בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004) עמדה כבוד השופטת נאור על האיזון בין הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה אל מול סמכותם השיורית של בתי המשפט האזרחיים: "סמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה בעניינים מסוימים, מחד, וסמכותם הכללית והשיורית של בתי-המשפט האזרחיים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: עניינים שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית-הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית-הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בית-הדין האזורי לעבודה". סעיף 24 בחוק בית הדין לעבודה הוא הסעיף התוחם את סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. וכך נקבע בסעיף קטן (א)(4) שבו: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (4) תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סמכות בית הדין לעבודה בתביעות ארגון עובדים: לפניי שתי בקשות לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה ביום 4.3.12 כנגד המשיבות - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ועמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות (משיבה פורמאלית). התובענה עניינה השבת דמי חבר מהטעם שהסתדרות העובדים הכללית החדשה אינה עוד ארגון עובדים יציג של הגמלאים - עמיתי קרנות הפנסיה הוותיקות, שהם חברי הקבוצה, ולפיכך היא אינה רשאית לגבות דמי חבר מהגמלאים (להלן: "בקשות הסילוק" ו"בקשת האישור", בהתאמה). בקשת הסילוק האחת היא בקשתה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות"). לטענתה, יש לסלק את בקשת האישור על הסף משלושה טעמים: בקשת האישור אינה ממלאת אחר התנאים הקבועים בסעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק" או "חוק תובענות ייצוגיות") הקובע ש"לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה" שכן לא ניתן לראות ביחסי המבקשות וההסתדרות כיחסי "עוסק"-"צרכן" לצורך פרט 1 בתוספת. בית הדין לעבודה הוא בעל הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעה של עובד כנגד ארגון עובדים בתחום פעילותו של הארגון בענייני עבודה. מקומן של תביעות חברי ההסתדרות כנגד ההסתדרות, ברשות השיפוט בהסתדרות וזאת מכוח תניית בוררות הקבועה בחוקת ההסתדרות. בקשת הסילוק האחרת היא בקשתה של עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות (להלן: "עמיתים"). לטענתה יש לסלק את בקשת האישור על הסף מחמת העדר סמכות עניינית שכן זו מסורה באופן ייחודי לבית הדין לעבודה. עמיתים עתרה למחיקתה גם מהטעם שהיא אינה ישות משפטית וטענה כי יש לצרף תחתיה את קרנות הפנסיה של המבקשים (כמפורט להלן - קג"מ וקרן הפנסיה לחקלאים (להלן ביחד: "קרנות המבקשים")). תמצית בקשת האישור - המבקשת 1 תובעת בשם עיזבונו של מר ציון הלל ז"ל (אביה) שנפטר ביום 4.9.10 והוא בן 85 שנה (להלן: "המנוח"). המנוח היה גמלאי של קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (להלן: "קג"מ"). בחודשים יולי עד ספטמבר בשנת 2010 ניכתה ההסתדרות מקצבת הפנסיה של המנוח ניכוי חובה שנקרא "דמי חבר" בסך 12 ש"ח לחודש (להלן: "דמי חבר"). המבקשת 2, בת 84, עבדה במשך שנים רבות בבתי אריזה לפרי הדר והפרישה ממשכורתה לקרן הפנסיה שנוהלה בזמנו על ידי ההסתדרות - "קרן הביטוח והפנסיה לפועלים חקלאים" (להלן: "קרן הפנסיה לחקלאים"). מאז פרישתה לגמלאות מקבלת המבקשת 2 קצבה חודשית מקרן הפנסיה לחקלאים ממנה מנכה ההסתדרות דמי חבר שהופיעו כ"ניכוי משרד" בסך 11.62 ש"ח לחודש. בשנת 2003, במסגרת הרפורמה בקרנות הפנסיה, עבר ניהול קרנות הפנסיה הוותיקות (להלן: "הקרנות הוותיקות"), לרבות קג"מ וקרן הפנסיה לחקלאים הנ"ל, שעד אז נוהלו על ידי ההסתדרות, לניהולה של עמיתים, שהוקמה בעקבות הרפורמה הנ"ל לשם ניהולן של הקרנות הוותיקות. הבסיס החוקי לגביית "דמי חבר" או "דמי טיפול" נמצא בהסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו בין ארגון העובדים היציג, ההסתדרות, לבין המעבידים במשק הציבורי והפרטי ובחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). מהוראות הסכמים אלו עולה כי גמלאים אינם חייבים בתשלום "דמי חבר" או "דמי טיפול" וכי מעסיקים ציבוריים, המשלמים מקופתם קצבאות גמלאים רשאים לנכות מהקצבאות "דמי חבר" רק אם הגמלאי נתן את הסכמתו לכך, בכתב. מאז שנת 2003 ההסתדרות איננה עוד הגוף היציג של הגמלאים המקבלים את קצבתם מהקרנות הוותיקות, וזאת נוכח האמור בסעיפים 78י ו-78יח בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח") לפיהם הוראות חוק הפיקוח גוברות על כל הסכם או הסדר אחר, לרבות הסכם קיבוצי. על כן אין כל בסיס לגביית דמי חבר להסתדרות כאשר זו אינה מייצגת אותם ואינה מוסמכת לחתום בשמם על הסכמים. כמו כן, חובת תשלום דמי חבר ודמי ארגון אינה חלה על עובדים שפרשו לגמלאות ומקבלים קצבת פנסיה מקרן הפנסיה. בנוסף, לעמיתים אין הסמכה בדין לנכות מקצבת הפנסיה של עמיתי הקרנות הוותיקות ניכויים שאינם מפורטים בסעיף 75 בתקנון האחיד שנקבע בהתאם להוראות חוק הפיקוח, שעניינם ניכויים בגין סכומים ששולמו בטעות לגמלאים. קל וחומר שעמיתים אינה רשאית לנכות דמי חבר להסתדרות שאינה מהווה כאמור הגוף היציג של הגמלאים. בקשה לאישור תובענה ייצוגית קודמת שהוגשה כנגד ההסתדרות בגין גביית דמי חבר ממי שאינו חבר בה, הסתיימה בהסדר פשרה שאושר במסגרתו הוסכם בין היתר על השבה של 50 מיליון ש"ח. בכך הודתה למעשה ההסתדרות כי גבתה דמי חבר בניגוד לדין. הקבוצה המיוצגת בבקשת האישור: "כל הגמלאים שקיבלו את קצבת הפנסיה שלהם מ'עמיתים' קרנות פנסיה ותיקות, מאז מונה המנהל המיוחד, בשנת 2003, ועד לקבלת החלטה בתובענה זו, ומקצבתם מנוכים דמי חבר להסתדרות". עילות התובענה כפי שנמנו בבקשת האישור: הפרת הוראות סעיפים 2(א), 3(ב) ו-31 בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") - ההסתדרות היא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, ובהתנהלותה הנ"ל מטעה את חברי הקבוצה ומנצלת את חוסר המעש וההתמצאות שלהם ועל כן הם זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם; גביית דמי חבר בניגוד לדין כאמור בסעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"); הפרת התקנון האחיד, המהווה הסכם בין עמיתי הקרנות הוותיקות לבין עמיתים שנקבע בחוק והפרתו מהווה הפרת חובה חקוקה - הוראת סעיף 78ז (4) בתקנון האחיד - כאמור בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); תרמית כאמור בסעיף 56 בפקודת הנזיקין - ההסתדרות גבתה מהמבקשים דמי חבר כאשר ידעה שמדובר בגביה שלא כדין; ההסתדרות הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי חברי הקבוצה. הנזק שנגרם למבקשים - למבקש 1 סך של 792 ש"ח (קרן בלבד) לפי חישוב של 12 ש"ח במשך 66 חודשים ולמבקשת 2 סך של 976 ש"ח (קרן בלבד) לפי חישוב של 11.62 ש"ח במשך 84 חודשים. הנזק שנגרם לקבוצה - על פי הצהרת ההסתדרות היא משרתת למעלה מ-220,000 גמלאים. למבקשות אין מידע לגבי כמות הגמלאים מהם מנוכים דמי חבר ולצורך הערכת הנזק מעריכים כי מדובר בכמחצית מעמיתי עמיתים היינו 100,000 גמלאים כאשר הנזק שנגרם לכל אחד מהם עומד על 976 ש"ח, בדומה למבקשת 2. ובסך הכל לחברי הקבוצה 97,600,000 ש"ח. הסעדים הנתבעים: להצהיר כי גביית דמי החבר להסתדרות נעשתה שלא כדין ולהורות על הפסקת הגבייה והשבת הכספים שנגבו ביתר. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת היחידה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ינוהל וייוצג בדרך הולמת ובתום לב. למשיבות ניתנה ארכה להגשת תגובתן לבקשת האישור, נוכח בקשות הסילוק שהגישו ההסתדרות ועמיתים. בקשת ההסתדרות תמצית טענות ההסתדרות - גמלאים רשאים להיות חלק מארגוני עובדים ולהיות מיוצגים על ידם. חוקת ההסתדרות היא מסמך היסוד שלה ומהווה הסכם בין ההסתדרות לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם. על פי חוקת ההסתדרות חבר בהסתדרות, בין אם הוא עובד ובין אם הוא גמלאי, מחויב בתשלום דמי חבר והוא רשאי להפסיק את חברותו בכל עת. חוק הגנת השכר וההסכמים הקיבוציים לא חלים על המבקשים, ודמי החבר המשולמים על ידי הגמלאים אינם משולמים מכוח ההסכמים הקיבוציים. יש לסלק התביעה על הסף מהטעמים הבאים: לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית שכן לא מדובר ביחסי "עוסק"-"צרכן" - סעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות מתיר הגשת תובענה רק בעניין המנוי בתוספת השנייה לחוק, פרט 1 בתוספת זו שעניינו תביעה נגד עוסק אינו ישים לענייננו. החברות במשיבה, ארגון העובדים הגדול בישראל, היא וולונטרית ומהווה ביטוי לעקרון החוקתי של חופש ההתאגדות. ההסתדרות אינה מקנה "נכס" ולא מספקת "שירות" במובן הצרכני. היא מממשת את יעודה שהוכר בחוק כגוף שתכליתו להגן על זכויות עובדים וגמלאים ועל תנאי עבודתם. היחסים הם תוצר של הזכות להתאגד ושל משפט העבודה הישראלי ולא של עסקה צרכנית. ניתן להקיש מהעובדה שחוק הגנת הצרכן אינו חל על פעולותיה השלטוניות-ציבוריות של המדינה. בבג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63 (1997) הבחין בית המשפט בין ארגון עובדים הזוכה למעמד מיוחד מכוח משפט העבודה לבין ארגון צרכני של עובדים. כמו כן, חברי ההסתדרות אינם "לקוחות" לעניין חוק הגנת הצרכן, אלא הם חלק בלתי נפרד מההסתדרות. הגדרת היחסים כיחסי "עוסק"-"לקוח" תסכל את הוראת פרט 10 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. התובענה מצויה בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה -מכוח סעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), הקובע כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון ב"תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בענייני עבודה". אין בעובדה שמדובר בגמלאים ולא בעובדים כדי לשנות, הואיל ולעניין זה "עובד" משמעו לרבות גמלאי. תכליתו של חוק בית הדין לעבודה לרכז בידי בית הדין את הסמכות הבלעדית לדון בסכסוכים שבין ארגוני עובדים לחבריהם אפילו הם אינם עובדים פעילים. השימוש במונח "עובד" בתיבה "תובענות שבין עובד לארגון עובדים", ולא במונח "חבר", נועדה להרחיב את סמכות בית הדין כך שתחול גם על עובדים שאינם חברים בארגון עובדים. האמור נכון ביתר שאת כאשר לתובענה צורפה עמיתים, וכאשר הטענה המרכזית בתובענה נסמכת על פרשנות התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות. תביעות של עמיתים כנגד קופות גמל לרבות קרנות פנסיה מצויות בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. יש לדחות את בקשת האישור על הסף ואין להורות בנסיבות העניין על העברתה לבית הדין לעבודה הואיל והיא אינה נמנית על סוגי התביעות הייצוגיות שבית הדין מוסמך לדון בהן מכוח פרט 10 בתוספת השנייה בחוק. קיימת תניית בוררות המקנה את הסמכות לרשות השיפוט של ההסתדרות - בהתאם לסעיף 1(ב) בפרק יג' בחוקת ההסתדרות. נוכח ההכרה באוטונומיה של ארגוני העובדים, בתי הדין לעבודה נוהגים כדבר שבשגרה להימנע מלדון בהליכים שבין ארגוני עובדים לבין חבריהם ולהעבירם לטריבונלים הפנימיים של הארגונים. תמצית תגובת המבקשים לבקשת ההסתדרות - מעס"ק 1029/00 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר אילן נ' אוניברסיטת בר אילן, פד"ע לז 769 ומבג"צ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן: "בג"צ בר אילן") עולה כי יכולתה של ההסתדרות לייצג גמלאים מוגבלת למקרים בהם מדובר בארגון עובדים מקומי/מפעלי המייצג גמלאים שהם עובדים לשעבר אצל המעסיק שמולו מנהל הארגון משא ומתן. ההסתדרות אינה ארגון עובדים מפעלי היא אינה פועלת מול המעסיק לשעבר של המבקשות; כחודשיים לאחר הגשת התובענה פנה מנהל אגף תשלומי קצבאות בעמיתים, מר שמואל בן עמי, למבקשת 2 והודיע לה כי בשל הגשת התובענה יבוטל הניכוי של דמי החבר מגמלת הפנסיה שלה; על המשיבה היה לחדול מגביית דמי חבר החל משנת 2003. תחת זאת טוענת היא לזכותה להמשיך לגבות דמי חבר מכוח הסכמה שניתנה לפני שנת 1995; ההסתדרות מבססת טיעוניה על הסתלקות שאישר מותב זה בת"צ 40457-11-11 עטיה נ' הסתדרות עובדים הכללית החדשה (15.5.12) (להלן: "פרשת עטיה"). לא ניתן להסתמך על שנקבע בפרשת עטיה שכן הטענות לא נדונו לגופן. היחסים בין ההסתדרות לחבריה הם יחסי "עוסק"-"צרכן" - ההסתדרות היא "עוסק": מקצועה הוא במתן שירותי איגוד מקצועי, היא פועלת למיקסום הכנסותיה ולמזעור הוצאותיה, מתמודדת מול תחרות בשוק, מעסיקה אלפי עובדים, מתקשרת עם נותני שירותים, מחזיקה ומפעילה נכסים, מדווחת על פעילותה העסקית לרשויות המס ומשרתת מאות אלפי "לקוחות", הם החברים בה. המשיבה אינה גוף סטטוטורי אלא היא גוף פרטי. מה גם שכבר נקבע כי גופים ציבוריים, ממשלתיים, סטטוטוריים יכולים להיחשב ל"עוסק". בסעיף 42 בחוק הגנת הצרכן נקבע כי גם המדינה ומוסדותיה ייחשבו כ"עוסק" כשהמדינה מבצעת פעולה "מסחרית", קל וחומר כאשר מדובר בגוף פרטי כמו ההסתדרות; יש לפרש את המושג "עוסק" בצורה רחבה כפי שמתבקש מתכליתו של החוק, שאם לא כן, תינתן חסינות להסתדרות מפני הגשת תובענות ייצוגיות כנגדה. התובענה אינה מצויה בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה - מטרתה של הטענה היא לחסום באמצעי פרוצדוראלי את הדיון בתובענה נוכח העובדה שסעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה אינו מופיע בתוספת השנייה בחוק; בית הדין לעבודה קונה סמכות לפי שני מבחנים שאינם מתקיימים בעניינו: מבחן זהות הצדדים ומבחן מהות העילה. התנאי הראשון לפיו התובע הוא "עובד" אינו מתקיים שכן המבקשים הם גמלאים ואף אינם עובדים במהותם כפי שהיה בפרשת רוזנשטראוך. על כן מבחן זהות הצדדים אינו מתקיים. מבחן העילה אף הוא אינו מתקיים בענייננו: בע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מואב, פ"מ כז(1) 260 (להלן: "פרשת מואב") נקבע כי יש לפרש את צמד המילים שבסעיף 24(א)(4) "הקשורות בחברות" באופן מצמצם כך שמדובר רק בשאלה של חברות או אי חברות של העובד בארגון. בענייננו אין חולק כי המבקשים הם חברים בהסתדרות מעצם העובדה שמנכים מגמלתם דמי חבר. תניית בוררות - זו נועדה לברור סכסוכים פנימיים בין האורגנים השונים בתוך ההסתדרות ולא לבירור שאלות חוקתיות הנוגעות לציבור רחב ובשאלות בהן חוקת ההסתדרות מתנגשת עם חוקי המדינה. התובענה שבנדון ממין המקרים הקיצוניים בהם ניתן לשקול סילוק על הסף. בקשת עמיתים תמצית טענות עמיתים - מחיקת עמיתים וצירוף קרנות המבקשים תחתיה - עמיתים אינה ישות משפטית אלא כינוי תחתיו אוחד תפעולן של שמונה קרנות הפנסיה הוותיקות, וביניהן קרנות המבקשים, שמונה להן מנהל מיוחד. האיחוד התפעולי לא שינה את מעמדן המשפטי ואת זהותן הנפרדת של הקרנות הוותיקות ולא הפך את עמיתים לישות משפטית. דחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית - לבית הדין לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בתובענות כנגד קרנות פנסיה (קופות גמל לקצבה) בהתאם להוראת סעיף 24(א)(3) בחוק בית הדין לעבודה. בע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (30.12.07) (להלן: "פרשת רוזנשטראוך") אף נקבע כי לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת בקשר עם קרנות הפנסיה ובמיוחד בהליכים בהם מעורבות קרנות הפנסיה הוותיקות; על אף שבקשת האישור כוללת עילות תביעה שאינן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, אין בכך לגרוע מהטענה לפיה לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה כנגד קרנות המבקשים. כאמור בע"ע (ארצי) אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (17.9.09) (להלן: "פרשת אשבל"), יש לבחון לצורך קביעת הסמכות העניינית את עילות התביעה על פי העילה במובנה הרחב - המאפיינים הדומיננטיים של המחלוקת מצויים בתחום מומחיותו המובהקת של בית הדין לעבודה. התביעה מופנית כנגד ההסתדרות וכנגד קרנות הפנסיה הוותיקות. גרעין המחלוקת הוא כנגד ניכויים של דמי חבר על ידי ההסתדרות, כארגון עובדים, נטען כי הניכוי בוצע מכוח הוראות חוק הגנת השכר ומכח הסכמים קיבוציים-כלליים, המצויים בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. עצם השימוש בביטויים "תרמית" ו"רשלנות" אינו יכול לגבש סמכות עניינית. תמצית תגובת המבקשים לבקשת עמיתים - מחיקת עמיתים - עמיתים צורפה כמשיבה פורמאלית כאשר הסעד המבוקש ממנה הוא הפסקה מיידית של הגבייה האסורה של "דמי חבר" שנעשית על ידה בניגוד לחוק הפיקוח ולתקנון האחיד שהמנהל המיוחד ממונה על יישומו. טענה זו יכולה להיטען רק כנגד הגוף שהוסמך בחוק לנהל את קרנות הפנסיה הוותיקות והאחראי לנהל אותן. עמיתים היא הגוף שהוסמך בחוק לנהל את הקרנות הוותיקות והיא כוללת את המִנְהלת המשותפת ואת המנהל המיוחד העומד בראש עמיתים. המִנְהלת והמנהל המיוחד העומד בראשה, הם גופים סטטוטוריים וככאלה הם ישות משפטית עצמאית. עמיתי הקרנות פונים לשירות הלקוחות של המִנְהלת ולא לקרנות הפנסיה. עמיתים הופיעה בתיקים אחרים כצד להליך ואף נפסק לטובתה בבג"צ 4769/11 הצלחה-התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' שר האוצר (4.9.11) (צורף כנספח לתגובת המבקשים). מאחר שעמיתים והמנהל המיוחד העומד בראשה הם גוף סטטוטורי מן הדין לדחות את הטענה כי יש למחוק את עמיתים ולצרף במקומה את קרנות הפנסיה. למען הסר ספק מתבקש לשנות את המשיבה הפורמאלית ל: "יואב בן אור- מנהל "עמיתים" קרנות פנסיה וותיקות". דחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית - עניינה של התביעה הוא בעילות הקשורות בחוק הגנת הצרכן, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה תרמית, מרמה ורשלנות - עילות שבתחום סמכותו של בית משפט זה ולא של בית הדין לעבודה; אף אם יצורפו קרנות המבקשים לתובענה אין לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה המוגשת בידי מי שאינו "עובד". מה גם, שהנתבעת הראשית היא ההסתדרות ואילו קרנות המבקשים ככל שיצורפו, יצורפו כמשיבות פורמאליות - דבר המעיד על חלקן השולי בתביעה ובשל כך אין להעביר את התביעה לבית הדין לעבודה; התובענה אינה "בקשר לסכסוך עבודה" כפי שמחויב מסעיף 24(א)(1ב) בחוק בית הדין לעבודה ואין לה זיקה ליחסי עובד-מעביד. המבקשים אינם "עובדים" וקרנות המבקשים (ככל ויצורפו) אינם "מעסיקים". בית הדין הארצי לעבודה קבע כי תובענות לפי סעיף 24(א)(3) בחוק בית הדין לעבודה יכולות להיות מוגשות רק כאשר עסקינן בקופת גמל של עובדים. בית המשפט העליון אישר קביעה זו בע"א 658/86 קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ נ' חסון (10.4.89) (להלן: "פרשת חסון") תוך שהוא מסתמך על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה במח/6-6 (ארצי) ברוכים נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין, פד"ע כ 307 (להלן: "פרשת ברוכים"). בפרשת רוזנשטראוך עליה מבססת עמיתים את בקשתה, הסתמך בית המשפט על ההלכות שנקבעו בפרשות חסון וברוכים ולא שינה את ההלכה. גם בפרשת אשבל לא שונתה ההלכה שבפרשת ברוכים; חוק הגנת השכר וההסכמים הקיבוציים הוזכרו בבקשת האישור כרקע כללי לבסיס החוקי לגביית דמי חבר והם אינם מבססים עילת התביעה בתובענה ואינם רלוונטיים לקרנות המבקשים שכן חוק הגנת השכר וההסכמים הקיבוציים חלים על עובדים ומעבידים. עילת התביעה מבוססת על הפרת הוראות חוק הפיקוח, קרי הפרת חובה חקוקה והתרשלות - עילות שאינן קשורות למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי; עמיתים היא משיבה פורמאלית ואינה המשיבה העיקרית ועל כן אין כל טעם וצידוק לפצל את התובענה ולהעביר את החלק שמכוון כנגד המשיבה הפורמאלית לבית הדין לעבודה. ניתן היה לצפות שהמשיבה הפורמאלית תודיע כבר עתה כי היא מפסיקה לבצע את הגבייה המרוכזת עבור ההסתדרות; התובענה אינה ממין המקרים הקיצוניים בהם ניתן לשקול סילוק על הסף. דיון אני ערה להלכות בעניין בקשה לסילוק על הסף במסגרת תובענה ייצוגית (רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, (13.8.07); רע"א 7096/11 קומם נ' רוזובסקי, בפסקה 9 (28.8.12); רע"א 2074/11 בנק הפועלים בע'"מ נ' פינקלשטיין, בפסקה 4 (5.7.11)). עם זאת אני סבורה כי ככל שמועלית טענה של חוסר סמכות עניינית, גם בתובענה ייצוגית, יש מקום להכריע תחילה בסוגיה זו. דיון בבקשת ההסתדרות סמכות עניינית בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004) עמדה כבוד השופטת נאור על האיזון בין הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה אל מול סמכותם השיורית של בתי המשפט האזרחיים: "סמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה בעניינים מסוימים, מחד, וסמכותם הכללית והשיורית של בתי-המשפט האזרחיים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: עניינים שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית-הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית-הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בית-הדין האזורי לעבודה". סעיף 24 בחוק בית הדין לעבודה הוא הסעיף התוחם את סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. וכך נקבע בסעיף קטן (א)(4) שבו: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (4) תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה". להלן אבחן התקיימות תנאי הסעיף בענייננו. מיהו "עובד" לצורך סעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה המבקשים בבקשת האישור הם גמלאים ואינם עובדים במשמעותה הלשונית של המילה, דהיינו אינם מועסקים אצל מעסיק בעבודה מסוימת. לטענת המבקשים, יש בכך כדי להוציאם מתחולתו של סעיף 24(א)(4) הנ"ל. בדנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, 829 (1998) כתב הנשיא ברק כך: "המטען הנורמטיבי שאותו נושאות דמויות המפתח בתחום זה - וביניהן ה'עובד' וה'מעביד' - אינו אוניברסלי. למונחים 'עובד' ו'מעביד' אין מובן אחד ויחיד, החל בכל חלקי משפט העבודה. מובנם של מונחים אלה משתנה עם ההקשר החקיקתי שבו הם מופיעים (ראו בג"ץ 55/62 אזולאי נ' ראש עירית צפת (א. הכהן), בעמ' 1469)". בבג"צ בר אילן נדונה עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בשאלה האם רשאי ארגון עובדים, שגמלאי מקום העבודה נמנים עם חבריו, להכריז על שביתה כנגד המעסיק, כאשר נושא השביתה הוא זכויות הגמלאים, וכאשר אין יחסי עובד מעביד בין הגמלאים למעסיק. וכך קובעת בין היתר כבוד השופטת פרוקצ'יה: "תכלית חקיקת העבודה הרלוונטית מצדיקה, אפוא, את פרישתם של חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה לא רק על עובדים בפועל, אלא גם על גמלאים החברים בארגון העובדים, וזאת לצרכים מסוימים... בתנאים מסוימים ולצרכים מסוימים, עשוי המונח 'עובד' להתפרש גם על גמלאי, כמי שהוא עובד שפרש... ... ניתן לראות, אפוא, כי חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה -בפרשנותם התכליתית - אינם שוללים את יכולתו של ארגון עובדים לייצג חברים גמלאים, ולכלול את ענייני הגמלאים בגדר הנושאים שהארגון יכול לנהל לגביהם משא-ומתן קיבוצי, ואף להתקשר בהסכם קיבוצי בעניינם. כן אין הם שוללים את היותם של ענייני הגמלאים מושא לסכסוך עבודה" (שם, בפסקאות 66-65). הדברים נכתבו בין היתר ביחס ל"עובי השוליים הפרשניים" של המונח "עובד" לצורך הגדרת יחסי עבודה. השופטת פרוקצ'יה בבג"צ בר אילן מתייחסת גם לפרשנות יחסי עובד-מעביד בהקשר לסמכותו הדיונית של בית הדין לעבודה: "לא למותר לציין, כי התפיסה המרחיבה של 'יחסי עובד-מעביד' ככוללת לצרכים מסוימים גם את עניינם של הגמלאים, מאפיינת לא רק את דין העבודה המהותי, אלא גם את כללי הסמכות הדיונית בתחום העבודה. כידוע, בית הדין לעבודה דן במסגרת סמכותו הייחודית בעניינים הקשורים ביחסי עובד-מעביד. במסגרת זו, הוא דן גם בענייניהם של גמלאים, על אף שיחסי עובד ומעביד בינם לבין מעסיקיהם הסתיימו עם הפרישה. היזקקותו של בית הדין לעבודה לדיון בענייני גמלאים משתלבת בתפיסה כי נושאים הקשורים בתנאי פרישה מוחזקים עדיין כחלק בלתי-נפרד מיחסי העבודה. תפיסת הסמכות הדיונית לענין יחסי העבודה היא רחבה ותכליתית. מאחר שהיחס בין הגמלאי למעביד נבע ביסודו מיחסי עבודה ששררו ביניהם קודם ליציאה לגמלאות, ובהתקיים זיקת קשר בין הגמלאי למעביד בזכות יחסי העבודה הקודמים ביניהם, נתפסות תובענות הגמלאים כנגד המעביד כעניינים שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, כאמור (ענין אלחנתי). .... הנה כי כן, התאמת ההגדרות של 'עובד' ו'מעביד' לתכלית החוק בענין סמכויות בית הדין לעבודה הביאה, כאמור, לפרישת הסמכות גם על מי שהיה עובד ופרש מעבודתו, ביחס לעניינים שעילתם יחסי עובד-מעביד, וכאלה הם ענייני הגמלאים באשר לזכויות הפרישה הנתונות להם. וכך, לצורך קביעת היקף סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה, הביטוי 'עובד' עשוי לכלול גם 'גמלאי', בבחינת עובד שפרש, וכבר נפסק כי 'עובד' כולל גם עובד שפרש לצורך תביעה לפיצויי פיטורין ותנאים סוציאליים (ענין ארגון גימלאי השק"ם, בעמ' 303; דב"ע לא/3-8 עירית באר-שבע - בן-עמי, פד"ע ב 253, 258-260 (1971))" (שם, בפסקה 67) (הדגשות שלי - מ' נ'). בבקשת האישור שלפניי נטען כי "ההסתדרות החדשה אינה ארגון יציג של עמיתי הקרנות הוותיקות" כי ההסתדרות אינה גוף יציג של הגמלאים מאז 2003 וכי על כן אין בסיס לגביית דמי חבר להסתדרות מהגמלאים. נוכח טענות אלה של המבקשות בבקשת האישור, והשאלות שהן מעלות יש מקום לפרשנות הרחבה של המונח "עובד" מן הרציונל שהובא בבג"צ בר אילן לעיל ועל כן אני קובעת כי המבקשים הם "עובד" לצורך העניין. משמעות הדרישה "קשורות בחברות" שבסעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה. המבקשים טענו כזכור, כי בפרשת מואב נקבע ש"קשורות בחברות" משמע רק כאשר מדובר בשאלה בדבר חברות או אי חברות של העובד בארגון עובדים. עוד טענו כי בבקשת האישור נטען כנגד ניכוי דמי חבר מגמלת המבקשים ושלכן אין חולק שהם חברים בהסתדרות ושצמד המילים "קשורות בחברות" אינו נוגע להם. כך גם התובענה אינה עוסקת בתחום פעילותה של ההסתדרות ב"ענייני עבודה". בדיון שהתקיים לפניי ביום 29.10.12 טען ב"כ המבקשים להעדר תחולת סעיף 24(א)(4) מכיוון שמדובר בתביעה הנוגעת לזכות לגבות דמי חבר (פר' 29.10.12 עמ' 7 ש' 9-6). בפרשת מואב שניתנה אכן נקבע כי: "הסעיף [סעיף 24(א)(4) - מ' נ'] אינו מדבר על תובענה בדבר או בעניין הקשור בחברות, אלא בתובענה שהיא עצמה קשורה בחברות, ואינני יכול לפרש את זה אחרת מאשר תובענה בעניין החברות עצמה. כלומר, תובענה שבה עומדת לדיון השאלה, היא גופה, בדבר חברותו או אי-חברותו של העובד בארגון, ולא דבר כל-שהוא הקשור בחברותו או הנובע ממנה, לא הזכויות והחובות של חבר, אלא עצם חברותו או אי-חברותו". עיון מדוקדק בבקשת האישור שלפניי מעלה כי בבקשה נטען כי "ההסתדרות החדשה אינה ארגון יציג של עמיתי הקרנות הוותיקות" (כותרת משנה בעמוד 13 לבקשת האישור) ותחת אותה כותרת נכתב (בסעיף 51 בבקשת האישור): "המשמעות המעשית של האמור בסעיף 78 לחוק הפיקוח, וזה לב העניין, היא שמאז החלת ההסדר בעניין קרנות הפנסיה הותיקות, בשנת 2003, ההסתדרות אינה מהווה יותר הגוף היציג של הגמלאים המקבלים את קצבתם מהקרנות הותיקות... משכך, אין כל בסיס לגביית דמי חבר להסתדרות מגמלאים שההסתדרות אינה מייצגת ואינה מוסמכת לחתום על הסכמים בשמם" (כל ההדגשות במקור). מכאן, שלגישת המבקשים עצמם, לב העניין של תביעתם הוא הטענה לפיה ההסתדרות אינה הגוף היציג של הגמלאים ומכוח טענה זו נטען להשבתם של דמי החבר. מכאן שהטענה שביסודה של התובענה היא העדר חברות בהסתדרות וזו הטענה העיקרית המצריכה בירור במסגרת התובענה. על כן ברור שמדובר בעניין הקשור בחברות כנדרש לתחולת סעיף 24(א)(4). מעבר לדרוש אציין, כי מהפרקטיקה עולה כי בתי הדין לעבודה דנים בעניינים הנוגעים להשבת דמי חבר או דמי טיפול. (ר' ד"מ (אזורי-חי') 4213/06 קריצ'בסקי נ' ההסתדרות החדשה במרחב חיפה (24.7.08) שם דן בית הדין האזורי לעבודה בתביעה להשבה של דמי חבר בהסתדרות. באותו מקרה התביעה להשבת דמי חבר הוגשה בגין ניכויים משכרו של התובע בעת שהיה עדיין עובד, בית הדין לעבודה מכיר בכך שתביעת השבה של דמי חבר נכנסת בגדר סעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה. ר' גם בס"ע (י-ם) 17203-06-10 אהרוני נ' מיקוד בע"מ ((5.9.11) נדונה שאלה של השבת דמי טיפול שהועברו להסתדרות בעילה של גביית יתר הפרת חובת הייצוג ההוגן ונקבע כי סמכות בית הדין מעוגנת בסעיף 24(א)(4) בחוק בית הדין לעבודה). נוכח מסקנתי כי תנאי סעיף 24(א)(4) מתקיימים בענייננו אני קובעת כי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענת המבקשים כנגד ההסתדרות היא לבית הדין לעבודה. דיון בבקשת עמיתים סעיף 24(א)(3) בחוק בית הדין לעבודה קובע: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (3) תובענות של חברים או חליפיהם או של מעבידים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעבידים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעבידים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד ומעביד". כמפורט בהרחבה בבקשת האישור, עמיתים היא הגוף שהוקם על מנת לאגד את כל שמונה קרנות הפנסיה הוותיקות. סעיף 24(א)(3) בחוק בית הדין לעבודה קובע את סמכותו הייחודית של בית לעבודה לדון בתובענות הקשורות לקופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר. חוק הגנת השכר מגדיר "קופת גמל" כך: "קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה שהמעביד והעובד או המעביד בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעביד שניתנה להם הסכמת קופת הגמל וכן קופת גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לענין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963" (ההדגשה שלי - מ' נ') (סעיף 1 בחוק הגנת השכר). נראה לי כי עמיתים באה בנעלי קרנות הפנסיה הוותיקות ועל כן היא בבחינת קופת גמל לצורך סעיף 24(א)(3). אשר למבקשים, נראה כי הם בגדר "חברים או חליפיהם". בפרשת אשבל מציינת הנשיאה ארד כי תכליתו של סעיף 24(א)(3) נובעת משני מקורות שהאחד מהם הוא "הגנה על הבטחת הזכויות החברתיות הפנסיוניות של העובדים, במהלך קיומם של יחסי העבודה ולאחר סיומם, כחלק ממשפט העבודה והביטחון הסוציאלי" (פרשת אשבל בפסקה 10) (ההדגשה שלי - מ' נ'). מכאן, שתובענות לפי סעיף 24(א)(3) בחוק בית הדין לעבודה אינן מוגבלות רק לתביעות של עובדים, והעובדה שלשון הסעיף מדברת על חברים להבדיל מעובדים גם היא מחזקת מסקנה זו. זאת ועוד. בפרשת אשבל קבעה כבוד הנשיאה ארד, בין היתר, כי במקרים בהם התביעה מכילה עילות ממשפט העבודה ומהדין הכללי, סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה נקבעת על פי מבחן מהות העילה במובנה הרחב, דהיינו על פי המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת. וכך כתבה (בפסקה 9): "מרכז הכובד לבחינת הסמכות העניינית הוא 'מהות הסכסוך וייחודו במסגרת משפט העבודה' (דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי בישראל ואח' - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', פד"ע לב 1; עא"ח 6/03 מדינת ישראל - בוקה ולריו, פד"ע לט, 625), לאמור, מבחן מהות עילת התביעה במובנה הרחב. זאת, בעיקר, נוכח הקושי המובנה בהבחנה בין סוגיה השייכת למשפט העבודה לבין כזו השייכת לדין הכללי (רות בן ישראל "תפקידו ומקומו של בית הדין במערכת המשפט הישראלית", הפרקליט, ספר היובל (1993) 431, 442) כאשר לא אחת נשלטות אותן סוגיות על ידי דיני העבודה ועל ידי הדין הכללי, כאחד. כאשר עילת התביעה עשויה להתפרשֹ על פני הסמכות העניינית של מספר ענפי משפט, תקבע הסמכות העניינית על פי העילה ומסכת העובדות בכתב התביעה. בנסיבות ממין אלה 'אין מנוס מהערכת המשקל היחסי בין היסודות האמורים, תוך חיפוש אחר המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת, אשר על פיו תוכרע שאלת הסמכות' (עע 617/07 מדינת ישראל - אילנה ליטבק, 23.10.08 (להלן: עניין אילנה ליטבק); וראו: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, 26.10.05 - בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עע 687/05 אלי גור-מכתשים-מפעלים כימיים, 15.11.06). ... ודוק. 'הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין' (עע 738/06 צבי זר - עו"ד אורן פרסקי, 29.4.07; וראו גם: עע 655/06 דוד אטיאס - עיריית באר שבע, 3.6.07; עע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - דוד מורנו הלוי וקופת חולים לאומית, 24.11.04 והאסמכתאות המובאות שם; ע"ע 1010/02 מדינת ישראל - יעקב רסמי, 20.8.06). הנה כי כן, מבחן מהות העניין הוא מבחן העילה במובנה הרחב, על בסיס מדיניות שיפוטית לפיה סדרי הדין אינם כללים פורמאליים בלבד, כי אם כְּלֵי שָרֵת הבאים לסייע למערכת המשפט לדון בדין המהותי (עניין אילנה ליטבק)" (ההדגשה שלי -מ' נ'). כפי שמציינים המבקשים בבקשת האישור, המשיבה העיקרית בתובענה היא ההסתדרות ואילו עמיתים צורפה כמשיבה פורמאלית כמי שמנכה בפועל את דמי החבר ומעבירה אותם להסתדרות. העילה העיקרית אם כן שבמוקד התובענה היא נגד ההסתדרות. כאמור לעיל, התובענה כנגד ההסתדרות מקומה להתברר בבית הדין לעבודה. נראה שנוכח ההלכה שלעיל יש לקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נגד עמיתים מסורה, בנסיבות העניין, אף היא לבית הדין לעבודה. לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים בבקשת האישור כי בתובענה עילות תביעה שאינן שייכות למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, שעל כן אין סמכות עניינית לבית הדין לעבודה. העילה העיקרית עניינה שאלת חברותם של המבקשים בהסתדרות וזכותם להשבת דמי החבר וכל העילות האחרות טפלות לעילה זו. נראה לי כי על פי מהות העניין הנדון ומהות העילה העיקרית, מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון בעניין. מסקנתי היא על כן כי תנאי סעיף 24(א)(3) מתקיימים בענייננו לעניין התביעה נגד עמיתים ואני קובעת כי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענת המבקשים כנגד עמיתים היא לבית הדין לעבודה. נוכח קביעתי כי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה ונוכח הפרשנות המרחיבה של בתי הדין לעבודה את חוק תובענות ייצוגיות (ר' ע"ע (ארצי) 132/10 בוסקילה נ' סער בטחון בע"מ (3.9.12)),לא מצאתי לדון בשאלת התאמתה של התובענה לדיון כתובענה ייצוגית, ובתניית הבוררות. טענות אלו ראוי שיידונו לפני הטריבונל המוסמך, הוא בית הדין לעבודה. סוף דבר אני מורה על העברת התובענה ובקשת האישור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. לא מצאתי לעשות צו להוצאות בשלב זה של הדיון. סמכות בית הדין לעבודהארגון עובדיםבית הדין לעבודה