נזקי רטיבות בבית קרקע

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזקי רטיבות בבית קרקע: פתח דבר מונחות בפני תביעה עיקרית ותביעה שכנגד, הנוגעות להסכם מכר שנחתם ביום 27.9.05 בין התובעים לבין הנתבע (להלן - ההסכם), לפיו רכשו התובעים מהנתבע בית צמוד קרקע בישוב אורנית (להלן - הבית). הבית נבנה על ידי הנתבע בעצמו באמצעות קבלנים שונים. התביעה העיקרית הינה תביעה כספית לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בגין ליקויים באיטום הבית, שגרמו - לטענת התובעים - לחדירת מי גשמים ולנזקי רטיבות במקומות שונים בבית. התביעה שכנגד, הינה לחיוב התובעים בתשלום עבור דמי טיפול בגין העברת הזכויות בבית על שם התובעים, בהתאם להוראות ההסכם. טענות הצדדים בתביעה העיקרית טענות התובעים התובעים טוענים, כי במהלך החורף הראשון למגוריהם בבית, החלו להתגלות לעיניהם מוקדי רטיבות שונים בבית, בעיקר בקיר המרתף ובגרם המדרגות התחתון. לטענת התובעים, חרף פניותיהם לנתבע לתיקון הליקויים, התכחש הנתבע לאחריותו לליקויים ולנזקי התובעים. כל נסיונות התובעים ליצור קשר עם הקבלן שבנה את הבית לא צלחו. לפיכך, ועל מנת למנוע את נזקי החורף הבא, התובעים נאלצו להתחיל בעצמם בביצוע עבודות האיטום החיוניות לבית. התובעים טוענים, כי בגין ביצוע עבודות האיטום הדחופות שנדרשו, שילמו סך כולל של 52,550 ₪. בתמיכה לטענותיהם בדבר ליקויים באיטום הבית צירפו התובעים לכתב התביעה את חוות דעתו של מר אהרון חוגי, יועץ לאיטום (להלן - מר חוגי). בחוות דעתו מתאר מר חוגי את מוקדי הרטיבות שנמצאו על ידו בבית תוך מתן המלצות לתיקון הליקויים. התובעים טוענים, כי הואיל והנתבע בנה את הבית בעצמו והשלים את בנייתו כשנה וחצי לפני מכירתו, הרי שיש לראות בו כמי שבנה את הבית לשם מכירתו. לכן חלות על הצדדים הוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 (להלן - חוק המכר-דירות). עוד טוענים התובעים, כי הנתבע אחראי לאי ההתאמה, ולחילופין, לפגם נסתר. לפיכך, חייב הנתבע לפצותם במלוא נזקיהם. לטענת התובעים, הנתבע הצהיר במפורש בהסכם המכר, כי בבית אין פגם נסתר, ובמקביל הם מצדם ויתרו על כל טענה מחמת אי התאמה, למעט טענה לפגם נסתר. מוסיפים התובעים וטוענים, כי מקור הליקויים שנוצרו בבית הינו ברשלנות הנתבע, שלא בנה את הבית באמצעות קבלן רשום ברשם הקבלנים ולא פעל בהתאם לדרישות החוק והתקנות בענין זה. התובעים טוענים לנזקים כדלקמן: בגין אי נוחות, טרדה, טרחה ועוגמת נפש - 12,000 ₪ ; בגין הפסד ימי עבודה של התובעים בשל התיקונים - 12,000 ₪ ; בגין עלות תיקונים (לפי חוו"ד מומחה בית המשפט) - 27,877 ₪ ; בגין עלות חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים - 1,505 ₪ ; בבגין עלות חוות דעתו של מומחה בית המשפט - 6,599 ₪ ; בניכוי 4,363 ₪ (לאחר קיזוז הסכום ששולם על ידי התובעים עבור דמי טיפול) - (4,964 ₪); סה"כ - 55,017 ₪. יצויין, כי בכתב התביעה צויינו סכומים גבוהים יותר, אך בכתב סיכום טענותיהם הסתפקו התובעים בסכומים הנזכרים לעיל. טענות הנתבע הנתבע טוען, כי אין כל מקום לתחולת חוק המכר-דירות. לטענתו, הבית נבנה על ידו בסטנדרטים גבוהים ובהשקעה גדולה. הבית נבנה לצרכי מגורים בלבד ובשום אופן שלא על מנת למוכרו. הנתבע התגורר בבית החל מחודש מרץ 2004 ועד למסירת החזקה בבית לידי הנתבעים בחודש יולי 2006. לטענת הנתבע, התובעים הצהירו בהסכם המכר, כי ראו ובדקו את הבית ומתקניו והם רוכשים את הבית AS IS, וכי הם מוותרים על כל טענה בדבר אי התאמה או מום, למעט טענת פגם נסתר. הנתבע מכחיש כל פגם באיטום וטוען, כי לו הליקוי היה קיים בעת מכירת הבית, לא ידע אז על קיומו. מוסיף הנתבע וטוען, כי טרם רכישת הבית, התובעים ביקרו בו מספר רב של פעמים, בדקו את הבית בעצמם, ואף הביאו לשם כך אנשים מטעמם, ובכלל זה בני משפחה ואנשי מקצוע, לשם מתן חוות דעת לעריכת שיפוצים. לטענת הנתבע, הוא נענה לבקשת התובעים ומסר להם את פרטי הקבלן הראשי, שביצע את עבודות הגמר, אך מעולם לא התחייב להסדיר את כל התיקונים. בנוסף, הנתבע טוען, כי התובעים עצמם, ערכו שיפוץ בבית, וכי יש להניח כי הרטיבות הנטענת, ככל שקיימת רטיבות שכזו, נגרמה עקב השיפוצים. בתמיכה לטענותיו, הגיש הנתבע את חוות דעתו של המהנדס, מר מרדכי אדלר (להלן - מר אדלר). בחוות דעתו קובע מר אדלר - בין השאר - כי נמצאו על ידו סימני רטיבות קלים בלבד, וכי טענת הנתבע, ולפיה מעולם לא היו בעיות רטיבות בבית, הינה טענה הגיונית. לדבריו של מר אדלר, גם אם קיימת רטיבות כתוצאה מאיטום לקוי, עלות כלל העבודות לצורך תיקון הליקוי מגיעה לסך של 5,000 ₪ בלבד. טענות הצדדים בתביעה שכנגד הנתבע טוען, כי בסעיף 13.ה. להסכם נקבע במפורש, כי דמי טיפול עבור העברת הזכויות על שם הקונים - ישולמו על ידי הקונים והמוכר בחלקים שווים ביניהם. לטענת הנתבע, הוא שילם לדלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ (להלן - דלתא), החברה ממנה רכש את הקרקע עליה בנוי הבית, על פי בקשתה של דלתא, את מלוא דמי הטיפול לשם העברת הזכויות בסך כולל 10,731 ₪. בסכום זה נכלל גם חלקם של התובעים בדמי הטיפול. הנתבע טוען, כי בהתאם להוראות ההסכם, כאמור לעיל, יש לחייב את התובעים לשאת בתשלום מחצית מהסכום הנ"ל בסך של 5,365 ₪ (6,180 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). מנגד, התובעים טוענים, כי דמי הטיפול, שנדרשו על ידי דלתא, הינם בסך השווה ל-150$ בצירוף מע"מ וכן סך נוסף של 233 ₪ בגין אישור זכויות חדש. לטענת התובעים, הם שילמו את דמי הטיפול במלואם בסך כולל של 998 ₪. התובעים טוענים עוד, כי מעולם לא קיבלו מהנתבע דרישה כלשהי לשאת בתשלום הנטען. מומחה מטעם בית משפט לשם בדיקת הליקויים הנטענים ובהסכמת הצדדים מונה המהנדס ושמאי המקרקעין מר יוסף זרניצקי כמומחה מטעם בית המשפט (להלן - מר זרניצקי). בסיכום חוות הדעת נאמר: "לאור האמור לעיל, לאחר ביקור בבית המגורים נשוא התביעה, עיון בחוות דעת מטעם הצדדים, ובחינת הנתונים שהוצגו בפניי, בהתאם לנהוג ולמקובל בענף הבניה בארץ, הגעתי לכלל דעה כי בית המגורים שבנדון נבנה ברמת בנייה טובה ומניחה את הדעת. להערכתי, הליקויים והפגמים המעטים באופן יחסי, אשר נמצאו, וכאמור כבר תוקנו, הינם ליקויים אשר אינם מסכנים את יציבות הבנין, אינם גורמים לבעיות תפקודיות ו/או בטיחותיות כלשהן אלא לאי נוחות מסוימת עד לאיתור התקלה (חדירת מים) שהיא די שכיחה בענף הבניה בארץ. העלות הכוללת של תיקון ליקויי האיטום והפגמים שנמצאו בבית נשוא חוות הדעת, נאמדת על ידי בסך כולל של 24,500 ₪ (כולל מע"מ)". דיון והכרעה דין התביעה העיקרית אתייחס ראשית למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לנסיבות המקרה ובכלל זה לשאלת תחולתו של חוק המכר-דירות. בסעיף 4.א. להסכם, אשר עותק ממנו צורף כנספח ב לתצהירי עדות התובעים נאמר: "הקונים מצהירים ומאשרים בזאת, כי ראו ובדקו את הבית ומתקניו וכי הבית ומתקניו מתאימים לצרכיהם ולמטרותיהם וכי הם רוכשים את הבית 'AS IS' והם מוותרים בזאת על כל טענה מחמת אי התאמה ו/או מום בבית למעט טענת פגם נסתר בכפוף לנכונות הצהרות המוכרים". האם היו יכולים התובעים לוותר על טענות בדבר אי התאמה? התשובה לשאלה זו נגזרת משאלת תחולתו של חוק המכר-דירות על נסיבות המקרה. סעיף 4 לחוק המכר-דירות עוסק בסוגית אי התאמה ומונה רשימת מקרים בהם יראו במוכר כמי שלא קיים את חיוביו כלפי הקונה. הוראת סעיף 7א לחוק המכר דירות קובעת: "אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה או קונה המשנה". פירוש הדבר, כי אם חוק המכר-דירות חל על מקרה דנן, כי אז אין כל תוקף לויתור התובעים על טענות בדבר אי התאמה, כפי שהוצהר על ידם בסעיף 4.א. להסכם. חוק המכר-דירות חל על "מוכר" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, וכך היא הגדרת המונח "מוכר" שם: "מי שמוכר דירה שבנה, או שהוא עתיד לבנות בעצמו או על ידי אדם אחר על קרקע שלו או של זולתו, על מנת למכרה, לרבות מי שמוכר דירה שקנה אותה, על מנת למכרה, מאדם שבנה או עתיד לבנות אותה כאמור, למעט מוכר דירה שלא בנה אותה בעצמו ולא קיבל מהקונה תמורה בעד מכירתה". מוכר על פי חוק המכר-דירות הינו, איפוא, מי שבנה דירה לשם מכירתה. מכלל ההן נשמע הלאו. הבונה דירה לשם מגורים בלבד, אינו נחשב ל"מוכר" והוראות חוק המכר-דירות אינן חלות בעניינו. במקרה שכזה יינתן תוקף לתניית הויתור עליה חתמו קונים. יצויין, כי בסעיף 9 לחוק המכר-דירות נקבעה חזקה ולפיה: "לענין חוק זה, המוכר דירה שהיתה תפוסה בידי אחר פחות משנה מיום גמר בנייתה או שהוא עצמו גר בה פחות מששה חודשים מיום גמר בנייתה, חזקה שבנה או רכש אותה על מנת למכרה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". מהם הקריטריונים על פיהם יקבע בית המשפט האם בניה נעשתה לשם מגורים או לשם מכירה? בענין זה נאמר בת"א(חי')677/96, אסתר נ' אילנה, לא פורסם, בסעיף 17 לפסק הדין: "(א) באשר להוכחת הכוונה של הבונה למכור את הדירה, גורס זמיר כי המבחן בענין זה הוא סובייקטיבי, אף שהוכחתו יכולה להעשות באמצעות ראיות על נסיבות אובייקטיביות (זמיר, בעמ' 182). מחומר הראיות עולה, כי אין חולק על כך שהדירה נבנתה ברמת גימור גבוהה מהמקובל (טוחני אשפה, ויטראז'ים בחלונות, גופי תאורה דקורטיביים ושלוש מערכות ג'קוזי), עובדה התומכת בגירסת רחמילוביץ, שהדירה נבנתה לשימוש עצמי. (ב) כאמור, נהוראי טען כי הדירות הזהות שנבנו נועדו למגוריו ולמגורי בנותיו. העובדה כי בתו, אסנת ראובני אכן מתגוררת בדירתה מחזקת את הגרסה כי לא היתה כוונה למכור את הדירה, נשוא ההסכם. (ג) יש לתת משקל רב לזהות המוכר ועיסוקו ... בנדוננו, אין מדובר במוכר שעיסוקו בבניה ובמכירת דירות. זוהי ראיה אפשרית להיעדר כוונה מוקדמת למכור את הדירה בעת בנייתה; ... אשר על כן, לאחר שרחמילוביץ הצליחו לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 9 לחוק, משהראו כי הבית נבנה לשימוש עצמי, ובשל מאזן הכוחות השקול בין הצדדים לעסקה, סבורני כי אין הצדקה לקבוע שחוק המכר (חוק המכר-דירות-נ"ש) חל על העסקה נשוא התובענה, מן הפן הקוגנטי". ומן הכלל אל הפרט. האם הנתבע שבפנינו בנה את הבית לשם מכירתו או לשם מגוריו? הנתבע העיד, כי בנה את הבית לשם מגורים (סעיף 5 לתצהיר עדותו של הנתבע) וכי התגורר בבית עם בני משפחתו טרם מסירתו לתובעים, החל מחודש מרץ 2004 ועד לחודש יולי 2006, הוא מועד מסירת החזקה בבית לתובעים, במשך כשנתיים וחצי (סעיף 7 לתצהיר עדותו של התובע; עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 11; עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 25). הנתבע צירף לתצהירו אישור מטעם המועצה המקומית אורנית בדבר מועד כניסת משפחתו למגורים בבית בית בחודש מרץ 2004 (נספח ה לתצהיר עדותו של הנתבע). עוד צירף הנתבע לתצהיר עדותו אישור מטעם המועצה המקומית בדבר תשלום עבור גן ילדים לבנו (נספח ו לתצהיר עדותו של התובע). על העובדה כי הבית שימש למגורי המשפחה העידה גם אשתו של הנתבע, גב' רויטל בנירי (להלן - רויטל) (סעיפים 5-6.3 לתצהיר עדותה של רויטל; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 10-11). על כך שהבית שימש למגורי משפחת הנתבע, העיד גם מר צביקה גרינברג, המתגורר באורנית מאז 1993 (להלן - מר גרינברג). מר גרינברג העיד בתצהיר עדותו, אודות מגורי הנתבע ובני משפחתו בבית בתקופה הרלוונטית ועל מעורבות הנתבע בחיי הקהילה במקום. יצויין, כי מר גרינברג לא נשאל בחקירתו הנגדית ביחס למגורי הנתבע ומשפחתו במקום. כלל ידוע הוא, כי אם אין חוקרים בנקודה של אי הסכמה, חזקה שמסכימים עם דברי העד באותה נקודה. זאת ועוד. לא הנתבע ואף לא רויטל, עוסקים בבניה או משמשים כקבלני בניה. הנתבע העיד, כי הינו יועץ מס בעיסוקו ובעל משרד לייעוץ מס (סעיף 6 לתצהיר עדותו של הנתבע). רויטל - אשת הנתבע - העידה, כי הינה כלכלנית במקצועה (סעיף 5 לתצהיר עדותה של רויטל). עובדות אלה לא נסתרו. מנגד, התובעים, הטוענים לתחולתו של חוק המכר-דירות, לא הביאו כל ראיה לכך שהנתבע בנה את הבית לשם מכירתו דווקא. פרט לטענה ולפיה, הנתבע השלים את בניית הבית כשנה וחצי לפני מכירתו לתובעים, כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה, התובעים לא הוכיחו, כי הנתבע ובני משפחתו לא התגוררו בבית טרם מכירתו לתובעים. יצויין, כי העובדה שהבית נרשם בבעלות הנתבע בלבד ולא בבעלות משותפת של הנתבע ושל רויטל (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-16; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 24-26), אין בה לכשעצמה כדי להוכיח בניה לצורך מכירה. רישום הבעלות הינו, לעיתים רבות, תוצאה של שיקולים אישיים וכלכליים כאלה ואחרים, שאין ביניהם ובין השימוש שנעשה בבית בפועל והמטרה לשמה נבנה מלכתחילה ולא כלום. סבורני, כי הנתבעים הוכיחו, שהבית נבנה לשם שימוש עצמי ולא לשם מכירתו. פועל יוצא מכך הינו, כי אין במקרה דנן תחולה להוראות חוק המכר-דירות. משנקבע, כי הוראות חוק המכר-דירות אינן חלות במקרה זה, יש ליתן תוקף מלא לאמור בסעיף 4.א. להסכם, ולפיו התובעים ויתרו על כל הטענות בדבר אי התאמה, למעט טענה לפגם נסתר. נשאלת השאלה, איפוא, האם בעת רכישתו של הבית, הרטיבות הנטענת הוסתרה מעיני התובעים או שהיתה גלויה לעיניהם? שאלה זו מתחייבת גם לאור הוראות חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן - החוק), החל על מקרה דנן בהיותו של המכר "הקניית נכס תמורת מחיר", כאמור בהוראת סעיף 1 לחוק. סעיף 11 לחוק מונה שורת מקרים בהם המוכר ייחשב כמי שלא קיים את חיוביו. יחד עם זאת, הוראת סעיף 12 לחוק קובעת: "אין הקונה זכאי להסתמך על אי התאמת הממכר כאמור בסעיף 11 (להלן - אי ההתאמה), אם ידע עליה בעת גמירת החוזה". בת"א(י-ם)5862/99, ישראלי נ' לש, פ"מ תשס"ב(3)151, 161-162, נאמר: "סעיף זה חל רק לגבי אי התאמה גלויה לעין, להבדיל מאי התאמה נסתרת. אבן הבוחן להבחנה בין השתיים היא השאלה '... אם קונה סביר במעמדו של הקונה הספציפי, בהפעילו שקידה סבירה, היה מגלה את אי ההתאמה. הקריטריון הוא אובייקטיבי, אולם ביישומו יש לקחת בחשבון את טיב הממכר, מהות אי ההתאמה, האמצעים והמכשירים העומדים באופן רגיל לרשות קונה במעמדו ...' (א. זמיר 'חוק המכר, תשכ"ח-1968' פירוש לחוקי החוזים בעמ' 324). חוק המכר אינו מעונין במקורה של ידיעת הקונה. הקונה עשוי לדעת על אי ההתאמה מתוך בדיקת הממכר, מתוך דברי המוכר , מנסיון העבר או מכל מקור אחר (זמיר בספרו הנ"ל, בעמ' 280)". ענייננו, איפוא, בשאלה האם התובעים ידעו או שהיה עליהם לדעת על בעית הרטיבות בבית. התובע העיד בעמ' 7 לפרוטוקול כדלקמן: "ש. כשבאת וראית ובדקת את הבית ואיך נראה. היה סימן קטן של רטיבות או בעיה בבית? ת. האמת שכן. בגרם המדרגות היתה רטיבות קלה. כששאלנו ויש לי עדות של אשתי ושל המשפץ מטעמי, הנתבע אמר שזה דבר פעוט כי המנקה עושה ספונג'ה ומתיזה הרבה מים במדרגות. הוא התחייב לתקן את זה. בתור אדם סביר מן היישוב שהולך לקנות דירה הוא מאמין למוכר. לא האמנתי שזה יתפתח למימדים כאלה על קיר של 7 מטר" (שורות 18-22). ובהמשך: "ש. אם כך, לא העלית בדעתך להביא מישהו שיבדוק את זה? ת. אני לא קונה בית כל יומיים, ראיתי רטיבות קלה, הוא אמר לי שזה מהספונג'ה של המנקה. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה במימדים כאלה" (שורות 28-30). גם התובעת העידה בעמ' 9 לפרוטוקול כדלהלן: "ש. כשאתם הגעתם לבית וראיתם אותו, היה סימן של רטיבות באיזה מקום? ת. כן, בטח. הנתבע יודע שראיתי" (שורות 12-13). ובהמשך: "ש. כשאת ראית את הרטיבות הזאת, למה לא הבאת מישהו שיבדוק אותה? ת. קודם כל כי סמכתי על המילה של הנתבע שאמר שזה בגלל המנקה ששפכה מים. הוא גם אמר שבמידה ויש בעיה, יש את הביטוח של הבית. יש את האינסטלאטור שבדק את זה וסמכנו על המילה של הנתבע ... הקשבנו למילה של הנתבע והאמנו לו" (שורות 16-19). התובעים מודים בחקירתם באופן מפורש, כי טרם רכישת הבית, בעת שבדקו אותו, ראו במו עיניהם כתמי רטיבות. אין מדובר, איפוא, בפגם נסתר. גם לא מדובר בליקוי שהיה צורך להפעיל 'שקידה סבירה' על מנת לגלותו, אלא בליקוי שהיה בולט לעין והנראה בקלות רבה. בנסיבות אלה, נראה, כי התובעים אינם יכולים להסתמך על אי ההתאמה הנטענת על ידם. זאת הן נוכח הוראת סעיף 4.א. להסכם והן לאור הורואת סעיף 12 לחוק המכר. התובעים טוענים, שסמכו על דברי הנתבע, כי המדובר במים שנשפכו על ידי המנקה. קשה לי להאמין, כי הסבר מסוג זה היה מספק קונה סביר. נראה שמן הראוי היה לצפות מהתובעים, לכל הפחות, לבדוק את הרטיבות ומקורה על ידי איש מקצוע בטרם רכישת הבית, מה שלא נעשה על ידם. נראה כי בהתנהגותם של התובעים לאחר שראו את הרטיבות בבית ונמנעו מבדיקה ממשית של העניין יש משום עצימת עיניים של ממש. יפים לענין זה דברי בית המשפט בת"א(י-ם)5862/99 הנ"ל, בעמ' 164: "... לענייננו די בקביעה כי בנסיבות הענין היה על התובעת לדעת על קיומה של רטיבות (אף אם לא ידעה בפועל), שכן 'אם הנסיבות הן כאלה שכל אדם סביר היה מגלה את אי ההתאמה, יוכל המוכר להסתמך עליהן כראיה שהקונה אכן ידע עליה' (זמיר בספרו הנ"ל בעמ' 282). ממכלול הנסיבות המפורטות לעיל מתחייבת המסקנה כי אי ההבחנה ברטיבות בתקרת הסלון, אינה התנהגות שניתן לייחסה לאדם סביר במצבה של התובעת. עוד יושם אל לב כי למרות מוקדי הרטיבות שזיהתה התובעת בחדר ההורים ... התובעת לא טרחה לבדוק ביסודיות את כל התקרות והקירות בדירה ואף לא הביאה כל מומחה או בעל מקצוע שיבדוק את הדירה ... אם כך הדבר, אין לה להלין אלא על עצמה". טרם רכישת הבית, במהלך תקופת המשא ומתן, התובעים ביקרו בבית כמה וכמה פעמים - ולעיתים אף בלווית בני משפחה ובעלי מקצוע (עדותו של התובע בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-17; עדותה של התובעת בעמ' 9, שורה 9. ראה גם עדותו של הנתבע בעמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20-22). אכן במהלך הביקורים בבית הבחינו התובעים בכתמי הרטיבות. למרות זאת לא עשו דבר בעניין, כאמור לעיל. מנימוקים אלו, משעה שהרטיבות היתה גלויה לעיני התובעים וידועה להם, אין לקבל את טענת התובעים בדבר אי התאמה וקיומו של פגם נסתר. למעלה מן הצורך, יצויין, כי בתצהיר תשובות לשאלון, שהוצג בפני (מוצג נ/1), לכשנשאלו התובעים, האם טרם החתימה על ההסכם מצאו ליקוי כלשהו, או האם עם קבלת החזקה בבבית, מצאו פגם כלשהו, השיבו התובעים לשתי השאלות בשלילה. ברי כי תשובות אלה אינן עולות בקנה אחד עם שנאמר על ידי התובעים בבית המשפט בדבר כתמי הרטיבות בהם הבחינו בבית. המדובר בסתירה של ממש המערערת במידה ניכרת את מהימנות התובעים וגירסתם. גם טענת התובעים בדבר רשלנותו של הנתבע בבניית הבית, דינה להידחות. ראשית, המומחה מטעם בית המשפט, מר זרניצקי קבע בחוות דעתו - בין השאר - כי "בית המגורים שבנדון נבנה ברמת בניה טובה ומניחה את הדעת" וכי תקלה של חדירת מים הינה תקלה שכיחה בענף הבנין בארץ (עמ' 14 לחוות הדעת). שנית, נראה כי בעצם זהותם של מי ממבצעי הבניה השונים (ראה למשל את עדותו של הנתבע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 10-13) אין כדי להוכיח רשלנות כלשהי. מסקנת הדברים, כי לא הוכח קיומה של רשלנות כלשהי מצידו של הנתבע בבניית הבית. דוקא הוכח ההפך, כפי שעולה מחוות דעתו של מר זרניצקי, מומחה בית המשפט. הוכח כי הנתבע לא התרשל בבניית הבית. משהתברר בצורה חד משמעית, כי התובעים היו מודעים לקיומם של כתמי רטיבות בבית, נמנעו מלבדוק העניין והתקשרו בהסכם, שהרי שהם "סברו וקיבלו" הדבר, ואין הם יכולים לבוא עתה בטענה כלשהי כלפי הנתבע בכל הנוגע לאותם ליקויים, שהיו ידועים להם מראש. נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות. דין התביעה שכנגד התובעים צירפו לכתב ההגנה שכנגד מכתב מדלתא (נספח א') ולפיו סכום דמי הטיפול עבור העברת הזכויות על שם הקונים הינו בסך של 150 $ בצירוף מע"מ וסך נוסף של 233 ₪ בגין "אישור הזכויות החדש הכולל את המשכנתא". עוד צירפו התובעים לכתב ההגנה שכנגד העתק המחאות ששולמו על ידם לחברת דלתא בסך כולל של 998 ₪ עבור דמי טיפול כאמור. הנתבע צירף לכתב התביעה שכנגד אישור קבלות על תשלום לחברת דלתא בגין "דמי העברה" בסך כולל של 10,731 ₪. על פי הוראות סעיף 13.ה. להסכם, בדמי הטיפול ישאו הצדדים באופן שווה ביניהם. משמעות הדברים הינה, כי על התובעים לשאת בתשלום 5,365 ₪. הואיל והתובעים כבר שילמו 998 ₪ כפי שהוכח על ידם, כאמור לעיל, עליהם לשם לנתבע סכום נוסף בסך 4,367 ₪. יודגש, בסעיף 7 לכתב סיכום טענותיהם התובעים מקזזים מסכום התביעה הנטען על ידם את הסכום אותו הם חבים לנתבע בגין העברת הזכויות. במילים אחרות, התובעים מודים בכתב סיכום טענותיהם, כי עליהם לשלם לנתבע את יתרת דמי הטיפול ששולמו על ידו. התביעה שכנגד מתקבלת, איפוא, באופן חלקי. סוף דבר התביעה העיקרית נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי. על התובעים - הנתבעים שכנגד לשלם לנתבע - התובע שכנגד, ביחד ולחוד, סך 4,367 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה שכנגד, 22.10.08, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבע בהתאם לבקשה לשומת הוצאות שתוגש, וכן בשכר טרחת עורך דינו בסך 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזקי מיםרטיבות