מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעקב אחר עובד באמצעות חוקר פרטי: 1. התובעת עבדה אצל הנתבעת מס' 1 (להלן -הנתבעת) כגרפיקאית, מנהלת הסטודיו, במשך כחמש שנים. עובר לסיום עבודתה, היא נעדרה מהעבודה מספר חודשים והמציאה לנתבעת אישורי מחלה מהם עולה ששברה צלע. הנתבעת, אשר חשדה שהתובעת אינה חולה, פנתה למשרד חקירות אשר עקב אחרי התובעת. לאחר שנודע על כך לתובעת, היא הודיעה על התפטרותה מהנתבעת. זהו בתמצית הרקע העובדתי לתביעה שבפנינו, שהיא לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), דמי מחלה ופיצויי הלנה בגינם, דמי גמולים, פדיון הבראה, פיצוי בגין עוגמת נפש וכן פיצויים לפי סעיף 29א(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות). 2. רקע עובדתי - א. התובעת עבדה אצל הנתבעת כשלוש שנים קודם לתקופת העבודה נשוא הליך זה. פרק זה הסתיים בהתפטרותה של התובעת, לאחר שילדה את בנה. ב. הנתבע מס' 2 הוא מנהל ובעלים של הנתבעת (להלן - דרור). ג. כחצי שנה לאחר התפטרותה, התובעת שבה לעבוד אצל הנתבעת, החל מיום 1.10.04. ד. במועד כלשהו במהלך חודש מרץ 2009 הודיע דרור לתובעת, שעקב קשיים כלכליים של הנתבעת, הוא יעביר את פעילות החברה למשרד בביתו הפרטי. על רקע זה, הוצע לתובעת לסיים את העבודה תוך קבלת פיצויי פיטורים. ה. הצדדים חלוקים לגבי תשובתה של התובעת להצעה, אך אין חולק שבפועל התובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת. ו. התובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת עד יום 21.5.09, שהיה יום העבודה האחרון של התובעת. ז. ביום 22.5.09 התובעת פנתה למוקד קופת חולים עקב כאבים בחזה. מאותו יום לא התייצבה בעבודה, אלא שלחה אישורי מחלה. ח. בכל התקופה בה התובעת שהתה בחופשת מחלה, התקשורת בין הצדדים היתה בכתב. התובעת פנתה לנתבעת רק באמצעות ב"כ ולאחר שהחלה כך, אף מכתבי הנתבעת נשלחו על ידי ב"כ. ט. הנתבעת חשדה שאישורי המחלה של התובעת אינם משקפים את המציאות ולשם בדיקת הנושא פנתה למשרד חקירות, שביצע מעקבים אחרי התובעת, בימים 25, 28 ביוני וכן ב - 28, 29 ביולי (נספחים ה ו-יב' לתצהיר דרור). י. ביום 30.7.09 הצדדים נפגשו במשרדי הנתבעת, יחד עם באי כוחם. בפגישה זו הוצגו בפני התובעת דוחות החוקרים הפרטיים. יא. ביום 4.8.09 שלחה ב"כ התובעת מכתב לפיו לתובעת אישורי מחלה לימים נוספים. הנתבעת השיבה במכתב המפרט את יתרת ימי המחלה וסיימה אותו בכך שהיא ממתינה לשובה של התובעת לעבודה בתום ימי המחלה. יב. ביום 12.8.09 שלחה ב"כ התובעת מכתב לפיו היא מתפטרת בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, "עקב הנסיבות הקשות שנוצרו והחלטתה התמוהה של מרשתך לשלוח חוקר פרטי שיעקוב אחרי מרשתי, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ובכבודה ורמיסה של חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הלנת שכרה של מרשתי ופגיעה מהותית בזכויותיה כעובד וכאדם". יג. כשבועיים לאחר מכן, ביום 2.9.09, הוגשה התביעה לבית הדין. ההליך 3. התובעת הגישה במקביל להגשת התביעה לבית דין זה, תביעה לבית משפט השלום לפיצויים בסך 50,000 ש"ח לפי סעיף 29א (ב)(1) לחוק חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות; תע"א 1845-09-09). 4. ביום 16.4.10 החליט בית משפט השלום (כב' השופטת שרון), כך: "... מבלי שיהא בכך משום אמירה לגופן של טענות התובעת, אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת, לפחות (אך לא רק) בכל הנוגע לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בעניין. ..." 5. מטעם התובעת העידה הגב' סנדלר, שהיא חברתה של התובעת ונציגה של חברת פייזר, לקוחה של הנתבעת. לא מצאנו ליתן משקל לעדות זו, נוכח יחסי החברות בין העדה ובין התובעת. ניכר היה שהעדה מעוניינת לעזור לחברתה בהליך המשפטי ועדותה לא היתה משכנעת. כך למשל, העידה שעבדה רק מול התובעת ולאחר שנאמר לה שעובדות הנתבעת יעידו אחרת, שינתה את עדותה לכך שהתובעת היתה אחראית על העבודה, כלומר שגם עובדות אחרות בנתבעת עבדו מולה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 8-15). במקום אחר העידה שאינה מכירה פלונית בשם לילי דרויש (עמוד 10, שורות 17-18), אך לאחר שנאמר לה שהיא מצולמת עם התובעת ועם אותה פלונית בתקופת המחלה של התובעת, מסרה פרטים לגביה (עמוד 11, שורות 1-3). ההסבר שנתנה לכך אינו משכנע ("היא לא חברה שלי, היא חברה של רויטל. זו לא עבודה פרטית, ביקשתי מרויטל לעשות כמה שינויים, היא לא חברה משותפת שלנו אני לא מכירה אותה, היא חברה שלה ולא שלי", עמוד 11, שורות 16-17). בנוסף, בתחילת עדותה מסרה שבתקופת המחלה של התובעת נפגשה איתה בביתה של התובעת (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 9-14) ובמקום אחר העידה שנפגשה איתה גם מחוץ לבית (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 6-10). גם התובעת נחקרה על תצהירה. 6. מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה נגדית מנהלה, מר אייל דרור, מר ערן עזרא, החוקר שעקב אחרי התובעת, מר איתי פלג, רו"ח של הנתבעת, גב' טניה כצמן, עובדת הנתבעת וגב' אווה גרינברג, אף היא עובדת הנתבעת. עובדת נוספת שנתנה תצהיר, אך לא התייצבה לישיבת ההוכחות היא גב' אפרת גדו. מאחר שלא נחקרה בחקירה נגדית, איננו נותנים משקל לאמור בתצהירה. ביחס לשתי העדות שהן עובדות הנתבעת, נציין כי למרות שיש להתייחס בזהירות לעדות מפי עובדות של הנתבעת, התלויות בה לפרנסתן, מצאנו שהעדות העידו באופן מהימן. ניכר היה שהסיטואציה אינה נוחה לשתיהן, אך תוכן העדויות לא נסתר בחקירה נגדית (ר' למשל ביחס לכנות תשובותיה של הגב' כצמן, בעמוד 32 לפרוטוקול, שורות 5-14 וכן עדות גב' גרינברג בעמוד 34 לפרוטוקול). 7. ביום 19.1.11 נדחתה בקשת הנתבעים לסילוק על הסף של התביעה המבוססת על חוק הגנת הפרטיות (1849-09-09). דיון והכרעה 8. על פי הדין, על מנת שעובד יהא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, על העובד לעבור שלוש משוכות: האחת, להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; השניה, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; השלישית, להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/ 3-10 כהן - הלר פיסול לתכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990); ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - טקין, (27.1.10)). 9. גרסת התובעת היא שבפגישת בירור עם הנתבעת, שהתקיימה ביום 30.7.09, הוצגו בפניה דוחות חקירה והתברר לה שהנתבעת שלחה חוקרים שיעקבו אחריה. בשלב זה, לא חשבה שתוכל לשוב לעבוד בנתבעת, בעקבות הנסיבות שנוצרו והפגיעה אותה חשה (סעיפים 26-27 לתצהיר התובעת). גרסת הנתבעת היא שהתובעת הבהירה לעובדי החברה עוד מראש שבכוונתה לנצל את כל ימי המחלה העובדים לזכותה וכי אין בכוונתה לשוב לעבוד אצל הנתבעת. בנוסף, התובעת איימה שתדאג לכך שחברת פייזר (שאשת הקשר שלה היתה גב' סטלה סנדלר, חברתה) תנתק את קשרי העבודה עם הנתבעת (סעיף 35 לתצהירו של מר דרור). 10. אנו סבורים שלא הוכח קשר בין החלטתה של התובעת להתפטר ובין העובדה שהנתבעת פנתה לחוקרים על מנת שיבלשו אחריה בזמן שהיא שוהה בחופשת מחלה. אנו מסכימים שבנסיבות מסויימות, כאשר מתברר לעובד שהמעביד בולש אחריו, מחוץ לחצרי המפעל ובזמן שהעובד אמור להיות חופשי לענייניו, מידת הפגיעה בזכות הפרטיות של העובד היא כזו המצדיקה התפטרות אף ללא התראה שתאפשר למעביד לתקן את דרכיו (השוו: סע (נצ') 30929-12-10 סלמאן - עליימי, (20.6.12)). אך אין זה המקרה שבפנינו (במאמר מוסגר נציין שבמכתב ההתפטרות צוינה סיבה נוספת שהיא אי תשלום דמי מחלה, נושא שבודאי יש ליתן לגביו התראה למעביד, אם הוא מהווה סיבה להתפטרות). במקרה זה, לא שוכנענו בגרסת התובעת שהסיבה להתפטרות היתה הגילוי בנושא המעקב. כפי שנפרט להלן, אנו סבורים כי הקשר בין המעקב אחר התובעת ובין התפטרותה הוא קשר מלאכותי שאינו משקף את כוונתה של התובעת. 11. מהראיות עולה כי קודם למחלתה של התובעת היתה בינה ובין דרור מתיחות, על רקע מצבה הכלכלי של הנתבעת והרעיון לפטר את התובעת. על פי גרסתה של התובעת, היא הביעה חשש מהמעבר לעבוד בביתו של דרור, על רקע חשדות של אשתו של דרור לגבי יחסים אינטימיים בין התובעת ובין דרור. על רקע זה, כך טענה התובעת, דרור ביקש שתעשה מאמץ להשתלב במשרד החדש ואם הדבר לא יסתייע, הנתבעת תשלם לה פיצויי פיטורים. משבר האמון בין הצדדים ארע כאשר התובעת ביקשה להעלות הבטחה זו על הכתב ודרור סירב (סעיפים 8-11 לתצהיר התובעת). לעומת גרסה זו, דרור העיד בתצהירו שהתובעת היא שדרשה הבטחה לתשלום פיצויי פיטורים ומשלא נענתה, איימה שתעזוב יחד עם לקוח משמעותי (חברת פייזר), ובמשך שבועיים לאחר מכן התנהגה בניכור ובחוסר נימוס, תוך החמצת פנים לכל הסובבים (סעיפים 26-29 לתצהיר דרור). בחקירתה הנגדית, התובעת אישרה את גרסת הנתבעת: "אני לא חזרתי בי (מההסכמה לעבור לעבוד בביתו של דרור - ד.ו.), אבל ביקשתי שאם לא יהיה לי טוב בגלל שזה עבודה בבית שלו, אני מזכירה שהוא אישר לי לעזוב." (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 11-12, ההדגשה הוספה - ד.ו.). כלומר - לא הבטחה של דרור, אלא בקשה של התובעת ותו לא. 12. בנוסף, גב' גרינברג העידה שהתובעת אמרה לה עוד במהלך חופשת המחלה שאינה מתכוונת לחזור לעבוד אצל הנתבעת (סעיף 9 לתצהירה). גב' כצמן העידה שהתובעת ציינה פעמים רבות בפניה שהיא (התובעת) חשה שהיא מיצתה את עצמה אצל הנתבעת (סעיף 7 לתצהירה). כאמור, עדויות השתיים היו מהימנות ועקביות ולא נסתרו בחקירה נגדית (עמוד 31 לפרוטוקול, שורות 2-6, עמוד 33, שורות 15-19). 13. גרסת התובעת ביחס לכלל המאורעות עובר להפסקת העבודה היתה דרמטית וניכר היה שיש בה מידה רבה של האדרה. כך למשל, בתצהיר עדות ראשית התובעת העידה שהיתה מקוררת בסוף חודש מאי, ביום 21.5.09 הגיעה לעבודה ועקב מצבה, השתעלה בחוזקה בעבודה. כתוצאה מכך שברה צלע (סעיפים 15-16 לתצהיר התובעת). בחקירה נגדית, גרסה זו הפכה לדרמטית הרבה יותר: "לאחר שקיבלתי חופשת מחלה והייתי יומיים בבית והמשכתי לבוא לעבודה חולה השתעלתי והייתי מנוזלת עם כאבי גרון ובאתי לעבודה חולה, וכולן שמעו את זה כי אי אפשר להסתיר שיעול, אפילו אווה אמרה לי ללכת הביתה ומה אני עושה בעבודה, השתעלתי בלי סוף והשתעלתי יחד עם אפצ'י ושקלתי אז 38 קילו והרגשתי את השיעול הזה יחד עם האפ'צי ונתתי צרחה ושמעתי את ה'קנאק' והבנתי ששברתי משהו. חלקתי את זה עם אווה וטניה שהיו במשרד." (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 27 - עמוד 21, שורה 2, ההדגשה הוספה - ד.ו.). עובדות הנתבעת, הגב' כצמן וגב' גרינברג העידו שלא היה כל ארוע מיוחד הקשור לתובעת באותו יום (סעיף 8 לתצהיר הגב' גרינברג וסעיף 14 לתצהיר הגב' כצמן) וגרסתן לא נסתרה. ר' למשל עדות גב' כצמן (עמוד 31 לפרוטוקול, החל משורה 19) - "ש. ב - 21.5 את היית במשרד? ת. כן. אני לא זוכרת שהיא לא הרגישה טוב, היא הרגישה רגיל, ש. היא באה אחרי מחלה, את זוכרת? ת. אני זוכרת שביום שהיא יצאה, שאחרי היום הזה... ש. אני לא שואלת לגבי כך, את זוכרת שלפני אותו יום רויטל היתה חולה? ת. אני לא זוכרת. אני זוכרת את היום שמאותו יום היא לא חזרה יותר. ש. ולא שמעת אותה משתעלת? ת. שום דבר, אני זוכרת אפילו שהיא יצאה עם תיק כבד על הכתף ופטפטה ליד הדלת. אולי זה היה קצת לפני סוף יום העבודה." 14. גם כלל עדותה של התובעת בבית הדין לא הותירה רושם מהימן וניכר היה מתשובותיה כי יש יותר משמץ הפרזה בתיאוריה את ההשתלשלות העובדתית. התובעת נשאלה מדוע לא השיבה למכתבים שנשלחו אליה ותשובותיה היו דרמטיות מאד, אך לא מהימנות. התובעת כרכה בתשובותיה כמקשה אחת את המשבר בחייה האישיים, את מצבה הרפואי, לרבות עלייה בלחץ דם ואת העלבון מיחסו של דרור אליה. כל אלה, ללא כל אבחנה בין תקופות ומאורעות (ר' תשובותיה בעמוד 21 שורה 21 עד עמוד 22, שורה 15, וכן ר' תשובותיה ביחס למשבר בחייה האישים - עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 6-11 לעומת העדות באותו עמוד בשורות 16-17). כך למשל, נושא לחץ הדם עולה מהמסמכים הרפואיים רק באמצע חודש יולי ואין בו להסביר את התנהגותה של התובעת בחודשים מאי או יוני. כדוגמה אחרת, התובעת טענה שלא השיבה לפניות אליה כי לא יכלה לממן עו"ד (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 9-10), אך מההתכתבויות בין הצדדים עולה כי היתה מיוצגת בשלב מוקדם יחסית (מכתב ראשון מב"כ התובעת הוא מיום 29.6.09). 15. תשובתה של התובעת לשאלה מדוע לא התקשרה בזמן המחלה לשוחח עם דרור, מעידה על העוינות שהיתה בין הצדדים עובר למחלה, אך אין בה הסבר לכך שלמרות שהתקשרה למשרדי הנתבעת ושוחחה עם עובדות במשרד, לא ביקשה לדבר ישירות עם הממונה הישיר עליה ובעלי הנתבעת ("כי הוא לא התקשר אפילו לשאול לשלומי" - עמוד 22 לפרוטוקול, שורה 12). עובדה זו כשלעצמה אולי יכולה להיחשב כעובדה נייטרלית, אך בשים לב לעדויות לפיהן התובעת אמרה לעובדות הנתבעת שלא תחזור לאחר המחלה, היא תומכת בגרסת הנתבעים כי מעשי התובעת היו שקולים ומתוכננים. 16. גם תשובתה של התובעת לשאלה מדוע לא פנתה לרופא תעסוקתי, כפי שהתבקשה על ידי הנתבעת, היא מתחמקת ואינה משכנעת. הנתבעת העלתה את הדרישה לאישור מרופא תעסוקתי במכתב מיום 15.6.09. ההפנייה מרופאת המשפחה אל הרופא התעסוקתי היא מיום 14.7.09 (נספח ד'1 לתצהיר התובעת). כלומר, חודש לאחר דרישת הנתבעת. בין שני מועדים אלה הצדדים נפגשו במשרדי הנתבעת (ביום 30.7.09). כאשר התובעת נשאלה בנושא, תשובתה היתה בלתי משכנעת והיא אף אינה מתיישבת עם מועדי המכתבים וההפנייה מרופאת המשפחה (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 5-13): "כשאייל דרור ביקש ממני אני ניגשתי לרופאה שלי שהיא מומחית לרפואה פנימית, אני ניגשתי אליה וביקשתי שהיא תיתן לי הפניה לרופא תעסוקתי, היא אמרה לי שאין שום בעיה, נתנה לי את הפרטים ואמרה לי לקבוע מועד לרופא תעסוקתי. אני הרמתי טלפון, הוא יושב ביפו, ואמרו לי שיש תור לספטמבר. התקשרתי לעו"ד שלי ואמרתי לה שיש תור רק לספטמבר אז היא אמרה לי לקבוע את התובע וקבעתי אותו. ש. למה לא ניגשת? ת. כי כבר לא היה לי למה לגשת, אני הבנתי שחוקרים עקבו אחריי ביולי, ואחרי סוף יולי החלטתי שכבר אין לי לאן לחזור אז לא הלכתי לרופא תעסוקתי, וכשרציתי ללכת לרופא תעסוקתי באופן פרטי זה עלה 8,000 ₪." 17. בהקשר זה נציין שאין תימוכין לעדות התובעת בנושא הנחיות רפואיות שקיבלה. למעט עדות בעל פה של התובעת, אשר תיארה את ההנחיות שנמסרו לה על ידי הרופאים (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 4-16), לא הוצג תיעוד רפואי שיתמוך בטענות אלה. נזכיר שבית הדין אפשר לתובעת (בהחלטה מיום 19.1.11) להציג חוות דעת רפואית מטעמה, אך היא לא עשתה כן. 18. לסיכום האמור עד כה, עולה מהראיות שהיחסים בין הצדדים החלו להתדרדר על רקע סירובה של הנתבעת להבטיח לתובעת פיצויי פיטורים אם תתפטר. התובעת, אשר בעבר כבר אמרה לחברותיה בעבודה ש"מיצתה" את העבודה אצל הנתבעת, סיפרה להן שאין בכוונתה לשוב לעבודה בתום חופשת המחלה. התובעת הציגה אישורי מחלה רבים, הנתבעת חשדה שאינם משקפים את מצבה, ועל רקע התדרדרות היחסים הכללית בין הצדדים וניתוק הקשר עם דרור, הנתבעת החליטה לפנות לחוקרים פרטיים. 19. כאמור, התובעת העידה בתצהירה כי בפגישה מיום 30.7.09 גילתה שהנתבעת שכרה בלשים שיעקבו אחריה, היא נפגעה עד עמקי נשמתה מהמעשה והבינה שלא תוכל להמשיך לעבוד אצל הנתבעת. על מנת להבין את הרקע לפניית הנתבעת לחוקרים הפרטיים, בשלהי חודש יוני 2009, יש לחזור אל האישורים הרפואיים ואל ההתכתבויות בין הצדדים. 20. מהמסמכים הרפואיים עולה שהתובעת פנתה למוקד ביום 22.5.09 בעקבות הכאבים בחזה. עיון במסמכים מהמוקד מעלה כי אינם תומכים בטענות התובעת (נספח ב' לתצהיר התובעת). בתוצאות צילום מהמוקד נרשם שנראה "שבר עם שינויים סקלרוטיים באספקט קדמי של צלע 6". במכתב השחרור מהמוקד נרשם שהתובעת סובלת מ "fibrostatic disease breast bi-lateral (11/2008)", עם המלצה למעקב רופא מטפל, חזרה על בדיקת שתן והמלצה לביצוע בדיקת צפיפות עצם. אישור המחלה שניתן לתובעת מהמוקד הוא בגין: "sinusitis acute, cough, rib pain". כלומר, אין אבחנה של שבר בצלעות, אלא כאבים בצלעות. בארבעת אישורי המחלה שנמסרו לתובעת עד יום 4.7.09, נרשם: "fracture rib closed". רק באישור מחלה מיום 5.7.09 נרשם " rib fracture" ובאישורי המחלה הבאים נרשם "fracture rib closed s/p" או "rib pain". באישור מחלה מיום 2.8.09 נרשם שוב " rib fracture" ואילו באישור מחלה שניתן 12 ימים לאחר מכן, ביום 13.8.09, נרשם "s/p rib fracture". עוד יש לציין שבצילום נוסף מיום 25.7.09 (נספח ד'2 לתצהיר התובעת), נרשם שסיבת ההפניה היא "שבר בעבר" ונמצא ממצא של "קאלוס גרמי, כנראה לאחר שבר בצלע 9". 21. האישור הרפואי האחרון שהתובעת הציגה (נספח ד'3 לתצהיר התובעת) הוא אישור מיום 11.2.10, המופנה אל בית המשפט וברור שהוכן לקראת המשפט. מאחר שהרופאה נותנת האישור לא התייצבה לישיבת ההוכחות, איננו נותנים משקל לאמור במסמך זה. נעיר בתמיהה, כי במסמך זה מצויין שהתובעת שברה שתי צלעות במאי 2009 - עובדה שאינה מצויינת במסמכים הרפואיים שהתובעת הציגה. 22. כשבועיים לאחר שהתובעת החלה להעדר מהעבודה, ביום 15.6.09, הנתבעת שלחה לתובעת מכתב לפיו היא אינה מקבלת את האישורים מרופאת המשפחה והיא מבקשת שהתובעת תמציא אישורי מחלה עדכניים מרופא מומחה ותעסוקתי (נספח ב' לתצהיר דרור). התובעת לא השיבה למכתב זה, כמו גם למכתבים אחרים שנשלחו אליה באותו יום (בנושא מעבר משרדי הנתבעת וקורס שהתובעת עברה). 23. ביום 26.6.09 הנתבעת שלחה לתובעת מכתב נוסף (נספח ג' לתצהירו של מר דרור), לפיו אישורי המחלה הסתיימו ביום 14.6.09, התובעת לא המציאה מאז אישורי מחלה ואף לא הגיבה למכתבים שהנתבעת שלחה אליה. על כן, הנתבעת ראתה בהתנהגות זו כהתפטרות. סמוך למועד זה, בוצע מעקב ראשון אחר התובעת (בימים 25 ו - 28 לחודש יוני, נספח ה לתצהיר דרור). 24. התובעת הגיבה למכתב האחרון באמצעות ב"כ, ביום 29.6.09 (נספח ד' לתצהירו של מר דרור), טענה שמצבה הרפואי הולך ומחמיר (עובדה שאינה עולה מאישורי המחלה וגם אינה מתיישבת עם ממצאי דו"ח החוקרים) וכי התובעת תשוב לעבודה מיד עם חזרתה לקו הבריאות, "ככל שתהיו מעוניינים בכך ובלבד שתאפשרו זאת ולא תגרמו לנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד". בסעיף 8 למכתב זה נרשם: "התנהגותך ובדרישותיך כלפי מרשתי יש משום נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשך לעבוד." המשפט האחרון הוא תמוה והוא תומך בגרסת הנתבעת כי כבר בשלב זה התובעת תכננה להתפטר מהעבודה לאחר שתסיים לנצל את ימי המחלה העומדים לזכותה. 25. במענה למכתב ב"כ התובעת, השיבה הנתבעת באמצעות ב"כ ביום 7.7.09 (נספח ז' לתצהיר התובעת), כי נוכח הבהרת התובעת שתשוב לעבודה לאחר שתחזור לקו הבריאות, לא ייערך לתובעת גמר חשבון והיא מתבקשת לשוב לעבודה באופן מיידי. בנוסף, הנתבעת חזרה על בקשתה להציג חוות דעת של רופא תעסוקתי, כתנאי לתשלום דמי המחלה, כפי שנתבקשה כבר ביום 15.6.09. באותו מכתב, התובעת הוזמנה לשיחת בירור במשרדי הנתבעת, בעניין קשרים עסקיים שהיא מנהלת עם חברת פייזר בתקופת המחלה. 26. שיחת הברור נדחתה, לבקשת התובעת, כך שבסופו של דבר התקיימה ביום 30.7.09. נציין שאף ביחס למועד פגישה זו, נראה שהתובעת לא מיהרה, וזו בלשון זהירה, לקיים אותה. הנימוק שניתן לדחיית המועד שהוצע על ידי הנתבעת (9.7.09), היה מצבה הרפואי. בחקירתה הנגדית התובעת העידה שמצבה הרפואי מנע ממנה מלשבת שעות ארוכות, אך לא מנע ממנה להיפגש עם אנשים או להתהלך (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 8-11, 15-17). כלומר, גם לשיטתה של התובעת לא היתה מניעה רפואית לקיים את הפגישה במועד המקורי. 27. בפגישה מיום 30.7.09, הוצגו לתובעת דוחות החוקרים מיוני וכן דו"ח נוסף המתייחס ל28-29.7.09 (נספח יב' לתצהיר דרור). התובעת העידה שכאשר נודע לה על המעקבים, הבינה שאינה רוצה לחזור לעבוד אצל הנתבעת (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 18-22): "ש. מתי הבנת שאת לא רוצה לחזור לעיצובים? ת. זו האמת שלי, כשהבנתי שהוא הוציא עליי חוקר פרטי וחדר לי לפרטיות כאילו אני באח הגדול... ש. מתי זה היה? ת. ביולי." הדעת נותנת, שאם התובעת היתה מופתעת מהגילוי שחוקרים פרטיים עקבו אחר מעשיה, בהוראת הנתבעים, וזו היתה הסיבה להתפטרות, היא היתה מודיעה זאת במכתבה הראשון, מיד לאחר הפגישה. כלומר, במכתב מיום 4.8.09. לא כך נהגה התובעת. ביום 4.8.09 התובעת שלחה מכתב בו הגישה אישורי מחלה נוספים ודרשה תשלום בגינם (נספח יג לתצהיר דרור). רק ביום 12.8.09, לאחר שנענתה בשלילה בנושא דמי המחלה (מכתב הנתבעת מיום 4.8.09, נספח יד' לתצהיר דרור), התובעת שלחה את מכתב ההתפטרות (נספח טו לתצהיר דרור). התנהגות זו תומכת בטענת הנתבעים לפיה התובעת ביקשה ראשית לנצל את מלוא ימי המחלה שנצברו לזכותה ורק לאחר מכן לסיים את עבודתה אצל הנתבעת. 28. לסיכום, שוכנענו כי התובעת רצתה שהנתבעת תבטיח לה שתקבל את פיצויי הפיטורים, גם אם תסכים לעבור לעבוד מביתו של דרור (ובניגוד להצעת הנתבעת לעבור מקום או לקבל פיצויי פיטורים). מהראיות עולה שעוד קודם לכן התובעת אמרה שהיא "מיצתה את עצמה" אצל הנתבעת. לאחר שנענתה בשלילה, ניצלה את העובדה שחלתה וניתנו לה אישורי מחלה, על מנת שלא לשוב לעבודה. התובעת גם אמרה לעובדות בנתבעת שאין בכוונה לשוב לעבודה לאחר ניצול ימי המחלה. התובעת לא השיבה לפניות הנתבעת שתמציא אישור מרופא תעסוקתי. היא אף לא המציאה אישור כאמור. מהראיות עולה שרק חודש לאחר פניית הנתבעת בנושא, פנתה לרופאת המשפחה בבקשה להפנייה לרופא תעסוקתי. בסופו של יום, כל שהוצג הוא אישורי מחלה מרופאת משפחה. העובדה שעוד טרם שידעה על החוקרים שהנתבעת שלחה, ציינה במכתביה שהתנהגות הנתבעת היא נסיבה שבה שאין לדרוש מהתובעת להמשיך לעבוד, אף היא מעידה על כוונתה של התובעת להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים שרצתה מהנתבעת. לאור האמור לעיל, שוכנענו שלא היה קשר בין החלטתה של התובעת להתפטר ובין העובדה שהנתבעת שכרה חוקרים פרטיים לשם מעקב אחר התובעת בתקופת המחלה. לאור זאת, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. 29. התביעה לדמי מחלה - מטעם הנתבעת העיד רואה החשבון שלה, מר איתי פלג אשר פירט בתצהירו את חישוב דמי המחלה לתובעת. עדותו לא נסתרה בחקירה נגדית (ר' מכלול עדותו החל מעמוד 27 לפרוטוקול, שורה 26). אם לתובעת היה רישום אחר שיש בו לסתור את הנתונים שבידי הנתבעת, יכלה להציגו או לפנות לרופאת המשפחה ולשחזר מתוך התיק הרפואי שלה בקופת חולים את ימי המחלה שצברה. משלא עשתה כן וגרסת הנתבעת לא נסתרה, התביעה ברכיב זה נדחית. 30. רכיב התביעה לדמי גמולים לפנסיה לא כומת, לא בכתב התביעה, בתצהיר התובעת או בסיכומיה. די בכך על מנת לדחות את התביעה ברכיב זה. 31. התביעה לפדיון הבראה - הנתבעים לא הכחישו את זכאות התובעת לפדיון הבראה בגין החלק היחסי של שנת 2009 (סעיף 120 לסיכומיהם) ולא הציגו חישוב שיסתור את הסכום הנתבע. לפיכך, התביעה ברכיב זה מתקבלת. 32. בנסיבות העניין, בשים לב לכך שעיקר התביעה שהיא בסמכות בית הדין נדחתה, נדחית אף התביעה לפיצויים בגין עגמת נפש. הפרת חוק הגנת הפרטיות 33. התביעה בנושא זה הועברה על ידי בית משפט השלום לבית דין זה. אנו דנים בנושא בהתאם להוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 ("בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד"), למרות שמדובר בעוולה נזיקית שאינה בסמכות בית הדין. מסקנה זו עולה מנוסח הסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 ("... ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"), סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות ("פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה"), ור' גם פסיקת בית הדין הארצי בעוולה דומה, של לשון הרע בדב"ע נה / 3-283 מרגלית - פז, פד"ע כט 264 (1996), טרם התיקון לחוק בו הוסף סעיף 24(א)(1ד) לחוק ביחס לעוולת לשון הרע. 34. המחוקק הסדיר את שאלת ההוכחה של מחלת עובד. בתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז - 1976, נקבע: "התעורר ספק אצל מעביד לגבי תוכן של תעודת מחלה שלא ניתנה לפי תקנת משנה (ב), הוא רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית ועל העובד להיענות להזמנת המעביד ולהבדק." תקנת משנה (ב) קובעת שעובד החבר בקופת חולים, ימציא תעודה רפואית מרופא הקופה. על פי הפסיקה (דב"ע תשן/ 3-154 קרייטר - אילוז, פד"ע כב 343 (1990)), רק במקרה בו מוגשת תעודת מחלה שאינה של קופת חולים, המעביד רשאי להעמיד את העובד לבדיקת רופא מטעמו. בנוסף, ניתן משקל מיוחד לתעודה רפואית של רופא תעסוקתי. ראוי לציין שהן התקנות והן הפסיקה הנ"ל הן מתקופה שקדמה לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994, אשר שינה את המצב המשפטי ביחס לזכאות לטיפול רפואי וחברות בקופות חולים. 35. אנו סבורים כי שעה שהנתבעת חשדה שהתעודות הרפואיות אינן משקפות את מצבה של התובעת, לא היה פסול בכך שדרשה מהתובעת להציג אישורים מרופא תעסוקתי וזאת בהתחשב בכך שהאבחנה בדבר שבר בצלע לא הופיעה באישור המחלה הראשון, שניתן במוקד קופת חולים. בנוסף, באישורי המחלה הראשונים שניתנו לתובעת על ידי רופאת המשפחה בקופ"ח, נרשם שמדובר בשבר סגור או ישן - "rib fracture closed". גם העובדה שהאישורים ניתנו לפרקי זמן קצרים ולא ניתנו מראש לפרק הזמן המקובל בגין שבר (מספר שבועות), מעוררת סימני שאלה. על רקע זה, המצטרף למתיחות שכבר היתה בין הצדדים, אנו סבורים שבמקרה זה היה לנתבעת יסוד סביר לחשוד בהתנהגות התובעת. התובעת הסתפקה בהצגת אישורי מחלה מרופאת המשפחה. התובעת לא ענתה לפניות הנתבעת שביקשה לקבל אישור מרופא תעסוקתי. היא גם לא הציגה אישור כזה. למעשה, מהראיות עולה שרק כחודש לאחר פניית הנתבעת בנושא, התובעת פנתה לרופאת המשפחה בבקשה להפנייה לרופא תעסוקתי. בפועל, התובעת לא נבדקה מעולם על ידי רופא תעסוקתי. על רקע התנהגות זו של התובעת, יש לבחון את פניית הנתבעים למשרד החקירות. 36. בשולי הדברים נעיר שממצאי חוקר פרטי, מהם עולה שהעובד אינו שוהה בביתו בזמן מחלה, אינם מהווים בהכרח ראיה לכך שאישורי המחלה אינם משקפים את מצבו הבריאותי של העובד. ממצאי חקירה כאמור יכולים לכל היותר להעיד על כך שהעובד מבצע פעולות שאינן מנוחה עקב מחלה. ייתכנו הסברים שונים לכך: יתכן שהעובד אינו פועל על פי הנחיות רופאיו, ייתכן שבמועד שבו צולם, חש הטבה ויצא מביתו, ייתכן גם שנאלץ לצאת מביתו חרף העובדה שאינו חש בטוב, למשל מקרה בו הורה נדרש לאסוף את ילדיו מהגן או בית הספר ואין מי שיסייע לו. דברים אלה מובאים למעלה מהצורך, מאחר שהנתבעת שילמה לתובעת את דמי המחלה כחוק, על יסוד האישורים שהתובעת המציאה. מכאן לתביעה המבוססת על הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות. 37. הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, נקבעו הגנות על זכות זו בחוק הגנת הפרטיות. (על מעמדה של הזכות לפרטיות במשפט הישראלי - ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, (23.1.13); בג"צ 6660/04 פלונית נ' בית הדין הרבני, פ"ד סא (1) 581 (2006)). 38. בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפורטים 11 מקרים של פגיעה בפרטיות. החלופה הרלוונטית לענייננו (כפי שנטען בסיכומי התשובה מטעם התובעת) היא זו שנקבעה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". 39. אין חולק שהנתבעת שלחה חוקרים פרטיים על מנת שיעקבו אחרי התובעת, לגבי מעשיה בעת חופשת המחלה. מדו"חות החקירה ומהצילומים עולה שהתובעת צולמה ברחוב, כשהיא נוהגת במכונית, בקניון, בחנות בגדים, בבית קפה, בחנות צילום, נפגשת עם מכרות ברחוב וכדומה. כלומר, ברשות הרבים (דוחת המעקב צורפו כנספחים ה ו-יב' לתצהירו של דרור ור' גם עדותו של החוקר מר ערן עזרא). 40. נשאלת השאלה האם התחקות אחר אדם ברשות הרבים, כאשר זה אינו ער לכך, מהווה פגיעה בפרטיות. על פי הפסיקה, "הביטויים 'בילוש או התחקות', בהקשרו של חוק הגנת הפרטיות, עניינם מעקב חיצוני אחרי תנועותיו של אדם." (כב' השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד לז (2) 393 (1983) ור' גם הנפסק בד"נ 9/83 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מב (3) 837 (1988)). 41. לא מצאנו בפסיקה התייחסות למקרה של בילוש ומעקב, ללא היסוד של הטרדה או במנותק מהפרות אחרות של הזכות לפרטיות, כגון צילום ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות). גם בת"פ (י-ם) 1596/96 מדינת ישראל נ' גוטמן (28.3.00), אליו התובעת הפנתה בסיכומיה, עמדת המדינה היתה כי "ההתחקות והבילוש מתייחסים למעשיו של הנאשם בתוך הדירה, ולא לעיקוב שנעשה מחוץ לבית" (סעיף 13 להכרעת הדין). 42. יש טעם בטענת הנתבעים, לפיה עיקוב ובילוש כשלעצמם, כשאינם נעשים באופן שיש בו להטריד, אינם מהווים הפרה של חוק הגנת הפרטיות. ראשית, פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון החוק, הקובע כי הפרת הפרטיות היא "בילוש ומעקב העלולים להטרידו" ולא כל בילוש או מעקב (ר' בהקשר זה גם הוראות החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב - 2001). בנוסף, מבחינה מעשית, משמעות הדברים היא צמצום עד כדי ביטול פעילותם של החוקרים הפרטיים. פרשנות זו עולה גם מההיסטוריה החקיקתית ביחס לסעיף 2(1), לפיה עצם הבילוש או ההתחקות אינם אסורים אם אין בהם להטריד. בנושא זה נכתב: "הנוסח שהוצע על ידי הוועדה המכינה לסעיף היה שונה בחלקו השני של הסעיף מהנוסח שהתקבל. הנוסח שהוצע על ידה היה: ' בילוש או התחקות אחר אדם או הטרדתו';. זה גם הנוסח שהונח על שולחן הכנסת, בעת שהוגש החוק לקריאה ראשונה. בדברי ההסבר שליווה את ההצעה הוסבר כי מטרת הסעיף הינה להגן על אדם 'בפני התנהגות פוגעת ברשות היחיד וברשות הרבים גם כשהתנהגות זו אינה מהווה פגיעה בגופו ואין בה משום לשון הרע.' השינוי בנוסח הסעיף נעשה במהלך הדיונים בהצעת החוק בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שביקשה למתן את הגדרת הבילוש או ההתחקות אחרי אדם כפגיעה בפרטיות, והוסיפה סייג כי אלו יהוו פגיעה בפרטיות רק מקום בו הדבר עלול להטריד. הוועדה קיבלה, למעשה, את הנוסח הבא לסעיף: 'הטרדת בן אדם או בילוש או התחקות אחריו העלולים להטרידו.' הוספת צמד המילים 'העלולים להטרידו' באה, לאחר שהועדה סברה כי בבילוש או בהתחקות בפני עצמם כהצעת הועדה המכינה של החוק, יכולים להיות מצבים שאינם עולים כדי סכנת הטרדה, וללא ההסתייגות שהוספה, ההגדרה היתה יכולה להיות גורפת מידי." (ד. חי "ההגנה על הפרטיות בישראל" 178-179, (מהדורה ראשונה)(2006)) 43. על פי פרשנות זו, שעה שהתובעת צולמה במקומות פומביים, באופן שלא היה בו להטרידה (שהרי כלל לא היתה מודעת למעשה עד שהדוחות הוצגו לה), פרטיותה לא הופרה. 44. ניתן לטעון כי גם במקרה זה מדובר בהפרת פרטיות של פלוני. זאת מאחר שאחד הפנים של הזכות לפרטיות הוא הזכות לנהל את ענייניו של אדם בלא הפרעה מבחוץ (בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח לישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח (4) 842 (2004)) ובביטוי המקובל בלועזית: the right to be left alone" (ר' גם מיכאל בירנהק, "מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה", 117-119 (תשע"א)). מעבר לכך, השאלה מהי רשות הרבים ומהו רשות היחיד אינה שאלה "גאוגרפית". לעניין זה נפסק: " 'רשות היחיד' לצורך ענייננו אינו מושג בדיני המקרקעין או בדיני החוזים, אלא עליו להתפרש תוך זיקה לחוק בו הוא מופיע ותוך התייחסות למטרתו." (ע"פ 2126/05 ג'רייס נ' מדינת ישראל, (26.6.06); עתירה לדיון נוסף נדחתה: דנ"פ 5753/06 ג'רייס נ' מדינת ישראל, (13.7.06) כלומר, גם מעקב ובילוש ברשות הרבים, יכולים להחשב, בנסיבות מסויימות, הפרת הפרטיות. 45. על פי חלופה זו, גם אם נקבל את פרשנות התובעת, לפיה די בפוטנציאל של הטרדה ולא רק הטרדה בפועל של הנעקב, אנו סבורים כי עומדות לנתבעים ההגנות על פי חוק הגנת הפרטיות. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מונה את רשימת ההגנות לפגיעה בפרטיות. בסעיף 18(א)(2)(ג) נקבע - "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: ... (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגישה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (3) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע." 46. תנאי מקדמי לתחולת ההגנות שנקבעו בחוק, הוא תום לבו של הנתבע (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (13.6.99)). הנתבעת לא פנתה לחוקרים כאמצעי ראשון ומיידי לברור בשאלה מה מצבה הרפואי של התובעת. הפניה לחוקרים נעשתה לאחר שחשדה של הנתבעת התעורר, הנתבעת פנתה לתובעת, אך התובעת לא הגיבה לפניותיה. בנוסף, על פי פסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, לא כל פניה לחוקר פרטי משמעה הפרת הפרטיות של העובד (ר' למשל בג"צ 119/75 פיטלוביץ נ' ראש עירית תל אביב, פ"ד כט (2) 122 (1975) ואף לאחר חקיקת חוק הגנת הפרטיות: ע"פ 4369/95 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' צוקרמן (26.3.97); ע"ע (ארצי) 300353/98 הרמן - סונול ישראל בע"מ, (29.12.02) שם נדון עניינו של עובד אשר הציג אישורי מחלה וחוקרים פרטיים מטעם המעביד גילו שהוא עובד במקום אחר בזמן המחלה). על יסוד פסיקה זו, ממנה משתמע כי פניית מעביד לחוקרים פרטיים אינה פסולה בכל מקרה או מעצם טבעה, אין סיבה לייחס לנתבעים חוסר תום לב בכך שפעלו כך על מנת לברר את מצבה של התובעת בעת המחלה. 47. מאחר שאישורי המחלה הוצגו על ידי התובעת על מנת לקבל דמי מחלה מהנתבעת, אם התעורר אצל הנתבעת חשד שהם אינם משקפים את מצבה של התובעת לאשורו, הפניה לחוקרים הפרטיים נעשתה "לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע" (השוו: עב (חי') 2887/03 ריבן-מתפרת סרגיי - גרינקו, (19.11.06)). 48. לסיכום, אין מקום לתביעה המבוססת על הוראת סעיף 29א(1) לחוק הגנת הפרטיות. 49. אף בחינת הסיטואציה באספקלריה של פסיקת בית הדין לעבודה, מביאה לאותה תוצאה. לסקירת הפסיקה בנושא מעקב אחר עובדים על ידי המעביד, ר' בירהנק, לעיל, במיוחד פרק טז'; ורדה וירט - ליבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה - ההיבט המשפטי" ספר שמגר, 775, (כרך ג') (תשס"ג - 2003); וכן הנפסק בע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב - הממונה על חוק עבודת נשים, (8.2.11)). על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, מאחר שהזכות לפרטיות היא זכות יחסית, "מקומה של זכות המעביד לנהל את מקום העבודה לפי הבנתו ומיטב כישוריו, לא נפקד מרשימת הזכויות אשר הוכרו כמצדיקות את הפגיעה בזכות לפרטיות. האיזון בין שתי זכויות אלה, מטבע הדברים, נעשה על ידי בתי הדין לעבודה". (וירט לבנה, לעיל, עמוד 782). 50. בענייננו, המעקב נעשה אמנם בזמן שהתובעת אינה נמצאת פיזית במקום העבודה, אך בזמן שהיא מקבלת בגינו דמי מחלה מהמעביד, על יסוד אישורי מחלה שעוררו את חשדותיו של המעביד. בנוסף, לא היה שיתוף פעולה מצד העובדת, היא לא השיבה לפניות המעביד ולא הציגה אישור מרופא תעסוקתי. על פי הדין, מאחר שהתובעת הציגה אישורי מחלה מרופאת קופ"ח, הנתבעת לא יכלה לדרוש להעמידה לבדיקה של רופא מטעמה (לאפשרות של פניה לרופא המטפל ר' הנפסק בע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, 422-423 (1998)). המעקב אחר העובדת לא נעשה כחלק ממדיניות כללית של מעקב אחר עובדים, אלא כתגובה למצב מסויים שהתעורר. המעקב נעשה ברשות הרבים וללא חדירה לרשות היחיד של התובעת, ללא הטרדה שלה או הסובבים אותה. המידע שהתקבל על התובעת נותר ברשות המעביד, הוא לא פרסם אותו לצדדים שלישיים ולא עשה בו שימוש זולת הצגתו לתובעת. בנסיבות אלה, עצם הפניה לחוקרים הפרטיים וכן האופן שבו המעסיק נהג לאחר קבלת המידע, הם מידתיים וסבירים בסיטואציה שנוצרה. נחזור ונדגיש כי לאור הוראות חוק דמי מחלה, ללא שיתוף פעולה של העובד, המציג אישורים מקופת חולים, האמצעים העומדים לרשות המעביד להפריך או לבסס את חשדותיו בנושא מחלת עובדים, הם מצומצמים ביותר (באותו עניין ר' גם הנפסק בבג"צ 826/89 ההסתדרות הכללית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג (4) 745 (1989)). 51. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת פדיון הבראה בסך 2,133 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.8.09 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בסכומים שנתבעו (כ- 138,000 ₪) ובתוצאה, התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בסך 7,500 ₪, מהם יקוזז הסכום שנפסק לתובעת בגין פדיון הבראה. אם ההוצאות לא ישולמו תוך 30 ימים, הן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. הזכות לפרטיות במקום העבודהחוקר פרטי