מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחיקת מילים מודפסות על צ'ק "למוטב בלבד": התובע, חלפן כספים העוסק גם בניכיון המחאות, הגיש בקשה לביצוע שטר בקשר להמחאה שמשכה הנתבעת לצד שלישי. בטרם ניתנה ההמחאה לצד השלישי מחקה הנתבעת את המילים "למוטב בלבד", חרף העובדה שעל ההמחאה הודפס באופן מודגש כי "אין לבצע שינוי בשיק, למעט שינוי תאריך או סכום". לטענת הנתבעת, על-פי תנאי ההתקשרות עם הצד השלישי, שבמסגרתם נמשכה ההמחאה, הוא לא הורשה לפרוע אותה, אלא היה עליו להפקידה בידי בא-כוחו שאמור היה לשמור עליה בנאמנות. מחיקת המלים "למוטב בלבד" הייתה משיקולים שהיו קשורים בתנאי ההתקשרות ובידיעה כי בשל האיסור לשנות את פרטי ההמחאה, ממילא לא ניתן יהיה להציגה לפירעון. המחלוקת היא אפוא, בשאלה, האם חלה חובה על הנתבעת לפרוע את ההמחאה בשל כך שהתובע אוחז כשורה בהמחאה, או שמא אינו בגדר אוחז כשורה. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי ההליכים ועיקרי העובדות על-פי גרסת כל אחד מהצדדים (1) עיקרי ההליכים 3. התובע עוסק בחלפנות כספים ובניכיון המחאות. ביום 22.3.2007 הגיש הוא אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה לביצוע שטר, אשר הוגשה נגד הנתבעת, חברה העוסקת בנדל"ן, בתיווך בעסקאות נדל"ן וביזמות (תיק הוצל"פ ירושלים 03-11898-07-1). הבקשה הוגשה בקשר להמחאה על סך 132,000 ₪ שמשכה הנתבעת ושמועד פירעונה היה 15.8.2006 (להלן - ההמחאה). על ההמחאה היו מודפסות המילים "למוטב בלבד" וכך גם ההוראה בה לבנק (הנמשך) היא לשלם לנפרע (למוטב), ריהד שָקר (במסמכים רשמיים נכתב שמו "ריאד שאכר" ולפיכך יכונה להלן - ריאד). שכן לשון ההמחאה היה: "שלמו לריהד שָקר" (בשונה מהמחאה שההוראה בה היא "לפקודת" המוטב). בנוסף לכך, על ההמחאה מודפסת הוראה שלפיה "אין לבצע שינוי בשיק, למעט שינוי תאריך או סכום". למרות זאת, אין מחלוקת על כך שהנתבעת, מושכת ההמחאה, מחקה את המילים "למוטב בלבד" וחתמה לצד מחיקה זו. 4. ביום 16.5.2007 הגישה הנתבעת אל לשכת ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע ההמחאה (ובקשה להגשתה באיחור) וכן בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל. בהתאם להחלטת הרשם מיום 24.5.2007 עוכבו הליכי ההוצאה לפועל, ועל-פי החלטתו מיום 31.7.2007 התקבלה התנגדות הנתבעת לבקשה לביצוע השטר והיא הורשתה להתגונן מפני הבקשה. 5. על-פי החלטה מיום 6.2.2008 (החלטת כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ), הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, כך שתחילה, ביום 27.3.2008, הוגש תצהיר מטעם הנתבעת, וביום 15.5.2008 הוגשו תצהירים מטעם התובע. הנתבעת הגישה את תצהירו של מנהל הנתבעת ובעליה, מר חיים אברהמי (להלן - אברהמי), והתובע הגיש תצהיר שלו ותצהיר של אחיו, מר מאמון ג'אבר (להלן - מאמון). ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 26.7.2011 (לפני כבוד השופט י' מילנוב, שהתביעה הועברה להמשך שמיעתה לפניו בחודש יוני 2009), ובמהלכה נחקרו המצהירים על תצהיריהם. סדר חקירת המצהירים היה שונה מסדר הגשת התצהירים, כך שתחילה העידו התובע ומאמון ורק לאחר מכן נחקר אברהמי מטעם הנתבעת. בהקשר זה ראינו להעיר, כי טענת התובע היא, שהוא אוחז כשורה בהמחאה, וזאת בהיעדר מחלוקת שבכל מקרה, התובע אוחז בהמחאה, אפילו אינו אוחז כשורה. על-פי סעיף 29(ב) בפקודת השטרות (נוסח חדש), חזקה היא שהאוחז בשטר אף אוחז בו כשורה. מכיוון שכך, נטל ההוכחה עובר אל הנתבע, אשר נדרש להוכיח כי לא התקיימו התנאים שלפיהם אוחז השטר אוחז בו כשורה. עם זאת, הוראה זו אף קובעת כי במקום שבו הוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, כי אז חובת ההוכחה מוחלפת ועל האוחז בשטר להוכיח כי השטר ניתן לו בתום לב ובעד ערך. לאור טענות הנתבע, לכאורה היה מקום לכך שסדר הבאת הראיות אמנם יהיה כך שתחילה תשמענה ראיות התובע ורך לאחר מכן תשמענה ראיות הנתבע, כפי שאמנם נשמעו. עניין זה יידון בהמשך הדברים, אולם ראיתי לנכון להעיר הערה זו כבר עתה, מאחר שלא מצאתי החלטה המשנה מן ההחלטה שניתנה עוד ביום 6.2.2008 באשר לסדר הבאת הראיות. 6. בתום ישיבת ההוכחות ולבקשת הצדדים, נקבע כי סיכומי טענותיהם יוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 12.4.2011 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 30.1.2012. (2) עיקרי העובדות גרסת הנתבעת וראיותיה 7. בתצהירו של אברהמי פורטו נסיבות מתן ההמחאה לריאד. כאמור שם, בחודש אפריל 2006 נוצר קשר בין אברהמי לבין ריאד בקשר לעסקאות לרכישת קרקעות באזור ירושלים. לטענת אברהמי, ריאד הציג את עצמו כבעל הקרקעות או כמי שבידיו ייפוי-כוח בלתי חוזר מבעלי קרקעות המאפשר לו למכור את הזכויות בהן. בין הצדדים התנהל משא ומתן בעניין קרקע מסוימת בשכונת בית חנינה בירושלים, שבעניינה הציג ריאד נסח של מרשם המקרקעין על שם בעלי הקרקע, שלטענתו היה מיופה כוחם, וכן תצהיר שעליו לכאורה, חתמו בפני נוטריון (נספח ג' של תצהירו של אברהמי. כל הנספחים שיוזכרו להלן, הם נספחי תצהירו של אברהמי). על סמך אותם מסמכים, מסר ריאד יפויי-כוח בלתי חוזר, להעברת הזכויות בקרקע אל הנתבעת (נספח ד'). לפי דברי אברהמי, מטרת ההתקשרות עם ריאד הייתה לאפשר לנתבעת לרכוש את הזכויות בקרקע ולמכור אותן לצד שלישי ובכך להרוויח את פער המחירים בין העסקאות. תפקידו של ריאד בעסקה, היה לדאוג לחלקו של המוכר בעסקה ולפעול להתקשרותו. בדיעבד, כפי שיובהר בהמשך הדברים, התברר לאברהמי כי כל המסמכים שהציג ריאד ושאת העתקיהם מסר לאברהמי, היו מזויפים. 8. ביום 10.5.2006 הודיע בא-כוח הקונה לבא-כוחה דאז של הנתבעת, כי עסקת רכישת הזכויות תוכל להתבצע, רק לאחר שהקרקע תירשם על-שם הנתבעת במרשם המקרקעין (נספח ה'). באותו יום (10.5.2006) וביום 15.5.2006 נחתמו הסכמות בין הנתבעת לבין ריאד וכן נמסרו לריאד חמש המחאות בסך כולל של 980,000 ₪, שאחת מהן היא ההמחאה הנדונה (על סך של 132,000 ₪). המחאות אלו היו כמתואר לעיל, כך שמצד אחד מופיעה בהן הוראה "שלמו לריאד" ומצד שני המילים "למוטב בלבד" נמחקו. לפי הסברו של אברהמי, הדבר נעשה כדי שריאד יוכל להציג את ההמחאות למוכרים ולשכנע אותם באשר לרצינות העסקה הנרקמת בין הצדדים. על-פי האמור באותן הסכמות שעליהן חתמו ריאד ואברהמי בשם הנתבעת (נספחים ו1 ו-ו2), ההמחאות, שפרטיהן צוינו באותן הסכמות, אמורות היו להישאר בנאמנות אצל עורך הדין שייצג את ריאד וזאת עד השלמת העסקה. לאחר השלמתה, היה על ריאד להחזיר את ההמחאות אל הנתבעת. באותן הסכמות, שעליהן כאמור, חתם גם ריאד, גם נאמר במפורש כי ההסכמה כאמור היא למרות העובדה שבהמחאות בוטלה ההוראה "למוטב בלבד". 9. מספר ימים לאחר חתימת ההסכמות בין ריאד לבין הנתבעת, התקשר אל אברהמי אדם שאותו תיאר כ"מישהו בעל מבטא ערבי" (פסקה 10 בתצהירו), שהציג את עצמו בתור חלפן כספים. בדיעבד התברר כי היה זה מאמון, אח של התובע. אותו מתקשר אמר לאברהמי כי הוא מחזיק בהמחאות של הנתבעת, שאותן קיבל מריאד ושאל אם הן "טובות". לפי דברי אברהמי, הוא מיהר להשיב כי מדובר בהמחאות שניתנו בנאמנות לריאד עד סיום העסקה, שאז יהיה על ריאד להשיבן וכי בכל מקרה אסור היה לריאד למסור את ההמחאות לאדם אחר וכי הן לא נועדו לפדיון. לדברי אברהמי, הוא הסביר לאותו מתקשר בפירוט, מה מהות העסקה ומה מטרת ההמחאות. 10. בינתיים נבדקה העסקה שנרקמה בין הנתבעת לבין ריאד בידי עורך-דין, אשר ביום 21.5.2007 קיבל מכתב מהאגף לנכסי נפקדים במשרד האוצר, שממנו עלה כי אלו שאותם הציג ריאד בתור בעלי הקרקע, נפטרו זה מכבר וכי כלל אינם בין החיים (נספח ח'). מיד לאחר שעובדה זו נודעה לאברהמי, ביום 22.5.2007, הוא הודיע לבנק על ביטול ההמחאות (נספחים ח1, ח2 ו-ח3. נספח ח3 מתייחס לביטול ההמחאה הנדונה). סמוך לאחר מכן, הוא פנה במכתב אל ריאד, שבו דרש ממנו להחזיר לאלתר את כל חמש ההמחאות (נספח ט'). בהמשך תצהירו מפרט אברהמי מדוע בשל תקלה בבנק ההמחאה סורבה מטעמי היעדר כיסוי מספיק (אכ"מ) ולא בשל כך שבוטלה. לטענתו, פעל להסדרת עניין זה והדבר תוקן בבנק בדיעבד (בעניין זה צורפו מספר מסמכים (נספח י'), אך נראה כי חסרים מסמכים מטעם הבנק המאשרים את התקלה הנטענת, ובכל מקרה, אין לכך רלוונטיות רבה). 11. עוד הוסיף אברהמי בתצהירו, כי ביוזמתו התקיימה פגישה בחודש יוני 2006, אשר נערכה במשרדו של עורך הדין שייצג את ריאד בעסקה, שבה נכחו ריאד והתובע. באותה פגישה, כך לטענת אברהמי, ניסה התובע ללחוץ עליו לשלם "משהו", אך אברהמי סירב. ריאד אף נשאל מדוע סחר בהמחאות, אך לא הייתה בפיו תשובה. לאור שיחת הטלפון הנזכרת בין התובע לבין אברהמי ולאור נוכחות השניים בפגישה הנזכרת, הניח אברהמי שהתובע מודע לעסקה שבגינה ניתנו ההמחאות ובכל מקרה, גם לריאד וגם לתובע הובהר כי עליהם להחזירן לאברהמי. ביום 30.8.2006 הגיש אברהמי תלונה במשטרה שבה התלונן על עבירות התרמית, הזיוף והגניבה שלטענתו נעברו כלפיו (נספח י"א). גרסת התובע 12. מטעם התובע הוגשו כאמור תצהיר שלו ושל אחיו, מאמון. לתצהירים אלו לא צורפו מסמכים כלשהם והראיה היחידה שהוגשה מטעם התובע הייתה ההמחאה (ת/1). תצהיריהם של התובע ושל מאמון זהים, למעט הבדל אחד והוא, שבתצהירו של התובע נאמר כי מאמון התקשר אל אברהמי בנוכחות התובע ששמע את תוכנה, ואילו מאמון הצהיר כי הוא זה שהתקשר ושוחח עם אברהמי בנוכחות התובע. 13. על-פי תצהיריהם של התובע ושל מאמון, ריאד הגיע אליהם אל המשרד יחד עם אדם בשם נאפד ג'ית, בעת ששניהם, התובע ומאמון, נכחו. ריאד ביקש לפרוע את ההמחאה ומאחר שהמילים "למוטב בלבד" נמחקו, לטענתם, ההמחאה הייתה סחירה. מאחר שההמחאה הייתה בסכום גבוה, ביקשו התובע ומאמון לוודא מראש שההמחאה תקינה ושניתן יהיה להפקידה בבנק ולקבל את תמורתה. מאמון התקשר אל בעליה של הנתבעת ושאל אם ההמחאה תקינה. לדבריו, בעל החברה, אברהמי, השיב כי ההמחאה "בסדר גמור" וכי אין כל בעיה להפקידה, שכן מדובר בחברה מכובדת וכי הבנק יכבד את ההמחאה שלה. על-פי טענת התובע ומאמון, אברהמי כלל לא אמר שמדובר בהמחאה שהוחזקה בנאמנות בידי ריאד, וטענתו שכך אמר היא "שקר וכזב". עוד טענו בתצהיריהם הזהים, כי כאמור, בעת שמאמון שוחח עם אברהמי, התובע היה לצדו ושמע את כל השיחה. 14. על-פי טענת התובע ומאמון, לאור הדברים שעל-פי טענתם אמר להם אברהמי, בתמורה להמחאה נתן התובע לריאד כסף מזומן במלוא הסכום הנקוב בהמחאה. ג. עיקרי טענות הצדדים 15. התובע טוען כי הוא זכאי למלוא סכום ההמחאה, בהיותו אוחז כשורה בה. במסגרת סיכום טענותיו, טען התובע כי יש לקבוע כי העובדות הן אלו העולות מתצהירו ומתצהירו של אחיו מאמון וכי הן לא נסתרו ואילו עובדות רבות אחרות, כך לטענתו, כלל אינן שנויות במחלוקת. ראוי להעיר כבר עתה, שדומה כי אין צורך לומר כי לא מיניה ולא מקצתיה. התובעים לא הביאו מטעמם אף לא ראיה אחת שהיה בה כדי לבסס טענה מטענותיהם העובדתיות או שהיה בה כדי לסתור את טענותיו של אברהמי. גם אין צריך לומר, כי הדבר האחרון שניתן לומר על העובדות שלגביהן טענו התובעים הוא, כי הן אינן שנויות במחלוקת. מכל מקום לטענת התובע, התקיימו כל התנאים שלפיהם הוא כאמור, אוחז כשורה בהמחאה. כך בין השאר הוכח - כך לטענתו - כי הוא אוחז בשטר בעד ערך וכי השטר תקין. כך גם מדובר בשטר שסחירותו לא הוגבלה, שכן לטענתו, בוטלה ההוראה שלפיה ההמחאה ניתנה "למוטב בלבד". בעניין זה הוסיף וטען, כי מאחר שאין מחלוקת על כך שאברהמי הוא זה שמחק הוראה זו, ממילא אין משמעות להוראה המודפסת על ההמחאה, שלפיה לא ניתן לשנות בה את פרטיה. עוד טען התובע, כי אין לקבל את טענות הנתבעת בעניין כשלון תמורה בעסקת היסוד וזאת מאחר שהשטר סוחר בטרם כישלון התמורה, ולאור הלכת גויסקי (ע"א 333/61, פ"ד ט"ז 595), התובע נעשה אוחז בשטר בעד ערך בטרם כלשון התמורה. התובע אף טען כי בכל מקרה, אברהמי ביטל את ההמחאות רק לאחר שסוחרו אליו וכך גם הגיש את תלונתו במשטרה רק זמן רב לאחר מכן. מכל מקום לטענתו, בעת השיחה עמו, לא הזהיר אברהמי את התובע כי מדובר בהמחאה שלא ניתן לפדותה. 16. הנתבעת טוענת, כי לא ניתן היה לסחר את ההמחאה ואף לא ניתן היה לפרוע אותה, מאחר שמחיקת המילים "למוטב בלבד" הייתה נעדרת תוקף. כך לאור נוסח ההמחאה, שבה נאמר "שלמו לריאד" וכך גם בשל ההוראה המודפסת עליה, שלפיה לא ניתן לשנות את פרטי ההמחאה. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי הוא אוחז בשטר בעד ערך, מאחר שלא הובאה כל ראייה לכך שנתן לריאד כסף תמורת ההמחאה. הנתבעת אף טענה, כי התובע אינו אוחז בהמחאה בתום לב, מאחר שאברהמי אמר לו בשיחת הטלפון כי לא ניתן לפרוע את ההמחאה. טענת התובע כי אברהמי אמר שאפשר להפקידה בבנק ולפרוע אותה אינה הגיונית, שהרי לאור העובדות שתוארו בתצהירו של אברהמי, אין כל היגיון בטענה שכך אברהמי אמר, בעוד שזמן קצר קודם לכן, נחתמו ההסכמות עם ריאד שלפיהן יהיה עליו להחזיר את ההמחאות עם השלמת העסקה, וכי אף נכתב במפורש באותן הסכמות, כי הן נקבעו למרות מחיקת המילים "למוטב בלבד". באשר לנטל ההוכחה, לטענת הנתבעת, כפי שנקבע בהחלטת הרשם (מיום 31.7.2007), נטל ההוכחה מוטל על התובע וזאת לאור הוראת סעיף 29(ב) בפקודת השטרות, הקובעת כי אם הוכח לכאורה, שסיחור ההמחאה נגוע במרמה או באי-חוקיות, כי אז נטל ההוכחה לכך שהאוחז בשטר אוחז בו בתמורה ובתום לב, מוטל עליו. ד. דיון והכרעה נטל ההוכחה 17. סעיף 29(ב) בפקודת השטרות קובעת כך: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". על-פי הוראה זו, ישנה חזקה לכאורה, שהאוחז בשטר הוא אוחז כשורה. לפיכך ככלל, במקום שהתובע, האוחז בשטר, טוען כי הוא אוחז כשורה, מוטל על הנתבע לשלול טענה זו של התובע ולהוכיח כי חרף אחיזת התובע בשטר, אין הוא אוחז בו כשורה. עם זאת, אם הוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, כי אז חל היפוך בנטל ההוכחה ובמקרה זה על התובע מוטל הנטל להוכיח כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד ערך. הגם שהוראת הסעיף מונה שורה של טענות הגנה אשר בהתקיימן חל כאמור, היפוך בנטל ההוכחה, ההלכה היא שהוראת סעיף 29(ב) בפקודה אינה מוגבלת לנסיבות המנויות בה וכי ישנו היפוך בנטל ההוכחה כל אימת שמושך ההמחאה מעלה טענת ההגנה כלפי הנפרע (ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 (1979), בפסקה 4; יואל זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית (התשמ"ג-1983), בעמ' 265-263 (להלן - זוסמן); שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, בעמ' 224 (להלן - לרנר)). 18. בענייננו, כפי שכבר נאמר לעיל (וכפי שאף קבע הרשם בהחלטה שלפיה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן), בפי הנתבעת טענת הגנה שאף הונחה תשתית של ראיות לכאורה לשם הוכחתה. לפיכך יש מקום להיפוך נטל ההוכחה. שתי טענות ההגנה העיקריות של הנתבעת כלפי הנפרע (ריאד), עניינן בכך שעל-פי לשון ההמחאה, לא יכול היה ריאד לסחר את ההמחאה וכי סיחורה היה בניגוד להתחייבותו להחזירה עם השלמת העסקה. כך גם טענה הנתבעת, שריאד קיבל את ההמחאות על סמך מצג שקרי שהציג לנתבעת בעניין עסקת המקרקעין שנרקמה. לפיכך תחילה על התובע להוכיח כי ניתנה תמורה בעד ההמחאה וכי הוא אוחז בה בתום לב, שאלו הם שני התנאים העיקריים לאחיזה כשורה בשטר (לרנר, שם). אחיזה כשורה 19. התנאים לאחיזה כשורה נקבעו בסעיף 28 בפקודת השטרות, ואלו הם: תקינות השטר ושלמותו לפי מראהו; אי הגבלת הסחירות בשטר; מתן ערך בעד השטר; סיחור השטר בתום-לב. די בכך שייקבע שהוכח כי אחד התנאים לא התקיים, כדי לשלול מהתובע מעמד של אוחז כשורה בהמחאה. תחילה נדון בשאלה אם ניתן ערך בעד השטר ואם היה זה בתום לב, ולאחר מכן נידרש אף לשאלה אם הוגבלה סחירותה של ההמחאה ואם הייתה תקינה לפי מראה ההמחאה. (1) מתן ערך בעד השטר 20. התובע ואחיו מאמון טענו כי לריאד ניתנה מלוא התמורה בעד ההמחאה. עם זאת, אין מחלוקת כי לא הובאה מטעמם כל ראייה לכך וכי על-פי עדויותיהם, אף אין ברשותם ראייה כלשהי כדי להוכיח שאמנם ניתן לריאד מלוא סכום ההמחאה, שכזכור היה בסך של 132,000 ₪. כך השיב התובע לשאלה, אם ברשותו ראיות כדי להוכיח שאמנם מלוא התמורה שולמה (עמ' 8 שורה 30 עד עמ' 9 שורה 3): "ש. אתה בסעיף 12 לתצהירך אומר שניכית לו את השיק ונתת לו כסף מזומן ובסעיף 6 לתצהירך אתה אומר שנתת בגין השיק תמורה מלאה. האם בתור חלפן, איפה התיעוד מתי נתת לו ואם יש איזה שהוא תיעוד, ונתת, כל אחד יכול להגיד נתתי, מה אתה אומר על זה. ת. אין לי. כך גם הייתה תשובתו של מאמון. השאלה שהוצגה לו הייתה: "יש לך תיעוד, מסמך על התמורה שניתנה עבור השיק", ועל כך השיב "לא" (עמ' 11 שורות 29-28). 21. המסקנה היא אפוא, כי התובע לא נתן לריאד כל תמורה בעד ההמחאה. אילו נתן תמורה, כי אז חזקה עליו שהייתה ברשותו ראיה לכך. אילו הייתה ברשותו ראייה לכך, כי אז חזקה עליו שלא היה מונע מבית המשפט ראיה כה מכרעת לטובתו. משלא הובאה כל ראיה שבכוחה להוכיח שהתובע נתן לריאד סך של 132,000 ₪, שזהו סכום נכבד ולא קטן, המסקנה היא כאמור, שלא ניתנה תמורה בעד ההמחאה. די במסקנה זו כדי לקבוע שהתובע אינו אוחז כשורה ולפיכך דין תביעתו להידחות. (2) סיחור השטר בתום-לב 22. למעלה מן הצורך נבקש להראות, כי בכל מקרה, אפילו היה מוכח כי התובע נתן תמורה בעד ההמחאה, הרי שבכל מקרה היה מקום לדחיית התביעה וזאת משלא עלה בידיו להוכיח שההמחאה סוחרה אליו בתום לב. לא רק שלא עלה בידי התובע להוכיח זאת, אלא שהוכח כי סיחור ההמחאה אל התובע היה שלא בתום לב. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבטרם פרע התובע את ההמחאה - אם אמנם פרע אותה - ובטרם נתן לריאד את תמורתה - אם אמנם נתן את תמורתה - שוחח מאמון בנוכחות התובע עם אברהמי, וביקש לברר עימו אם ההמחאה "טובה" ואם ניתן לפרוע אותה. המחלוקת היא באשר לתשובה שנתן אברהמי. בעוד מאמון והתובע טוענים כי אברהמי השיב שההמחאה תקינה לחלוטין, כי ניתנה בידי חברה מכובדת וכי אין כל מניעה לפרוע אותה, טען אברהמי שהבהיר לאדם שעימו שוחח, כי לא ניתן לפרוע את ההמחאה. כך גם הבהיר לתובע, שההמחאה ניתנה לריאד בנאמנות, ושאסור לפרוע אותה. 23. לאור המסמכים שהגיש אברהמי ולאור הגיונם של דברים, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שגרסתם של התובע ושל מאמון מופרכת בעוד שיש לקבל את גרסתו של אברהמי. על-פי המסמכים שעל תוכנם עמדנו לעיל (במסגרת פירוט גרסתו של אברהמי בתצהירו), ההמחאות ניתנו לריאד במהלך משא ומתן לעסקת מקרקעין, אשר אין מחלוקת כי בשלב שבו שוחח מאמון עם אברהמי, טרם יצאה אל הפועל. בדיעבד אף התברר כי דובר בהונאה מצד ריאד וכי העסקה בכל מקרה לא יכולה הייתה לצאת אל הפועל. על-פי ההסכמות שעליהן חתם ריאד, ההמחאות ניתנו לו מתוך כוונה להוכיח את רצינות העסקה מצד הנתבעת, ובעוד ריאד חתם על כך שהן תוחזקנה בנאמנות ותוחזרנה אל הנתבעת עם השלמת העסקה. בנסיבות אלו, שבהן אין מחלוקת על כך שאברהמי או הנתבעת לא קיבלו כל תמורה כנגד ההמחאות, שהרי העסקה לא יצאה אל הפועל, לא יכולה להיות כל סיבה לכך שאברהמי יסכים שמאן דהו יפרע את ההמחאות. לפיכך לא רק שגרסתו של אברהמי הגיונית יותר מזו של התובע ושל אחיו מאמון, אלא שגרסתם של התובע ומאמון לא יכולה להתקבל על הדעת. העובדה שהתובע תומך את דבריו בדברי מאמון ומאמון תומך את דבריו בדברי התובע, אינה מחזקת את הגרסה שמבקשים השניים להציג, בעודה נעדרת כל הגיון ועומדת בניגוד לשכל הישר. כך לאור האמור, וכך במיוחד משלא הציגו כל נימוק על שום מה יסכים אברהמי שהמחאה בסך של 132,000 ₪, תיפרע בידי זרים, בעוד שלא קיבל דבר תמורתה. 24. נמצא אפוא, שאין מחלוקת על כך שבטרם סוחרה ההמחאה אל התובע התקיימה שיחה בין אברהמי לבין מאמון בנוכחות התובע, שהצהיר כי שמע את תוכנה. כך גם לא יכולה להיות מחלוקת על כך שגרסת התובע ומאמון באשר לתוכן השיחה נעדרת כל היגיון ועומדת בניגוד לשכל הישר, בעוד שגרסתו של אברהמי באשר לתוכנה הגיונית ואף מתיישבת עם ראיות שהגיש. לפיכך המסקנה היא שהתובע ידע גם ידע כי לא ניתן לסחר את ההמחאה אליו ומשכך נעשה, הרי שפעל בחוסר תום-לב. (3) הגבלת סחירות השטר 25. לאור המסקנות שאליהן כאמור, הגענו, שלפיהן השטר לא סוחר לתובע כנגד תמורה ובתום לב, הרי שאין עוד צורך להידרש לשני התנאים הנוספים הדרושים להוכחת מעמדו של התובע בתור אוחז כשורה בהמחאה. למרות זאת ולמעלה מן הצורך, נבקש להראות כי אף שני התנאים הנוספים לא התקיימו, באשר ההמחאה לא עמדה בדרישת התקינות ואף לא בדרישה שסחירותה לא תוגבל. 26. הוראת סעיף 7(א) בפקודת השטרות קובעת כי "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם אך אין הוא סחיר". כך למשל, במקום שבו נאמר כי המחאה היא "למוטב בלבד", מוגבלת סחירותה של ההמחאה. לא ניתן להעביר המחאות שכך נכתב בהן ואף לא להקנות בהן זכויות לאחר (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(4) 498 (1994)). ההמחאה הנדונה כללה את המילים "למוטב בלבד", אשר מגבילות את סחירותה. אולם כאמור, כך הייתה ההמחאה המקורית, בעוד שבפועל, בטרם מסר אברהמי את ההמחאה לידי ריאד, הוא מחק את המילים המודפסות "למוטב בלבד" ולצד המחיקה, הטביע את חותמת הנתבעת וחתם בעצמו. עם זאת וכאמור לעיל, נוסח ההמחאה אינו כולל הוראה לבנק הנמשך לשלם לפקודתו של המוטב (למי שהמוטב יורה), אלא ההוראה היא "שלמו לריאד". בנוסף וכאמור לעיל, על ההמחאה מודפסת הוראה שלפיה "אין לבצע שינוי בשיק למעט שינוי תאריך או סכום". התובע טוען, כי בכך שאברהמי בשם הנתבעת ביטל את ההוראה "למוטב בלבד", גילה הוא את דעתו כי הכוונה היא שאין מדובר בהמחאה אשר ניתנה בה הוראה לשלם למוטב בלבד. מנגד טענה הנתבעת, כי מטרת מחיקת המילים "למוטב בלבד" הייתה רק לשם יצירת מצג למוכרי המקרקעין באשר לרצינות העסקה, וכי בכל מקרה דובר בהמחאה שלא נועדה להצגה לפירעון. לפיכך לטענתה, לא שונתה ההוראה על ההמחאה, שלפיה בכל מקרה המוטב היחיד היה ריאד וכי לאור ההוראה המודפסת, האוסרת על שינוי פרטי ההמחאה, אף לא היה תוקף למחיקת המילים "למוטב בלבד". 27. בפסק הדין בעניין ציטיאט שהוזכר לעיל, נדונה השאלה כיצד יש לפרש המחאה שבה יש סתירה לכאורה, כך שמצד אחד נאמר בה כי היא "למוטב בלבד" ומצד שני נכתב כי על הבנק הנמשך לשלם "לפקודת" המוטב, להבדיל מהוראה כי יש לשלם רק למוטב. דעת הרוב (ארבעה שופטים בראשות כבוד הנשיא מ' שמגר), הייתה כי ההמחאה אינה עבירה וכי לא ניתן להקנות בה זכויות לאחר. בית המשפט העדיף את המילים "למוטב בלבד", שנכתבו בכתב-ידו של מושך ההמחאה, על פני המילה "לפקודת" שהודפסה על ההמחאה. דעת המיעוט (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק) הייתה, כי המחאה זו עבירה וכי ניתן לסחר אותה, אך איבדה את הטהירות שלה ולכן הנסב אינו אוחז בה כשורה (ראו עוד: לרנר בעמ' 191-186). פסק-דין נוסף שבו נדונה שאלה זו היה ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פ"ד נה(4) 83 (2001). בפסק-דין זה אימץ כבוד הנשיא א' ברק את עמדת הרוב בעניין ציטיאט בקובעו כי "הן דעת הרוב והן דעת המיעוט שיקפו השקפות מקובלות בדיני מסמכים סחירים. במצב דברים זה, אמת או יציב - יציב עדיף. יש חשיבות לביטחון המשפטי וליציבות בדינים המסחריים" (יצחקי, בפסקה 3. לעמדה זו הצטרפו גם כבוד השופטים י' אנגלרד וד' דורנר). עוד קבע כבוד הנשיא ברק, כי במקום שבו יש לפרש את לשונה של ההמחאה בין צדדים קרובים כי אז היא תפורש על-פי לשונה ועל-פי נסיבות עריכתה. אולם אם יש צורך בפרשנות לשון המחאה בין צדדים רחוקים, כי אז יש לפרשה רק על-פי לשונה, בהתעלם מנסיבות עריכתה (שם). חשיבותן של הילכת ציטיאט ושל הלכת יצחקי שבאה בעקבותיה הן, כאמור בספרו של לרנר (בעמ' 190), בכך שהלכה זו "חורגת משיקים שנכתב עליהם 'למוטב בלבד', ויש לה השלכה על כלל השיקים שהמושך גילה את רצונו להגביל את סחרותם. פסק הדין סטה באופן ברור מהגישה שהייתה מקובלת קודם לכן ביחס לפרשנות שיקים. בעבר ... כל מקרה של דו-משמעות פורש לטובת הסחרות. פסק הדין בעניין ציטיאט מעניק לראשונה משקל מכריע לכוונת המושך, במגמה המוצהרת לקבוע כללי פרשנות אחידים לשטרות ולחוזים. פרשת יצחקי המשכיה בגישה זו וקבעה, כזכור, באשר לסתירה בין המונח 'לפקודה' לבין הכיתוב 'למוטב בלבד', כי יש לתת משקל מכריע לביטוי האחרון המבטא באופן ראוי את כוונת המושך". לפיכך כפי שנקבע בעניין יצחקי וכאמור בספרו של לרנר (בעמ' 191), "כאשר הדיון הוא בין צדדים רחוקים, כדוגמת הנסב מול המושך, פרשנות השיק תיעשה בהתאם לכתוב עליו ללא התחשבות בנסיבות חיצוניות" (שם). 28. לאור ההלכה האמורה, לכאורה היה מקום לפרש את ההמחאה הנדונה רק על-פי הכתוב בה, ללא התחשבות בנסיבות חיצוניות. אולם עיקרון זה הוא במקום שבו הנסב והמושך הם צדדים רחוקים נעדרי קשר כלשהו ביניהם. בנסיבות מעין אלו, שבהן באופן יזום מחק מושך ההמחאה את המילים "למוטב בלבד", ניתן היה לומר כי הכוונה אמנם הייתה לבטל את הגבלת סחירות ההמחאה ולפיכך אין מדובר בהמחאה שסיחורה הוגבל. למרות זאת, בענייננו, אין מקום למסקנה זו משני טעמים: ראשית, כאמור לעיל, הנסב שהוא התובע והמושך שזו הנתבעת, לא היו רחוקים באופן אמיתי בטרם סוחרה ההמחאה. שכן כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שקודם לסיחור ההמחאה, התקיימה בינים שיחת טלפון. באותה שיחה הובהר לתובע כי מדובר בהמחאה שסחירותה הוגבלה. בנסיבות אלו, בעת פרשנות לשון ההמחאה לא ניתן להתעלם מהנסיבות החיצוניות. שנית, ולכך עוד נידרש בהמשך הדברים, דובר בהמחאה שלא ניתן היה לשנותה ולא ניתן היה לבטל את ההוראה המודפסת עליה, שלפיה ההמחאה היא "למוטב בלבד". בשל ההוראה המפורשת שהודפסה על ההמחאה ולאור הסתירה בין ביטול ההוראה "למוטב בלבד" לבין ההוראה "שלמו לריאד", יש לומר כי דובר בהמחאה שלא ניתן לומר לגביה שסחירותה לא הוגבלה. המסקנה היא אפוא, שלאור הנסיבות המיוחדות שעליהן עמדנו, חרף העובדה שהנתבעת, מושכת ההמחאה, לכאורה גילתה את דעתה כי בכוונתה לבטל את ההוראה המגבילה את סחירות ההמחאה, בפועל היא לא עשתה כן ובכל מקרה, התובע ידע שסחירות ההמחאה הוגבלה. לפיכך המסקנה היא כי סחירות ההמחאה הוגבלה ועל-כן התובע אינו אוחז בה כשורה. (4) תקינות השטר על-פי מראהו 29. העובדות שעליהן עמדנו לעיל, שעניינן במראה של ההמחאה, אף הביאו לכך שאין לומר כי דובר בהמחאה שהייתה תקינה על-פי המראה שלה. שכן כאמור לעיל, נכתב בה באופן מפורש כי אין לבצע בה שינויים. כפי שהובהר בעניין זה בספרו של לרנר (עמ' 190-189), תכליתה של ההוראה המודפסת היא למנוע אפשרות של מחיקת המילים "למוטב בלבד". בשל התרחבות התופעה של מחיקת מילים אלו ולעתים אף על דרך של זיוף, הנחה בנק ישראל את הבנקים להוסיף את ההוראה המפורשת כי אין לבצע כל שינוי בהמחאות שעליהן מופיע הכיתוב "למוטב בלבד", למעט שינוי תאריך או סכום (הוראת המפקח על הבנקים מס' 431 בעניין הוראות ניהול בנקאי תקין). כפי שהבהיר זאת לרנר (שם) "הוראה זו אינה מאפשרת לבטל את הכיתוב 'למוטב בלבד', ומונעת זיופים דומים". 30. כמו שטענה הנתבעת, לאור ההוראה שהודפסה על ההמחאה, האוסרת לשנות את פרטיה, לא היה תוקף למחיקת המילים המודפסות "למוטב בלבד", אשר לטענתה עשתה כן רק לצורך יצירת מצג כלשהו לאלו שהוצגו בפניה בתור בעלי המקרקעין (שבדיעבד התברר כי אינם קיימים). מאחר שהתובע מעיד על עצמו כמי שעיסוקו הוא בניכיון המחאות, חזקה עליו שידע היטב כי אין כל משמעות למחיקת המילים "למוטב בלבד" וכי הדבר אינו אפשרי. בנסיבות אלו, שבהן חרף ההוראה האוסרת שינוי בפרטי ההמחאה מחקה הנתבעת את המילים "למוטב בלבד", יש לומר כי דובר בהמחאה שאינה תקינה לפי המראה שלה, או שלמצער, היה בה כדי לעורר חשש כי אינה תקינה. ה. סיכום ותוצאה 31. העולה מן האמור הוא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח אף לא תנאי אחד מארבעת התנאים שקיומם דרוש כדי שיהיה במעמד של אוחז כשורה בהמחאה. לא הוכח שניתנה תמורה בעד ההמחאה ואף נסתרה טענת התובע כי הוא אוחז בהמחאה בתום לב. כך גם נמצא כי דובר בהמחאה שסחירותה הוגבלה ושהמראה שלה לא היה תקין. לפיכך, התביעה נדחית. תיק הוצאה לפועל (ירושלים) 03-11898-07-1 ייסגר. התובע יישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת (אשר הייתה מיוצגת עד תום שמיעת ההוכחות) ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 25,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. שיקים