בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לקיומו של אקט הפיטורים. עוד נפסק, כי אין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי, "היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" , (ראו, דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחלוקת לגבי נסיבות התפטרות: 1. הנתבעת היא בעלים של חנות לממכר ריהוט ואביזרים לבית ולגן המצוייה בכפר מנשיית זבדה (להלן: "החנות"), והתובעת הועסקה בחנות כעובדת ניקיון במהלך תקופה בת כ - 9 שנים. בתביעה בה עסקינן, טוענת התובעת כי פוטרה מעבודתה מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים ומבלי ששולם לה שכר העבודה בגין חודש העבודה האחרון - מאי 2009. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לשלם לה את פיצויי הפיטורים ושכר העבודה בגין החודש האמור בצירוף פיצויי הלנה, וכן פדיון חופשה, דמי הבראה, והשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה בגין מלוא תקופת עבודתה. בנוסף, טוענת התובעת כי הועסקה שבעה ימים בשבוע מבלי שקיבלה יום מנוחה שבועי ומבלי ששולמה לה, בגין עבודה ביום שבת, תוספת תגמול כמתחייב מכוח החוק. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, נטען כי התובעת עבדה בהיקף חלקי, תמורת שכר שעתי, כך שעבדה לכל היותר 6 שעות ביום ושישה ימים בשבוע, ויום המנוחה השבועי שלה היה יום שישי. עוד נטען, כי התובעת קיבלה את מלוא הכספים והזכויות להם הייתה זכאית, והיא זו שהתפטרה מעבודתה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת. בנוסף, נטען כי לרשות התובעת עמדה הסעה לעבודה וממנה, ועל כן לא היתה זכאית להשתתפות בהוצאותיה בהקשר זה. לבסוף, ציינה הנתבעת כי נתנה לתובעת הלוואה שלא הוחזרה במלואה, וכנגד חוב זה מצידה קוזז שכר חודש העבודה האחרון. 2. השאלות הטעונות הכרעה בענייננו הן כדלקמן -   א.        מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה?            האם התובעת פוטרה, כטענתה, או שמא התפטרה כטענת הנתבעת? ב. ככל שתתקבל טענת התובעת לפיה פוטרה, ויקבע שהיא זכאית לפיצויי פיטורים - לפי איזה שכר קובע יש לחשבם? ג. ככל שיקבע שהתובעת התפטרה - האם עשתה זאת ללא הודעה מוקדמת והאם יש לקזז כנגד הסכומים שיפסקו לה תמורת הודעה מוקדמת? ד.       מה היה היקף עבודתה בפועל של התובעת?           האם עבדה 7 ימים בשבוע ובהיקף העבודה הנטען על ידיה, ובמידה וכן - מה שיעור הפרשי השכר להם הייתה זכאית? ו.        האם הועמדו לרשות התובעת הסעות למקום העבודה וממנו, ואם לאו - מה שיעור ההשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה להם הייתה זכאית? ז.        האם התובעת קיבלה את מלוא החופשה בתשלום ודמי ההבראה להם הייתה זכאית? נדון להלן בשאלות שפורטו לעיל כסדרן.  3. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים - א. לטענת התובעת השתלשלות העניינים היתה כזו שבשלהי תקופת עבודתה ניסתה הנתבעת, באמצעות מנהלה מר תאופיק עבדלחלים (להלן: "מר עבדלחלים") לגרום לה להתפטר על דרך הפעלת לחצים והרעה בתנאי העבודה. לטענתה, הכתיב לה מר עבדלחלים מכתב התפטרות ממנו עולה לכאורה כי היא מתפטרת, אולם הבטיח לשלם לה פיצויי פיטורים, אלא שההבטחה לא קוימה. התובעת טענה כי אותו מכתב התפטרות נכתב על ידיה ביום 18/05/09 ומכוחו ובהתאם למוסכם עם מר עבדלחלים הפסיקה להתייצב לעבודה החל מתחילת חודש יוני 2009. עוד טענה, כי משראתה שלא משולמים לה כספים, וכאשר קיבלה מכתב ממר עבדל חלים בו הוא שואל מדוע אינה באה לעבודה והאם חלתה פנתה אליו שוב, וביום 12/07/09 ביקרה במשרדי הנתבעת ונאמר לה שהמכתב שכתבה ביום 18/05/12 אבד והיא נתבקשה לכתוב מכתב התפטרות נוסף וכך עשתה, ושוב הובטח לה כי ישולמו לה פיצויי פיטורים אלא שבמקום פיצויים קיבלה מכתב מיום 15/07/09 בו הנתבעת מודיעה לה כי היא רואה אותה כמי שהתפטרה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת. ב. מטעם הנתבעת שמענו, בהקשר בו עסקינן, את עדותו של מר עבדלחלים, שטען כי התובעת למעשה הפסיקה להופיע לעבודה בחודש יוני 2009 ואז, שלח לה מכתב בו ביקש לברר מדוע אינה מופיעה לעבודה שבעקבותיו הופיעה ומסרה לו את מכתב ההתפטרות מיום 12/07/09. ג. מטעם התובעת העיד גם אביה, והוא חזר על התיאורים שהובאו ע"י התובעת, לפיהם פעמיים התבקשה לכתוב מכתב התפטרות והכל בנוכחותו. נאמר כי מעדות התובעת ואביה עלה, דווקא, הרושם, כי התובעת היתה זו שמאסה בעבודה אצל הנתבעת, מסיבות שתוארו באופן כללי לפיהן זכתה ליחס לא ראוי בשלהי תקופת עבודתה, ומר עבדלחלים דרש ממנה לכתוב מכתב בו היא מתפטרת. וכך, התובעת השיבה בחיוב לשאלה "אם הבנתי אותך נכון למעשה את לא רצית להמשיך כי הוא העמיס עליך בעבודה לא בסדר, אבל את אומרת שהוא אמר לך תרשמי מכתב ואני אשלם לך פיצויים, נכון?", ואמרה "כן, זה היה באמצע חודש מאי, המשכתי לעבוד...". ואביה של התובעת אמר שמר עבדלחלים אמר לתובעת "הוא אומר לה את עוזבת אותנו, תרשמי לי מכתב אני אשלם הכל". מסקנה זו גם נתמכת בדברי אבי התובעת שחזר פעמיים על כך שכאשר נתקבל מכתבו של מר עבדלחלים בו הוא מבקש לברר מדוע לא הופיעה לעבודה, סבר שהוא מבקש לעשות עם התובעת פשרה כלשהי. והרי - אם התובעת פוטרה והיא זכאית למלוא הזכויות הנובעות מפיטוריה - מה מקום יש לפשרה? ד. נזכיר, כי בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לקיומו של אקט הפיטורים. עוד נפסק, כי אין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי, "היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" , (ראו, דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271). ה. בענייננו, מסקנתנו היא שלא עלה בידי התובעת, כלל ועיקר, להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, להראות שפוטרה. אמנם, נאמר שגם גרסת הנתבעת לא היתה נקייה מספקות ומסתירות, וכפי שהתרשמנו ביחס לתובעת ולאביה, שאמרו אותם דברים שסברו שיתמכו בקבלת התביעה, זו גם היתה התרשמותנו ביחס למר עבדלחלים, שאמר מה שסבר שיתמוך בדחיית התביעה. וכך, התקשינו לקבל את גרסתו של מר עבדלחלים שבמהלך כל חודש יוני לא ידע מדוע התובעת איננה מופיעה לעבודה, מה גם שזו סתרה את עדותו של מנהלת החנות, שהינה גם אחותו, הגב' אמנה עבדלחלים (להלן: "הגב' עבדלחלים"), שהעידה שידעה מפי עובדות אחרות כי התובעת סיימה לעבוד בנתבעת מהיום הראשון קרי סוף חודש מאי 2009 (וראו עמ' 34 שורות 3-8 לפרוטוקול הדיון ) ואף ציינה כי היא בקשר מתמיד עם אחיה וכי נהגה לעדכן אותו בתדירות יומיומית אודות היעדרויות או חופשים של עובדים. נוסיף, שמכתבו של מנהל הנתבעת מיום 09/06/09 בו מועלית לכאורה תהייה אודות סיבות היעדרותה של התובעת, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שפנה לשירות התעסוקה לבקש עובדת אחרת במקומה ביום שלמחרת שיגור אותו המכתב, פעולה שיש בה כדי להעיד על ידיעה ברורה שהתובעת לא תשוב. כך או כך, אין באמור לעיל כדי לסייע לתובעת ולהצדיק את הקביעה שעלה בידיה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולהראות שפוטרה. למעלה מן הצריך נציין כי לא עלה בידינו להבין מה טעם מצא ב"כ הנתבעת להתייחסות נרחבת מצידו בסיכומיו, לאפשרות לראות בתובעת מתפטרת בדין מפוטרת, שכן מעבר לעקרון לפיו עובד אינו יכול לטעון כי פוטר ולחילופין כי התפטר בדין מפוטר, הרי שאין זכר בסיכומי התובעת לטענה לפיה היה מקום לראותה כמתפטרת בדין מפוטרת. מכל מקום, ונוכח האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים. יחד עם זאת, ומגם העדויות שמטעם הנתבעת בכל הנוגע לנסיבות המדויקות של סיום יחסי העבודה לא היו עקביות וחד משמעיות, ועלה הרושם שהתובעת הביעה חוסר שביעות רצון מעבודתה ורצון לסיימה משך תקופת מה עובר ליום עבודתה האחרון, לא מצאנו לנכון לקבוע כי יש לחייב את התובעת לשלם לנתבעת תמורת הודעה מוקדמת. על כן נדחית גם טענת הקיזוז של הנתבעת בהקשר זה. 4. מה היה השכר ששולם לתובעת וכיצד חושב, ומה היה היקף עבודתה בפועל? א. אין חולק כי התובעת עבדה החל מחודש מאי 2000 עד לסוף חודש מאי 2009. עוד אין חולק כי לא היה שעון נוכחות במקום העבודה, והנתבעת לא נהלה רישום של שעות העבודה של התובעת, וגם לא נחתם חוזה בין הצדדים שממנו ניתן ללמוד אודות היקף עבודה מוסכם כלשהו. עיון בתלושי השכר מעלה כי נרשם שבסיס השכר הינו "שעתי" נרשמו מס' השעות שעבדה התובעת בכל חודש ומס' ימי העבודה, כמוכן עיון בהעתקי ההמחאות (נ/1) שבאמצעותן שולם שכר העבודה לתובעת מעלה כי שכרה של התובעת לא היה אחיד, ותומך במסקנה לפיה לתובעת שולם שכר שעתי. ב. לטענת התובעת היא עבדה במשרה מלאה מהשעה 07:30 ועד 16:00, 7 ימים בשבוע כאשר בימי שבת אף עבדה עד 18:00 ולפעמים עד 19:00 ורק בחודשים האחרונים, בשנת 2009 בלבד, קבלה יום מנוחה אחד בשבוע (יום ו'). לטענתה, שולם לה שכר על בסיס חודשי אשר נע בין 2800 ₪ עד 3,200 ₪ לחודש. מנגד טענה הנתבעת כי התובעת עבדה תמורת שכר שעתי, במשרה חלקית ולכל היותר עבדה 6 שעות ביום, ששה ימים בשבוע כאשר יום ו' היה יום מנוחתה השבועית בהיותה מוסלמית. בהינתן העובדה שהצדדים חלוקים באשר להיקף עבודתה של התובעת, כאשר לטענתה עבדה 7 ימים בשבוע ולטענת הנתבעת עבדה רק 6 ימים, הרי שלגבי מרביתה המכרעת של התקופה מושא התביעה, מוטל נטל ההוכחה על התובעת, להראות כי עבדה בהיקף הנטען על ידיה, אשר כאמור מוכחש על ידי הנתבעת. השינוי שהוחל לעניין העברת נטל הראיה אל כתפו של המעביד מקום בו לא ניהל רישום של ימי ושעות נוכחותו של העובד , מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר (אשר בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 26ב לחוק) - נכנס לתוקפו רק בחודש פברואר 2009, בעוד שבענייננו הודתה התובעת, לרבות בסיכומי בא כוחה, שבשנת 2009 כבר ניתן לה יום מנוחה שבועי. ג. גם בהקשר זה נציין, כי מצאנו חוסר עקביות בגרסאות שני הצדדים. התובעת, מצידה, טענה כאמור כי עבדה בכל ימות השבוע, וכי היתה עובדת הניקיון היחידה בחנות, ורק היא עסקה בנקיון. לעומת זאת, שתי עדות שהובאו מטעמה, שגם הן עבדו בחנות, סיפרו כי גם הן עסקו בניקיון. התובעת טענה כי יום העבודה בחנות החל בשעה 07:30 בכל ימות השבוע, בעוד ששתי העדות שהעידו מטעמה תמכו בעדותן בגרסת הנתבעת אשר שני עדיה מסרו כי החנות היתה נפתחת בשעה 08:00 בלבד, והעידו (עדות התובעת) כי נדרשו להגיע לחנות בשעה 08:00. בנסיבות אלה, והגם שכאמור עדויות עדי הנתבעת נפגמו בחוסר עקביות מסויים (בכל הנוגע, למשל, למתכונת הדיווח למנהל החשבונות אשר ערך את תלושי השכר (ראו סעיפים 13 14 לסיכומי ב"כ התובעת), הרי שאין בידינו לקבוע כי התובעת הוכיחה שעבדה משך 9 שנים 7 ימים בשבוע, ותביעתה להפרשי שכר בגין עבודה ביום המנוחה השבועית נדחית בזאת. 5. התביעה לפדיון חופשה -   א. לטענת התובעת, היא לא יצאה לחופשה שנתית כלל ועל הנתבעת לשלם לה פדיון חופשה, בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, עבור חופשה בלתי מנוצלת לפי מלוא המכסה החוקית - 80 ימים (18 יום בגין השנה השישית , 21 יום בעד השנה השביעית, 22 יום בעד השנה השמינית ו-23 יום בעד השנה התשיעית) בסך כולל של 14,000 ₪.  מאידך הנתבעת טענה כי לא נותרו לזכות התובעת ימי חופשה על פי דין מששולמו לה זכויותיה המלאות, מכל מקום התביעה לפדיון ימי חופשה מעבר ל- 3 שנות עבודתה האחרונות של התובעת התיישנה, וזכאותה כפופה להיקף משרתה החלקית. הנתבעת ביקשה לקבוע, כי יש לראות בפירוט רכיבי השכר המשולמים בתלושי השכר, כתחליף מספק לפנקס חופשה ולהוכחת ימי החופשה ששולמו לתובעת בפועל. ב. נטל ההוכחה, בכל הנוגע למתן חופשה בתשלום וניצול זכאות לחופשה בתשלום על ידי העובד, וכמו גם בנוגע ליתרת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעביד (ראו דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). בתי הדין פסקו, כי הרמת הנטל אינה מותנית, בהכרח, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה להם זכאי העובד גם על יסוד ראיות אחרות (ראו, למשל, ע"ע 1415/04 אברהם גולדה - גולדה שטיחים, מיום 10.1.05). בגדר האמור, ובהיעדר ראיה לסתור, יסתפק בית הדין גם בהצגתו של תלוש שכר, המהווה ראשית ראייה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע (ראו, דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר, מיום 1.5.96). ג. בענייננו, עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובעת מראה דיווח בדבר תשלום דמי חופשה בחלק מהחודשים, וגם רישום של ניצול חופשה ויתרת חופשה. התובעת, מצידה, טענה חזור וטעון, באופן מוחלט וגורף, כי לא קיבלה כלל חופשה בתשלום. בחקירתה הנגדית הסתבר שטענה נחרצת זו לא היתה מדויקת. משמנשאלה האם יתכן שבחודש אוגוסט 2008 עבדה כל החודש השיבה "כן. לא הייתי נעדרת. שבעה ימים הייתי עובדת". מאידך, כאשר עומתה עם נתונים לפיהם יצאה את הארץ ביום 25/07/08 ושבה ביום 02/08/08, השיבה "רק בשנה הזו יצאתי לחופש". בהמשך, אישרה כי כאשר אחותה התחתנה קיבלה חופשה של יום יומיים, כי כאשר אחיו של מנהל הנתבעת נפטר היתה החנות סגורה למספר ימים, וכי "יכול להיות מידי חודשיים הייתי מקבלת יום אחד של חופש". נציין כי הוברר בפנינו כי בתקופה שהחל מיום 25.07.08 עד 02.08.08 התובעת שהתה מחוץ לגבולות המדינה (הוצגה תעודה ממשטרת הגבולות) וכמו כן, עיון בתלושי השכר מעלה כי נרשם ניצול ימי חופשה בחודש 07/08 של 9 ימי חופשה ו- בחודש 08/08 שלושה ימי חופשה דבר התואם את הרישום לעיל. בנסיבות אלה, התקשינו לבסס על עדות התובעת ממצאים עובדתיים, ולא היה בעדותה כדי להפריך את הרישומים השפורטו בתלושי השכר. ד. עיון ברישומים שפורטו בתלושי השכר מראה כי הנתבעת פירטה ניצול של חופשה ותשלום דמי חופשה, אולם לא ניתן לראות רישום מסודר של צבירת הזכאות לחופשה מדי חודש. יחד עם זאת, עיון בדמי החופשה שקיבלה התובעת מראה שעולה מתלושי השכר מראה כי בשנת 2006 קיבלה התובעת חופשה בתשלום בשיעור שכר עבודה בגין 144 שעות עבודה, שבהתאם ליום העבודה של התובעת שמשכו 6 שעות מהוים 24 ימי עבודה וגם אם נצא מנקודת הנחה כי יום העבודה שלה היה בן 8 שעות יש לראותה כמי שקיבלה דמי חופשה בגין 18 ימי עבודה, אולם מאחר ומסיכום הרישומים בדבר ניצול חופשה בתלושים עולה כי ניצלה 14 ימי חופשה בלבד - זה היקף החופשה בתשלום שייקבע כי קיבלה. אשר לשנת 2007 - בשנה זו קיבלה התובעת חופשה בתשלום בשיעור שכר עבודה בגין 168 שעות עבודה, שבהתאם ליום העבודה של התובעת שמשכו 6 שעות מהוים 28 ימי עבודה וגם אם נצא מנקודת הנחה כי יום העבודה שלה היה בן 8 שעות יש לראותה כמי שקיבלה דמי חופשה בגין 21 ימי עבודה, אולם מאחר ומסיכום הרישומים בדבר ניצול חופשה בתלושים עולה כי ניצלה 22 ימי חופשה - זה היקף החופשה בתשלום שייקבע כי קיבלה. בשנת 2008 קיבלה התובעת חופשה בתשלום בשיעור שכר עבודה בגין 106 שעות עבודה, שבהתאם ליום העבודה של התובעת שמשכו 6 שעות מהוים 17.66 ימי עבודה וגם אם נצא מנקודת הנחה כי יום העבודה שלה היה בן 8 שעות יש לראותה כמי שקיבלה דמי חופשה בגין 13.25 ימי עבודה, אולם מאחר ומסיכום הרישומים בדבר ניצול חופשה בתלושים עולה כי ניצלה 18 ימי חופשה - יקבע כי קיבלה דמי חופשה בגין 17 ימים בלבד. בגין שנת 2009, שבמהלכה עבדה התובעת 5 חודשים בלבד, קיבלה התובעת חופשה בתשלום בשיעור שכר עבודה בגין 30 שעות עבודה, שבהתאם ליום העבודה של התובעת שמשכו 6 שעות מהוים 5 ימי עבודה ומסיכום הרישומים בדבר ניצול חופשה בתלושים עולה כי ניצלה 5 ימי חופשה, והמסקנה היא כי קיבלה חופשה בתשלום בגין 5 ימים. ה. היקף החופשה בתשלום לה היתה זכאית התובעת, בשים לב לויתקה, להוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית בדבר משכה של החופשה עומד, בכל הנוגע ל 4 שנות העבודה האחרונות שנתבעו כדלקמן - בגין שנת 2006, שהיתה שנת העבודה השישית של התובעת במקום העבודה - 18 ימים בהפחתת שני ימי מנוחה שבועית, דהיינו ל - 16 ימי חופשה בתשלום. בגין שנת 2007, שהיתה שנת העבודה השישית שלה - ל - 21 יום בהפחתת שלושה ימי מנוחה שבועית דהיינו ל - 18 ימי חופשה בתשלום. בגין שנת 2008 שהיתה שנת העבודה השמינית שלה - 22 ימים בהפחתת שלושה ימי מנוחה שבועית דהיינו ל - 19 ימי חופשה בתשלום. ובגין שנת 2009, שהיתה השנה התשיעית, ובה עבדה כאמור 5 חודשים, היתה התובעת זכאית ל - 8 ימי חופשה בתשלום. מהאמור לעיל במקובץ עולה כי בגין התקופה מושא התביעה קיבלה התובעת בחסר חופשה בתשלום בגין 3 ימי עבודה. נכון לחודש העבודה האחרון עמד שכרה השעתי של התובעת על 21 ₪, ושכרה היומי על 126 ₪, כך שהתובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 378 ₪.   6. התביעה לדמי הבראה - לטענת התובעת, במהלך שנות העסקתה בנתבעת לא שולמו לה כלל דמי הבראה. מנגד הכחישה הנתבעת טענתה זו של התובעת וטענה כי שלמה לה עבור דמי הבראה, תוך שהיא מפנה לרישומים בתלושי השכר, וציינה לחלופין כי במידה ויקבע אחרת יש לערוך את החישובים בהתאם לחלקיות משרתה. עיון בתלושי השכר אשר הופקו בגין התובעת, מראה כי בגין השנים 2008 ו- 2009 לא מופיע כלל תשלום דמי הבראה. קבענו לעיל כי התובעת לא הוכיחה שעבדה בהיקף משרה העולה על זה שבו מודה הנתבעת ואשר שוקף בתלושי השכר. חישוב של היקף המשרה של התובעת כעולה מתלושי השכר מראה שבשנת העבודה האחרונה עבדה בממוצע 141.3 שעות בחודש, ונקודת המוצא לפיה חודש עבודה מלא הוא בן 186 שעות עבודה, התוצאה היא שהיקף המשרה של התובעת עמד על 76%. בגין שנת העבודה האחרונה שלה (ממאי 2008 עד מאי 2009), היתה זכאית התובעת לדמי הבראה בגין 7 ימים ובסך של 2226 ₪, לו עבדה במשרה מלאה. בגין שנת העבודה שקדמה לה, (ממאי 2007 עד מאי 2008) הסכום וההיקף זהים. בהינתן קביעותינו לדבי היקף משרתה, התוצאה היא שבגין כל אחת משתי שנות העבודה האחרונות שלה היתהב התובעת זכאית לדמי הבראה בסך של 1692 ₪. ז. שכר חודש מאי 2009 - אין חולק כי התובעת לא קיבלה את שכר העבודה בגין חודש מאי 2009. לטענת הנתבעת, השכר בגין חודש מאי 2009 קוזז כנגד חוב של התובעת בגין הלוואה שקיבלה. אין בידינו לקבל טענתה זו של הנתבעת, אשר לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת מתן ההלוואה הנטענת. לא רק שלא הובאו כל ראיות למתן ההלואה, אלא שגרסת עדי הנתבעת בהקשר זה לא היתה עקבית. וכך, בעוד שמנהל הנתבעת ואחותו גב' אמנה העידו כי נתנו בעבר הלוואות לתובעת וכי הלוואות אלו קוזזו משכרה של התובעת (עמ' 36, שורה 4, עמ' 42 שורות 30-31) הרי שעיון בתלושי השכר מעלה כי אין זכר לקיזוזים מהשכר. וכן - בעוד שבעדותו של מנהל הנתבעת בפנינו, לעניין מועד מתן ההלוואה, אמר כי ההלוואה ניתנה לתובעת "הרבה אחורה" לפני מאי 2009 (עמ' 42, שורות 14-18) הרי שבתצהירו טען כי ההלוואה ניתנה לפני עזיבתה של התובעת ומשעומת עם חוסר העקביות האמור טען כי אינו זוכר. בנוסף, משנשאל מנהל הנתבעת מדוע לא רשם את סכום ההלוואה במכתבו לנתבעת ענה "את הכביסה המלוכלכת לא רוצה להוציא החוצה, אם אני אומר לך שהיא לא השקתה את הצמחייה וכל הצמחייה מתה, חוץ מזה את שואב האבק היא קילקלה, אני לא חיפשתי להתחשבן איתה אני התייחסתי אליה כמו משפחה" (ראו, עמ' 41 שורות 1-3), תשובה שלא הניחה את דעתנו כלל ועיקר. אשר על כן, ומשדחינו גם את טענת הקיזוז שנטענה על בסיס הדרישה לחיוב התובעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת את השכר בגין חודש מאי, אשר על פי תלוש השכר שהיא עצמה הפיקה עמד על סך של 3,108 ₪ במונחי נטו. מאחר ושוכנענו כי בין הצדדים ניטשו חילוקי דעות של ממש אשר לעצם זכאות התובעת לתשלום השכר בגין חודש זה, נוכח גישתה לפיה התובעת לא נתנה הודעה מוקדמת להתפטרותה (הגם שקבענו שלא עלה בידי הנתבעת להרים את נטל ההוכחה ברמה שתצדיק את ביצוע החיוב הכספי בפועל) אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד. 7. התביעה לתשלום בגין השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה - התובעת טענה כי בכל אחד מימי העבודה שלה היתה זקוקה לתחבורה כדי להגיע למקום העבודה וממנו, וביקשה לחייב את הנתבעת לשלם לה השתתפות בהוצאות הנסיעה בסך כולל של 49,938 ₪. לטענתה, הגיעה מידי יום עם אביה למקום העבודה ווהוא גם היה בא להסיעה בחזרה לביתה בסוף יום העבודה. הנתבעת הכחישה את זכאותה וטענה בכתב ההגנה המתוקן כי היא סיפקה לתובעת הסעה למקום עבודתה, אך התובעת העדיפה לא להשתמש בה. חובת השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה של העובד מעוגנת בצו ההרחבה, שהפנה להסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין האגף לאגוד מקצועי לבין לשכת התיאום ביום 12.8.87 "וכפי שיהיה מעת לעת" (פרק 13 לצו). בהתאם לסעיף 6 לצו ההרחבה "החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו." כאמור התובעת כעובדת על בסיס שכר שעתי הינה זכאית לקצובת נסיעה על פי חישוב תעריפי נסיעות בודדות (ימי נסיעה לעבודה) אך לא יותר משווי כרטיס "חופשי חודשי", ככל שקיים כזה. נאמר כבר כעת כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי העמידה לרשות התובעת הסעה. לתמיכה בטענתה זו של הנתבעת, הביאה היא למתן עדות את מר ראיק עלי סאלח, שנטען לכאורה כי היה מסיע את עובדי הנתבעת בגדרם התובעת. ברם - מחקירתו הנגדית עלה כי הועסק אצל הנתבעת באופן לא רציף כנהג חלוקה והסעות, ובעת הצורך סוכן חלוקה ומכירות, וכי חלו הפסקות ממושכות בעבודתו, וכי לעיתים גם נעדר לימים ארוכים מהכפר לצורכי העבודה. לא הובאו למתן עדות בהקשר זה עובדים אחרים של הנתבעת. נשאלת השאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח את העלות של הנסיעות שלה לעבודה וממנה. ניתן לראות כי התובעת כימתה את תביעתה באופן שאינו תואם את גרסתה שלה, תוך שהיא נמנעת מלקחת בחשבון את הימים בהם הודתה כי קיבלה מנוחה או חופשה בתשלום, וכן את ימי החג, והכל על בסיס התעריפים המקסימליים ליום עבודה זאת בהתאם לסעיף 2 לצווי הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בשנים הרלוונטיות. ברם, ההסכם וצו ההרחבה, כמו גם אלה שבאו בעקבותיהם ושהגדילו את שיעור החזר ההוצאות, קבעו כי הזכאות להחזר הוצאות תהיה לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, אם קיים כרטיס שכזה. התובעת לא הצהירה או העידה על נתון שיכולה היתה להציג בפני בית הדין בדבר העלויות של הנסיעה בתחבורה ציבורית. משכך, לא נותר לנו אלא לקבוע שלא הוכח רכיב תביעה זה, ולדחותו. 8. סוף דבר - מתוך כלל תביעתה של התובעת, שהועמדה על סך של כ - 180,000 ₪, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 378 ₪ בגין פדיון חופשה, סך של 3384 ₪ בגין דמי הבראה, וסך של 3,108 ₪ בגין שכר עבודה במונחי נטו בעבור חודש מאי 2009, חודש העבודה האחרון של התובעת. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/06/09 ועד לתשלום המלא בפועל. בהינתן ההפרש מרחיק הלכת בין הסך שנתבע לבין זה שהזכאות לו הוכחה, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. 9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. התפטרות