מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעצר נהג מונית על אונס סטודנטית: 1. נגד המשיב יליד שנת 1964, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס ועבירה של נסיון למעשה סדום - לפי סעיפים 345(א)(1) ו347-(ב), בזיקה לסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. המבקשת עותרת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 330/99, שהוגש לבית משפט זה. 2. המבקשת טוענת שיש בידיה ראיות לכאורה, שדי בהן כדי לבסס, בבוא עת משפטו של המשיב, שיספיקו להרשעתו של המשיב בעבירות האמורות. עוד טוענת המבקשת כי המשיב נחקר בחודש ספטמבר 1999 על חשדות לביצוע מעשה מגונה בקטינה וגניבת ארנקה, במהלך נסיעה במונית שנהג בה. המבקשת טוענת, כי בכוונתה להגיש נגד המשיב כתב אישום בגין המעשה המגונה והגניבה, כאמור, גם אם רשויות החקירה סברו עד למעשיו האחרונים של המשיב, שבגינם הוגש כתב אישום נגדו, כי אין בידיהן ראיות מספיקות להעמדת המשיב לדין. המשיב כופר בקיומן של ראיות, אף לכאורה. 3. המשיב הוא נהג מונית, ואין מחלוקת כי ביום 11.11.99, בשעות הבוקר המוקדמות, הסיע את המתלוננת - סטודנטית, ילידת שנת 1980, למעונות הסטודנטים בהר-הצופים. תחילה, נסעו עם המתלוננת שתי חברותיה וחבר נוסף שירדו מן המונית לפני יעד הנסיעה של המתלוננת. לפי כתב האישום, משהתקרב המשיב לשערי המעונות בקמפוס של האוניברסיטה, עצר את המונית וביקש תשלום בעד הנסיעה בסכום של 40 שקל, אך המתלוננת גילתה שברשותה אך 20 שקל בלבד. בתגובה לכך אמר המשיב למתלוננת כי הוא יסתפק בסכום זה - אם תזמינו לשתות כוס קפה. המתלוננת הביעה "הסכמה סתמית" להצעה זו, והוא ביקשה לרשום את מספר הטלפון הנייד שלו. בעת שרשמה את מספר הטלפון, יצא המשיב מן המונית, מצד מושב הנהג ועבר למושב האחורי שבו ישבה המתלוננת. המשיב כרך את ידו האחת סביב כתפיה ובידו השניה מישש את חזה וחלקים שונים בגופה, הכל בניגוד לרצונה. המתלוננת ניסתה להדוף את המשיב מעליה, אך במהלך המאבק בו, תחב הנאשם את ידו לתוך תחתוניה והחדיר אצבע לאיבר מינה. המשיב המשיך בשלו, הוציא את אבר מינו ממכנסיו, משך את ראש המתלוננת בכח לכיוון מותניו תוך הבאתו לנגיעה בשפתיה, והמשיב ניסה לדחוף את אבר מינו לתוך פי המתלוננת, חרף התנגדותה. לאחר רגעים ספורים, הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזת המשיב, נמלטה מן המונית ונכנסה למעונות - כולה רועדת ובוכיה. בשלב זה, היא פגשה בשומרים בשער שסיפרה להם את קורות האירועים. ראיות לכאורה 4. המתלוננת מסרה שתי הודעות: האחת - סמוך מאוד לאחר האירוע, והשניה - שלושה ימים אחריו. מהודעותיה ומהודעות חבריה, שנסעו עמה במונית, בתחילת הנסיעה, עולה, כי המתלוננת בילתה עם חבריה בבר, ובמהלך הבילוי שתתה קוקטייל שהכיל אלכוהול וכוס בירה, אך בתום הבילוי ונסיעתה במונית, היא לא היתה שתויה, והיתה בהכרה מלאה. כך מסרו חבריה בהודעותיהם, כך מסר גם עד שראה את המתלוננת משהגיעה לשער השומרים במעונות. הודעות אלה מפריכות, לכאורה, את גירסת המשיב גבי מצבה של המתלוננת, לפיה היתה המתלוננת שיכורה - "מסטולית", כדבריו, והיא ביקשה להישען עליו, והוא לא ידע את נפשו כדי להרגיעה. 5. המתלוננת מסרה גירסה, לפיה הציע לה המשיב לשתות עמה כוס קפה, בצוותא, אך היא לא נענתה באומרה שהיא הולכת לישון, ומשהפציר בה היא השיבה לו כי "מחר" תשתה עמו קפה, ומשביקש ממנה למסור לו את מספר הטלפון שלה - מסרה לו מספר שגוי. בהודעתה הראשונה אמרה המתלוננת, כי היא ישבה במושב האחורי, ואז המשיב הושיט אליה יד. היא סברה, כי המשיב מבקש ללחוץ את ידה והושיטה לו יד, אך המשיב החל לנשק את ידה וללקק אותה, ומשניסתה למשוך את ידה, משך אותה אליו וניסה לנשקה. בשלב זה עבר המשיב למושב האחורי והחל לנשקה בכל גופה ולגעת בה, כשהיא מנסה להרחיקו ולחמוק ממנו. בשלב זה ביצע המשיב במתלוננת את שתואר בכתב האישום, כשהיא מביעה התנגדות נמרצת - במלים ובמעשים. סופם של אירועים אלה, שהמתלוננת פתחה את הדלת וחמקה מן המונית, תוך ריצה לעבר שער המעונות, וביקשה, בצעקות לעזרה - לפתוח אותו. בשלב זה היא נתקלה בעד מנאסרה, שראה אותה במצב של הסטריה, רועדת ובוכיה. אמת נכון, שבהודעה השניה שמסרה המתלוננת, מתואר מצב שונה במקצת מזה שמסרה בהודעה הראשונה, לעניין תחילת האירועים. בהודעה השניה אומרת המתלוננת, כי היא ישבה במושב שליד הנהג, כאשר המשיב החל כורך ידו סביב כתפיה ו"עוטף" את ידה, והיא: "לא בדיוק התנגדתי כי פחדתי. הייתי לבד אתו ופחדתי", ואז בשלב הזה החל לנשקה, והיא מנסה להתחמק ממנו. במהלך ההתחמקות היא עברה למושב האחורי דרך הריווח שבין שני המושבים הקדמיים. מכאן ואילך מתארת המתלוננת גם בהודעה השניה את הקורות אותה במושב האחורי, כפי שתיארה בהודעה הראשונה. הנה כי כן, אין למצוא סתירות מהותיות המקעקעות את גירסת המתלוננת ועושה אותה "עפר ואפר", כפי שטען בא-כוח המשיב. אין זאת, כי אם המתלוננת תיארה את עיקרי הדברים שאירעו במושב האחורי של המונית, בהודעתה הראשונה, בעוד שבהודעה השניה שנמסרה כעבור שלושה ימים - תיארה את הדברים מתחילתם. בין שתי ההודעות - אין קיימות סתירות מהותיות - לעצם המעשים שיש בהם כדי לבסס את יסודות העבירות של אינוס ושל נסיון למעשה סדום. 6. בחנתי את גירסת המשיב, בשתי ההודעות שמסר לחוקרים, ואינני יכול לקבוע שהיא הגיונית ומתקבלת על הדעת, ומכל מקום אין בה כדי לסתור את גירסת המתלוננת - בבחינת "דמיון פרוע" של המתלוננת או עלילה שהעלילה עליו. המשיב מתאר את המתלוננת כשיכורה ומסטולית, שנפלה על כתפיו ועל ברכיו, והוא אך ביקש להרחיקה ממנו או להרגיעה. על מעברו למושב האחורי אומר המשיב, כי הוא אך עזר למתלוננת לחפש מטבע של עשרה שקלים שאיבדה. בקצירת האומר, המשיב פוטר את גירסתה של המתלוננת כסיפור בדיוני. 7. בחינת חומר הראיות, כולו, מעלה, בבירור, קיומן של ראיות לכאורה, והסתירות - ככל שהן קיימות - בפי העדים שישמשו עדי תביעה - אינן מהותיות, כדי הפרכת גירסת התביעה, הגם שיש הבדלים, מקצת פה ומקצת שם, בין האמור בהודעות העדים הפוטנציאליים האלה לבין התיאור העובדתי שבכתב האישום. אין בכל אלה כדי לקבוע, כבר בשלב הזה, כי אין קיימות ראיות לכאורה, או כי המשיב נתן הסבר מניח את הדעת, עד כדי כך, שבבוא העת שבה יבחן בית-המשפט, אשר ידון במשפטו של המשיב, את הראיות, על-פי תבחינים של משקל ומהימנות - עשוי בית-המשפט לקבוע כי גירסת התביעה מופרכת. 8. בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, נקבע, כי הדרישה לקיום ראיות לכאורה, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים של נאשם, מתייחסת לטיב ההוכחה הנדרשת בשלב הביניים הזה - צריך להיות כזה - שלאחר בחינת הראיות, כמות ומשקלן ומהימנותן - יביאו להרשעות הנאשם. הנה כי כן, הראיות בשלב הזה הן ראיות גולמיות שיש לבדוק אם יש בכוחן כדי להעלות סיכוי סביר - שיביאו במשפטו של הנאשם להרשעתו. אם חומר החקירה אינו בטיב כזה - אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם, ולשימו במעצר - בעוד שעולה ספק אם יורשע בדין - במשפטו הפלילי (שם, עמ' 147, ד-ה). 9. על יסוד כל אלה, שוכנעתי, כי קיימות ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום. עילת מעצר 10. הבקשה למעצר עד תום ההליכים מבוססת על סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו- 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. עניינם של סעיפים אלה הוא בעילת מעצר המבוססת על קיום יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביאו לסיכון בטחונו של הציבור, וכן בשל ביצוע העבירה באלימות חמורה או באכזריות. עבירות מין הנעשות בקורבן העבירה, בניגוד לחוק ושלא בהסכמתו של הקורבן, מקימות מיניה וביה חשש לשלום הציבור ולבטחונו ומקימות עילת מעצר. במיוחד, כאשר מדובר במי שיש לו הרשעות קודמות בעבירות אלימות או בעבירות מין - אם מעשים מגונים ואם יותר מכך, הגם שבענייננו אין לנאשם הרשעות קודמות בעבירות מין, אלא אפשרות להגשת אישום בעניין קודם. עילת המעצר קמה לאחר שבית המשפט שוכנע בקיומן של ראיות לכאורה, ואם אמנם ישנו יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם או את בטחונו של הציבור עקב המעשים האלה. אפילו המעשים לא נעשו באלימות חמורה או באכזריות, או תוך שימוש בנשק חם או קר, הרי יש בעצם מעשה האונס או עבירת מין מסוג זה, כדי להקים את עילת המעצר. משום כך, אני קובע כי אמנם קיימת עילת מעצר במקרה שבפני. 11. אוסיף גם זאת, עילת המעצר מתחזקת בענינו של המשיב, שהוא נהג רכב ציבורי (מונית), הבא במגע יומיומי ושוטף, במהלך עבודתו, עם מבקשי שירותי הסעה, ופעמים בשעות מאוחרות של הלילה, ובין היתר, סטודנטיות, תיירות ועוד כיוצא בהן. לשון אחרת, ההזדמנות לבצע עבירות מעין אלה, כאשר נקרית בדרכו הזדמנות כאמור, היא אפשרות סבירה, ויומיומית. מקרה של נוהג רכב ציבורי, עם כוונות פליליות המנחות את פעולותיו ואת דרכו, והזדמנות כזו מצויה בידו מעצם ביצוע תפקידו כנוהג רכב ציבורי, שונה ממקרהו של אדם אחר המחפש טרף אקראי. חלופת מעצר 12. הכלל, כפי שפירטתי בב"ש 2608/99 מדינת ישראל נ' דוד פנחס (לא פורסם), הוא זה שנקבע, בין היתר בבש"פ 861/95, במקרים של עבירות מין המיוחסות לנאשם, שהמדינה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים (אבוקרינט נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 873), כי בעבירות של אינוס או נסיון לאינוס, מוטל על בית-המשפט להורות על מעצרו של הנאשם משום חומרתה המופלגת של העבירה. אמת נכון, שבענין אבוקרינט האמור, ביצוע האונס והנסיון לאונס כוון כלפי עוברת אורח אקראית, אולם גם במקרה שהנאשם הכיר את קורבן העבירה, הכלל האמור פועל ויש להחילו, מלבד במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל (וראו: בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641). בענייננו, המתלוננת אף היא היתה "מזדמנת אקראית", שנזקקה לשירותי ההסעה של המשיב, ולכאורה הוא ניצל את ההזדמנות של שעת לילה מאוחרת ואת מצוקתה של המתלוננת שלא היה ברשותה סכום כסף מספיק להסעה, כפי שדרש המשיב, וביצע בה את זממו. 13. אמת הדבר, שגם כאשר קיימות ראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר, אין די בכך כדי להורות על החזקתו של נאשם במתקן כליאה, שהרי לפי חוק המעצרים, יש לבדוק אם ניתן להשיג וכיצד ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאים לכך. בית-המשפט צריך לדון, בכל מקרה, חרף חומרתה של העבירה ונסיבות ביצועה, בחלופת מעצר, אף אם העבירה עצמה מקימה חזקת מסוכנות לפי האמור בסיפא לסעיף 21(א)(1)(ג). החלופה שהציע המשיב בענייננו, היתה שישהה במעצר בית ובתנאי שחרור אחרים שיקבע בית-המשפט. בא-כוחו הציע את בית הוריו כמקום מעצר הבית. אינני סבור, במקרה דנן, כי חלופת מעצר מתאימה לענייננו - בין בשל מהות העבירות ונסיבותיהן ובין בשל אי התאמת החלופה המוצעת. 14. לאור האמור, אני מצווה על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מעצרמשפט פליליהשכלה גבוההעבירות מיןנהג מוניתמוניתסטודנטים