מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה במדרכה בהרצליה: לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין עקב אירוע נפילה במדרכה. כפי המתואר בכתב התביעה, התובעת ילידת 11.4.60, בדרכה למקום עבודתה, הלכה על המדרכה ברחוב ויצמן בהרצלייה ביום 8.10.06, כאשר נתקלה רגלה בריצוף משובש ומרצפות בולטות לרוחב כל המדרכה, אשר יצר מכשול ועקב כך נפלה ונחבלה בקרסול ימין. נתבעת 1 היא הרשות המקומית אשר בתחומה נפגעה התובעת. נתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1 בפוליסה לטובת נזקי צדדי ג'. ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים מאיר בכפר סבא. התובעת אושפזה במחלקה האורטופדית עם שברים מרוסקים בקרסול ימין. התובעת עברה ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר ובתום הניתוח רגלה קובעה בסד גבס אחורי. לאחר חמישה ימי אשפוז שוחררה התובעת לביתה ביום 12/10/06. ביום 4/12/06 עברה התובעת ניתוח נוסף להוצאת הברגים, וביום 29/5/07 אושפזה התובעת שוב להוצאת הקיבוע הפנימי לשלושה ימים עד ליום 31.5.07. התובעת שהתה בימי אי כושר רבים והומלצה לטיפולים רפואיים ולמשככי כאבים. נסיבות התאונה:האם התובעת נפלה על המדרכה או "נתקעה" בעת עלייתה על המדרכה? תיאור התאונה בטופס ה"תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" הנתבעות טוענות כי דין התביעה להידחות הואיל והתובעת לא הוכיחה את מקרה התאונה. מדובר בעדות יחידה של בעלת דין. התובעת תיארה את נסיבות נפילתה כפי המצוין בטופס ה"תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה" אשר הגישה למל"ל באמצעות בא כוחה, אולם לגרסה זו קדמה גרסה שונה שנמסרה על ידי התובעת למל"ל במסגרת ההודעה על תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה עליה היא חתומה. הנתבעת מסתמכת על תיאור התאונה כפי שנחתם על ידי התובעת בטופס מיום 13/11/06 כדלקמן: "לפי דברי העובדת- בדרכה לעבודה כרגיל חצתה את הכביש ורצתה לעלות על המדרכה, נתקלה במדרכה...". הנתבעת טוענת כי על פי גרסתה הראשונה של התובעת היא לא נתקלה במכשול במדרכה ולמעשה מרצפות כלל לא מופיעות בטופס. התובעת נפלה על פי עדותה בטופס כאשר רצתה לעלות על המדרכה. הנתבעת טוענת כי התובעת אישרה כי היא סיפרה לפקידה את הגרסה והיא חתומה על גבי הטופס. הנתבעת טוענת כי מצופה היה מהתובעת להביא לעדות את אותה פקידה על מנת להוכיח כי נסיבות המקרה לא הובנו בשל קשיי שפה. במיוחד מקום שיש טענה בעל פה של התובעת כנגד מסמך החתום על ידה. התובעת העידה ותארה את נסיבות נפילתה כי, מסלול הליכתה למקום העבודה הוא קבוע, אולם לא עברה באותה נקודה על המדרכה באותו מקום מידי יום. התהלכה על המדרכה במקום התאונה בעבר. המדרכה בה נפלה הייתה ברוחב 2.5 מטרים מקסימום שלושה מטרים. התאונה התרחשה בשמונה בבוקר עם ראות מלאה. התובעת העידה כי לא אחרה לעבודה ולא מיהרה. בשעה 8:15 ירדה מהאוטובוס, חצתה את הכביש לרחוב ויצמן. לא זכרה אם התכוונה להמשיך למקום העבודה באמצעות הליכה או שימוש באוטובוס נוסף. לאחר שעלתה על המדרכה והתהלכה מספר צעדים נפלה. התובעת העידה כי היא לא פנתה לעירייה לדווח על מכשול . התובעת נשאלה לגבי הגרסה שמסרה בדיווח לצורך הגשת טפסי המל"ל כתאונת עבודה. התובעת העידה כי התקשרה אליה פקידה בשם מרים ושאלה כיצד התאונה התרחשה. בזמן זה הייתה בכאבים ותחת טשטוש וביקשה מאותה מרים לחזור אליה פעם אחרת. מרים הסבירה לה כי היא לא יכולה ועל כן היא סיפרה לה מה קרה בעברית כי היא לא דוברת רוסית. העידה כי הכתוב בטופס לא נכון, הנפילה התרחשה לאחר שהתובעת עלתה על המדרכה. השיחה הייתה טלפונית כאשר הטפסים לחתימה הגיעו בדואר על מנת שהתובעת תחתום במקומות המסומנים על גביהם. התובעת חתמה במקומות המסומנים מבלי לקרוא. לא היה אדם בבית שיכול היה לתרגם לה את הטפסים, חשבה שמה שאמרה לפקידה מרים נרשם מפיה ומיהרה להחזיר הטפסים לפי דברי מרים. התובעת טוענת בסיכומיה כי הפרטים נגבו ממנה טלפונית בשפה העברית , כשהיא הייתה במצב של טשטוש וכאבים קשים, הטפסים הגיעו בדואר וסומן לה היכן לחתום על גביהם. מדובר במסמך אשר לא נרשם על ידי התובעת, לא תורגם לה לרוסית והיא חתמה עליו מבלי להבין את תוכנו ועל כן אינו מהווה ראיה לנסיבות התאונה. אני מקבל את גרסת התובעת וקובע כי בנסיבות האמורות בהן התובעת אינה דוברת עברית כשפת אם, כאשר תיאור הנסיבות נגבה באמצעות הטלפון, בשפה בה התובעת מתקשה לדבר ולהבין, מקום גם עדותה בפני נעשתה על ידי מתורגמנית, וזהו למעשה המסמך העיקרי עליו נשענת הנתבעת בבקשתה לדחיית התביעה, אני סבור כי לא על מסמך זה לבדו תדחה התביעה. גרסת התובעת בטופס הפינוי שנערך על ידי מד"א ביום התאונה: על פי דו"ח מד"א אשר מולא על ידי ד"ר יורי אינסבורג, נכתב כי כתובת האירוע כפי שנמסר במוקד היה ברחוב ויצמן 3, ובאנמנזה כתב הרופא כי: "לפני זמן קצר בדרך לעבודה נתקע במדרג ברחוב ויצמן בהרצלייה ונקעה את הקרסול הימני". הנתבעת טוענת כי, גם בטופס זה אין כל זכר לגרסת התובעת לעניין המכשול ולמעשה צמד המילים הכתובות: "נתקע במדרג" הנם שיבוש של המילים "נתקעה במדרכה". לטענת הנתבעת זוהי הוכחה נוספת המורה כי גרסת התובעת אינה אמת. חקירת ד"ר יורי אינסבורג: ציין כי את המידע לגבי נסיבות התאונה קיבל מהתובעת על פי האנמנזה שקיבל ועל פי הדו"ח צוין כי התובעת "נתקע במדרג" וככל הנראה הכוונה היא שבעת שהגיע עם האמבולנס ראה את התובעת ושאל מה קרה ורשם את התלונות, בדק אותה ופינה אותה לגורם המתאים. את הדוח ממלא או באמבולנס או בהגיעו לבית החולים. העיד כי הוא פונה למטופל בשפה הנוחה לו: עברית, רוסית אנגלית אבל לא ערבית. העיד כי הוא כתב את האנמנזה. התובעת נשאלה מדוע סיפרה לרופא מד"א כי נפלה בעת עלייתה למדרכה. התובעת השיבה כי, הוא לא דיבר איתה רוסית אלא עברית, הייתה בהלם לאחר הנפילה, התבלבלה בין המילים מדרכה ומדרגה. בסיכומיה ציינה התובעת כי, בעת גביית העדות נציג מד"א לא דיבר עמה רוסית ובעת שפגשה בנציגי מד"א הייתה בשוק והשתמשה במילה מדרגה ולא מדרכה . יורי אינסבורג העיד כי לא זכר את התובעת והעיד כי הוא לא דובר עברית שפת אם והוא בעצמו לא הבין את אשר כתב בדו"ח - את המילה: מדרג. העד לא זכר מתי ערך הדו"ח בעת הפינוי או לאחריו. העד ציין כי בעת לקיחת האנמנזה לא חוקרים ובודקים ולמעשה לא הוא דיבר עם התובעת אלא הפרמדיק ניניו אשר גם הוא אינו דובר רוסית וזו למעשה תמיכה לכך שלא דיברו עמה רוסית. אני סבור כי אין לקבוע כי דו"ח זה ישמש ראיה בעלת משקל רב לנסיבות התאונה, משום שגם אם הכוונה היה לרשום "נתקעה במדרכה" עדיין לא עולה מכך כי נסיבות התאונה היו שונות מנסיבותיה המתוארות של התובעת ואין להסיק מכך כדרך הנתבעות, כי התובעת נתקעה בעת עלייתה על המדרכה. התובעת הסבירה כי דרך גביית עדותה בפני נציגי מד"א הייתה רצופה בקשיי הבנה, לאור מצבה הרפואי ולאור אי ידיעת השפה הרוסית עם נציג מד"א ששוחח עמה. על כן איני סבור כי על סמך טופס מד"א לבדו יש לדחות התביעה. מכל האמור לעיל אני קובע כי עלה בידי התובעת לשכנע כי נפגעה בעודה הולכת על המדרכה ולא בעת עלייתה על המדרכה. נסיבות התאונה: האם עלה בידי התובעת להוכיח כי נפגעה כתוצאה ממכשול במדרכה? התובעת מציינת בסיכומיה כי נפלה בקרבת רחוב ויצמן מספר 3 , וניתן לראות את המפגע בתמונות של המפגע שצורפו. גם דו"ח מד"א מאשר כי פינו את התובעת מרחוב ויצמן 3 וגם עד הנתבעת מר מתי ברודנר אישר בעדותו כי המפגע שבתמונות הוא המפגע ברחוב ויצמן 3. מדובר בראיות תומכות בעדותה של התובעת כי היא נפלה כתוצאה מהתקלות במפגע ברחוב ויצמן 3. התובעת טוענת כי התמונות אשר צורפו לתיק בית המשפט מעידות כי מדובר במפגע של ממש - שורת מרצפות לרוחבה של המדרכה שהתרוממו ויצרו הפרשי גובה המסכנים את הולכי הרגל ברחוב מרכזי בעיר. עוד מוסיפה התובעת כי הנתבעות לא הביאו כל ראיה בדבר הצעדים בהם נקטה העירייה לאיתור ומניעת מפגעים ולפי העדויות תיקון כאמור נעשה רק לאחר שמתקבלת הודעה על מפגע מתושבים או פקחים של אגף הפיקוח, ואילו סיורים יזומים נעשים על ידי קבלנים חיצוניים. התובעת טוענת כי במפגע תוקן באמצעות שני עובדים ועוזר המשמשים צוות קבוע לתיקונים קטנים, התיקון ארך חצי שעה בלבד ולא דרש השקעת משאבים מיוחדים. התובעת צרפה תצלומי המפגע אותם צילם בנה. חקירת מר שוולד: בנה של התובעת: העיד כי צילם את התמונות כמה ימים לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים. התובעת הסבירה לו היכן נפלה ומתוך היכרות שלו ושל הסבתא צילמו את המקום. צילם את המקום לפני התיקון ולאחר התיקון בשתי הזדמנויות שונות. צילם את המקום כדי להוכיח כי קיים מפגע. את התמונות הראשונות אינו יכול לדעת מתי בדיוק צילם. באותה עת אמו לא יכולה הייתה לצאת מהמיטה ועל כן הלך לצלם בלעדיה. התובעת לא הצביעה בפניו על מיקום הנפילה. כאשר הלך לצלם בפעם השנייה לא היה עם התמונות הראשונות. לא זוכר אם צילם באותה מצלמה אבל סבור כי צילם מאותו מרחק ומאותה זווית. העד ציין כי ניתן לראות מהתמונות כי מדובר במרצפות בולטות לא חשב שיש צורך למדוד את הבליטה עם סרגל. צילם בעודו היה 10 ס"מ המדרכה יכול שהשתמש בזום. לא בטוח בדיוק מאיזה מרחק צילם התמונות. תמונות 1-3 לפני התיקון. תמונות אחרות לאחר התיקון. חקירת מר ברודנר מתיתיהו: מנהל מחלקה בעיריית הרצלייה. העיד כי לא התקבלה כל פניה מהמוקד. למיטב זכרונו היו במקום מרצפות שבלטו כתוצאה מהתרוממות וגדילה של שורשי העצים. תיקון המפגע נמשך כחצי שעה על ידי הוצאת המרצפות, חיתוך השורשים והחזרת המרצפות חזרה. התיקון נעשה על ידי צוות העירייה המונה שלושה עובדים. בנוסף לצוות הזה במקרה של מפגעים ישנם קבלנים שעובדים עם העירייה. לפני שמתחיל התיקון העד ציין כי הוא מגיע למקום. העד זיהה בתמונות כי המדובר ברחוב ויצמן 3. כשהוא מבקר במקום הוא לא מודד את המפגע ולא מצלם. בדרך כלל נוהג לבדוק את המקום לאחר התיקון. בזמן התיקון הוא אינו נוכח במקום. לאחר סיום התיקון העובדים מדווחים לו ואז הוא מסמן במחשב כי התלונה טופלה בהנחה וישנה תלונה שהגיעה דרך המוקד. אם אזרח מודיע על תקלה טלפונית אין תיעוד על התלונה ועל הטיפול בה. חקירת הגברת כרמל וידאל: מנהלת המוקד העירוני של העירייה: העידה כי במחלקה שלה ישנם 11 עובדים, המאיישים שלוש משמרות: בבוקר יש שלושה עובדים ובמשמרות צהריים ולילה שני עובדים בכל אחת מהן. המחלקה שלה היא הגורם היחיד שמקבל פניות רשומות. העידה כי אתרה את הפניה בדבר המפגע הזה כפניה יחידה מרחוב ויצמן ליד המרכז המסחרי. העידה כי היא מעבירה את המספר הנייד של מנהל המחלקה. מנגד טוענת הנתבעת כי, אין בתמונות שהוגשו על ידי בנה של התובעת כדי לשמש סיוע לעדותה של התובעת ואין בעצם קיומו של מפגע ובתקונם חיזוק לגרסת התובעת וכי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של מפגע בזיקה לנסיבות התאונה. התמונות שהוגשו אכן מוכיחות כי במדרכה ישנה התרוממות מרצפות אשר יכולה הייתה להוות מפגע על פי דרישת פקודת הנזיקין. תמונות אלו צולמו מבלי שהתובעת הייתה נוכחת במקום, ומבלי שהצביעה בפני בנה על מקום הנפילה. התובעת לא נחקרה על התמונות שצולמו בחקירתה הנגדית ועל כן לא יכלה לאשש את התמונות כמקום נפילתה. למעשה התובעת טוענת למפגע בגינו נפלה אולם מלבד גרסתה אין כל ראיה המקשרת בין הנפילה לבין המפגע הספציפי לו טוענת התובעת בתמונות שהוצגו בבית משפט זה. הפרשי הגבהים צולמו על ידי בנה של התובעת ללא סרגל מדידה , לא ברור מאיזו קרבה למרצפות ולא ברור אם דווקא בשל מפגע זה נפלה התובעת עת הלכה ברחוב ויצמן בהרצלייה. עצם תיקון המרצפות שצולמו בתמונות אינו הוכחה כי המדובר במפגע על פי פקודת הנזיקין וההלכות המנחות. היות והתמונות אינן מספקות נתונים מדויקים לגבי המפגע והואיל ולא נמצא סיוע הקושר סיבתית תמונות אלו לגרסתה של התובעת הרי שלא הוכח המכשול בגינו טוענת התובעת כי נפלה. העובדות שלפני על פי הראיות שהובאו מספיקות לי בכדי לקבוע כי גרסתה של התובעת באשר להיתקלותה במפגע העולה מהתמונות - מתקבלת. על פי דו"ח מד"א פינוי התובעת ממקום נפילתה היה מרחוב וייצמן 3. בחקירתו הנגדית של מר ברודנר מתיתיהו עד הנתבעת ואחראי על תיקוני המפגעים בעיריית הרצלייה, עולה כי הנ"ל אישר את קיומו של המפגע המצולם בתמונות הרחוב ויצמן 3 בהרצלייה כמפגע אשר היה קיים כתוצאה מהתרוממות שורשים ואשר בגינו נאלץ לשלוח את העובדים לתקנו- כפי שנעשה בפועל. נכון הוא כי התמונות צולמו על ידי בנה של התובעת מבלי שהתובעת נכחה במקום. אולם מנסיבות חיצוניות כאמור, ממקום פינויה ומהעובדה כי עד הנתבעת מודה כי במקום פינויה היה קיים מפגע זה, אני מקבל את גרסת התובעת וקובע כי התמונות משקפות את מקום נפילתה. צודקת הנתבעת כי ככל העולה מהתמונות לא ברור מהם הפרשי הגובה. אולם עיינתי בתמונות, והגם שצולמו באופן חובבני ללא מדידת סרגל, השתכנעתי כי מדובר במפגע של ממש. רואים בתמונות שצולמו בטרם תוקנה המדרכה כי ישנה התרוממות ניכרת של מרצפות עד כדי יצירת שקעים בין מרצפת למרצפת לרוחבה של מרבית המדרכה. מר ברודנר הסביר כי מפגע זה הנו מפגע שנוצר במהלך הזמן עקב התרוממות שורשי העצים מתחת למרצפות. תיקון מפגע זה ארך כמחצית השעה וכלל הוצאת האריחים ניסור השורשים והחזרת המרצפות. עצם מהלך התיקון המתואר מחזק את מסקנתי כי מדובר במפגע של ממש שיצר הפרשי גובה מסוכנים להולכי הרגל. משכך אני סבור כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את נסיבות התאונה על פי גרסתה: התובעת הלכה ברחוב ויצמן 3 על גבי המדרכה ב דרכה לעבודתה כאשר לפתע נתקלה רגלה במרצפות בולטות היוצרות מפגע של ממש ועל כן מעדה ונפלה ונגרמו לה נזקי גוף. אחריות: התובעת מייחסת לנתבעות את האחריות לקרות התאונה כתוצאה מרשלנותן במעשיהן ובמחדלן ובעיקר מן הטעמים הבאים: לא דאגו לפקח על תקינות ובטיחות המדרכה, ללא שקיעות, בליטות ומכשולים. לא הבטיחה מעבר בטוח בתחומה. לא בדקה כראוי את הנעשה בתחומה. לא דאגה לתחזוקת המדרכות בתחומה. לא הסירה את המפגע מבעוד מועד אלא רק לאחר התאונה. לא פעלה כרשות סבירה. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליה בכך שלא דאגה לפקח על הנעשה בתחומה ולא הבטיחה כי המדרכה תהיה תקינה ובטוחה ללא בליטות שקעים ומכשולים. מנגד, טענו הנתבעות בכתב ההגנה מטעמן כי, כל אירוע ונסיבות התאונה מוכחשות. הנתבעות מוסיפות כי גם אם למעשה התובעת נפלה אין להטיל עליהן אחריות הואיל וה"מפגע" אליו מתייחסת התובעת אינו בגדר מפגע המהווה עילה בנזיקין. הנתבעות מייחסות אשם מכריע לתובעת וכן מתנגדות לטענות בדבר שיעור הנכות ואומדן הנזקים הנטענים על ידי התובעת. אין מחלוקת של ממש בדבר החובה המושגית של הנתבעת לדאוג לתקינות המדרכות שבתחומה ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הראויים למניעת מפגעים ומכשולים ולהסרתם. משקבעתי כי המדובר במפגע של ממש אשר תיקונו לא הצריך משאבים רבים ולמעשה נעשה על ידי עובדי העירייה בזמן של כמחצית השעה בעלויות נמוכות אני סבור כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיה. אשם תורם: אני מקבל את טענת הנתבעות כי יש מקום לייחס לתובעת אשר תורם וקובע את שיעור אשם זה בסך של 20%. התאונה התרחשה בשעות הבוקר, ברחובה הראשי של העיר על מדרכה שהייתה מוכרת לתובעת ובה צעדה בעבר כמסלול קבוע למקום עבודתה. התובעת נתקלה במפגע מחוסר תשומת לב, עצם העובדה כי נהגה ללכת במסלול זה במהלך החמש שנים עובר לתאונה מידי יום ולא התלוננה על קיומו של המפגע בפני העירייה, ולאור האופי של המפגע אשר אינו נולד ביום אחד יש מקום לקבוע רשלנות תורמת. נכות רפואית: התובעת צרפה לכתב התביעה מטעמה חוות דעת אורטופדית ערוכה על ידי ד"ר משה קמחין אשר ציין בחוות דעתו כי התובעת לאחר חבלה בקרסול ימין שגרם לשבר מרוסק של הטביה הדיסטלית ושל הפיבולה. מציין כי היה צורך כאמור בהתערבות ניתוחית ובקיבוע. לאחר הניתוח התפתח זיהום והפרשה מהפצעים שנשארו פתוחים זמן רב עד להוצאת הקיבוע הפנימי. המומחה ציין כי היום השברים מחוברים אך נותרה עקב השבר התוך פרקי בטביה אי סדירות של המשטח המפרקי והתפתחות O.A משנית עם הגבלה קשה מאד בתנועות הקרסול, דבר הגורם להליכה עם צליעה קשה וקשיים במדרגות וכן בהליכה על משטח משובש. בנוסף מציין המומחה כי התובעת נותרה עם צלקות נרחבות ומכערות עם ירידה בתחושה בחלק הקדמי של הקרסול וכף הרגל. על כן קבע מומחה התובעת כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 35 (1) ג' בגין הנזק בקרסול, עם הגבלה קשה בתנועות כולל התנועה הסובטלרית ואי סדירות של המשטח המפרקי. וכן מנכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 75 (1) עקב צלקות נרחבות ומכערות עם הפרעה בתחושה. המומחה סבור כי יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה עקב אי יכולתה לחזור לעבוד בעבודה הדורשת עמידה והליכה ממושכת. מנגד, צרפה הנתבעת חוות דעת מטעמה שנערכה על ידי ד"ר ולנטין ז'טלני, אשר חזר על מהלך הפגיעה והטיפולים הרפואיים שקיבלה התובעת. בפרק דיון וסיכום קבע המומחה כי מצא אצל התובעת נפיחות מקומית בקרסול והגבלה בתנועות המפרק. המומחה צין כי הצלקות דבוקות לרקמות העמוקות אך אינן רגישות למגע. בצילומי הרנטגן שבוצעו חודשים אחדים לפני בדיקתו השבר נראה מאוחה היטב ולא התפתחו שינויים ניווניים פוסט חבלתיים. מצבה הרפואי מסביר את תלונותיה של התובעת. מומחה הנתבעת העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות הקרסול הימני על פי סעיף 48 (3) לתקנות המל"ל ובנוסף, 10% נכות בגין ההפרעה האסתטית שהצלקות בקרסול גורמות על פי סעיף 75 (1) לתקנות המל"ל. ביום 20/10/09 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר שיעור הנכות הרפואית: 15% נכות אורטופדית צמיתה וכן 10% נכות צמיתה בגין הצלקות. נכות תפקודית: התובעת העידה (באמצעות מתורגמנית) כי: עלתה לארץ עם שני בניה ואמה בשנת 1993. דוברת מעט את השפה העברית. בעבודה חייבת לדבר בשפה העברית אבל מבינה את המילים הקשורות לעבודתה. כאשר מדברים לאט היא מבינה. התחילה לעבוד אצל הנתבעת דרך חברת כוח אדם בשנת 1996. משנת 1997 עובדת אצל הנתבעת כעובדת סדירה, החליפה סניף לאחר שסגרו את הסניף הקודם בו עבדה. התחילה לעבוד בסניף שבקניון שבעת הכוכבים בהרצלייה כחמש שנים לפני התאונה. מתגוררת בהרצלייה. לעבודה הייתה מגיעה באמצעות נסיעה בשני אוטובוסים. התובעת ציינה כי היא מתהלכת עם מקל כי הוא מחזיק אותה. אחרי התאונה התהלכה עם הליכון, לאחר מכן עם קביים הרופא המליץ לה להתהלך בלי מקל הליכה אולם לאחר שהוא שוכנע כי היא לא יציבה ואינה מסוגלת לדרוך על הרגל כמקודם המליץ לה שימוש במקל. במידה והיא במקום קטן ונעה ללא מקל הליכה היא חייבת לתמוך במשהו כדי לא ליפול. בביתה יש פעמים שנעה עם מקל אבל רוב הזמן לא נעזרת במקל. גם רופאיה של התובעת נחקרו בגין המלצותיהם הרפואיות והתרשמותם מהתפקודיות של התובעת בתקופת החלמתה. חקירת מר ינוקא מיכאל: העד ציין כי הוא הרופא האורטופד בקופת החולים אשר אליו הגיעה התובעת לטיפולים לאחר התאונה. בדק אותה לאחר מצב של שבר בקרסול. המליץ לתובעת שלוש תעודות מחלה. בתום 91 ימי המחלה התובעת הופנתה לרופא תעסוקתי. למיטב זכרונו התובעת לא יכלה בתום תקופת ה-91 ימים לשוב לעבודתה הואיל והתפתח אצלה זהום בפצע ולכן הטיפול נמשך יותר מהרגיל ולאחר מכן היא עברה ניתוח להרחקת מקבע פנימי בגלל הזיהום. בחקירת ד"ר דורית ווינברג- מנהלת מרפאת קופ"ח: העדה ציינה כי התובעת הגיעה אליה לראשונה ביום פתיחת התיק- 11.2.07 במחלקה לרפואה תעסוקתית. התובעת הופנתה אליה על ידי האורטופד שטיפל בה ד"ר ינוקה. הפעם האחרונה שהעדה ראתה את התובעת הייתה ביום 26.8.08. אחר כך התובעת המשיכה במרפאה והעדה עברה לעבוד במרפאה אחרת. ציינה כי בהכשרתה היא רופאה תעסוקתית, התובעת הופנתה אליה לצורך קביעת ימי אי כושר, העדה ציינה כי היא בדקה אותה ומצאה הגבלה בתנועות. העדה ציינה כי היא הסתמכה על ממצאי המל"ל ממצאי בדיקות האורטופד, התרשמותה מהשיחה עם התובעת ומבדיקה שהיא ביצעה בתובעת. באשר לקביעת היקף העבודה לאחר התאונה העדה העידה כי היא קובעת את היקף השעות המומלצות לעבודה לאחר הפגיעה, בהסתמך על דברי התובעת. לגבי המסגרת התעסוקתית: העידה התובעת כי היא עבדה עובר לתאונה בהיקף של 75% משרה בתור קופאית ראשית וזאת רק לאחר קידום. לפני כן עבדה כקופאית רגילה. השכר לשעה של קופאית ראשית ורגילה זהה. קופאית ראשית עובדת במשמרות בוקר או ערב ולעיתים בשבתות. קופאית ראשית צריכה לבוא כחצי שעה לפני שאר הקופאיות. כיום מבקשת שיתנו לה לעבוד בעיקר משמרות ערב וזאת משני טעמים: בהיקף של ארבע שעות כפי שהיא עובדת היום בשעות הערב היא מקבלת תגמול כמו לפני התאונה כאשר עבדה בהיקף משרה גדול יותר של 75% משרה. הסיבה השנייה, שבמשמרת ערב היא יכולה להיעזר בהסעות מהסניף עד לביתה וזה מקל עליה את ההזדקקות לשני אוטובוסים. התובעת אישרה כי חזרה לעבודתה בחודש ינואר 2008 בהיקף משרה של 75% וצמצמה את היקף המשרה רק בספטמבר 2009 וזאת משום שלא הצליחה להשלים את כל מכסת השעות בהיקף משרתה ואז היו מנכים לה משכרה. כעת עובדת בתור קופאית בחצי משרה ולא מנכים לה משכרה. לאחר ששבה לעבודתה לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה כקופאית ראשית הואיל והייתה צריכה לעבוד בישיבה. גם בסוף העבודה כקופאית רגילה לאחר ארבע שעות ישיבה התובעת מעידה כי היא סובלת מכאבים. העדה ציינה כי קביעת שעות העבודה לעובד נעשית על פי צרכי החנות, סידור העבודה של הסניף, המלצות רפואיות ורצון העובד. התובעת עובדת היקף של ארבע שעות. התובעת טוענת בסיכומיה כי אינה מסוגלת לחזור לעבודה הדורשת עמידה ממושכת, לירידה בהיקף שכרה ב-25% ולאור הסיכון הקיים כי במקרה של פיטורין תתקשה התובעת במציאת עבודה המתאימה למגבלותיה היא מבקשת מבית המשפט לקבוע לה נכות תפקודית בשיעור 40%. מנגד, טוענות הנתבעות כי, הצדדים הסכימו על נכות רפואית אורטופדית בשיעור של 15% ונכות בגין הצלקות בשיעור 10%. התובעת שבה למקום עבודתה. עובר לתאונה עבדה 3/4 משרה כקופאית ראשית. אין הבדל בין שכר קופאית ראשית ולקופאית רגילה. ההבדל נעוץ בוותק. על כן שכרה של התובעת לא נפגע גם לאחר התאונה . התובעת קיבל השכר מלא על חשבון ימי המחלה כמו כן עברה לעבוד בשעות אחר הצהריים בהם התמורה כפולה דבר המלמד על שכר גבוה יותר. נכותה התפקודית של התובעת היא בגובה נכותה הרפואית, 15% וזאת מן הטעמים הבאים: מחד, התובעת נאלצה לעבוד במשמרת ערב מצומצמת בשעות לעומת המשמרת הרגילה בה עבדה עובר לתאונה. מאידך, שכרה לא נפגע וזאת בשל תנאי העבודה אשר בשעות הערב משלמים שכר גבוה יותר. בנוסף, התובעת ניצלה ימי מחלה רבים, בטענה כי הם בזיקה לתאונה. מאידך, התובעת שבה למסגרת התעסוקתית, שכרה שולם על חשבון ימי המחלה ולא ברור בשלב זה (על פי עדות חשבת השכר) אם ניצול ימים אלו יפגע בזכויותיה הסוציאליות בעת פרישתה לגמלאות. במקרה כגון זה, בו ישנה פגיעה תפקודית בעיניי אולם פגיעה זו לא באה לידי ביטוי לאור מקום העבודה הנוכחי של התובעת. הנזקים: אובדן הכנסה לעבר: חקירת הגברת גולדברג יהודית: חשבת השכר של הריבוע הכחול: העדה בתור חשבת השכר במקום העבודה של התובעת הסבירה את מבנה השכר. ציינה כי עובד לאחר תאונת עבודה מקבל שכר מלא כולל הפרשות סוציאליות ללא הוצאות וללא החזרי נסיעות וכן ללא תמורה בעבור שעות נוספות ולאחר מכן המעביד תובע את המל"ל. התובעת מקבלת את מלוא השכר בעת היעדרותה כאילו היא עבדה בפועל. התובעת ניצלה כמעט ואת כל מכסת ימי המחלה שעמדו לרשותה ובסך הכל 360 ימים בשנת 2007. התובעת לא עבדה בכלל וקיבלה משכורת מלאה ניצלה ימי מחלדה ושבה לעבודתה בפברואר בשנת 2008. באוגוסט בשנת 2009 התובעת עברה לחצי משרה עד למועד זה קיבלה שכר אולם לא באופן מלא. העדה ציינה כי במקום העבודה יש מונח של "פיצוי ערב" לעובדים לאחר השעה שבע בערב תשלום נוסף של 100% על כל שעה, ולא מדובר בשעות נוספות אלא פיצוי. גם משכורת 13 יורדת בהתאם להיקף המשרה. מבחינת קידום, קופאית ראשית וקופאית רגילה משתכרות אותו דבר. לקופאית רגילה יש אפשרות להשתכר יותר משכר קופאית ראשית אם היא צוברת שעות נוספות. העדה ציינה כי התובעת ניצלה 360 ימי מחלה, במקום העבודה אין תקרת ניצול ימי מחלה, כלומר כל ימי המחלה משולמים. התובעת זכאית ל-30 ימי מחלה בעבור כל שנת עבודה החל משנת 1996. בשלב זה עד להגיעה לגיל הפרישה היא לא יכולה לקבוע כמה כסף הפסידה התובעת אם בכלל. לכל עובד מגיע 30 ימים מתחילת העבודה לשנה. הואיל והתובעת הייתה חולה מעבר ל-90 ימים על פי אישורי המחלה, ניכו לה את החסרים מימי המלה עמדו לרשותה משום שהמל"ל משלם רק בעבור 90 ימים למעביד. הנתבעות טוענות כי לא נגרם אובדן הכנסה לתובעת היות וכל שכרה שולם במלואו על ידי מקום עבודתה. ולעניין ניכוי ימי המחלה - לא הוכח אם נגרם הפסד ומה שוויו. ככל העולה מטבלאות חשבת השכר , שכר התובעת עלה. מנגד, התובעת מבקשת לפצותה בעבור ימי המחלה וימי החופשה עליהם נאלצה לוותר מפאת התאונה. הואיל ואיני יכול לקבוע כמה תפסיד התובעת בעבור ימי מחלה הרבים בעתיד, שכן ימים אלו שולמו לה במלואם על ידי המעביד ולפי חקירת חשבת השכר לא ברור אם התובעת תפסיד את זכותה לפדיון החלקי בהתאם ליתרת ימים אלו עת תגיע לגיל הפרישה. אולם ככל העולה מעדותה של חשבת השכר, התובעת הפסידה את השעות הנוספות אותם יכלה לעבוד ועליהם לקבל שכר וכן את שעות הפיצוי הנהוגות במקום העבודה שגם עליהם לא תקבל שכר. על פי טבלאות חשבת השכר, עולה כי התשלום הממוצע בעבור השעות הנוספות בחמשת החודשים עובר לתאונה היה בסך של 712 ₪ בשערוך ליום זה: 945 ₪. התשלום הממוצע בעבור שעות הפיצוי הנהוגות במקום העבודה בחמשת החודשים עובר לתאונה היה בסך של 1,155 ₪ בשערוך להיום: 1,533 ₪. ככל העולה מטבלאות השכר שהוגשו על ידי חשבת השכר, מחודש נובמבר 2006 ועד לחודש דצמבר 2007 התובעת הפסידה שעות נוספות ושעות פיצוי שלא יוחזרו לה. על כן הפיצוי לתקופה זו: 945 ₪ +1533 ₪ = 2,478 ₪ X 14= 34,699 ₪. מחודש פברואר 2008 ועד לחודש יולי 2009 התובעת הפסידה את השעות הנוספות אותן יכלה לעבוד ועל כן הפיצוי הוא: 945 ₪ X 18 חודשים= 17,010 ₪. סך הפיצוי פני עבר: 51,709 ₪. ניידות: לא הוכח הצורך בניידות ואי היכולת הרפואית של התובעת להמשיך וליסוע באוטובוסים למקום עבודתה. מדובר בתאונת עבודה ולא הובאה כל ראיה כי התובעת פנתה למימוש זכויותיה במל"ל. נסיעות, עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד: התובעת עברה תהליך החלמה שנמשך כשנה וחצי, במהלכו היא נותחה שלוש פעמים וסבלה מזיהומים, הייתה מוגבלת בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות ובניהול משק הבית. התובעת טוענת כי מצבה הכלכלי לא אפשר להסתייע בעזרה בשכר ועל כן נאלצה להיעזר בבניה ובאמה המבוגרת. התובעת צרפה קבלות חלקיות על הוצאות הנסיעה שלה. בעבור תקופה זו אני סבור כי יש מקום לפצותה בסך של 18,000 ₪ פני עבר. באשר לעזרה לעתיד, לא הוכח הצורך, התובעת שבה לעבודתה. נזק לא ממוני: בהתחשב בתהליך ההחלמה של התובעת אשר היה מלווה בשלושה ניתוחים, זיהום קשה ברגל, טיפול אנטיביוטי ממשוך ותקופת אי כושר ארוכה , כאשר בסופו של יום נותרה התובעת עם נכות צמיתה אורטופדית ואסתטית יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 70,000 ₪. אובדן שכר לעתיד: התובעת ילידת 11.4.60, עד גיל 65 נותרו לה 12 שנות עבודה ותשעה חודשים. על כן מקדם ההיוון: בעבור 153 חודשים- 127.0083 X 15% נכות תפקודית X בסיס השכר על פי שכר רבע שנתי במל"ל 5,334 ₪ המשוערכים ליום זה לסך של 7,081 ₪ = 134,901 ₪. אין מקום לפיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים. סך הכל לתביעה זו: 274,610 ₪ . בניכוי אשם תורם 20%= 219,688 ₪. ניכויים: בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שצורפה על ידי הנתבעות מיום 7.9.10 יש לנכות תגמולי מל"ל בשווי של 368,113 ₪ בצירוף הסך של 11,408 ₪ דמי פגיעה ובצירוף הסך של 5,660 ₪ ריבית. על כן נראה כי התביעה "נבלעת" בתגמולים אלו. סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995: " (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה." התובעת טוענת כי היא שלחה למוסד לביטוח לאומי הודאה בדואר רשום בדבר הגשת התביעה כנגד צד ג' ועל כן היא זכאית לפחות לרבע מסך כל הפיצויים שיפסקו. הנתבעות כאמור חולקות על זכותה של התובעת לפיצוי ומבקשות כי אם יקבע כי היא זכאית לפיצוי הרי יש לפצותה בפיצוי שלא יעלה על רבע מתגמולי המל"ל. הנתבעות אינן חולקות על עצם ההודעה של התובעת למל"ל אודות התביעה בזמן סביר על פי הסעיף. "...ככלל קובע הדין כי זכאותו של התובע לקבל את חלקו מסכום הפיצויים, קיימת רק כאשר קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב. בהיעדרה של זכות השיבוב, כאשר נבלע סכום הפיצויים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, אין המזיק חייב להעשיר את הניזוק ולפצותו מעבר לשיעור נזקו, המשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי... ככל שזכאי היה הניזוק לתגמולים על ידי המוסד לביטוח לאומי, היה הוא מקבלם. בהליך המשפטי כנגד המזיק הייתה נקבעת חבותו של המזיק, אולם המזיק היה משלם לניזוק את ההפרש שבין שיעור נזקיו לתגמולים אותם הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, ולמוסד לביטוח לאומי הייתה הזכות לתבוע את שיעור התגמולים שנוכו מסכום הפיצויים, בתביעת שיבוב. חריג לכך היה מקרה בו המזיק הינו מעבידו של הניזוק, או אז נקבע כי המוסד אינו יכול לחזור בתביעת שיבוב כלפי המעביד, בין היתר, הואיל והוא מבטחו. חריג לכלל זה הינו מקרה בו ניהל הניזוק את ההליכים המשפטיים, אשר בסופם נקבעה חבותו של המזיק, חבות אשר היא זו שהקימה את הזכות לתביעת שיבוב, ולולא ניהל הניזוק הליכים אלו ספק אם היה ביד המוסד לביטוח לאומי היכולת לנהלם, אולם בסופו של יום נקבע כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי גבוהים מסכום הפיצויים בהם חב המזיק. ...על מנת לעודד את ניהול ההליכים על ידי הניזוקים, נקבע כי אלו לא יצאו וידם על ראשם, אלא תופחת זכאותו של המוסד לביטוח לאומי בתביעת השיבוב, והוא יקבל רק 75% מסכום הפיצויים, ויתרת 25% מסכום הפיצויים תשולם לניזוק" (ראה תא (י-ם) 5324/03 ‏ ‏ א. ס נ' ד"ר גדעון מן סוף דבר: סכום הפיצויים על פי תביעה זו : 219,688 ₪, ועל כן יישאו הנתבעות ברבע מהסכום בסך של 54,922 ₪. הנתבעות יישאו בסכום התביעה ובנוסף בהוצאות המשפט של התובעת לרבות אגרות, שכר טרחת המומחים הרפואיים בהם נשאה התובעת, שכר העדים על פי הפרוטוקולים וכן שכר טרחת עו"ד בעבור ניהול תיק זה בסך של11,000 ש"ח. הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס"ד זה ועד ליום התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה