מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מורשה בהנהלת עסקים: לפני ערעורם של שלושת המערערים על החלטת כב' הרשמת (ד' וכסלר) מיום 15.1.97 בה נקבע כי המשיבות הוכיחו כנדרש כי כתב התביעה שהוגש בתיק העיקרי (ת"א 1449/96) הומצא כדין לשלושת המערערים בכך שנמסר לידיו של עו"ד בתורת "מורשה בהנהלת עסקים" כמובנו של מושג זה בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1984-, וזאת בהנחה, שאינה שנויה במחלוקת, כי שלושת המערערים הינם תושבי חוץ, המתגוררים דרך קבע מחוץ לישראל. אלה בקיצור נמרץ עיקרי העובדות הנדרשים לרקע הענין: ביום 2.7.96 הגישו המשיבות תביעה לבית משפט זה כנגד המערערים וגורמים נוספים לסעדים הצהרתיים שעניינם, בין היתר, בהצהרה לפיה מר אדמונד ספרא (להלן - מערער 1) היה והינו "בעל ענין" בחברת פי.בי. אחזקות בע"מ (להלן - חב' פי.בי.) והבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן - הבנק הבינלאומי) כמשמעות מושג זה בחוק ניירות ערך תש"ל1970-, וזאת החל משנת 1986, ולחילופין משנת 1990 ואילך; ואי לכך, הוא היה חייב ועדיין חייב בהיתר מאת נגיד בנק ישראל כבעל שליטה בחברות אלה וכי אין בידו היתר כזה; כן נתבקש סעד כנגד מערערים 2 ו3- לצוות עליהם להגיש לחב' פי.בי. ולבנק הבינלאומי הודעה בדבר היותם בעלי ענין בהתאם לדרישות חוק ניירות ערך ובדבר כל עיסקה שעשו כבעלי ענין, וכן נתבקש מינוי חוקר לחקור עסקאות בעלי ענין משנת 1986 ואילך. 3. שלושת המערערים הינם תושבי חוץ שאינם מתגוררים בישראל. המשיבות המציאו כתבי בי-דין לידיו של עו"ד , והוא החזירם למזכירות בית המשפט בציון ההסבר כי הוא אינו מוסמך לקבל כתבי בי-דין עבור המערערים או מי מהם. 4. המשיבות נמנעו מליזום הליך בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט במסגרת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובמקום זאת בחרו להסתמך על הוראות תקנה 482(א) לתקנות הדנה בהמצאה למורשה בהנהלת עסקים בטענה כי עו"ד הינו מורשה בהנהלת העסקים של שלושת המערערים, ומתקיימים במקרה זה היסודות הנדרשים על פי התקנה מכוחה רואים המצאה למורשה כאמור כהמצאה כדין. המערערים חלקו על תחולת התקנה בענין זה בטענה כי לא הוכחו יסודותיה, וכי לכן אין לראות בהמצאה לידי עו"ד משום המצאה כדין. לגישתם, ממילא לא נתגבשה סמכותו הבינלאומית של בית המשפט לגבי המערערים בתביעה זו, ואם מבקשים להטיל עליהם סמכות כזו בהיותם תושבים זרים, יש לנקוט בהליך של בקשה להיתר המצאה לחוץ לארץ, המחייב עמידה בתנאים מוקדמים שונים - הליך אשר לא ננקט עד כה. 5. המחלוקת הועברה להכרעת כבוד הרשמת והיא החליטה כי ההמצאה לעו"ד תקפה ותופסת לגבי מערער 1, ודחתה את טיעוניו בהקשר לכך. לעיקרי נימוקיה נחזור בהמשך. מאחר שבהחלטת הרשמת לא ניכללה התייחסות אופרטיבית לעניינם של מערערים 2 ו3-, הוגש על ידם ערעור על כך (בפני כב' השופט ד' חשין) ובהסכמת הצדדים נקבע כי החלטת הרשמת ביחס למערער 1 תחול גם על מערערים 2 ו3- ותיחשב כקובעת כי ההמצאה לעו"ד כמורשה להנהלת עסקים מטעם מערערים 2 ו3- נעשתה כדין ומחייבת אותם בהגשת כתב הגנה, ותינתן זכות ערעור על ההחלטה "המתוקנת" ברוח זו. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק-דין. בהסכמת הצדדים, אוחדו הערעורים של מערער 1 ומערערים 2 ו3- לצורך דיון והכרעה משותפים. 6. השאלות המחייבות מענה בהקשר להליך זה הן: (א) בהינתן העובדה כי שלושת המערערים הינם תושבי חוץ ומתגוררים מחוץ לישראל, האם לצורך המצאת כתבי בי-דין ניתן להחיל עליהם את הוראות תקנה 482(א) לתקנות, או שמא במקרה זה המסלול היחיד האפשרי הוא דרך הגשת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 500 לתקנות? (ב) באם אפשרית, בעקרון, החלה של הסדר המצאה למורשה בהנהלת עסקים בהתאם לתקנה 482 על תושבים זרים המתגוררים מחוץ לתחום השיפוט, האם הוכחו התנאים הנדרשים באותה תקנה לגבי כל אחד מהמערערים? שאלה זו מחייבת ראשית, התייחסות למהות התנאים שיש לקיימם במישור המשפטי-עקרוני. ובשלב שני - בחינה פרטנית, האם תנאים אלה הוכחו כיאות, בהתחשב באופי ההליך ומטרותיו. 7. גישתה של הרשמת בהחלטתה היא, בתמצית זו: (1) המצאה על פי תקנה 482(א) אפשרית לגבי תושבי חוץ שאינם מתגוררים בישראל. אם נתמלאו התנאים האמורים בתקנה, רואים את המצאת כתבי בי-דין למורשה בהנהלת עסק של הנתבע הזר כאילו הומצאה לידיו של הנתבע גופו בתוך תחום השיפוט. החלת תקנה 482(א) על נתבע זר אינה מעוררת שאלה של סמכות בינלאומית ואין לראות בה משום עקיפה של הצורך היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 500. (2) על פי ההלכה הפסוקה, יש לתת ליסודות תקנה 482(א) פרשנות מרחיבה וגמישה. בהסתמך על ההלכה הפסוקה, בחנה הרשמת ראשית, את היבט "אינטנסיביות הקשר" בין עו"ד לבין המערער 1, וזאת על יסוד מספר הנחות עובדתיות שביססה על ראיות שונות שהוצגו לה, מהן הסיקה כי תנאי זה מתקיים. כן החליטה כי מתקיים כאן היבט ה"נורמטיביות" בעטיו ניתן להסיק, כי עו"ד ימסור למערער 1 את דבר פתיחת ההליך נגדו ויעביר לידיו כתבי בי-דין, מה גם שלדבריה הוכח שיתוף פעולה של ממש ביניהם. עוד נקבע בהחלטה כי התובענה העיקרית נוגעת לענין מסחרי מובהק בהקשר לפעילות עיסקית בתחום הבנקאות ולכן מתמלא התנאי בדבר "תובענה בענין עסק", ונדחתה הטענה כי באין הוכחה על כך שמערער 1 שולט בבנק, לא נתמלא התנאי הנדרש בתקנה בדבר מעורבותו ב"הנהלת העסק" ובקיום מורשה מטעמו לצורך כך. הנימוק שניתן לכך הוא כי הדבר היה מביא למעגל שוטה - קרי: לא ניתן יהיה להמציא כתבי בי-דין כל עוד לא תוכח התשתית העובדתית של התובענה עצמה וזו תוצאה בלתי סבירה. כן נדחתה טענת המערערים בדבר העדר קבילות הראיות עליהן הסתמכה הרשמת בהחלטתה. 8. נתתי דעתי לטיעוניהם הנרחבים של הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי יש לקבל את ערעורם של שלושת המערערים ולבטל את החלטת הרשמת לפיה יש לראות בהמצאת כתבי בי-דין לידיו של עוה"ד בבחינת המצאה כדין בהתאם לתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. אלה עיקרי נימוקי: מהות ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים על פי תקנה 482(א) תקנה 482(א) מצויה בפרק "ההוראות הכלליות" שבפרק לב' לתקנות העוסק ב"המצאת כתבי בי-דין", והיא קובעת כדלקמן: "המצאה למורשה בהנהלת עסקים (א) היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתבי בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט". מושכלות ראשונים הם כי להמצאת כתבי בי-דין היבט כפול: לגבי נתבע שאינו מצוי בארץ, סמכות השיפוט מותנית בהמצאת כתבי בי-דין כדין, לאחר מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 500, ובכך קונה בית המשפט סמכות בינלאומית לגביו. באשר לנתבע המצוי בתחום הטריטוריאלי של סמכות השיפוט, נדרשת המצאת כתבי בי-דין במובן הטכני כדי לבסס סמכות פרסונלית של בית המשפט לגבי אותו הנתבע שבלעדיה הוא נעדר כח להפעיל את סמכותו ולדון בתביעה. באשר להיבט האחרון, הכלל הוא כי ככל שהדבר ניתן מבחינה מעשית, יש למסור את כתב בי-הדין לנמען באופן אישי. עם זאת, נקבעו אי אלו דרכים חלופיות שנועדו לאפשר המצאה או להקל על המצאה מקום שההמצאה האישית קשה או בלתי אפשרית. במסגרת ההוראות הכלליות הנוגעות להמצאה בדרכים חלופיות, קובעת תקנה 482(א) את האפשרות להמציא כתבי בי-דין למורשה בהנהלת עסק של הנתבע, המתנהל בתחום איזור השיפוט של בית המשפט, וזאת כאשר הנמען עצמו אינו גר באותו איזור שיפוט. המדובר הוא במצב שבו נחזה ה"מורשה" כידו הארוכה של הנמען, וכאשר המסירה לידיו מוחזקת כמסירה לנמען גופו. התחולה הטבעית של אמצעי מסירה חלופי זה מתייחסת למצב בו הנמען אינו מתגורר באיזור השיפוט המקומי בו הוגשה התובענה, אלא באיזור שיפוט אחר במדינה, ואילו עסקו מנוהל במקום הימצא בית המשפט הדן בתביעה. במצב זה, ניתן לבצע את ההמצאה למורשה להנהלת העסק ואין הכרח, בבחינת צורכי היעילות, לטרוח בהמצאה לנמען גופו במקום מגוריו, העשוי להיות מרוחק. היבט זה של התקנה 482(א) עניינו בהקלה ובייעול של סדרי המצאת כתבי בי-דין (השווה רע"א 39/89 GE נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762, 767). עם זאת, הוראות התקנה הורחבו על מנת שתחול גם על נתבע המתגורר מחוץ לישראל, במצב שבו הוא מנהל עסק בישראל ופועל מטעמו מנהל או מורשה. אם מוכחים יסודות עובדתיים אלה, לרבות היסוד כי התובענה דנה בעניינו של העסק, נוצרת הזיקה הנדרשת בין הנתבע הזר לבין סמכות השיפוט הישראלית, ובאמצעות המורשה המנהל את עיסקו של הנתבע בישראל רואים את הנתבע כאילו הוא עצמו קיבל לידיו את כתבי בי-הדין. במצב מעין זה משיגה ההמצאה למורשה לניהול העסק שתי מטרות בעת ובעונה אחת: מאחר שרואים את המסירה כאילו בוצעה לידי הנתבע ממש, מוקנית לבית המשפט סמכות בינלאומית לגביו, ואילו המסירה הטכנית מאפשרת הפעלה בפועל של סמכות בית המשפט לדון ולהכריע. המצאה כדין למורשה מייתרת את הצורך בבקשת היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 500, שהיה צורך להגישה אלמלא חלופת ההמצאה האמורה. לכאורה, וממבט ראשון בלבד, נראה כי אין קשר גומלין בין המצאה למורשה של נתבע זר על פי תקנה 482 לבין היתר המצאה לחו"ל על פי תקנה 500. מחשבה נוספת עשויה להוביל למסקנה בדבר קיום קשר והשלכה בין שני מסלולי המצאה אלה אשר נועדו לפרוש על נתבע זר את מרות השיפוט של בית משפט ישראלי הן במובן הבינלאומי והן במובן הפרסונלי. כיצד? הטלת מרות השיפוט הישראלית על נתבע זר באמצעות הזמנתו בחו"ל מלווית בזהירות וברגישות מיוחדת. עניינה בהפעלת ריבונות של ישראל בתוך תחומי מדינה אחרת, ומטבע הדברים אקט מעין זה צריך להיעשות בדרך מבוקרת, בהיבט הקשור ביחסים הבינמדינתיים. יתר על כן, הזמנתו של נתבע זר להתדיין בישראל מחייבת זהירות גם כדי למנוע הטרחתו להליכי סרק שאין בהם ממש. מכאן, ששיקולים בינמדינתיים ופרסונליים לבעל הדין משמשים כאן בערבוביה. ואכן בדונו בבקשה להיתר המצאה לחו"ל על פי תקנה 500 על בית המשפט להשתכנע בקיומם של שני אלה: (1) כי הוא מאמין שיש לתובע עילת תביעה טובה כנגד הנתבע (תקנה 501(א) לתקנות סדר הדין). (2) עניינה של התביעה נכנס לגדר אחת החלופות המפורטות בתקנה 500, המצביעות על זיקה מיוחדת לסמכות השיפוט הישראלית. התנאי הראשון מחייב אישור בתצהיר בדבר נכונות עיקרי העובדות המהוות את עילת התביעה, ועל התובע לשכנע את בית המשפט בקיום שאלה רצינית שיש לדון בה. אמנם, בית המשפט לא יכנס לעומקו של ענין אך "אם לא ישוכנע כי יש לתובע עילת תביעה הראויה להתברר, לא ישתמש בשיקול דעתו לטובת התובע ולא יטריד את הנתבע להתדיין בארץ" (זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 7), עמ' 248). יתר על כן, המצאת כתב תביעה לנתבע בחו"ל הינה ביטוי להטלת מרות השיפוט הישראלי על נתבע מחוץ לתחום השיפוט, ולכן ברור כי המקרים בהם ניתן להטריח תושב חוץ להתדיין בישראל הם מוגדרים ומפורטים בדווקנות. לעולם אין זכות מוקנית לקבלת היתר המצאה לחו"ל והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, ובמקרה של ספק לא יותר הדבר מאחר "שבאמצעות התקנה מוארכת זרועו של השיפוט הישראלי מעבר לגבולותיו הטבעיים" (זוסמן, שם, עמ' 241). נכון הוא כי כאשר נתבע מתגורר מחוץ לישראל אך מנהל עסק בישראל, ניתן להמציא לו כתבי בי-דין באמצעות מורשה להנהלת עסקים באופן המייתר את הצורך במתן היתר המצאה לחו"ל. רואים אז מהבחינה המושגית את ההמצאה למורשה כאילו היתה המצאה לנתבע גופו, מכוח העובדה כי הוא מנהל עסק בישראל. אולם כל זאת לענין עצם אקט ההמצאה. התוצאה מאקט כזה היא כי הנתבע הזר ממילא מכפיף עצמו שלא מרצונו לסמכות בית המשפט בישראל, על כל ההשלכות הנובעות מכך מבחינתו - הדרישה להיערכות מתאימה למשפט, לעמידה בעלויות מיוחדות הנובעות מהיותו מרוחק פיסית מתחום השיפוט, נשיאה בטרדה פיסית משמעותית של נסיעות לתחום השיפוט וכל כיוצא באלה. תוצאות אלה נגרמות, מאליהן מבלי שהתובע, המבקש לכרוך את הנתבע בסמכות השיפוט, עבר את המשוכות שהוא חייב לעוברן כשהוא נזקק להיתר המצאה לחו"ל. הרציונל לכך הוא כי מי שמנהל עסק בישראל, ומוגשת נגדו תביעה בענין העסק בישראל, צריך לצפות ככל ישראלי, שהוא עלול להידרש להתדיינות בנושא העסק בערכאות מקומיות, ומבחינה זו מתקיימת זיקה ישירה בין עניינו לבין סמכות השיפוט הישראלית. על כלל זה אין עוררין. יחד עם זאת, בנסיבות כאלה, העובדה כי נתבע זר המנהל עסק בישראל מוטרד ממקום מושבו מעבר לים לבית משפט ישראלי מצדיקה ומחייבת בחינה מדוקדקת של השאלה האם באמת הוא מנהל עסק בישראל והאם אמנם האדם שלידו מבקשים למסור את כתבי בי-הדין הוא אכן מורשה העוסק "אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק... באותו איזור שיפוט", כלשון התקנה. רק אם מתמלאים כל תנאי התקנה קמה הזכות להמצאה חלופית למורשה. זאת יש לבחון בקפדנות מאחר שמדובר בנתבע זר המוטרח למשפט ממגוריו מעבר לים. כאן ראוי להבחין בין שני היבטים בפרשנות תחולתה של תקנה 482(א): האחד: מתייחס לשאלה מהי מידת ההקפדה שבה יש לעמוד על הוכחתו של כל יסוד ויסוד עובדתי הנזכר בתקנה, קרי: (1) קיום תובענה בענין עסק (2) המצאה למורשה (3) העוסק אותה שעה (4) בעצמו (5) מטעם האדם (6) בהנהלת העסק (7) באותו איזור שיפוט (8) מגורי הנתבע מחוץ לתחום השיפוט השני: איזה תוכן יש לייחס לכל יסוד ויסוד הטעון הוכחה: האם יש לפרשו בדווקנות, על פי תוויות משפטיות פורמליות מוכרות, או שמא יש לנהוג פרשנות מרחיבה, ליברלית, המקלה על הזדקקות לאמצעי ההמצאה החילופית הזו. על רקע המטרות שהתקנה 482(א) נועדה להשיג, ובשים לב ליחס בינה לבין תקנה 500 בדבר היתר המצאה לחו"ל, ונוכח העובדה כי החלתה מביאה למצב שבו מוטרח נתבע זר לבית משפט ישראלי, נראה לי כי חובה על בית המשפט הבוחן אם נתקיימו תנאי ההמצאה לשים לבו לכך שכל אחד מיסודות התקנה יוכחו כדבעי - בין אם בדרך השגת הסכמת הצדדים לכך ובין באמצעות בחינת ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסבר את האוזן לגבי תנאים שלא הוסכם עליהם. שאם לא כן, עלול להיגרם מצב שבו תישמט ההצדקה לייחס המצאה ל"מורשה" כאילו היתה המצאה לנתבע גופו, כאשר מנגד התובע פטור ממעבר על משוכות תקנה 500, המאזנת באיזון עדין את עניינו של התובע המקומי כנגד עניינו של הנתבע הזר. שאם לא כן, עניינו של הנתבע הזר עלול להיפגע, ויחד עמו, עלולה להיפגע גם יוקרתה של מערכת השיפוט הישראלית המחוייבת בזהירות ובאיפוק בפורשה את מרותה על תושבים מעבר לים. ואכן, אומר בית המשפט בפרשת GE נ' מגדל חברה לביטוח, שם, בעמ' 768, בהקשר להמצאה למורשה בהנהלת עסקים: "שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיבים העושים את ההמצאה בת-פועל על פי התקנות". גישה זו איננה עומדת בסתירה לנטיית ההלכה הפסוקה לפרש בהרחבה ובאורח בלתי פורמלי, את היסודות השונים הנדרשים בהוכחה על פי תקנה 482(א), על רקע המציאות הכלכלית-עסקית הארצית והבינלאומית. ואכן, בענין רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלאב מדיטרנה (ישראל) בע"מ (תקדין-עליון כרך 94(3) תשנ"ד-תשנ"ה 1994 עמ' 409) הדגיש בית המשפט את הצורך בפרשנות רחבה של יסודות התקנה. כך, למשל, נפסק כי את המונח "מורשה" אין לפרש, בהכרח, במשמעות "שלוח" על פי דיני השליחות, אלא המבחן הוא "קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו". בשאלת דרגת האינטנסיביות של הקשר יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. שנית, על מנת להחליט אם ההמצאה הינה אפקטיבית, אין להסתמך על כך שבפועל הגיעה הידיעה על דבר ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע אלא יש לבחון את הדבר מנקודת מבט נורמטיבית. דהיינו: המבחן הוא האם סוג הקשר בין המורשה לנתבע הוא כזה המאפשר להניח במובן הנורמטיבי כי המצאה לידי המורשה היא בבחינת המצאה לנתבע גופו. ולבסוף, המונח "תובענה בענין עסק" גם הוא נתון לפרשנות רחבה, למשל - התקשרות מסחרית לרכישת שירותי נופש שבעקבותיה ניזוק רוכש השירותים נמצאה כעונה על הגדרה זו (ראה גם GE נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, שם). יוצא איפוא: (א) קיום כל יסודותיה של התקנה 482(א) טעון הוכחה, ועל בית המשפט להשתכנע כי כל מרכיבי התקנה נתקיימו. (ב) כיאה להליך ביניים, כמות ההוכחה הנדרשת להוכחת היסודות הללו ומשקלה, צריכים להיות תואמים למטרה אותה נועד ההליך להשיג, ומטבע הדברים, הנטל הוא מופחת בהשוואה לנטל המקובל לצורך הוכחת העילה בהליך העיקרי. (ג) בהינתן הצורך בהוכחת כל יסודות התקנה, התוכן הניצק לאותם יסודות הנדרשים בהוכחה הוא גמיש במידה רבה ומותאם לנסיבות. עד כאן, למהותה המשפטית של חלופת ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים. ומכאן לשאלה האם עמדו המשיבות בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את התקיימותם של יסודות התקנה 482(א) בהקשר לשלושת המערערים בענין זה. הראיות: כדי להיכנס למסגרת תקנה 482(א) היה על המשיבות להביא, ולו הוכחה לכאורה, ברמה הנדרשת בהליך ביניים, להתקיימותם של תנאי התקנה ביחס לשלושת המערערים; היה עליהן לבסס לכאורה את קיומם של האלמנטים הבאים: (1) תובענה בענין עסק. (2) כנגד אדם שאינו מתגורר בתחום השיפוט של בית המשפט. (3) הכתב הומצא למורשה של הנמען. (4) העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנמען בהנהלת העסק באותו איזור שיפוט. בחינת שני היסודות הראשונים ניתנת להיעשות ביחס לשלושת המערערים יחדיו. בחינת היסודות (3) ו-(4) מחייבת פיצול הדיון בין מערער 1 למערערים 2 ו3- ודיון באשר אליהם במובחן זה מזה. אשר ליסודות (1) ו-(2), אני נכונה להניח כי שניהם מתקיימים לגבי שלושת המערערים. יסוד (2) אינו שנוי במחלוקת, שכן שלושת המערערים אינם מתגוררים בישראל. אשר ליסוד (1), ניתן לומר, שוב לגבי שלושת המערערים, כי תובענה שעניינה לברר את מהות השליטה של המערערים בעסקי הבנק ובעסקי חב' פי.בי. נכנסת בגדר "תובענה בענין עסק", הקשורה לעסקי הבנק והחברה. הפרשנות המרחיבה של יסודות התקנה בהלכה הפסוקה, מאפשרת לומר כי תביעה המבקשת לקבוע מיהו בעל השליטה האמיתי בבנק ובפי.בי. הינה תביעה בענין "עסק", ובמובן זה, היסוד האמור מתקיים בענייננו. הקושי ההוכחתי שהמשיבות נתקלות בו מתייחס להוכחת יסודות (3) ו-(4). כאן עולות מספר שאלות מרכזיות: (א) האם "העסק" - קרי: הבנק וחב' פי.בי. הוא "עסקם" של המערערים או מי מהם; (ב) אם כן, האם המערערים או מי מהם מנהלים אותו. (ג) האם עו"ד הוא מורשה של המערערים או מי מהם "העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם, בהנהלת העסק". רק תשובה חיובית לשלושת השאלות האמורות במצטבר תמלא אחר הנדרש לצורך החלת תקנה 482(א). התייחסות לשאלות מחייבת אבחנה בין מערער 1 למערערים 2 ו3-. לפני שאכנס לגופם של דברים אעיר את ההערות הכלליות הבאות: (א) המשיבות מבקשות להוכיח כי ה"עסק" של הבנק ופי.בי. הוא עיסקם של שלושת המערערים; כי המערער 1 הוא למעשה השולט בהם, בעוד המערערים 2 ו3- הם השולטים רק בבחינת מצג חיצוני; וכי עו"ד הינו מורשה מטעם שלושתם להנהלת העסק בתאגידים הללו. המערערים כפרו בטענות המשיבות כי הם מנהלים את עסקי הבנק והחברה, וכי עו"ד מורשה מטעמם ב"הנהלת העסק". והנה, המשיבות נמנעו מלעשות את הדבר המובן מאליו שהיה מצופה מהם לעשות, קרי: להזמין את עו"ד , המוחזק על ידן כ"מורשה" ב"הנהלת העסק" ליתן עדות ולהיחקר בכל השאלות הטעונות הוכחה. זאת, אף שניתנה לב"כ המשיבות מלוא ההזדמנות לכך (ראה דיון מיום 16/10/96 בפני הרשמת). כן לא הזמינו המשיבות עדים אחרים כלשהם אשר עשויים היו להאיר בדרך ישירה את השאלות העובדתיות השונות השנויות במחלוקת. במקום זאת, ניסו המשיבות להסתמך על קטעי דברים פזורים שנלקחו מאמירות כאלה ואחרות של עו"ד וב"כ מערער 1 בהליכים אחרים, ולבנות על יסודם תילי תילים של מסקנות וממצאים. שיטה זו - קשייה בצידה, וכאן עקב אכילס במערך ההוכחה של המשיבות. בסופו של דבר, לא השכילו לבסס את התקיימות היסודות של התקנה 482(א) לגבי שלושת המערערים, וזאת גם בהינתן הפרשנות המרחיבה והגמישה הנוהגת בענין תוכנם של היסודות השונים. (ב) מבין חומר הראיות שהוגש על ידי המשיבות מצויים קטעי פרוטוקולים ובהם דברים שאמר עוה"ד בחקירתו על תצהיר שהוגש על ידו בהליך אחר. כן הוגש התצהיר עצמו. עלתה, ובצדק, טענה מפי המערערים כי גם אם חומר זה קביל לגבי עצם האמירות שנאמרו במהלך דיון משפטי, אין הן בבחינת ראייה לאמיתות הדברים, בלא שנותן האמירות הוזמן להיחקר בהליך הנוכחי. על נכונות גישה זו קשה לחלוק, ונראה כי גם ב"כ המשיבות אינו חולק על כך. מכל מקום, אפילו היו דברים שהובאו ראייה לאמיתותם, גם אז הייתי מייחסת להם משקל אפסי, בהינתן נסיבות בהן ניתן וראוי להזמין את נותן האמירות להיחקר ישירות ולהגיב באשר לשאלות שבמחלוקת. אי לכך, מצטמצם עוד יותר היקפו וטיבו של חומר הראיות שהוגש לצורך הוכחת תנאי התקנה. (ג) אפילו אילו ניתן היה להתייחס לקטעי הפרוטוקולים כראיות לגופם של דברים, גם אז קשה היה למצוא בהם בסיס מספיק להוכחת תנאי התקנה. ומכאן לפרטי הענין: מערער 1 נראה לי כי חומר הראיות שהוגש אין בכוחו לבסס את דרישת התקנה 482(א) לפיה, לכאורה, מערער 1 הינו בבחינת מי שמנהל עסק בישראל, וכי עו"ד מורשה מטעמו כיום להנהלתו של אותו עסק. השאלה אם למערער 1 מעורבות בעסקי הבנק ופי.בי. היא השאלה שהתביעה מעמידה להכרעה עיקרית. מצויות "ראיות" אשר לכאורה שוללות הנחה כזו: בכתב ההגנה שהוגש בתביעה העיקרית מטעם פי.בי נאמר בסעיף 13 כי בעלי השליטה בפי.בי מסוף שנת 90' ועד היום הם מערערים 2 ו3-, ואילו מערער 1 מעולם לא שלט בפי.בי. ולא היתה לו היכולת לכוון את פעילותה. ראה גם סעיף 9 לאותו כתב טענות. בכתב ההגנה מטעם הבנק נטען כי המערער 1 איננו ומעולם לא היה בעל שליטה או בעל ענין בבנק. בתצהירו של עוה"ד מיום 12/3/96 שהוגש בהליך אחר הוא אומר במפורש כי "מר אדמונד ספרא אינו מנהל עסקים בישראל; הוא אינו נושא משרה ואינו מכהן בכהונה כלשהי בעסקים או בתאגידים בישראל" (סעיף 3 לתצהיר). מאחר ועוה"ד לא נקרא להעיד על ידי המשיבות בהקשר לדברים אלה, ואילו התצהיר הוצג כך כראיה על ידם, עומד נתון זה, לכאורה, בלתי מעורער. עיינתי בדברי עוה"ד בחקירה הנגדית על תצהירו מיום 31/3/96 במסגרת ההליך האחר ולא מצאתי בהם ההתייחסות למידת מעורבותו של מערער 1 בעסקי פי.בי. והבנק. נכון הוא כי הוא אומר שהוא משוחח עם המערער טלפונית בנושאים שונים, אך דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו (ראה עמ' 125 לפרוטוקול, נספח ה' לתגובת המשיבות בפני כב' הרשמת). לא ברורים גם פרטי הפרשה והתקופה הרלבנטית אליהם מתייחסים הדברים בתצהיר. גם בסיכומי עוה"ד גולדנברג באותו הליך מיום 13/5/96 (נספח ב' לתגובת המשיבות) אין דבר וענין לגבי מעורבות מערער 1 בהנהלת התאגידים. יוצא, איפוא, כי אין נקודת אחיזה, אף לכאורית, כי מדובר ב"עסק" שהמערער 1 מנהלו או שותף בהנהלתו. יתר על כן: נכון הוא כי מהחומר שהוצג, חרף חלקיותו, מתקבל הרושם כי עוה"ד מצוי בקשר קרוב עם מערער 1, ככל הנראה בענייני עסקים. הדבר משתמע מעדותו על תצהירו בהליך האחר, לפיה הוא מקיים שיחות טלפון שכיחות עמו, ואולי אף מעצם הגשת התצהיר על ידו מטעמם של שלושת האחים. לכך ניתן להוסיף גם את הפרטים העולים מתצהירו של עוה"ד שרף לפיהם כאשר בוצעה מסירת כתבי בי-דין בהליך האחר לידיו של מערער 1 אמר "מדוע אינכם מוסרים לנציג שלי בישראל ?". יתר על כן, במכתבו של עוה"ד לבית המשפט המחוזי בת"א מיום 27/12/95 (נספח ו' לתגובת המשיבות) הוא כותב, בין היתר, כי עמד בקשר טלפוני עם המערער 1 בהקשר לענין קבלת כתבי בי-דין וזה האחרון מסר שהוא אינו מייפה את כוחו של עוה"ד לקבל כתבי בי-דין. אולם בכל אלה אין אף ראיה ראשונית בדבר מעורבותו העיסקית של המערער בשני התאגידים; גם אם נסיק כי קיים "קשר אינטנסיבי" בין עוה"ד למערער - השאלה הנשאלת היא, "קשר אינטנסיבי" באיזה הקשר? בהעדר הוכחה ישירה, ולו חלקית וראשונית, אין מנוס אלא לומר כי לא הוכח לכאורה שהמערער שותף כיום בהנהלת עסקי הבנק וחב' פי.בי, ולא הוכח כי קשריו עם עוה"ד - ויהיו אמיצים ככל שיהיו - מתייחסים, נוגעים ונובעים ממעורבות עיסקית זו. ממילא, חלק מהתנאים הנדרשים לתחולת תקנה 482(א) לא נתקיימו בהקשר למערער 1, ולכן לא ניתן להפעיל לגביו את אמצעי ההמצאה לידי מורשה בהנהלת העסק. מערערים 2 ו3- אמת הדבר כי החלטת הרשמת אינה כוללת ממצאים עובדתיים ברורים בעניינם של מערערים אלה. אולם הוסכם על הצדדים במסגרת פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ד' חשין כי ההחלטה תחול גם עליהם, ותעמוד לערעור לצורך בחינת תוקפה. גם אם החלטת הרשמת לא קבעה ממצאים ישירים בעניינם של המערערים הללו, הרי מאחר שלא נחקרו עדים והממצאים נקבעים על יסוד חומר בכתב בלבד, יכולה ערכאת ערעור לבחון חומר זה ולהסיק מסקנות ממנו. האם הוכחו, לכאורה, היסודות הנותרים של התקנה 482(א) בהתייחס למערערים 2 ו3-? (א) האם מדובר ב"עסק" שהמערערים 2 ו3- שותפים לו? התשובה המתבקשת לכך היא חיובית. נראה כי אין חולק כי מערערים 2 ו3- הם בעלי השליטה בפי.בי, גם אם אינם נושאי משרה בה (ראה כתב הגנה של פי.בי. סעיפים 9 ו13-). בכתב ההגנה מטעם הבנק נאמר כי מערערים 2 ו3- הינם בעלי השליטה בבנק מסוף שנת 1990 אף כי אינם נושאי משרה בו (סעיפים ג' ו-ד' בעמ' 3 לכתב ההגנה). בתצהיר עוה"ד ניתן חיזוק לכך (סעיף 5). כן הוגש היתר בנק ישראל שניתן לשני המערערים לצורך רכישת שליטה בפי.בי. ובבנק הבינלאומי מיום 8/11/90 וכן אישור המפקח על הבנקים להחזקת אמצעים אלה מיום 6/11/91. מנתונים אלה ניתן להסיק כי המערערים 2 ו3- שותפים בעסקי הבנק וחב' פי.בי. (ב) האם הוכח כי עוה"ד "מורשה" מטעם מערערים אלה בהנהלת עסקי הבנק וחב' פי.בי? שאלה ראשונה בהקשר זה היא - האם אחזקת אמצעי השליטה כמוה כשותפות בהנהלת העסק במובן התקנה 482 (א). בהתאם לקו הנקוט בפסיקה בנושא זה, אין להיזקק בהקשר זה לתכנים הפורמליים הלקוחים מתחום דיני התאגידים או מסגרות משפטיות אחרות. בפרשנות רחבה וליברלית שהוצעה על ידי ההלכה הפסוקה ניתן לומר כי בעל השליטה בתאגיד בנקאי גם כאשר אינו נושא משרה בו, הוא שותף בהנהלתו במידה שהוא מפעיל את יכולתו לכוון את פעילות התאגיד בנושאים הנתונים לו כבעל מניות שליטה. הוא לא ייחשב ככזה אם חרף מניות השליטה שבידו, הוא פאסיבי ובלתי פעיל בענייני התאגיד. מדובר, על כן, במבחן של יכולת אקטיבית לכוון את פעילות התאגיד או להשפיע עליה השפעה משמעותית ובמימוש היכולת הזו הלכה למעשה, בשונה מבעל אחזקה פאסיבי, אשר מעורבותו מסתכמת בהשקעה גרידא. מעורבות כזו, אף אם היא מגעת מהבחינה הכמותית כדי שיעור ניכר אינה שקולה כ"ניהול עסקים" בישראל. (השווה ע"א 92/51 מוסד לעלייה נ' קוואן פד"י ח(1) 71). באשר למערערים 2 ו3- - טומנות המשיבות פח לטענתן כי הם מנהלים את עסקי הבנק והחברה בישראל. שהרי עיקרה של התביעה העיקרית בטענה כי מערער 1 הוא למעשה מכוון את פעולות התאגידים, ואילו מערערים 2 ו3- מוצגים רק כלפי חוץ כבעלי שליטה (סעיף 2 לתביעה). בהינתן מבחן "השליטה הממשית והאפקטיבית" כתנאי לעמידה בדרישה של ניהול עסק לגבי מי שאינו נושא משרה בתאגידים, לא יכולות המשיבות לטעון תרתי דסתרי: שהמערערים 2 ו3- מנהלים את העסק לצורך ההמצאה, ומנגד - כי למעשה מערער 1 מנהל את העסק לצורך התביעה העיקרית. שאלות אלה היו טעונות בירור, ולו לכאורי, לצורך הנחת תשתית הוכחתית כלשהי. ואשר לתנאי בדבר קיום "מורשה" מטעם המערערים לניהול העסק: אין חולק כי עוה"ד הינו יו"ר הדירקטוריון של הבנק ודירקטור בפי.בי. נשיאה בתפקידים אלה אינה יוצרת, מאליה, מעמד של "מורשה" כלפי בעל מניות בתאגיד. קשה להניח כי כוונת התקנה 482(א) היתה להחיל מעמד "מורשה" על כל דירקטור כלפי כל בעל מניות בתאגיד, ואפילו בעל מניות שליטה, אלא יש צורך בכל מקרה בקיום מערכת יחסים מיוחדת, בבחינת "קשר אינטנסיבי" רצוף בין בעל המניות לנושא המשרה מן הסוג העשוי להעמיד הנחה נורמטיבית כי המידע בדבר הגשת התביעה ומסמכיה יועברו לנתבע הזר. הוכחה עצמאית בדבר קיומו של קשר כזה וטיבו בהתייחס למערערים 2 ו3- לא הוגשה, אף שלא היה פשוט מלהזמין את עוה"ד למתן עדות בהקשר לכך. ההסתמכות על סיכומיו של עוה"ד גולדנברג אינה מסייעת, מאחר ולכאורה היא מתייחסת לפרשה מסויימת שלא מימים אלה שאינה חשופה כולה בפנינו, ואין אפשרות להסיק ממנה מסקנות לגבי המצב דהיום. בתצהיר עוה"ד שהוגש אין דבר וחצי דבר ביחס למהות הקשר - באם קיים - בין המערערים 2 ו3- לבינו בהתייחס לעניינים הקשורים בניהול השוטף של הבנק כיום, וגם מקטעי עדותו שנשלפו מפה ומשם, לא ניתן לדלות דבר בענין זה, פרט להתייחסות מסויימת שאיננה ממין ענייננו. אמירתו בעדות זו (עמ' 131) כי "זה לא כמו אדמונד, המערכת שלי של היחסים איתם מהיום שאני מייצג אותם היא מערכת מאוד צמודה" - גם היא אינה מספקת להבהיר האם מדובר במערכת ייצוג שוטפת של עוה"ד את ענייניהם של המערערים 2 ו3- לגבי עסקי הבנק. מאחר שלא העיד ולא נתבקש לפרש את הדברים, הם נותרים לאקוניים ובלתי מוגדרים דיים. לכל השאלות האלה היה סיכוי לקבל מענה אילו נתבקש עוה"ד לעדות. סיכומו של דבר: חלק מתנאי התקנה 482(א) לא הוכחו גם בהקשר למערערים 2 ו3-. נוכח האמור, דינם של ערעורי שלושת המערערים להתקבל. אין בכך כדי לחסום את דרכן של המשיבות להגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. לסיכום הדברים כל הערעורים מתקבלים ובעקבותיהם החלטת כב' הרשמת מתבטלת. אין לראות את המצאת כתבי בי-דין לעוה"ד ביחס לשלושת המערערים כהמצאה בת תוקף על פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבות תשלמנה למערערים את הוצאות המשפט בשתי הערכאות ושכר טירחת עוה"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום. המצאת כתבי בי דין