לחובתו הרשעות קודמות רבות בעבירות דומות של הונאה בכרטיסי חיוב, התחזות לאחר, זיוף, שימוש במסמך מזוייף, מירמה בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במירמה, גניבה ועוד. בית משפט קמא גם עמד על כך שהמערער נדון, נוכח הרשעותיו הקודמות, לעונשים שונים, לרבות מאסרים בפועל לתקופות ממושכות, אך הוא לא חדל ממעשי עבירה. את העבירות נשוא הליך זה ביצע המערער בעוד מאסר מותנה בן 12 חודשים, לפי גזר דין מיום 2.10.02, תלוי ועומד כנגדו, ולא היה בכך כדי להרתיעו. כ. באשר לעונש המאסר המותנה בן 12 החודשים, התלוי ועומד כנגד המערער, לפי גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מיום 2.10.2002, קבע בית משפט קמא כי עונש מאסר זה אינו ניתן להארכה, הואיל ומעשיו של המערער אינם בגדר פרשייה אחת אלא מדובר במעשי עבירה שונים ועצמאיים שכל אחד מהם הינו בגדר "עבירה נוספת", המביא להפעלת המאסר המותנה. משהמסקנה אליה הגיע בית משפט קמא כי המאסר המותנה הנ"ל הינו חב הפעלה, ממילא נדחתה המלצת שירות המבחן בדבר הארכת המאסר המותנה בהטלת עונש של של"צ. כא. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי נוכח חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע המערער , היקפן, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, לא היתה הצדקה להורות על הארכת המאסר המותנה אף אילו היה הדבר אפשרי. כב. יחד עם זאת, הביא בית משפט קמא בחשבון את גילו של המערער, מצבו הרפואי, את הנסיבות המשפחתיות (אביו הסיעודי בן ה-89 ובנו שלקה במחלת לב), הודאתו של המערער שחסכה את העדתם של עדי התביעה, כמו גם ממצאי שירות המבחן, הרשות לשיקום האסיר ולשכת הרווחה, שלפיהם חל שינוי חיובי באורחות חייו של המערער, והוא שולב בהליך שיקומי ממושך שהניב הצלחה. בנוסף לכל אלה, העניק בית משפט קמא משקל לשיהוי הממשי של השנים שחלפו מאז מועד ביצוע העבירות עד הגשת כתב האישום, כמו גם לעובדה שהרשעתו האחרונה של המערער היתה בגין עבירות שביצע בשנים 2005-2006 (בגינן נדון בגזר דין מיום 22.11.07) ומאז לא צבר המערער הרשעות לחובתו. כג. על יסוד כל הנסיבות האלה, ראה בית משפט קמא לנכון להימנע מלהפעיל את המאסר המותנה במצטבר בשלמותו, כי אם את מחציתו בחופף ואת מחציתו במצטבר, וכן נמנע מהטלת קנס ופיצוי. כד. בערעורו המפורט המונח בפנינו, מלין המערער כנגד גזר דינו של בית משפט קמא וטוען, כי היה מקום לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדו מחמת השיהוי הניכר, כשלטעמו במשך למעלה מארבע שנים ומחצה לא נעשה דבר בתיק החקירה, ובמהלך אותן שנים, ריצה המערער עונש מאסר ממושך ועבר הליך שיקום מוצלח. כה. עוד נטענו בערעור הנסיבות האישיות של המערער, היותו כבן 70, חולני, סובל מאסטמה חריפה, ולפני מס' שנים עקב נפילה שבר יד ורגל וטרם התאושש. כמו כן, סועד המערער את אביו הישיש הנתון בכסא גלגלים, וכן מטפל הוא בבנו שעבר אירוע לב קשה. צויין גם, שמאז השתחרר המערער בשנת 2009 ממאסר (בגין עבירות שבוצעו לאחר העבירות נשוא כתב האישום שנדון כאן), מקריב המערער את עצמו עבור משפחתו, כפי שהתרשמה רכזת שיקום האסיר, וכן עבר הליך שיקום ארוך ומשמעותי בפיקוח הרשות לשיקום האסיר. כו. המערער גם טוען, שכבר במסגרת ההליך שהתנהל כנגדו בבית המשפט בראשון לציון והסתיים ביום 22.11.07, הוא ביקש לצרף את כל תיקיו, ו"לנקות את השולחן" מתיקיו הישנים, בטרם יחל את הליך השיקום, והמשיבה מצידה התרשלה, לטענתו, בכל הנוגע לצירוף התיקים, ועל כך התווספה רשלנות קשה בנוגע לשיהוי בהגשת כתב האישום. טוען המערער, שניהול ההליך המשפטי כנגדו כיום, קל וחומר העונש החמור בסופו של ההליך, יחזיר אותו לאחור ויוריד לטמיון את העבודה הרבה שהושקעה בשיקומו, כשאינטרס השיקום הוא למעשה אינטרס ציבורי רחב. כז. המערער מתבסס בטיעוניו על דוקטרינת ההגנה מן הצדק. לטעמו של המערער, יש לבחון את ההליך בראייה כוללת תוך בחינת משך השיהוי, מידת האשמה של המשיבה, מידת הפגיעה שנגרמת למערער עקב כך, וההשלכות מעצם שליחתו למאסר ממושך למרות גילו המתקדם, הנסיבות הקשות כפי שפורטו, ושילובו המוצלח בהליך שיקומי. עוד טוען המערער, שעיקרון-העל של שמירה על הגינות בהליך הפלילי מחייב את ביטולו של כתב האישום עקב השיהוי הרב והבלתי מוצדק בהגשתו, והתוצאות ההרסניות שתהיינה מבחינת המערער, נוכח עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. עוד נטען, כי הפגיעה ביכולתו של המערער להתגונן, אינה נמדדת רק בהקשר של האחריות הפלילית אלא גם בפוטנציאל ההתמודדות מפני ענישה בלתי מידתית עקב ניהול הליך רשלני מצד המשיבה. כל אלה יש בהם, לטענת המערער, משום הצדקה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, גם אם תקופת ההתיישנות הסטטוטורית טרם חלפה, כשאין לשיהוי הסבר מוצדק. כח. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בהחלטה שנתן בבקשתו של המערער לביטול כתב האישום, כשלא התמודד עם טענת המערער, שלפיה לא ניתן לרפא את הפגם שנפל בהתנהלות הרשות, ואת הנזק שנגרם עקב כך למערער, באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום, שהרי עצם ההרשעה כרוכה, כך לפחות לטענת המשיבה, בהשתת עונש מאסר מינימלי של 12 חודשים, בגין הפעלת מאסר מותנה חב הפעלה. בכך נמנע מבית המשפט לתת בשלב גזירת העונש את המשקל הראוי לקולא לשיהוי הניכר שחל בהגשת כתב האישום. לכן, לדעת המערער, תרופתו היחידה ביחס לשיהוי היא: ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. כט. בנוסף טוען המערער, כי בית משפט קמא החמיר עִמוֹ בגזירת עונש מאסר בפועל כשעליו לרצות 20 חודשי מאסר בפועל, ונוכח השיהוי הרב, נסיבותיו האישיות של המערער, המצב הבריאותי שלו ושל בני משפחתו, השיקום המוצלח שעבר ותסקיר שירות המבחן, עונש זה הוא בגדר ענישת יתר שיש להימנע ממנה. ל. כמו כן טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בכך שנמנע מלבטל את הרשעתו, ונמנע מלאמץ את ההמלצות שבתסקיר שירות המבחן. לדעת המערער, במקרה נשוא הדיון, משהוכח שיקומו של המערער, היה מקום להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו במקום זאת צו שירות לתועלת הציבור. לא. טענה נוספת שמעלה המערער היא, שלמעשה יש לראות את המעשים בגינם הורשע המערער, כמסכת אירועים אחת, בעלת מאפיינים אחידים, שבוצעו במשך תקופה מצומצמת, ובעלי קשר הדוק, ולכן היה מקום לקבוע שהמאסר המותנה בן 12 החודשים הינו בר הפעלה (ולא חב הפעלה). לב. עוד ובנוסף נטען, כי העונש שהוטל על המערער חורג במידה רבה מן המקובל והנהוג בנסיבות הענין, וכי היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולחלופין, לא היה מקום להטיל עונש מאסר בפועל שחורג מעבר לתקופת המאסר המותנה. כן נטען, שבית משפט קמא החמיר עם המערער בכך שנמנע מלהטיל עונש מאסר בפועל שיהא בחופף למאסר המותנה שהופעל. לג. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 3.1.13, חזר ב"כ המערער על תמצית טענותיו. בנוסף גם שמענו מספר דברים מפי המערער עצמו, ואילו ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לענין טענות המערער באשר לדוקטרינת ההגנה מן הצדק, הִפנתה ב"כ המשיבה לתגובה שהגישה המשיבה בבית משפט השלום לבקשתו זו של המערער, וכן הִפנתה להחלטתו של בית משפט קמא בנושא זה, מיום 4.12.11. לד. באשר לשיהוי ציינה בפנינו ב"כ המשיבה, שהחקירה עצמה נמשכה כשנה, ולאחר מכן התעכב הטיפול בתיק מחמת היקף החומר והעומס המוטל על הפרקליטות. כן נשלחו מספר מכתבי יידוע למערער, מבלי שאלה נדרשו. ב"כ המשיבה אישרה, שחלפה תקופה לא מבוטלת עד שהוגש כתב האישום, אך זהו פועל יוצא של המציאות והעומס, אך אין המדובר בשיהוי המצדיק את ביטול כתב האישום. ב"כ המשיבה ציינה גם, שהמערער טען אמנם בפני בית משפט קמא שהגנתו נפגעה, אך משהודה המערער בעובדות כתב האישום, אין עוד מקום לטענה שההגנה נפגעה. לה. באשר למצב בריאותו של המערער, ציינה ב"כ המשיבה שהמערער ביצע את העבירות כשהוא בן 63. גם המתלונן, מר אציל, שהמערער השתמש בזהותו, אף הוא בגיל דומה לזה של המערער. לו. לענין הפעלת המאסר המותנה עמדה ב"כ המשיבה על כך, שמדובר במאסר על תנאי חב הפעלה, ומדובר בריבוי עבירות. לא ניתן להגדיר את המעשים נשוא כתב האישום ככלולים במסכת אחת. לז. גם באשר לענישה ציינה ב"כ המשיבה, שבית משפט קמא הביא בחשבון את כלל נסיבותיו של המערער, איזן בין אלה לבין חומרת המעשים, והעונש שהוטל הוא עונש הולם וראוי. לח. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המפורטות שהועלו מטעם המערער, בכתב ובעל-פה, כמו גם לטענות ב"כ המשיבה, ולאחר שעיינו בתיקו של בית משפט קמא, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. לט. דוקטרינת ההגנה מן הצדק נדונה ב-ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, שם נקבע בעמ' 370, פיסקה 171: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק" ... נשענת על סמכותו הטבועה של בית-המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית-המשפט במדינת ישראל שיקול-דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית-המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או כלשון הלורד Devlin (1192 "oppressive" (Connelly [117], at, המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי-אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (ההדגשה שלנו) מ. טענת ההגנה מן הצדק נדונה בהרחבה ב-ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נ"ט(6) 776, שם נקבע בעמ' 807: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". (ההדגשה שלנו) גם בע.פ. 5672/05 טגר בע"מ נגד מדינת ישראל, מיום 21.10.2007, נאמר בפיסקה 111: "הגנה מן הצדק, כך נראה, היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד...". מא. מהתם להכא: איננו סבורים שנפלה טעות כלשהי במסקנתו של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את בקשתו של המערער לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, ונימוקיו של בית משפט קמא לביסוס מסקנתו זו, מקובלים עלינו. מב. עיכוב של 4 שנים ומחצה בהגשת כתב אישום, הוא נתון משמעותי שאין להתעלם ממנו, יחד עם זאת, וכפי שעמד על כך בית משפט קמא בהחלטתו מיום 4.12.11, מדובר היה בחקירה שנמשכה, כטענת המשיבה, על פני כשנה. את חומר החקירה היה צורך ללמוד ולנתח על מנת להגיע למסקנה האם קיים בסיס ראייתי להעמדתם של החשודים לדין, וכפי שהתברר גם ההליך של יידוע המערער דרש אף הוא פרק זמן מסויים. אף יש להביא בחשבון את סוג העבירות, חומרתן, היקפן, נסיבות ביצוען, ומספר המתלוננים שנפלו קורבן לעבירות אלה. העבירות בוצעו על ידי מספר שותפים לעבירה וכנגד מספר קורבנות עבירה. כפי שבצדק ציין בית משפט קמא, מדובר בעבירות שבוצעו לאחר תכנון וקשירת קשר, תוך הקמת תאגיד לצורך מימוש קשר ההונאה ומעשי המירמה, שכללו זיופים והתחזות, הביאו להפסדים ונזקים כבדים למתלוננים. ברי שכל אלה חייבו עריכת חקירה רחבת היקף. מג. לכן, גם אם פרק הזמן של ארבע שנים ומחצה הינו בגדר תקופה ארוכה, הרי אין בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום. כפי שגם ציין בית משפט קמא בהחלטתו, לא עלה בידי המערער להניח בסיס לטענה כי סיכויי הגנתו נפגעו מחמת השיהוי, ולא זו בלבד אלא שלאחר מתן ההחלטה מיום 4.12.11, הודה המערער בעובדות כתב האישום. מד. טענה נוספת שהעלה המערער היא, שבהליך שהתקיים בת.פ. 2973/06 בבית משפט השלום בראשון לציון, הוא הגיע להסדר טיעון עם המשיבה וערך צירוף תיקים, כעולה מן הדיון שהתקיים ביום 22.11.07 (נספח ט' של הודעת הערעור). המערער טוען, כי מחמת התרשלותה של המשיבה, לא צורף להסדר הטיעון הנ"ל תיק החקירה נשוא ההליך שבפנינו. כתוצאה מכך, נקלע המערער כיום, לטענתו, למצב שבו נאלץ בית המשפט להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, נוכח הפעלת מאסר מותנה חב הפעלה, וזאת למרות שהמערער סיים לרצות את תקופת מאסרו בשנת 2009, השלים בהצלחה הליך של שיקום, ומאז שנת 2005 לא חזר לבצע עבירות. מה. אין בטענה זו כדי לסייע בידי המערער, אשר היה מיוצג מטעם הסניגוריה הציבורית בהליך שהתנהל בשנת 2007 בפני בית משפט השלום בראשון לציון. דבר לא מנע מן המערער לבקש את צירוף התיק שבמסגרתו התנהלה כנגדו החקירה (במשטרת נהריה) בקשר למעשי המרמה נשוא ההליך שבפנינו. החקירה התנהלה כנגד המערער בשנת 2005-2006, ומדובר בחקירה שהתייחסה לעבירות חמורות שייחסה המשיבה למערער, וברי שהמערער היה מודע לתיק חקירה זה כאשר התנהל כנגדו, בשנת 2007, ההליך בת.פ. 2973/06 בבית משפט השלום בראשון לציון. מעיון בהכרעת הדין שניתנה שם ביום 22.11.07 עולה, כי פורטו ארבעה תיקים פליליים שבהם הודה והורשע המערער. אילו היה המערער מעוניין אז להודות גם בעבירות נשוא ההליך שבפנינו, היה באפשרותו לעשות כן, ולהפנות את תשומת לב ב"כ המאשימה לתיק חקירה זה שהתנהל במשטרת נהריה. מה גם, שהמערער היה מיוצג, כאמור כבר לעיל, על ידי סניגור, אך המערער, משיקוליו, לא ראה לנכון לעשות כן. המערער גם אינו טוען שביקש לצרף את התיק שבמשטרת נהריה, ושהמשיבה מנעה זאת ממנו. לכן, גם אין בטענתו זו של המערער כדי לסייע בידיו. מו. עוד נוסיף, כי הנסיבות האישיות והמשפחתיות עליהן עמד המערער בהרחבה, מקומן במסגרת השיקולים באשר למידת העונש, ואין בהן כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, עליה כבר עמדנו, ההגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד, ולא זה המקרה שבפנינו. מז. הטענה הנוספת שהועלתה בערעור היא ששגה בית משפט קמא משנמנע מלבטל את הרשעתו של המערער, ובכך נמנע מלאמץ את המלצת שירות המבחן. אין בידינו לקבל טענתו זו של המערער. הסוגיה של הימנעות מהרשעה, או ביטול הרשעה, נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3), 337, וכן בע.פ. 2669/00 מדינת ישראל נגד פלוני, פ"ד נ"ד (3) 685, שם נקבע כי: "באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת , לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה". מח. במקרה שבפנינו, העבירות שאותן ביצע המערער חמורות ביותר, מבחינת מהות העבירות, היקפן, תוצאותיהן, ונסיבות ביצוען. די היה בדבריו של המתלונן, מר אברהם אציל, שבזהותו עשה המערער שימוש לצורך ביצוע העבירות, על מנת להבין את ההשלכות של עבירות אלה, עגמת הנפש שנגרמה, ובנוסף לכך כמובן, הנזקים שנגרמו לספקים ונותני השירותים שקיבלו שיקים שהיו מזוייפים. בנסיבות אלה לא ניתן להיענות לבקשה לביטול ההרשעה. עצם העובדה שתסקיר שירות המבחן המליץ על הימנעות מהרשעה, והטלת של"צ לצורך הארכת המאסר המותנה, אין בה כדי להביא לידי מסקנה שונה, שהרי "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה... ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע..." (ע.פ. 344/81 מדינת ישראל נגד שחר סגל, פ"ד ל"ה (4) 313). מט. גם לא נפל פגם במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה המאסר המותנה בן 12 החודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, הינו חב הפעלה. מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה עסקינן במספר מעשי עבירה, ולא במסכת אחת של מעשי עבירה, וזאת גם אם מדובר באותו נאשם ובמעשים דומים וזהים. וכפי שכתב בית משפט קמא בעמ' 30 של גזר הדין: "משניתן לפצל את מעשי הנאשם לגבי כל קורבן עבירה בנפרד, יש לומר כי המדובר במעשה עבירה עצמאי, הנפרד מיתר מעשי העבירה של הנאשם, כנגד המתלוננים האחרים". בהקשר זה אף מקובלת עלינו מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא ולפיה גם אילו מדובר היה במאסר מותנה בר הפעלה, לא היה מקום להורות על הארכת המאסר המותנה, וזאת נוכח חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע המערער, היקפן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, והרשעותיו הקודמות של המערער. נ. המערער הלין על חומרת העונש אשר בגזר הדין, אך לא ראינו כל הצדקה לטענתו זו של המערער. אכן, המערער, יליד 1942, הוא כבן 70, והוא מצביע על בעיותיו הרפואיות. אין ספק שמאסר בפועל של 20 חודשים איננו בגדר מאסר לתקופה קצרה. ואולם, אין למערער להלין אלא על עצמו בלבד, שהרי במועד ביצוע העבירות נשוא הדיון, היה המערער כבן 63, ומשכך, התוצאה הבלתי נמנעת היא שהענישה בגין ביצוע העבירות תהא בהכרח בגיל מבוגר. גם המתלונן, מר אציל, שבזהותו עשה המערער שימוש לביצוע העבירות, אף הוא בגיל דומה לזה של המערער. דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת על חומרת מעשי העבירה שביצע המערער. עמד על כך, ובצדק, בית משפט קמא בגזר דינו המנומק. מדובר בעבירות שבוצעו בתכנון מראש, תחכום, נחישות לביצוע דבר עבירה, עזות מצח ופגיעה ברבים. נא. על כל אלה יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות של המערער, אשר נדון ביום 2.10.2002 ל-32 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות מירמה בנסיבות מחמירות, הונאה בכרטיסי חיוב, התחזות כאדם אחר, זיוף וגניבה. ביום 6.12.2006 נדון המערער ל-4 שנות מאסר בפועל בגין החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, סחר בסמים, קשירת קשר לעשות פשע, ושימוש במסמך מזוייף. בתאריך 22.11.07 נדון המערער ל-12 חודשי מאסר בפועל בגין מספר עבירות של נסיון להחזקת מקום להימורים. יצויין, שאת העבירות נשוא הדיון שבפנינו, ביצע המערער בשעה שמאסר מותנה בן 12 חודשים תלוי ועומד כנגדו על פי גזר הדין שניתן כנגדו ביום 2.10.2002, אך הדבר לא הרתיעו. נב. נוסיף, שבית משפט קמא הביא בחשבון במסגרת שיקוליו גם את הנסיבות לקולא, דהיינו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער, לרבות גילו, מצבו הרפואי, הצורך לטפל באביו הסיעודי ובנו חולה הלב, כמו גם הודאתו, וממצאי שירות המבחן, הרשות לשיקום האסיר, ולשכת הרווחה, בכל הנוגע לשינוי החיובי שחל באורחות חייו של המערער. כל אלה הביאו לידי כך שהמאסר המותנה הופעל מחציתו בחופף, ומחציתו במצטבר. בנוסף לכך, נמנע בית משפט קמא מלהטיל על המערער קנס ופיצוי, גם אם היה במהות העבירות כדי להצדיק הטלת קנס וחובת פיצוי. גזר הדין של בית משפט קמא הוא מידתי, ראוי, שקול ומאוזן, ואין בו כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. נג. נציין עוד, כי הסניגור יוכל כמובן להמציא לשב"ס את מלוא המסמכים שיש בהם כדי לתעד את בעיותיו הרפואיות של המערער, וחזקה על שב"ס שיאפשר למערער לקבל את הטיפול הרפואי והתרופתי ככל שהוא זקוק לו. נד. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור. התחזות