המומחה בחוות דעתו כתב כי לתובעת יש נכות בגין הפרעת דחק בתר חבלתית בדרגת חומרה בינונית, מלווה דיכאון וחרדה. המומחה קבע כי הפרעה זו באה לידי ביטוי אצל התובעת בתופעות כגון סיוטים על התאונה, תגובות בהלה לפני גירוים המזכירים את התאונה, התנהגות הימנעותית, צורך בליווי של אדם אחר כדי לחצות כביש, פחד מנהיגה/נסיעה בכביש, חשש מחושך וצמצום תפקודי. המומחה קבע לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיוטים על תאונת דרכים: א. מבוא   1. עניינה של התביעה פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר נגרמו לתובעת בתאונת דרכים.   2. ביום 15.06.05, ברחוב חיים לבנון בתל אביב, שעה שהתובעת, ילידת 05.10.36, חצתה כביש, נפגעה על ידי רכב מס' רישוי 49-000-57, אשר היה נהוג על ידי נתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת 2.   3. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לחבותה של נתבעת 2. ב. הנכות הרפואית   4. לתובעת מונו מומחים רפואיים בתחומי אורתופדיה ופסיכיאטריה. על פי חוות דעת המומחים, עקב התאונה נגרמו לתובעת נכות בתחום האורטופדי בשיעור 5% ונכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 10%. להלן עיקרי חוות הדעת. ב(1) אורתופדיה, ד"ר גבריאל מוזס   5. התובעת התלוננה בפני ד"ר מוזס על כאבי גב באזור גבי עד הצוואר, רגל ימין נרדמת, כאבים בתוך הברך, כאבי צוואר המקרינים לתוך הראש, כאבים בכתף ימין וכאבים ברום הבטן. (עמ' 4).   6. בחוות דעת מיום 21.07.08, קבע המומחה כי בבדיקה הגופנית נמצאה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, קיפוזיס גבית קונסטיטציונאלית והגבלה בתנועות המפעילות של כתף ימין עם ירידה בכוח גס שרירים בשתי הכתפיים באופן שווה.   7. ביחס לממצאים בכתף, עמוד השדרה המותני וכאבי הגב התחתון - המומחה קבע כי אלה אינם קשורים לתאונה נשוא התביעה והם היו קיימים אצל התובעת הרבה לפניה. (ר' גם עדותו של ד"ר מוזס בפרוט' עמ' 58 ש' 7-8).   8. המומחה קבע כי לתובעת 10% נכות לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי"), בגין הגבלת התנועות בעמוד שדרה צווארי. המומחה קבע כי לגבי עמוד השדרה הצווארי, קיימים רישומים בעברה הרפואי של התובעת כבר בשנת 1998 ואת רוב התלונות לגבי עמוד השדרה הצווארי אחרי התאונה, הוא מכיר כהחמרה בבעיות בעמוד שדרה צווארי. המומחה חילק את אחוזי הנכות באופן שווה בין המצב הקודם לתאונה ובין ההחמרה על חשבון התאונה.   9. סיכומו של דבר, ד"ר מוזס קבע לתובעת 5% נכות כתוצאה מהפגיעה בתאונה נשוא התביעה.   ב(2) פסיכיאטריה, פרופ' רוברטו מסטר   10. פרופ' מסטר קבע בחוות דעתו כי לתובעת יש נכות בגין הפרעת דחק בתר חבלתית בדרגת חומרה בינונית, מלווה דיכאון וחרדה. המומחה קבע כי הפרעה זו באה לידי ביטוי אצל התובעת בתופעות כגון סיוטים על התאונה, תגובות בהלה לפני גירוים המזכירים את התאונה, התנהגות הימנעותית, צורך בליווי של אדם אחר כדי לחצות כביש, פחד מנהיגה/נסיעה בכביש, חשש מחושך וצמצום תפקודי. המומחה קבע לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.   11. המומחה קבע כי כדי להקל על סבלה הנפשי, רצוי שהתובעת תהיה בטיפול נפשי אשר יכלול שיחות טיפוליות ולפי הצורך תרופות נגד דיכאון ו/או חרדה ותרופה לעידוד שינה תקינה. המומחה קבע כי העלות המשוערת של שיחה טיפולית היא 500₪ והעלות החודשית המשוערת של טיפול תרופתי עשויה להגיע ל- 500₪. ב(3) תצהיר חוקר   12. הנתבעים הגישו תצהיר חוקר, מר בועז אליאס. מר אליאס ביצע אחר התובעת ארבעה מעקבים, שניים בתאריך 03.06.09, אחד בתאריך 14.01.10 ואחד בתאריך 28.01.10. המעקבים הוסרטו על ידו והסרטים הוגשו בתקליטורים. בתקליטור הראשון סרטים בהם צולמה התובעת ביום 03.06.09 סמוך לשעה 09:30 בשיחה עם החוקר, בשעה 10:00 לערך צולמה יוצאת מביתה והולכת ברגל לכיוון מרכז מסחרי, עורכת קניות במרכול וחוזרת רגלית. בתקליטור השני סרטים בהם צולמה התובעת ביום 14.01.10, סמוך לשעה 13:15 כשהיא תולה כביסה, ביום 28.01.10 שעה 10:30 לערך צולמה נוהגת ברכב, מחנה את הרכב בחניון ציבורי, יוצאת מהרכב והולכת רגלית לכיוון מרכז קהילתי. בשעה 11:00 לערך צולמה כשהיא חוזרת לרכב, ונוהגת בו. בשעה 11:15 לערך צולמה מגיעה לשכונת נווה אביבים, מחנה רכבה, הולכת למרפאת קופת חולים, לאחר מכן יוצאת מהמרפאה ושבה לרכבה. אחרי כן צולמה בשעה 11:30 מגיעה למרכול ועורכת קניות. 13. הנתבעים טענו כי התנהלות התובעת, כמשתקף בסרטים, סותרים את הנכויות אשר נקבעו לתובעת על ידי ד"ר מוזס ופרופ' מסטר.   14. כמפורט להלן, הנכות בתחום האורטופדי לא נסתרה מהסרטים אך הנכות בתחום הנפשי נסתרה.   ב(4) התחום האורטופדי 15. הנתבעים טענו כי בסרטים התובעת הזיזה צווארה לכל הכיוונים ללא קושי.   16. ד"ר מוזס העיד כי לצורך בדיקת נכות בצוואר, נבדקים בבדיקה הגופנית ששה כווני תנועה, כיפוף קדמי, כיפוף אחורי, סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה, הטיה ימינה והטיה שמאלה. לדבריו, אצל התובעת נמצאו הגבלות בשלושה כיוונים, כיפוף אחורי, הטיה ימינה והטיה שמאלה. בשאר הכיוונים לא נמצאה מגבלה. (עמ' 54 ש' 12-25).   17. הסרטים בהם צולמה התובעת הוצגו לד"ר מוזס. בסרט מיום 03.06.09 שעה: 09:30, התובעת צולמה מביטה כלפי מעלה. לעניין זה המומחה העיד כי התובעת הטתה את גבה על מנת להביט כלפי מעלה, דבר התואם את קביעתו בדבר הגבלת תנועה בכיפוף אחורי של הצוואר. ביחס לתנועות הסיבוביות ימינה ושמאלה, העיד המומחה כי הן בגדר הנורמה. (עמ' 57 ש' 13-29). גם ממצא זה הוא בהתאמה לחוות דעת המומחה. בסרטים לא נצפו הטיות של הצוואר ימינה ושמאלה.   18. לפיכך, הממצאים בסרטים, ביחס למגבלות התנועה של התובעת בעמוד השדרה הצווארי, עולים בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר מוזס.   19. הנתבעים טענו עוד כי ייחוס מחצית הנכות ממנה סובלת התובעת בעמוד השדרה הצווארי, לתאונה נשוא התביעה בטעות יסודה. אינני מקבלת את הטענה. כאמור בחוות דעתו, ד"ר מוזס קבע כי לגבי עמוד שדרה צווארי קיימים רישומים בעברה הרפואי של התובעת כבר בשנת 1998 (חודשים מאי ויוני), וברוב התלונות לגבי עמוד שדרה צווארי אחרי התאונה, הוא הכיר כהחמרה בבעיות עמוד השדרה הצווארי של התובעת. אמנם ד"ר מוזס אמר בעדותו כי ספק אם הנכות שאותה קבע לתובעת, נגרמה כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. עם זאת, ד"ר מוזס הסביר כי הגם שרישומים מסוימים לאחר התאונה נשוא התביעה אינם מדויקים, ההתייחסות בהם לפלג גוף שמאלי אינה שוללת כי מדובר בהתייחסות לצוואר. לדבריו, רישומים אלה, תלונות התובעת בתקופה שלאחר התאונה והיעדר האפשרות לשלול כי נגרמה לתובעת החמרה, הם השיקולים אשר הביאו אותו לקבוע את שקבע בחוות דעתו. (ר' בפרוט' עמ' 57 ש' 33-עמ' 58 ש' 18). ההסברים וההנמקות כאמור, מניחים את הדעת ואין עילה להתערבות במסקנותיו של ד"ר מוזס.   ב(5) התחום הפסיכיאטרי 20. הסרטים הוצגו בדיון גם לפרופ' מסטר אשר סבר גם הוא שאין בהם כדי לשנות מחוות דעתו. 21. כאמור בחוות דעתו של פרופ' מסטר, התובעת התלוננה בפניו, כי מאז התאונה קשה לה להירדם, יש לה סיוטים על התאונה, היא פוחדת לחצות כביש וכדי לעבור לצד שני של הרחוב, היא צריכה שאנשים ילוו אותה. עוד התלוננה כי היא פוחדת לנהוג במכונית משום שחוששת שתעשה תאונה. לדבריה, בגלל פחדיה מנהיגה, כאשר עליה להשתתף באירוע משפחתי, הבת שלה מסיעה אותה. היא לא נוסעת לבקר את ילדיה ואת נכדיה ופוגשת אותם כאשר הם באים לבקר אצלה. 22. בהתייחסו לסרטים, בהם צולמה התובעת חוצה כבישים ללא ליווי ונוהגת לבד ברכב, אמר פרופ' מסטר כי התובעת נראתה בסרט אחד חוצה כביש קצר לבד. לדבריו, דבר זה אינו מוכיח כי התובעת בריאה ואין לה נכות נפשית. לדבריו, התובעת לא הסתכלה, בעת שחצתה את הכביש, ימינה ושמאלה והתנהגותה זו אינה נורמאלית. כך עדותו: "לגבי הסרטון השני שהצגת, אני רואה שהגברת לא מסתכלת ימינה ושמאלה כמו כל אדם נורמאלי יש לה התנהגות לא נורמאלית התנהגות של אדם שפוחד להסתכל הצידה שחוצה כביש, בגלל שהיא שקועה וזו הנחה שלי בחרדה". (עמ' 47 ש' 26-28). וכן: "על פי הסרטים שראינו אני לא רואה מקום לשנות את מה שקבעתי, ראינו אישה שחוצה כביש בסרט אחד חוצה בצורה שעושה רושם שהיא מפוחדת, וסרט שני היא הולכת מהצד, זה לא אומר שהיא לא סובלת מסיוטים שיש לה הפרעות בחציית כביש שיש לה פחד לנהוג וקשה לה לצאת מהבית ומה שראינו בסרט בשנת 2009 או ב- 2010 חצתה כביש, מדובר באישה שהיא לא התנגדה לקבל טיפול, הייתה מקבלת תרופות שונות יכול להיות באותו בוקר, אי אפשר לשלול קיבלה תרופת הרגעה ואפשר לה לחצות את הכביש או לנהוג דבר שהיא לא שללה שהיא נוהגת, לא ראינו אדם שאומר לא נוהג אף פעם היא הודתה שנוהגת, לכן אני חושב שבסרטים שראינו אין חומר שמשכנע אותי מבחינה קלינית לבטל את מה שבדקתי אותה אז". (עמ' 48 ש' 3-10). וכן בעמ' 48 לפרוט' ש' 15-18: "ראינו שתי הזדמנויות של כמה דקות. היא הודתה שהיא היתה בטיפולים שונים וקיבלה תרופות שונות, יכול להיות שבאותו יום קיבלה תרופת הרגעה דבר שלא תמיד קל לה לעשות, דבר שני אפילו אם חציית הכביש היה לה יותר קל בתקופה זה, לא רק בעת שצולם הסרט אין לנו הוכחות שכל הסימפטומים אחרים לא קיימים...". 23. הממצאים העולים מהסרטים שוללים את ההנחות העובדתיות בבסיס חוות הדעת הפסיכיאטרית. כתוצאה מכך, נשללות גם המסקנות אשר נשענו על אותן עובדות שנסתרו. בסרטים בהם צולמה, התובעת חצתה כבישים לפחות שבע פעמים ולא רק פעם אחת. בכל המקרים התובעת חצתה את הכבישים לבד, ללא ליווי. באף אחד מהמקרים לא ביקשה עזרתם של עוברי אורח בחצית הכבישים או בליווי. במירב המקרים הכבישים קטנים באופן יחסי אך הייתה בהם תנועת כלי רכב. ב"כ התובעת טען כי הרחובות אותם חצתה התובעת בסרטים היו צדדיים וצרים. אינני מקבלת את הטענה. לפחות בשני מקרים מדובר בכבישים רחבים. באחד מהם, התובעת חצתה את הכביש במעבר חציה ללא רמזור, ללא ליווי. במקרה שני, (מתאריך 28.01.00), התובעת חצתה כביש שבו שני מסלולי נסיעה אשר מופרדים על ידי אי תנועה, במקום אסור לחציה. התובעת חצתה מסלול אחד של הכביש ללא ליווי מבלי שלידה הולכי רגל, היא עלתה על אי התנועה, שבו אבני שפה ודשא, והיא המשיכה וחצתה את המסלול השני לבד. בכביש באותה עת הייתה תנועה ערה. התובעת גם צולמה, במספר הזדמנויות, נוהגת לבדה ברכבה. 24. בסרטים התובעת מביטה לצדדים טרם חצית הכבישים. ר' למשל הסרט מיום 03.06.09 שעה: 09:55, התובעת נראית בבירור בעת חצית הכביש מביטה לצד שמאל ואחר מביטה לצד ימין. גם לא נמצאו כל ביטוי להתנהגות לא נורמאלית בזמן חצית הכבישים או ביטוי לפחד. 25. פרופ' מסטר העלה סברה כי באותם ימים בהם התובעת חצתה כבישים, היא הצליחה לעשות כן ללא סיוע משום שהרגישה טוב ונטלה תרופות הרגעה. מעבר לכך שמדובר בהשערה שאין לה תימוכין עובדתיים, התובעת עצמה לא סיפרה ולא אמרה בשום שלב כי יש ימים או תקופות שבהם היא מרגישה טוב יותר והיא חוצה כבישים ללא ליווי. בעדותה היא העידה ההפך מכך. כך עדותה:   "ש. מפנה לסעיף 16 שאת פוחדת לחצות כביש ואת זקוקה לליווי ת. אני מחכה במעבר החצייה לא נעים לי, אני מחכה שיהיו עוד אנשים ועוברת יחד איתם, אם אין עוד אנשים אני מחכה. אם זה מרומזר זה יותר טוב". (עמ' 12 ש' 24-26).   גם בתה של התובעת, גב' אטרקצי, לא הזכירה ימים בהם התובעת מרגישה יותר טוב ושבהם היא חוצה כבישים לבד. גם הבת, כמו התובעת, העידה כי התובעת משתדלת לחצות כבישים בליווי אנשים וכי היא נוהגת לבקש עזרה מעוברי אורח בחצית כבישים. עוד אמרה כי כאשר אין הולכי רגל בהם יכולה התובעת להיעזר, התובעת חוצה כבישים רק במקומות שבהם יש מעבר חציה והיא אינה חוצה כבישים במקומות אסורים לחציה. (פרוט' עמ' 25 ש' 28. עמ' 26 ש' 8-10). 26. לנוכח הסרטים, טענות התובעת ובתה, לפיהן התובעת נזקקת לליווי בעת חצית כבישים; התובעת פוחדת לנהוג במכונית; התובעת לא חוצה מעבר חציה לא מרומזר לבד אלא מבקשת עזרה של עוברי אורח או מחכה לעוברי אורח וחוצה יחד איתם את הכביש - כולן הופרכו. כן הופרכו טענות התובעת בפני פרופ' מסטר (לעיל בסעיף 21), כי היא פוחדת לחצות כביש, כי כדי לעבור לצד שני של הרחוב היא צריכה שאנשים ילוו אותה וכי היא פוחדת לנהוג במכונית. צילומי התובעת גם הפריכו מניה וביה את טענת בתה של התובעת, לפיה כאשר אין הולכי רגל בהם יכולה התובעת להיעזר, התובעת חוצה כבישים רק במקומות שבהם יש מעבר חציה והיא אינה חוצה כבישים במקומות אסורים לחציה. כאמור לעיל, התובעת חצתה לבד כביש רחב במקום שהוא בבירור אסור לחציה. לאמור לעיל יש להוסיף כי פעולות הנהיגה וחצית הכבישים של התובעת נחזות כתפקוד שגרתי ורגיל. 27. פרופ' מסטר העיד כי חלק מרכזי של האבחנה של התובעת ומסקנותיו, מבוססים על התלונות שמסרה לו התובעת ובכלל זה המידע שמסרה לו אודות פחדיה מחצית כבישים ונהיגה ברכב. כך עדותו של פרופ' מסטר:   "היום לגבי התופעה הזו שנקרא [הפרעה בתר חבלתית] אין לנו הוכחות מעבדתיות שמאפשרות לקבוע, כמו אדם שיש לו סכרת גבוה או נמוך, התלונות של הנבדק הם הבסיס של האבחנה, אם נצא מהנחה שאומרת אמת זו אבחנה נכונה אין לי אפשרות לקבוע על פי החומר והתרשמות שקיבלתי ממנה להגיע למסקנה שלא אמרה אמת". (פרוט' עמ' 48 ש' 33-עמ' 49 ש' 3. ר' גם בעמ' 45 ש' 30. עמ' 47 ש' 8). עוד אמר פרופ' מסטר: "...אין לי הוכחה שהיא אומרת לי דבר לא אמת. יש לנו סרט של כמה דקות זה לא אותו דבר מלראות אדם שאומר אני משותק לגמרי ומצלמים אותה משחק כדורגל, היא אומרת קשה לי לחצות כביש וראינו אותה בסרט אחד שעברה כביש לבד, זה לא מוכיח שהיא בריאה ואין לה נכות נפשית. האבחנה התבססה על דברים אחרים שאומרת שיש לה, זה לא תפקיד שלי להגיד שכל מה שהיא אומרת לא נכון, התמונה שציירה בפני מתאימה לנכות שמצאתי, זה היא חצתה כביש, לא ראינו שחצתה את הכביש תוך ריקודים היא עברה את הכביש קצר קטן, צילום של 4 דקות אנו לא יודעים מה קורה כל הימים, יכול להיות באותו יום הרגישה טוב, זה לא מוכיח זה סרטון קצר שרואים אישה שחוצה כביש, שדיווחה לי שקשה לה לחצות כביש ונעזרת". (עמ' 48 לפרוט' ש' 18-26). לדברי פרופ' מסטר, איפוא, אין זה מתפקידו לקבוע שהתובעת אינה אומרת אמת והוא הסיק את אשר הסיק על בסיס הנחתו כי התובעת דיברה אמת בתלונותיה. כמפורט לעיל, הסרטים הפריכו את תלונות התובעת וכמפורט להלן בסעיפים 29-33, גם בעניינים אחרים התגלו בהצהרות התובעת פגמי מהימנות. כל אלה שומטים את הבסיס מהנחתו של פרופ' מסטר כי תלונות התובעת בפניו היו אמת. 28. אשר על האמור, אני דוחה את מסקנות חוות הדעת הפסיכיאטרית ואני קובעת כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום הפסיכיאטרי. למצער, לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי נותרה לתובעת נכות כלשהי בתחום זה. ג. מהימנות 29. התובעת הצהירה "הייתי ערב התאונה אישה בריאה ודינאמית כפי גילי". (סעיף 21 לתצהיר עדותה הראשית). תיקה הרפואי של התובעת (נספח ג' בתיק מוצגי הנתבעים), העלה כי הדברים אינם כך. בין השנים 1997-2003 התובעת התלוננה רבות בפני רופאיה על מכאובים וחוליים. בין השאר התלוננה על כאבים בשוקיים, כאבי גב תחתון, הקרנת כאבים לרגל ימין, הפרעה בראיה בעין שמאל, כאבים בצוואר, כאבים בכף רגל ימין אשר נמשכו חודשים, חוסר יציבות בהליכה וכאבים בברך ימין. (ר' ביקורי רופאים מ- 23.07.97, 11.01.98, 18.05.98, 20.05.98, 16.07.98, 03.12.98, 26.01.99, 25.10.00, 29.07.01, 09.05.03). במהלך שנת 2004, שנה קודם לתאונה, התובעת הופנתה לפחות שלוש פעמים לטיפולי פיזיותרפיה. עוד על פי התיק הרפואי, התובעת סבלה מדלדול עצם (אוסטאופורוזיס). בחקירתה הנגדית התובעת אישרה תלונותיה כאמור לעיל בפני רופאיה. כן אישרה כי סבלה מאוסטאופורוזיס קודם לתאונה וכי שכחה להצהיר על מחלתה זו בתצהיר הבריאות שעליו חתמה. (ר' בפרוט' עמ' 11 ש' 2-22. עמ' 17 ש' 33-עמ' 18 ש' 1). ד"ר מוזס העיד כי לתובעת שינויים ניווניים קשים מאוד בגב עוד קודם לתאונה. כן העריך כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 10% בגין כתף ומנכות נוספת בשיעור 20% בגין גב תחתון. (ר' בפרוט' עמ' 55 ש' 22-23. עמ' 58 ש' 23-25). לאור האמור, הצהרתה של התובעת כי קודם לתאונה נשוא התביעה, היא הייתה אישה בריאה, אינה מדויקת בלשון המעטה.   30. התובעת הצהירה עוד כי כתוצאה מהתאונה היא סובלת מכאבים והגבלות בכתף ימין, בגב עם הקרנות לרגליים, בפרק ירך שמאל, בברך ימין, מנעילת הברך ומאי יציבות הברך. (סעיף 22 לתצהירה). כנחזה מחוות דעתו של ד"ר מוזס, לבעיותיה הרפואיות הנ"ל של התובעת אין כל קשר לתאונה. התובעת גם הצהירה (בסעיף 22 ו-23 לתצהירה), כי בעטיה של התאונה היא מתקשה בכיפוף הגב, ישיבה, הליכה, עמידה ממושכת, רכינה, התכופפות, הרמת משאות, עליה וירידה במדרגות, לדבריה, בעטיה של התאונה היא מתקשה לגהץ, להדיח כלים, לשטוף רצפה, לכבס ולתלות כביסה. כאמור בחוות דעת ד"ר מוזס, נכותה האורטופדית של התובעת, כתוצאה מהתאונה הינה 5% בלבד עקב הגבלות בחלק מתנועות הצוואר ומדובר בהגבלה קלה מאוד. לא ניתן להימנע מהמסקנה שהתובעת ייחסה לתאונה בעיות רפואיות ותפקודיות כאמור, על מנת לזכות בפיצוי יתר. 31. התובעת הצהירה "כתוצאה מהתאונה, רותקתי לביתי למשך תקופה ממושכת ולא יכולתי לתפקד באופן עצמאי ונזקקתי לעזרה, מצד ילדיי, אשר סעדו אותי, דאגו להכין לי אוכל, עזרו לי להתלבש, לגרוב גרביים, לשרוך שרוכים, ללכת ממקום למקום בבית, רכשו לי תרופות, ליוו אותי לטיפולים ולבדיקות ועוד...". (סעיף 27 לתצהירה). בחקירתה התברר כי כחודש וחצי אחרי התאונה, התובעת נסעה לטיול מאורגן לחו"ל לכ- 10 ימים. (ר' תעודת בירור פרטים על נוסע, נספח ב' לתיק מוצגי הנתבעים, עמ' 15 לפרוט' ש' 23-30). התובעת אשר הרחיבה בתצהירה על היעדר כל יכולת לתפקד וצורך מאסיבי בעזרת אחרים, לא גילתה כי היה בכוחה לנסוע עצמאית לטיול מאורגן בחו"ל. עוד טענה התובעת בעדותה כי אינה תולה כביסה. (עמ' 12 ש' 11), אך כשצולמה על ידי החוקר, נצפתה תולה כביסה. ביחס לקושי להתכופף אמרה בעדותה "אני מתכופפת זה מלווה כאבים, כל הפעולות מלוות בכאבים, אם אני מתכופפת אני צריכה להחזיק משהו קשה לי להתיישר". (עמ' 12 לפרוט' ש' 16-17). והנה בסרט מיום 28.01.00 שעה 11:57, בעת קניות, כאשר ארנקה נפל, היא התכופפה והרימה אותו מהרצפה באופן עצמאי, ללא ביטוי לכאב, מבלי להחזיק בדבר וללא קושי להתיישר. עוד אמרה בעדותה כי היא "הולכת באיטיות גדולה. יכול להיות בצעדים ראשונים איך שהוא הולך טוב אחר כך לא". (עמ' 12 לפרוט' ש' 19-20). לפחות בארבעה סרטים שונים התובעת נצפתה הולכת בקצב סביר וללא ביטוי לקושי. 32. התובעת טענה כי בעטיה של התאונה, היא נצרכת לנטילת תרופות אותן פרטה, דבר הגורם לה הוצאות ניכרות. התובעת טענה כי קודם לתאונה, היא לא השתמשה בתרופות אלה ובכלל LOSEC. (סעיף 32 לתצהירה). מתיקה הרפואי של התובעת התברר כי במהלך השנים 2001, 2003, 2004 ו-2005 התובעת צרכה תרופה זו. בביקורים מיום 13.05.01 ו- 16.01.03 צוין כי נרשמה לתובעת תרופת LOSEC, בביקור רופא מיום 27.01.03 צוין "ממשיכה לוסק", בביקור מ- 06.02.03 צוין "מקבלת 3 שבועות לוסק", בביקור מ- 10.03.03 צוין "תמשיך לוסק קבוע". גם בביקורים מ- 10.03.03, 17.03.03, 09.11.03, 16.11.03, 18.02.04, 19.02.04, 09.05.04, 20.10.04, 12.01.05, 25.04.05, נרשמה לתובעת תרופת LOSEC. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי השתמשה בתרופה זו קודם לתאונה אך תקופה קצרה. כך עדותה: "ש. את זוכרת פחות או יותר כמה זמן לפני התאונה השתמשת בלוסק ת. הלוסק לא היה קבוע בכלל. אם השתמשתי חודש חודשיים שנה קודם זה היה כשהיה צורך לא כמו היום שאני לוקחת שניים באופן קבוע". (עמ' 16 ש' 22-26). גם בעניין זה התובעת נתפסה באי אמירת אמת. לאמור יש להוסיף כי מדובר בתרופה לטיפול במערכת העיכול (גסטרואנטרולוגיה). התובעת טענה כי בעטיה של התאונה בעיותיה בתחום זה החמירו והיא נאלצת ליטול את התרופה זו בכמות גדולה יותר. (עמ' 16 לפרוט' ש' 16-20). אך מדובר בבעיה רפואית שבינה לבין פגיעות התובעת בתאונה נשוא התביעה, אין דבר וחצי דבר.   33. התובעת טענה עוד כי היא משתמשת בתרופות CALMANERVIN ו"רסקיו". גם לגבי אלה טענה כי לא השתמשה בהן קודם לתאונה. (סעיף 32 לתצהירה). גם הצהרה זו הופרכה. מביקור מיום 13.07.03 המתועד בתיקה הרפואי, עלה כי התובעת נטלה את שתי התרופות הנ"ל קודם לתאונה. תחת "תלונות" נרשם "לא הגיב לקלמנרבין אך הגיב היטב לרסקיו רמדי" (עמ' 56 בתיק הרפואי). גם על כך נשאלה בחקירה הנגדית והשיבה כדלקמן:   "ש. לגבי תרופות ההרגעה שאת מציינ[ת] רסקיו וקלמנרבין - אמרת שלא השתמש באף אחת מהתרופות אלה לפני התאונה. ת. לא ידעתי מה זה. ש. מפנה לעמ' 56 לתיק המוצגים - ביקור מיום 13.07.03 מקריאה ...שנתיים לפני התאונה ת. לקחתי כנראה רסקיו וקלמנרבין לפני התאונה. אני לא זכרתי". (עמ' 18 ש' 6-10). ד. עזרת צד ג' 34. התובעת הצהירה "כתוצאה מהתאונה, רותקתי לביתי למשך תקופה ממושכת ולא יכולתי לתפקד באופן עצמאי ונזקקתי לעזרה, מצד ילדיי, אשר סעדו אותי, דאגו להכין לי אוכל, עזרו לי להתלבש, לגרוב גרביים, לשרוך שרוכים, ללכת ממקום למקום בבית, רכשו לי תרופות, ליוו אותי לטיפולים ולבדיקות ועוד...". (סעיף 27 לתצהיר התובעת). כאמור לעיל בסעיף 31, התברר כי כחודש וחצי אחרי התאונה, התובעת נסעה לטיול מאורגן לחו"ל לכ- 10 ימים. עובדה זו מלמדת על מגמתיות בהצהרות התובעת.   35. אל מול הצהרות התובעת מצויה ראיה אובייקטיבית, היא חוות דעתו של ד"ר מוזס המצביעה על פגיעה קלה. לכן, ככל שנעזרה התובעת לאחר התאונה בבני משפחתה, מדובר בעזרה שאינה עולה על הסביר ואין לפסוק בגינה פיצוי. 36. באשר לעזרת צד ג' לעתיד, לתובעת נכות בשיעור 5% בגין הגבלות בחלק מתנועות הצוואר. בעמוד השדרה הצווארי התובעת סובלת מ- 10% נכות אך מחצית הנכות, כפי שפורט לעיל, נובעת ממצב קודם לתאונה. לפיכך, ככל שמדובר בנכות שהיא תוצאת התאונה, מדובר, בנכות קלה מאוד, אשר אינה שוללת תפקוד נורמאלי וסביר בכל התחומים. ככל שלתובעת קשיי תפקודי, הרי שאלה נובעים ממצב רפואי קודם. כאמור בעדות ד"ר מוזס, ללא קשר לתאונה, התובעת סובלת מנכות בשיעור 10% בגין כתף ונכות נוספת בשיעור 20% בגין גב תחתון. ד"ר מוזס מסר כי לתובעת שינויים ניווניים קשים מאוד בגב עוד קודם לתאונה. (ר' בפרוט' עמ' 55 ש' 22-23. עמ' 58 ש' 23-25). התובעת התלוננה בפני ד"ר מוזס על כאבי גב, רגל ימין, ברך, כתף ימין ובטן וד"ר מוזס קבע כי אלה אינם קשורים לתאונה והיו קיימים אצל התובעת הרבה לפניה. (ר' גם עדותו של ד"ר מוזס בעמ' 58 ש' 7-8). בנוסף לאמור, כפי שפורט לעיל בסעיף 29, גם מתיקה הרפואי של התובעת וחקירתה הנגדית, עלה כי עוד קודם לתאונה, לתובעת מכאובים וחוליים, בגינם קיבלה טיפולים רפואיים ותרופתיים.    37. כפי שפורט לעיל בסעיף 31, לפחות חלק מקשיי התפקוד הנטענים של התובעת נסתרו בסרטים שבהם צולמה. בניגוד לטענותיה, נצפתה תולה כביסה, מתכופפת ללא קושי, הולכת ללא קושי, נוהגת ללא קושי. ד"ר מוזס, אמר לאחר שצפה בסרטים: "יש סרט נהדר שבו רואים שהיא מסתדרת עם כל הנכויות שיש לה". עוד אמר שאין ספק שהתובעת הגזימה בתלונותיה. (פרוט' עמ' 56 ש' 21-23. עמ' 58 ש' 22). 38. סיכומה של נקודה זו, התובעת לא נפגעה באופן המצדיק היזקקות לעזרת הזולת. מהות נכותה הגבלה קלה מאוד בחלק מתנועות עמוד השדרה הצווארי ואין מקום לקבוע כי עקב מגבלה זו התובעת אינה מתפקדת בחיי היומיום בצורה סבירה או שהיא אינה מסוגלת לשרת את עצמה ולטפל במשק הבית. לתובעת נכות אורטופדית בגין מצב רפואי קודם בשיעור 30% אשר אינה קשורה לתאונה וככל שהתובעת סובלת מקשיים בתפקוד ונאלצת להעסיק עזרה בשכר, הרי שאלה נובעים מנכויותיה ומחלותיה האחרות ואין לייחסם לנכות נשוא התביעה. 39. אשר על האמור, אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג'. ה. הוצאות רפואיות 40. לטענת התובעת, עקב התאונה נגרמו לה הוצאות עבור נסיעות מרובות לטיפולים רפואיים, התייעצויות עם רופאים פרטיים, חניות, טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי רפואה משלימה, תשלומים רבעוניים, תרופות ועוד, בסך של כ-10,000₪. לטענתה, לאור מצבה ונכותה היא תזדקק בעתיד לטיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה, להשתמש במשככי כאבים ולשלם בגין ביקורים רבעוניים ובדיקות רפואיות והיא העריכה עלויות אלה בסך של 5,000₪. (סעיפים 41 ו-43 לסיכומי התובעת). 41. מקבלות שהגישה התובעת (נספח ה' לתצהירה), עולה כי התובעת כללה בהן הוצאות בגין מגן ברך, חגורת גב, ביקורי רופאים בתחומי א.א.ג. כירורגיה וריאות, US בטן ותרופות לטיפול בתחום מערכת העיכול גסטרואנטרולוגיה (LOSEC). הוצאות אלה אינן קשורות לתאונה. (לתרופת ה- LOSEC ר' גם לעיל בסעיף 32). הגשת הוצאות הנובעות מבעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, מקשה ליתן אמון בטענת התובעת בדבר ההוצאות הרפואיות שנגרמו לה עקב התאונה.   42. התובעת הגישה קבלה מיום 07.12.06 ע"ס 859₪ בגין טיפולים אלטרנטיביים (טווינא רפואה סינית). בהתחשב בעובדה שעיקר בעיותיה האורטופדיות של התובעת אינן קשורות לתאונה, ובהיעדר ראיה לכך שהטיפולים הנ"ל נוגעים לנכות אשר נקבעה לתובעת בגין עמוד שידרה צווארי, לא הוכח שההוצאה קשורה לתאונה. 43. לאמור לעיל יש להוסיף כי על פי חוק בטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, חברותה של התובעת בקופת חולים מבטיחה לה קבלת שירותי בריאות שקובע החוק ללא צורך בתשלום כלשהו. בכלל זה זכאית התובעת לשירותי הבריאות הכלולים בתוספת השנייה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת הנתבעים לפצות אינה חלה לגבי שירותי בריאות אלה. (ר' סעיף 2(ב1)(1) לחוק הפיצויים. ע"א 5557/95 ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724). 44. אשר על האמור, בהתחשב בנכות האורטופדית המצומצמת שנקבעה לתובעת, אשר מצביעה כי לתובעת אין וגם לא צפויות הוצאות רפואיות בסכומים משמעותיים ובוודאי לא בסכומים הנטענים על ידה והיעדר ראיה לכך שטיפולים, אם יידרשו לתובעת, אינם מצויים בסל שירותי הבריאות, ייפסק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד בסך של 2,500₪. ו. טיפול נפשי (שיחות טיפוליות ותרופות) 45. לנוכח הקביעה כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום הפסיכיאטריה עקב התאונה, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין טיפולים נפשיים ותרופות בתחום זה. למעלה מן הצורך, אפילו הייתה התובעת מוכיחה כי היא סובלת מנכות בתחום הפסיכיאטריה כתוצאה מהתאונה, לא הוכח כנדרש כי התובעת זכאית לפיצוי ברכיב זה. 46. פרופ' מסטר קבע כי רצוי שהתובעת תהיה בטיפול נפשי אשר יכלול שיחות טיפוליות ולפי הצורך תרופות נגד דכאון ו/או נגד חרדה ותרופה לעידוד שינה תקינה. לדברי המומחה, העלות המשוערת של שיחה טיפולית היא 500₪ והעלות החודשית המשוערת של טיפול תרופתי עשויה להגיע ל- 500₪. 47. התובעת הינה מבוטחת שירותי בריאות כללית ומתגוררת בתל אביב. ביחס לשיחות הטיפוליות, הנתבעים הגישו מכתב מאת גב' צבייה קציר, מנהלת מחלקת הכנסות, גביה וסל השירותים בשירותי בריאות כללית, (נספח א' בתיק מוצגי הנתבעים). במכתב נאמר כי באופן עקרוני אין מניעה למבוטח שירותי בריאות כללית המתגורר באזור תל אביב ואשר נפגע בתאונת דרכים, לפנות למרכז לבריאות הנפש רמת חן לקבלת טיפול רפואי, על פי שיקול דעת רפואי של הרופאים המטפלים במרכז. במכתב נאמר כי הטיפול ניתן ללא תשלום וכי התרופות יינתנו בהתאם לאישור הצוות הרפואי ובהתאם לתעריפי שירותי בריאות כללית.   48. גב' קציר העידה בבית המשפט. בעדותה אישרה את האמור במכתבה הנ"ל (עמ' 4 ש' 3-6, 9-11. עמ' 6 ש' 29-33), והוסיפה כי במידה שהתובעת תבחר להיות מטופלת על ידי גורם פרטי, לצורך קבלת החזר כספי מקופת החולים, עליה להגיש דו"ח תוצאות האבחון אשר יישלח לבקר הפסיכיאטרי אשר יחליט אם יש מקום להחזר כספי. (עמ' 4 ש' 11-14). גב' קציר לא ידעה לומר אילו תרופות פסיכיאטריות כלולות בסל הבריאות ומסרה כי התרופה הטבעית אודותיה נשאלה, אינה ממומנת על ידי קופת החולים. 49. פרופ' מסטר העיד כי עלות הטיפול הנפשי, כאמור בחוות דעתו, מתייחסת לטיפול אצל מומחה פרטי. לדבריו, אין מניעה כי התובעת תקבל את הטיפול בתחנות לבריאות הנפש הממשלתיות אך למיטב ידיעתו יש מגבלה במס' הטיפולים. באשר לעלות החודשית בסך 500₪ של הטיפול התרופתי לתובעת, אמר פרופ' מסטר כי עלות זו תחול רק אם התובעת תפנה לקבלת טיפול פרטי. כן אמר כי הטיפולים התרופתיים הדרושים לתובעת מצויים בסל שירותי הבריאות ותתכן השתתפות עצמית. (פרוט' עמ' 49 ש' 30-31. עמ' 50 ש' 25-36). 50. ממועד חוות דעתו של פרופ' מסטר, 20.03.08, ועד לעדות התובעת, 17.02.10, במשך כשנתיים, התובעת לא פנתה לקבלת טיפול נפשי, לא במסגרת פרטית ולא דרך קופת החולים. ממילא לא הוציאה בגין טיפולים כאלה כל הוצאה. לנוכח תלונותיה כי היא סובלת מ"דיכאון, מפחדים לרבות פחדים בנהיגה ובחציית כביש, מקשיי שינה, מסיוטים, מלחץ נפשי, מקשיים בתפקוד, מחוסר עניין למתרחש [סביבה] ומאפאטיות, ממצבי בכי, ממצב רוח ירוד" וכו' (ר' למשל בסעיף 24 לתצהירה), היה מצופה שהתובעת תפנה לקבלת טיפול, ולו חלקי, אם במסגרת פרטית ואז הייתה מגישה הוצאותיה לקופת החולים ומקבלת החזר או החזר חלקי, ואם לקופת החולים שאז כאמור, קיימת אפשרות שהייתה מקבלת את הטיפול ללא תשלום. לדברי התובעת, היא הבינה כי הטיפולים, אפילו דרך קופת החולים, הם על חשבונה, ולכן לא פנתה לקבלת טיפול. (עמ' 13 לפרוט' ש' 24-29). התובעת לא טענה שהיא אינה מעוניינת לקבל את הטיפול דרך קופת החולים. מכתב גב' קציר הוגש ביוני 2009. וגם לאחריו, והגם שנאמר בו כי בפועל קיימת אפשרות לקבלת טיפול, ולו חלקי, ללא תשלום, התובעת לא ניסתה לקבל את הטיפול הנפשי במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. (עמ' 13 לפרוט' ש' 30-31). לנוכח התנהלות מתמשכת זו של התובעת, מסתבר יותר שהיא לא פנתה לקבלת כל טיפול בתחום זה משום שלא נזקקה לו. לכן, אין מקום לפיצוי בגין הוצאות טיפול נפשי. 51. באשר לתרופות נגד דיכאון או חרדה, התובעת הצהירה כי היא משתמשת בתרופות הרגעה CALMANERVIN ורסקיו וכי היא לא נזקקה לתרופות אלה קודם לתאונה. (סעיף 32 לתצהירה). כמפורט לעיל בסעיף 33, התברר כי התובעת נטלה תרופות אלה קודם לתאונה מבלי קשר אליה. לא ניתן להימנע מהמסקנה כי התובעת ניסתה לגלגל על התאונה הוצאות בגין תרופות אותן נטלה קודם לתאונה ומבלי קשר אליה. אין, איפוא, מקום לפיצוי בגין תרופות פסיכיאטריות. ז. משקפי ראייה 52. התובעת טענה כי בזמן התאונה משקפי הראיה שלה נשארו על הכביש והיא נאלצה לרכוש משקפי ראיה בעלות של 3,233₪. אמנם הקבלה עבור המשקפיים היא מתאריך 25.08.05, יותר מחודשיים אחרי התאונה. על אף האמור, ראיתי לפסוק לתובעת הוצאה זו, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק למועד פסק הדין, סכומה 4,714₪. ח. נזק לא ממוני 53. עבור נזק לא ממוני, לפי 5% נכות רפואית, ללא ימי אשפוז ובניכוי גיל, זכאית התובעת לפיצוי בסך 6,545₪. ט. סיכום 54. התובעת זכאית לפיצויים בגין הוצאות בסך 7,214₪ ובגין נזק לא ממוני בסך 6,545₪. 55. אשר על האמור, הנתבעים ישלמו לתובעת את הסך של 13,759₪. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת בית המשפט ו- 2,100₪ בגין שכ"ט עו"ד. תאונת דרכים