מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת חצי מהעסק - זכרון דברים: כללי בפני תביעה כספית לתשלום הסך של 75,000 ₪ אותה הגישו התובעים כנגד הנתבע בעילה חוזית כספית ונזיקית, להשבת הסך האמור כפיצויי השבה בשל נזקים שגרם להם הנתבע בהפרתו התחייבויות חוזיות שהיו בינם לבינו לרבות מכירת ציוד החנות שרכשו התובעים, בשם התובעים על-ידו ללא היתר התובעים ושלא על דעתם. מסכת עובדתית ביום 30.5.10 חתמו התובעים והנתבע על זכרון דברים על פיו הסכימו הצדדים כי הנתבע ימכור לתובעים מחצית מעסקו לממכר ירקות ופירות ברח' עוזיאל 92 ברמת-גן על כל התכולה שבו בשווי 87,000 ₪. אין מחלוקת כי התובעים רכשו מחצית חלקו של הנתבע בחנות כאמור. אין גם מחלוקת כי בעקבות רכישה זו נותר השותף מר רצאבי ירדן כשותף של התובעים להפעלת החנות . המחלוקת כפי שתפורט להלן נסבה סביב שאלת הידיעה וההסכמה למכירת העסק לאחר מכן למר יורם חן על ידי הנתבע, ושאלת חלוקת נטל התשלומים המוטלים על העסק וסכומי החובות שנותרו בגין דמי שכירות ותשלומים לרשויות. טענות התביעה לטענת התובעים, הם חתמו על זכרון דברים עם הנתבע ביום 6.6.2010 בגידרו הוסכם כי הנתבע מוכר להם מחצית מעסקו לממכר ירקות ופירות על כל תכולתו תמורת 87,000 ₪. ולמניעת ספיקות - תמורת המחצית, שילמו התובעים לנתבע את הסך של 87000 ₪ , זאת להבדיל מטענה אפשרית על פיה מתייחס התשלום לחלק אחר של העסק. הנתבע הציב תנאי בל יעבור מבחינתו, כך לפי טענת התובעים, כי מכירת החנות תהיה תוך צירוף השותף מר רצאבי שמצידו לא ישתתף בעלות קניית העסק או בכל הוצאה אחרת, אלא ישתתף רק ברווחים שיהיו לחנות זאת בתמורה לכך שיעזור בהפעלתה וניהולה השוטף של החנות. לטענת התובעים נקב הנתבע בסכום למכירת חלקו בעסק בהתבסס על המוניטין הטוב של החנות והעובדה שלחנות הכנסות ורווחים נאים לטענתו. מבחינת התובעים, הסכומים ששולמו לנתבע במעמד החתימה על זכרון הדברים, שולמו בעבור הזכות להפעלת חנות הירקות לתקופה שלא תפחת משנה וכן בעבור הציוד המלא והמקיף שנדרש להפעלתה. לאחר הרכישה הפעילו התובעים את החנות יחד עם השותף לתקופה של כארבעה חודשים החל מיום 22.6.2010 ועד ליום 17.11.2010. במהלך הפעלת החנות גילו התובעים סתירות רבות בהבטחות והמצגים שניתנו להם על-ידי הנתבע. לטענתם לא הניב העסק הכנסות ורווחים כמובטח וכמצופה. בפועל צבר העסק לטענתם חובות עצומים שנזקפו לחובתם בחשבון הבנק ואצל צידי ג. בנוסף גילו התובעים, לטענתם, כי הנתבע הותיר אחריו חובות לחברת החשמל, חובות ארנונה ומים והתובעים נאלצו לשלם מכיסם אצ חובות הנתבע בסך 2,683 ₪ כדי להמשיך ולהפעיל את החנות. משפנו התובעים אל הנתבע, לטענתם, לצורך הסדרת חובותיו, הבטיח הנתבע כי יתקזז עימם בהמשך וביקש מהתובעים לשלם את כל החשבונות בעצמם. עד היום טרם הושבו לתובעים כספים אלה. לטענת התובעים, החליט השותף, כי ייטב לו לוותר על כל זכות שהיתה לו בחנות תוך שאינו פורע את חובותיו כלפי התובעים ונעלם. עוד טוענים התובעים, כי לנתבע היה מידע רב אודות מצבו הכלכלי הרעוע של השותף ומתוך ניסיון לחלצו מצרותיו, "חייב" את התובעים להכניסו כשותף ובכך למעשה חרץ הנתבע את גורל העסק עוד טרם פתיחתו. התובעים החליטו להקפיא את הפעילות בחנות הירקות באופן זמני וגייסו הלוואות בנקאיות בסך כולל של כ-150,000 ₪ לצורך החייאת העסק. ביום 1.1.2011 התברר לתובעים , לטענתם באקראי ,ועל דרך המקרה כי הנתבע פלש לחנות הירקות והחל להפעילה באמצעות אדם בשם יורם חן שהחל מנהל את החנות וכל זאת תוך החלפת כל המנעולים המצויים בחנות ובכך מנע כניסת התובעים לחנות. טענות ההגנה לגירסת הנתבע , הוא ומר ירדן רצאבי, שותפו (להלן:"השותף"), הקימו יחד חנות לממכר ירקות ופירות ברח' עוזיאל 92 ברמת גן (להלן: "החנות") כאשר כל אחד מהם היה בעלים של 50% מהחנות. לאחר שהעמיד הנתבע למכירה את חלקו בחנות, רכשו התובעים מהנתבע את חלקו בחנות והפעילו אותה יחד עם מר רצאבי השותף. לטענת הנתבע, על מנת לסייע לתובעים ולבקשתם, המשיך הנתבע בעצמו להחזיק בחוזה השכירות של החנות, על שמו בכפוף להתחייבות התובעים והשותף לשלם לנתבע את הכספים אשר הם נדרשים לשלם בגין דמי שכירות ותשלומים לרשויות השונות. ביום 2.6.2010 חתם הנתבע על זכרון דברים עם התובעים בגידרו הוסכם על מכירת חלקו של הנתבע בחנות לתובעים . כמו כן ובנוסף ,הוסכם כי התובע 1 ימשוך שיקים לפקודת הנתבע בסך 5,800 ₪ כל אחד עבור דמי השכירות ושיקים בסך 4,130 ₪ כל אחד עבור תשלומים לרשויות (ארנונה מים חשמל). ביום 30.6.2010 הושלמה המכירה והנתבע קיבל את התשלום והוציא חשבונית עבור הסכום ששולם לו. לימים התגלע סכסוך, כך טוען הנתבע, בין התובעים לשותפם, מר ירדן רצאבי, אשר בעקבותיו החליטו התובעים יחד עם השותף לפנות לנתבע על מנת שימכור עבורם את העסק . מוצאת לנכון להעיר כי ירדן רצבאי לא זומן לעדות לא מטעם התובעים ועל אחת כמה וכמה לא מטעם הנתבע. הנתבע מוסיף כי התובעים סגרו את החנות למשך כחודשיים והנתבע התבקש למכור את החנות כעסק לא פעיל, בעוד שבעת רכישת חלקו של הנתבע רכשו התובעים "חנות פעילה,. לגירסת הנתבע הוא פעל למכירת החנות כולה, כאשר את יתרת התמורה מהמכירה, לאחר ניכוי הוצאות שלא שולמו, ביקש הנתבע להעביר לתובעים ושותפם. לטענתו מכירת ציוד החנות הסתכמה בסך של 30,000 ₪. עוד מציין הנתבע כי, התובעים סירבו לקבל את יתרת התמורה לאחר ניכוי תשלומים שכירות ותשלומי חובה בהם נשא לטענתו הנתבע במקומם ולאחר מספר חודשים הגישו תביעה זו בדרישה לחייב את הנתבע לשלם להם את הסך של 75,000 ₪. עילות התביעה : הפרת חוזה.- לטענת התובעים הפר הנתבע את ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 6.6.2010. הפרת חובה חקוקה - הפרת החובה לנהוג בתום לב על פי דיני החוזים תוך עשיית שימוש בציוד שרכשו התובעים , השכרת החנות לרבות ציודם לצד ג מבלי שיקבל הסכמתם. תרמית- בכך שהשכיר החנות נשוא זכרון הדברים מיום 6.6.2010 לאדם נוסף דיון והכרעה מטעם התביעה העידו התובע, והתובעת. מטעם ההגנה העיד הנתבע ומר יורם חן- מי שרכש הזכויות בעיסקה מול הניתבע. גדר המחלוקת ונטל הראיה השאלות הדרושות להכרעה לצורך הכרעה בסכסוך בין הצדדים : א. מה מכר הנתבע לתובעים תמורת 87,000 ₪?. האם מכר מחצית עסק? או שמא מכר ציוד נקוב במלואו ב. האם מכירת "העסק" למר יורם חן על-ידי הנתבע נעשתה לבקשת או בידיעת התובעים ועל דעתם או שמא לא היו מודעים לה כלל, והמכירה בוצעה שלא על דעתם ולא בהסכמתם לא כל שכן לעניין מחיר המכירה המוצהר על ידי הנתבע? ג. האם הסכום שהתקבל ממכירת העסק למר יורם חן היה 30,000? והאם סכום זה ראוי ומתאים לנסיבות? ד. האם נותרו חובות הדדיים בין התובעים לנתבע ולהיפך , והאם עומדת זכות קיזוז לנתבע כנגד חובותיו הנתבעים ? יאמר כבר עתה, כי מעיון במכלול חומר הראיות בתיק ביהמ"ש ולאחר שמיעת הצדדים בחקירות נגדיות, התרשמתי, כי גרסאות שני הצדדים ביחס לשאלות הנ"ל מעלות קשיים שונים, במישור סבירותן. למעשה אף אחד מהצדדים, לא הציג בפני ביהמ"ש גרסה מדויקת, מפורטת ומלאה כדבעי. עם זאת, מבין שתי הגרסאות הנדונות, אני מעדיפה את גרסת התובעים. המסגרת להכרעה היא על פי אמינות בעלי הדין והעד מר יורם חן אשר העידו בפניי ביום 13.6.2012, וכן עפ"י מידת ההוכחה במישור האזרחי. לאמור , על פי מידת "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע . לשון אחרת, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו בהוכחת גירסתו ואין נפקא מינה שנותרים 49% של אי וודאות. (ראו בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה הצוטטת שם.) בעניין זה, לא למותר לציין כי הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע איננה חובה במשמעותה הרגילה, אלא שאם הנתבע יימנע מלהביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי. (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1540). להלן אדון בשאלות כסדרן. אשר לשאלת מהות הרכוש שרכשו התובעים : על פי החשבונית ניספח ד לכתב התביעה רכוש התובעים "ציוד חנות ירקות" מאת "אמיר פירות וירקות" תמורת 87000ש"ח- המגלמים 75000 ₪ בצירוף מע"מ בסך של 12000 ₪. על פי זכרון הדברים מיום 6.6.2010 רכשו "50% מהעסק כולל ציוד כדלקמן : מדפים מברזל... 2 קופות ממוחשבות , חלביים (כנראה מקרר- הערה שלי כ.ל.)2 מטר , חדר קירור מצלמות , מחשב. במשמע, שבניגוד לחשבונית כאמור הרי שעל פי זכרון הדברים רכשו את מלוא הציוד המפורט בזכרון הדברים אשר נימכר לימים לצד ג , לצד הזכות להפעלת העסק. כבר עתה אעיר שאם רכשו התובעים את מלוא הציוד תמורת הסך כאמור - איזה הגיון יש בטענת הנתבע להעברת מחצית מתמורת המכר ל"שותף" שלא רכש הציוד ומשכך גם לא היה הבעלים שלו? ב. האם מכירת העסק למר יורם חן על-ידי הנתבע נעשתה בידיעת התובעים? לטענת התובעים בכתב התביעה ובתצהיריהם , לא ידעו דבר וחצי דבר על עובדת מכירת העסק למר יורם חן והופתעו עד מאוד לגלות המצאותו במקום. בעדות התובע בפניי סיפר כי יום בהיר אחד גילה להפתעתו שהמנעולים בחנות הוחלפו על-ידי הנתבע ראו פרוטוקול הדיון מיום 13.6.13 בעמ' 9 ש' 1-3. ש. "...זה נכון שאתה נתת לאמיר את המפתחות לחנות?" ת. "לא, שקר וכזב, מעולם לא, הוא החליף מנעולים על דעת עצמו." ובעמ' 12 ש' 22: "ש. הסמכת את הנתבע למכור בעבורך את חלקך? ת. מעולם לא." זאת בניגוד לגרסת הנתבע על פיה משנתגלע סכסוך בין השותף לתובעים פנו אליו התובעים יחד עם שותפם בבקשה שימכור עבורם את העסק. עדות לפניה זו לא מצאתי. לא על דרך הבאת עד זולת הנתבע שבגירסתו מצאתי בקיעים רבים וזאת בלשון המעטה ולא על דרך עדותו של "השותף" רצאבי שלא זומן לעדות על ידי הנתבע. בבחינת גירסת התובעים אל מול גירסת הנתבע, לאמור, כי מכר את החנות ליורם חן בהסכמת התובעים , מקובלת עליי הגרסה לפיה מכירת החנות למר יורם חן נעשתה מאחורי גבם של התובעים וללא ידיעתם. ולראיה לדוגמא החשבונית שהפיק הנתבע ליורם חן כנגד מכירת העסק- לא הופקה למעשה ליורם חן אלא לאביו. ברור שמי שהפיק אותה אינם לא היו התובעים - בעלי זכות הקניין בציוד שרכשו , ולא "השותף" אלא חברת ר.א.א. שיווק מזון - שאינה הנתבע בעצמו ולמעשה לא ברור באיזו אישיות משפטית עסקינן , אלא שברור שהציוד הנמכר לא היה בבעלותה - ניספח 4 לכתב ההגנה המתוקן. גם העובדה כי הנתבע ערך זיכרון דברים עם התובעים כאשר מכר להם את זכויותיו בחנות ולעומת זאת במכירה למר יורם חן לא נעשה כל זיכרון דברים, לא כל שכן עם התובעים תומכת במסקנה כי מכירה זו למר יורם חן או לאברהם חן -אביו - שלא זומן לעדות גם כן ,לא נעשתה על דעת התובעים, לא בהסכמתם ולא בהרשאתם. עובדה משמעותית נוספת בעניין זה היא החשבוניות שהוציא הנתבע לתובעים ולמר אברהם חן, הנתבע הוא אשר ערך את החשבונית וכתב בה "עבור מכירת ציוד בחנות ירקות" - ראיה זו משמשת נגדו ופוגעת במהימנות גירסתו לאמור כי הסכום ששילמו התובעים שולם גם עבור מכירת 50% "עסק פעיל" . ולא זאת אף זאת אלא שמר יורם חן אישר כי לא קנהדבר מהתובע אלא מהנתבע אמיר חמיאס וגם צין כי מי שהיה מעורב בעסקה היה אביו - אבי חן. עובדה זו מהווה אף היא תימוכין למסקנה שהתובעים לא היו שותפים למכירת הציוד שאם לא כן , החשבונית שהוצאה למר אבי חן היתה שלהם ולא של הנתבע. לבחינת גירסאות הצדדים כמו גם להכרעה נדרשת חקירה מעמיקה בגרסאות העדים. ואכן, בדברי הסיכום שלו מפנה ב"כ הנתבע לסתירות הרבות אשר נפלו, לטענתו, בעדותו של התובע ואשר גורעות מן הסתם ממשקלה. לאחר שבחנתי את הדברים סבורני כי מרבית הסתירות אליהן מפנה ב"כ הנתבע בסיכומיו הן סתירות בפרטים שוליים ואין בהן כדי לפגוע במהימנות גירסת התובעים. יודגש, כי בחינת מהימנות גרסה של צד או עד איננה עניין טכני שנעשה באמצעות מניין הטעויות הסתירות או הפגמים. דרך זו של בחינה עלולה להיות מתעתעת כך שעדות תראה כבלתי אמינה על אף אמיתותה וזאת מחמת חולשת זיכרון, מגבלות אינטלקטואליות, פערים תרבותיים וכיו"ב. בחינת המהימנות מורכבת כיוון שגם "אותות האמת" הניכרים מפני העד עלולים להיטשטש או להטעות, אם זה, לדוגמא, ניחן בכושר טוב להעמדת פנים. לפיכך, חייב השופט להזהיר עצמו טרם עריכת קביעות בענייני מהימנות כי ה"שקר והאמת הינם בעלי חזות דומה שהרי אנו צופים בהם באותה עין עצמה" כאמרתו הידועה של הפילוסוף מונטיין. לפיכך, נעשית בחינת המהימנות בהקשר רחב בהרבה בהתייחס למגוון של שיקולים שהעיקרי שבהם הוא רמת ההשתלבות של הגרסה בקונטקסט הכולל של הפרשה בהתחשב באישיותו של העד, במיומנויותיו, ביכולותיו, בנסיבות חייו, וכיו"ב . בהתחשב באלה לא מצאתי בסתירות המוצגות, כדי להביא למסקנה בדבר העדר מהימנותו של העד התובע. לסיכום נושא זה אני קובעת כי בשאלת ההסכמה למכירת החנות לצד ג' , אני מקבלת את גירסת התובעים כי לא ידעו ולא היו שותפים למכירת העסק והציוד למר אבי ויורם חן. לשון אחרת, מסקנתי היא כי הנתבע עשה דין לעצמו ומכר ציוד שלא בבעלותו ללא הסכמת הבעלים - התובעים ללא רשותם ושלא על דעתם. השאלה השנייה העומדת לדיון: ב. האם הסכום שהתקבל ממכירת העסק למר יורם חן היה 30,000? הנתבע מבקש מביהמ"ש לקבוע כי הסכום של 30,000 הוא הסכום שקיבל ממר יורם חן בעבור מכירת חנות הירקות. הנתבע הציג חשבונית מס להוכחת טענתו בה נרשם "מכירת ציוד לחנות ירקות" והסכום 34,800 ₪ כולל מע"מ. הנתבע טען לקבלת סכום זה בתצהירו ולתמיכה בטענה זו צירף תצהירו של מר יורם חן שאף העיד בפניי. התובע לעומת זאת העיד כי מעולם לא הסכים שהנתבע ימכור את חלקו בעסק ואת הציוד ב-30,000 ₪. בפרוטוקול הדיון מיום 13.6.12 בעמ' 11 סוף שורה 23 מעיד התובע: "מעולם לא הסכמתי שימכור ב-30 אלף? לא ידעתי שהוא מכר את החנות, זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. לאחר כמה זמן שבאתי לחנות אמר לי יורם חן שקנה את החנות וכל מה שיש לי שאפנה לאמיר, הוא קיבל את הכסף. אני מוכן להצהיר כאן שבכלל יורם אמר לי בפעמים אחרות שצילצלתי שב-40 אלף ₪ הוא קנה את החנות אבל אל תגיד לאמיר שאמרתי את זה." לשאלה האם העסק נמכר ב-30 אלף? השיב התובע: (שם בשורה 32) "אני לא מסכים איתך, אמיר לא סוחר מהיום שיסכים לסכום הזה..... אני לא מאשר שזה נמכר ב-30 אלף ₪." הנתבע ניסה להיתלות ולהצדיק את המחיר הנמוך בעובדה שהחנות לא היתה פעילה בעת המכירה למר יורם חן. לעומת הייתה פעילה בעת המכירה לתובעים. אלא שהנתבע הוא זה אשר כתב את החשבוניות בשני המקרים וציין "עבור מכירת ציוד לחנות ירקות", לפיכך אינני רואה כל הצדקה למחיר המופחת לעומת זה שהיה מספר חודשים קודם לכן - 75,000 ₪(לפני מע"מ) ואילו במועד המכירה עמד על 30,000 ₪. הנתבע הוא אשר כתב את החשבונית, על תוכנה ולכן עובדה זו משמשת כנגדו. לסיכום שאלה זו אני קובעת כי לא השתכנעתי כי הסך של 30,000 ₪ הוא אכן הסכום בו מכר הנתבע את חנות הירקות למר יורם חן. מכל מקום אני קובעת כי לא הייתה ולא נוכחתי על דרך ההוכחה בכל הצדקה למכור הציוד שנמכר לתובעים תמורת 87,000 ₪, בסכום של 30,000 ₪, ואני דוחה גירסה זו. ג. שאלה אחרונה העומדת להכרעה היא שאלת סכומי החובות שהצטברו בעסק, בתקופה במהלכה לא הופעלה החנות על ידי התובעים , ובטרם תפס בה חזקה הנתבע או יורם חן ,וטענת הקיזוז העומדת לנתבע. כבר נפסק, כי טענת הקיזוז הינה טענת הגנה מהותית [רע"א 11736/05 בנימין צאירי נ' רחל שרעבי, ניתן ביום 6.4.06; ע"א 4506/91 צבי אהרוני נ' א.ש.ת. כספים בע"מ, ניתן 7.7.94; ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518]; ההלכה הפסוקה מורה כי על הטוען טענת קיזוז להעלותה בהזדמנות הראשונה. ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת הקיזוז תיבחן בכפוף לסעדים המבוקשים בתביעה המקורית [עע 1213/04 החברה הכלכלית לפיתוח צפת "עמק התכלת" בע"מ - יוחנן טיבי, ניתן ביום 14.3.05]. ככלל, מועד העלאת טענת הקיזוז הינו בכתב ההגנה [עדמ 300091/98 זאקי כהן - עלי דהוב אבו כף, ניתן ביום 13.11.00; דב"ע נב/49-3 אבי רוזנבאום - שמואל יודוביץ, פד"ע כד 135]. את טענת הקיזוז יש להעלות במפורש ובמפורט בכתב הטענות. והנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה, על הטוען לקיזוז. לטענת הנתבע בסעיף 14 לכתב ההגנה המתוקן עומדת לו זכות קיזוז בסך של 8230ש"ח בגין 2 צ'קים שמשכו התובעים לפקודתו ולא כובדו , אשר נמסרו לו על ייד התובעים לתשלום חובות לרשויות ונותני שירותים וזמן פרעונם 10.12.2010 ו- 10.10.2010. עוד טען לזכות קיזוז בגין שני חודשי שכירות לפי 5800ש"ח לכל חודש שכירות - נוב דצמ 2011. בסך הכל טען לקיזוז בסכום של 19,860 ₪. התובע מודה כי החנות הייתה סגורה כחודש ימים. בעדותו בפניי ביום 13.6.13 העיד התובע כי ב-17.11.10 הפסיק לעבוד בחנות ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 8 שורות 19-25: " ש. זה נכון שהפסקת לעבוד בחנות? ת. ב-17.11.10 או 14.11 אינני זוכר במדויק. ש. זה נכון שבאותה תקופה היית אמור לשלם דמי שכירות? ת. לא. זה היה הסיכום שלי עם הנתבע. ש. שאתה מחזיר לו את החנות? ת. לא. הוא לא הפקיד בכלל את השקים. לא סיכמנו דבר בקשר לדמי השכירות והעירייה בהתייחס לתקופה מאז שאני הפסקתי לעבוד בחנות ב-17.11.10. פרוטוקול הדיון בעמ' 9 ש' 25: "...החלטתי לעצור את הסחף הזה וסגרתי את החנות.." "..ניסינו במהלך נובמבר להפעיל אותה וזה לא הלך ואז לקחנו הלוואה כדי לסגור את החובות של החנות מול הבנק. בדצמבר החלטתי לסגור את העסק". ש. יש לך עסק סגור, מאיפה שילמת לאמיר את השכירות? ת. אכן בדצמבר לא שילמתי שכירות על פי סיכום איתו בעל פה. ש. ברור לך שהוא שילם את השכירות? ת. אני מאמין שכן. שילמתי לו 4,130 ₪ עבור הוצאות. דצמבר לא שילמתי דמי שכירות, לא הייתי בחנות בדצמבר. ש. למרות שלא היית בחנות היית צריך לשלם לו? ת. לפי סיכום איתו אז לא. הסיכום היה שמחפשים מישהו למסור את החנות. ש. יש חוב על חודש דצמבר? ת. כן. הבאתי מס' קונים, אמיר חמיאס מנע ממני למכור את החנות. (שם בעמ' 10 ש' 1-6)" כמו כן מודה התובע כי הוא חייב לנתבע סך של 9,900 ש"ח . בפרוטוקול אותו דיון בעמ' 11 ש' 33: "ש. אתה מאשר שהיית סכומים לאמיר ולא שילמת? (צריך להיות שהיית חייב) ת. לאחר שיצאתי מהחנות. ש. שאלת בית המשפט - האם אתה מאשר שאתה עזבת באמצע נובמבר, לפחות את אמצע נובמבר ודצמבר לא שילמת? (עמ' 12 שורות 1-14). ת. נובמבר שילמתי. מאשר שבסה"כ לא שילמתי כ-9,900 ₪, עבור מיסי עירייה ומים נובמבר 2010 ועבור מיסי עירייה ושכירות לדצמבר 2010. ש. אתה מאשר לבית המשפט שלמעשה אם מגיע לך משהו זה בכמה שנמכרה החנות בניכוי סכומים אלה? ת. אני לא מאשר שזה נמכר ב-30,000 ₪. ש. ? ת. החובות שלי הם חובות שלי אני עומד מאחוריהם, הסכום שנמכר ומצוין כך זה לא נכון, החנות נמכרה לפחות ב-70-80 אלף ₪. ש. מהסכום שנמכר אתה צריך לקבל חצי? ת. אני מדבר על החלק שלי והבאתי לקוח בשם ליאור שהיה מחלק בתנובה ואת אסי שהיתה לו חנות בר"ג." לטענת הנתבע בתצהירו מסתכם הסכום אשר יש לקזזו כחוב התובע לסך של כ 20,000 ש"ח אשר פורטו בסעיף 15 לתצהירו ומורכבים מ 8,260 ₪ בגין חובות לרשויות ו11,600 ₪ בגין דמי שכירות. התובע בעצמו הודה כי בחודש דצמבר אכן לא שילם דמי שכירות, אמנם לטענתו היה זה בסיכום בע"פ עם הנתבע אך יחד עם זאת הכיר בחוב של כ-9,900 ₪. בבחינת גירסאות הצדדים מכאן ומכאן , לא מצאתי ראיה לטענת התובעים כי שילמו הוצאות לרשויות ודמי שכירות בגין חודש נובמבר כטענתם. התוצאה היא שאני מקבלת את טענת הקיזוז של הנתבע בסכום כולל של 19,860 ₪. בניכוי הסכומים הראויים לקיזוז כאמור , דין התביעה להתקבל.. סיכום לאחר בחינת גירסאות שני הצדדים מכאן ומכאן, עדיפה עלי גירסת התובעים על פיה לא ביקשו ולא נתנו כל רשות לנתבע למכור לצד ג את קניינם. מסקנתי היא כי הנתבע, אשר נוכח כי התובעים אינם מצליחים לנהל את עיסקם , ובשים לב לחובתו בתשלום דמי שכירות למשכיר הנכס, נהג בבריונות בתובעים עת החליף המנעולים בעסק, מכר נכס וציוד שלא היה שלו, גם לא הגן על מחיר ראוי והוגן כפי שנמכר לתובעים בסך 75,000 ₪לפני מע"מ ומכר את רכוש התובעים , אם בכלל ולפחות לגירסתו , במחיר מופחת משמעותית, לטענתו ב- 30,000 ₪ טענה שאינני מקבלת. בנוסף רשם הנתבע בחשבונית שאמורה היתה להתייחס למכירת הרכוש הן לתובעים והן לחן - "מכירת ציוד בחנות ירקות" . מסקנה - שהנתבע מכר "ציוד", לא "מוניטין" ולא "עסק " וגם אינו יכול לטעון ולא תישמע ולא תתקבל טענתו למכירת רכוש אחר פרט ל"ציוד." התובע אינו רשום בחשבונית כ"מוכר"- דבר המדבר בפני עצמו לעניין אי ידיעתו של התובע לגבי המכירה. מסקנתי היא שהמכירה לא נעשתה על דעתו של התובע וגם לא במחיר שהיה מסכים לו ועל כך חב הנתבע בהשבה לתובעים. בנסיבות בהן נמנעו התובעים מתשלום דמי שכירות ותשלומי חובה לרשויות במהלך חודשיים ,היה על הנתבע לנקוט בהליכים משפטיים לפינוי המושכר, לעקל את הציוד שרכשו התובעים בהליכי הוצאה לפועל ולאפשר לתובע לרכוש את הציוד שהיה שייך לו ולא למכור לצד ג' במחיר לא רלבנטי , על דרך סעד עצמי כפי שעשה בפועל. מסקנתי היא כי הנתבע נהג ופעל בחוסר הגינות כלפי התובעים תוך שהוא מוכר את החנות והציוד ב"נזיד עדשים" מבלי לעדכן, לשתף ולקבל הסכמתו המפורשת ובכתב של התובע, לרבות על דרך הנפקת חשבונית על ידי התובעים ולא על ידי גורם עלום הקשור איכשהוא לנתבע אם בכלל. באשר לגרסת הנתבע בנוגע למר רצאבי, הנתבע מסר שתי גרסאות סותרות ושונות בתכלית בכתב ההגנה ותצהירואל מול עדותו בפניי. בכתב הגנתו טען הנתבע כאילו הוא ומר רצאבי "הקימו ביחד" עסק. לעומת זאת ,בעדותו ,פירט הנתבע כי מר רצאבי הודיע לו כי הוא רוצה להתפנות מחנות שהחזיק באזור התעשיה כורזין בגבעתיים. ולאחר שניהלו מו"מ לגבי הפינוי מהחנות סיכמו כי רצאבי יקבל 50% מחנות הירקות ברמת גן נשוא פסק דין זה , ומנגד יקבל הנתבע חזקה בחנות בה החזיק רצאבי ברחוב כורזין באזור התעשיה בגבעתיים . סופו של דבר אני מקבלת את התביעה וקובעת כי הנתבע אשר מכר ציוד לתובעים , הפר את זכרון הדברים עימם, למרות שקיבל תשלום מלא עבור הציוד שמכר להם, שב ומכר אותו בנזיד עדשים לצד ג תוך עשיית סעד עצמי , שלא כדין . אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים ביחד ולחוד את הסך של 75000 ש"ח בקיזוז הסך של 19,860 ₪ - ובסך הכל 55140 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק שיחושבו מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות התובעים לאגרות בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום ששולמו ועד תשלום בפועל ובנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 23,400 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל. ההוצאות ושכ"ט יהיו צמודים למדד ויישאו ריבית כחוק מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום בפועל. חוזהזכרון דברים