מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מועמדות להקצאת מגרשים במושב: בשנת 1992 החלה הנתבעת 1, "אחיעזר מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ", הרשומה כאגודה שיתופית אצל רשם האגודות השיתופיות בירושלים (להלן - "המושב"), בהליכים לקבלת אישור לתוכנית הקצאת מגרשים למגורים בתחומי המושב (להלן - "תוכנית ההרחבה"). ביום 13.10.93 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה מס' 612, שקבעה כי תוכנית ההרחבה באגודות תתבצע אך ורק בדרך המפורטת בתוספת לאותה החלטה, שעניינה "כללים להקצאת מגרשים למטרת מגורים באגודות ישובים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי או אגודה שיתופית חקלאית" (להלן - "החלטה 612"). הקרקעות שבהן מתבצעת תוכנית ההרחבה הנן קרקעות המושכרות לאגודה בהתאם להסכם השכירות שבינה לבין הנתבע 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"). מעת שנחתם הסכם ישיר בין המינהל לבין צד ג', אותו מפנה האגודה למינהל לשם עריכת ההסכם, פוקעות זכויותיהן של האגודה בקרקע המוקצית, וזו נגרעת משטח המשבצת של האגודה - שטח בו לכל בעלי זכויות חכירה של נחלה, בהיותם חברי האגודה, זכויות הן במשותף והן באופן פרטני. עם זאת, כפי שהעיד מר דרור קרישפין, מנהל האגף החקלאי במינהל, עמדת המינהל היא, שאם קיימים בתחום המשבצת של המושב שטחים ציבוריים שאינם דרושים למושב, גם במתכונתו המורחבת, יש להשתמש לצורך ההרחבה תחילה באותם שטחים, ורק לאחר מכן ניתן לפגוע בשטחים החקלאיים - בין בשטחים שבעיבוד האגודה ובין בחלקות ב' של החברים, כאשר הפיצוי לאותם חברים נעשה על ידי קבלת חלקות אחרות שבידי האגודות. על פי החלטה 612 נקבעו כללים לגבי קבלת מועמדים להקצאת מגרשים במסגרת תכניות ההרחבה כדלקמן:ב"10. קליטה להרחבה למגורים פתוחה לבני המקום ולאחרים....12. האגודה רשאית לבקש כי תינתן עדיפות להקצאת מגרשי המגורים בהרחבה לבני המקום.13. בן מקום לעניין זה: צאצא - לרבות בן זוגו, של מתיישב בישוב שהנו בעל זכות חכירה של נחלה, של משק עזר או של מגרש מגורים, בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות בחמש השנים האחרונות, וגילו (של הצאצא) הנו 18 ומעלה.14. אין לשייך זכות לקבלת מגרש מגורים לנחלה. ...29. הקריטריונים לזכאות להרשמה יהיו:נ...ה. אם נקבעה עדיפות להקצאת המגרשים לבני המקום (הקריטריון ל'בן מקום' כמפורט בסעיף 13 לעיל), ואם מספר המועמדים שהם 'בני המקום' עולה על מספר המגרשים שאושרו בתכנית ההרחבה, רשאית האגודה לקבוע קריטריוני עדיפות נוספים להקצאת המגרשים, ובלבד שהם עומדים במבחן סבירות ציבורי ואינם סותרים סעיפים אחרים בתדריך זה, (כגון עדיפות לבעלי תעודת זכאות של משרד הבינוי והשיכון, זכאות למגרש לצאצא אחד לבית אב בסבב הגרלה ראשון וכדו').קריטריונים נוספים אלה יאושרו באסיפה הכללית של האגודה. תקפות ההחלטה תאושר ע"י רשם האגודות השיתופיות. ההחלטה הנ"ל בצירוף אישור רשם האגודות תועבר ליחידה החקלאית במחוז המינהל." ביום 17.12.95 החליטה מועצת מקרקעי ישראל לבטל את החלטה 612 הנ"ל ולקבוע במקומה כללים חדשים להקצאת מגרשים במסגרת תכניות ההרחבה. על פי החלטה זו, שנודעה כהחלטה 737, נקבע בין היתר:ב"4. החכרת המגרשים בהסכם פתוח לחוכר(א) מגרשי המגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו על ידי האגודה, ובלבד שהמגרש מיועד למגורים והמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר בישוב, או בישוב אחר, וכן אינו חבר קיבוץ או חבר מושב שיתופי....(ז) עד לחתימת הסכמי פיתוח יהיו המגרשים במסגרת חוזה המשבצת של האגודה. מעת שיחתם הסכם פיתוח יראו את אותו מגרש כנגרע ממשבצת האגודה. במקרה של ביטול הסכם הפיתוח על ידי המינהל, עקב אי מימוש תכנית או מכל סיבה אחרת, ישוב המגרש להיות חלק ממשבצת האגודה, עד להקצאתו מחדש לפי יעודו, על פי כללי החלטה זו. ...7. תקופת הביצוע(א) האגודה תבצע את ההרחבה תוך חמש שנים מיום מתן תוקף לתכנית על פי חוק התכנון והבנייה, התש"ם1980-...(ב) מגרשים שלא יוקצו תוך התקופה הנ"ל, יהיה המינהל רשאי לשווקם במכרז, לאחר הודעה מוקדמת של ששה חודשים שייתן המינהל לאגודה. המכרז יהיה בתאום עם האגודה ויקבעו בו תנאי ההשתתפות במכרז. אם לא תהיה הסכמה בענין בין המינהל לבין האגודה יובא הנושא להכרעת ועדת המשנה של המועצה. ...11. הוראות מעברהמינהל יוציא הוראות מעבר לגבי השלמת ביצוע עסקות שהוחל בטיפול בהן לפי החלטת המועצה מספר 612, ובלבד שתשלום דמי החכירה וחתימת הסכם הפיתוח עם המינהל יבוצעו לא יאוחר מתאריך 29.2.96.12.החלטה זו מבטלת את החלטת המועצה 612 מיום 13 באוקטובר 1993".על פי הוראת אגף מס' 51, שהוצאה מטעם האגף החקלאי במינהל ביום 5.1.96 נקבעו הוראות לביצוע החלטה 737, לרבות הוראות מעבר כדלקמן:ו"13. תחולה והוראות מעבר13.1 תוקף הוראה זו מיידי.13.2 אגודת ישוב שהחלה בטיפול להרחבה על פי החלטה 612 רשאית לפנות למחוז לביצוע החכרת המגרשים בהתאם לתנאי החלטה 612 וכללי הוראת האגף 38, עם כל המסמכים הדרושים, ובלבד שימצאו תקינים, לא יאוחר מיום 31.1.96. המחוז יבצע העסקות בהתאם, ובלבד שתשלום דמי החכירה וחתימת הסכמי הפיתוח יושלמו לא יאוחר מתאריך 29.2.96.כל העסקות החל מתאריך 1.3.96, לרבות טיפול לפי סעיף 13.2 שלא יסתיים עד 29.2.96, יבוצע לפי תנאי ההחלטה". המושב החל כאמור בהכנת תכנית ההרחבה בשנת 1992, עוד לפני כניסתה של החלטה 612 לתוקף. התכנית הוגשה על ידי המושב לרשויות - רשות התכנון במשרד החקלאות, הועדה לשמירת קרקע חקלאית במשרד הפנים והועדה המקומית לתכנון ולבנייה ואושרו על ידי גופים אלה במהלך שנת 1992. הרשמת המועמדים נעשתה במהלך שנת 94' או 95'. באוגוסט 1994 החליט ועד ההנהלה של המושב (מב1/) לדחות את דרישתם של התובעים, או חלקם, לכלול אותם בין הזכאים לקבלת מגרשים בתכנית ההרחבה, זאת משום שהתובעים לא נמנו על חברי האגודה שהם בעלי הנחלות במושב, אלא היו בעלי בתים מקצועיים. כל ההליכים האמורים קוימו בעת שהחלטה 612 היתה בתוקף.התביעה הנוכחית הוגשה אף היא בעת שהחלטה 612 היתה בתוקף - ביום 1.10.1995.לאחר הגשת התביעה, ביום 17.12.95, נכנסה לתוקפה החלטה 737. המשך ההליכים לביצוע תכנית ההרחבה נעשו לאחר קבלתה של החלטה זו. ביום 10.8.96 החליטה האסיפה הכללית של המושב "לאשר החלטת המינהל 737 בעניין הרחבת המושב ככתבה וכלשונה". משמעות ההחלטה היתה, ככל הנראה, כי תכנית ההרחבה תבוצע על פי החלטה 737 ולא על פי החלטה 612. ביום 9.10.96 קבעה ועדת הקבלה של המושב את זכאותם של המועמדים השונים (מבין בעלי הנחלות ומומלציהם) להימנות בין המועמדים "להיות תושבים במסגרת ההרחבה לבנים לפי החלטת ועד המושב והאסיפה הכללית". הגרלת המגרשים נועדה להתקיים ביום 23.10.96, אך היא נדחתה בעקבות צו המניעה הזמני שהוצא במסגרת תיק זה לבקשת המבקשים. מאוחר יותר הגיעו הצדדים להסכמה כי מתוך 93 המגרשים שבהרחבה יוקפאו 5 מגרשים בלבד, וכי המושב יהיה רשאי להמשיך בביצוע התכנית ובהקצאת שאר המגרשים למועמדים שהומלצו על ידי בעלי הנחלות. המלצות המושב באשר למועמדים לקבלת המגרשים לא הוגשו למינהל עד למועד שמיעת ההוכחות. על פי החלטת המושב הוקצו במסגרת תכנית ההרחבה 93 מגרשים למטרות מגורים. 88 מהמגרשים נועדו על פי התכנית למועמדים מטעם בעלי הנחלות, והיתר נועדו לשיווק לכל תושבי המושב, בכללם התובעים. התובעים טוענים כי הם בעלים של משקי עזר או צאצאים של בעלי משקי עזר, ועל כן היה על המושב, בהתאם להחלטה 612, לכלול אותם בין הזכאים למגרשים בתוכנית ההרחבה. לאור כך, מבקשים התובעים לבטל את החלטת המושב הדוחה את בקשתם להמנות על הזכאים למגרשים במסגרת תכנית ההרחבה וליתן פסק דין הצהרתי, לפיו האגודה חייבת לחלק את המגרשים באופן שוויוני לכל בני המקום, בכללם התובעים, זאת בהתאם לכללים שנקבעו בהחלטה 612. עוד מבקשים התובעים להצהיר כי החלטה 737, ככל שאיננה מתיישבת עם הוראות החלטה 612, בטלה. בפתח הדיון טען המושב שיש לדחות את התובענה מחמת שיהוי בההגשתה. זאת משום שהתובעים העלו את התנגדותם לראשונה רק בתחילת שנת 95', בעוד שתוכנית ההרחבה קרמה עור וגידים כבר בשנת 1992. בינתיים, טוען ב"כ המושב, הכינה האגודה, בהסתמכה על תוכנית ההרחבה שאושרה, תכניות לתשתיות ובינוי, פרסמה מכרזים ואף חתמה על הסכמים לביצוע עבודות התשתית, לאחר שגייסה לצורך כך סכומי כסף נכבדים מחברי האגודה. בנסיבות אלה, טוען ב"כ המושב, הענקת הסעד המבוקש תגרום לנזקים בלתי הפיכים למושב, לחבריו ולגורמים רבים נוספים הקשורים בביצוע התוכנית. אולם דומה שעוקצה של טענה זו ניטל, במידה רבה, לאור צמצום צו המניעה הזמני ל - 5 מגרשים בלבד, מה שגרר מבחינה מעשית גם את צמצומו של הסעד הסופי למגרשים אלה בלבד. בנסיבות אלה, אין בתביעה ובסעד המתבקש כדי לפגוע בתכנית ההרחבה ובהשקעות שהשקיע המושב בתכנית זו עד כה. גם מזכיר המושב, מר דעוס משה, לא העלה במהלך עדותו טענה חד משמעית בנושא זה. השאלה הראשונה העולה היא האם התובעים היו להימנות על המועמדים לקבלת מגרשים במסגרת ההרחבה מכוח החלטה 612. על פי החלטה 612, היה המושב רשאי לבקש כי תינתן עדיפות להקצאת מגרשי המגורים בהרחבה לבני המקום, וכך נעשה גם במקרה זה. על פי החלטה זו 'בן מקום' הוא: "13. בן מקום לעניין זה: צאצא - לרבות בן זוגו, של מתיישב בישוב שהנו בעל זכות חכירה של נחלה, של משק עזר או של מגרש מגורים, בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות בחמש השנים האחרונות, וגילו (של הצאצא) הנו 18 ומעלה". מהראיות שבאו בפני עולה כי בעלי הזכויות במקרקעין שבתחום המשבצת של המושב נחלקים למספר סוגים: בעלי זכויות בנחלות, בעלי משקי עזר, בעלי זכויות בבתים מקצועיים ובעלי מגרשי מגורים. אין חולק כי התובעים אינם בנים של בעלי זכות חכירה של נחלה. כן אין חולק כי בעלי בתים מקצועיים או צאצאיהם אינם נכללים, על פי החלטה 612, בהגדרת 'בן מקום'.התובעים גם לא טענו כי הם צאצאים של בעלי זכויות במגרשי מגורים (מעמד שטיבו לא הוברר כל צרכו בהליך זה). המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא על השאלה האם התובעים הנם, כטענתם, צאצאים של בעלי זכות חכירה של משקי עזר, שאז הם נמנים על בני המקום כהגדרתם בהחלטה 612, או שהם, כטענת המושב, בעלי זכויות בבתים מקצועיים, מעמד שאינו מקנה להם עדיפות בהקצאת מגרשים על פי החלטה זו. על פי חוזה השכירות, הוא החוזה המשולש שבין המושב, המינהל והסוכנות היהודית, מוגדר משק עזר כ"קרקע שנמסרה למטרת סידור משק עזר חלקי, הכולל יחידת מגורים אחת, בתנאי שהקרקע אינה מהווה נחלה" (סעיף 6 להסכם). משמע, המטרה שלשמה נמסר משק העזר למתיישב היא מטורה חקלאית. עם זאת, השטח החקלאי המוקצה למשק עזר הנו מוגבל ואינו עולה בד"כ על שני דונם. מבחינה זו נבדל משק עזר מנחלה ששטחה עומד על כ - 30 דונם. הבדל חשוב נוסף בין בעלי משקי עזר לבין בעלי נחלות הוא שבעלי הנחלות הם חברים באגודה, היינו במושב, בעוד שבעלי משקי העזר אינם חברים באגודה. להבדל זה נודעת חשיבות מיוחדת לענייננו, שכן מכוח חברותם באגודה, יש לבעלי הנחלות זכויות ברכוש האגודה (לרבות רכוש המוחזק על ידי האגודה בתנאי שכירות), בכלל זה הקרקעות המוחזקות על ידי האגודה במסגרת המשבצת החקלאית שלה ושעליהן מתוכננת להתבצע תכנית ההרחבה. בית מקצועי, לעומת זאת, לא נמסר מלכתחילה לצורך עיבוד חקלאי. על פי תצהירו של מר דרור קרישפין עולה כי "מלכתחילה כל התיישבות החקלאית המושבית היתה מיועדת למתיישבים החקלאיים בלבד. יחד עם זאת, לצורך מתן שירותים למושב, התאפשר לכל מושב להקים בתי מגורים, שיהיו שייכים לאגודה החקלאית, בסדר גודל של 10% מהנחלות המתוכננות בכל מושב, לצורך מתן דיור בשכירות בלתי מוגנת לנותני שירותים למושב, המכונים בעלי מקצוע". מאפיין נוסף של הבתים המקצועיים הוא שהזכויות בקרקע עליהם מצויים אותם בתים מקצועיים שייכים לאגודה ומעמדם של היושבים בבתים אלה הוא כמעמד של ברי רשות מטעם האגודה בלבד.במקרה הנוכחי של מושב אחיעזר, מסתבר שהמושב הסכים במשך השנים לכך שבעלי הזכויות בבתים המקצועיים יקבלו זכויות חכירה ישירות מהמינהל, הגם שבפועל הדבר לא התבצע מסיבות שונות, בין היתר התנגדות המינהל לרישום חכירות על חלקות ששטחן עולה על 2 דונמים והתנגדות המחזיקים בבתים לבצע פרצלציה אשר תקטין את שטח המגרשים. על רקע זה סיווג מעמדם של בעלי הזכויות השונות במושב כרוך בקושי הנובע מכך שמקור הסיווג הוא מקור היסטורי, שבחלקו אבד עליו הכלח. כך, למשל, מסתבר שכיום חלק גדול מבעלי משקי העזר ואף בעלי הנחלות אינם עוסקים עוד בחקלאות. מה שמחייב, כדי לעמוד על סיווג הזכות במקרקעין, לבחון את המטרה המקורית שלשמה ניתן המשק למחזיק המקורי בו, דהיינו, האם המשק ניתן למטרה חקלאית והאם עסק המחזיק, לפחות בתקופה הראשונה לאחר קבלת המשק, בחקלאות. הוא הדבר לגבי בחינת עיסוקם של בעלי הבתים המקצועיים שמלכתחילה היו אמורים לקבל את החזקה בבתים המקצועיים בשל עיסוקיהם כנותני שירותים למושב. הואיל ומדובר במבחנים "היסטוריים", שחלקם אינם נוהגים עוד, קיימת חשיבות רבה לבחינת הרישומים הרשמיים הקיימים לגבי הבתים וטיב הזכויות של המחזיקים בהם. מבחינת זו, לאור העובדה שהאגודה אינה רשאית על פי חוזה השכירות (ההסכם המשולש) למסור אלו מזכויותיה במקרקעי המשבצת לאחרים ללא הסכמת המשכיר (המינהל והמיישבת - הסוכנות), מסתבר שגופים אלה, כמו גם המושב עצמו, אמורים להחזיק ברשותם רישומים המלמדים על סיווג הזכויות במקרקעי המשבצת של המושב, בכלל זאת משקי העזר והבתים המקצועיים. במקרה הנוכחי חומר הראיות שהוצג על ידי התובעים לגבי זכויותיהם במקרקעין, וביתר פירוט לגבי טענתם כי הבתים המוחזקים על ידם או על ידי הוריהם הנם משקי עזר ולא בתים מקצועיים, הנו דל ביותר, ולמעט תביעתה של התובעת מס' 6, הגעתי לכלל מסקנה שאין בו די כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובעים להוכיח את זכותם להימנות - כ'בן מקום' - על הזכאים לקבלת מגרשים בהרחבה מכוח החלטה 612. המושב טען בתצהיר שהוגש מטעמו שכל התובעים או הוריהם אינם בעלי זכויות במשקי עזר, כי הם מתגוררים בבתים מקצועיים וכי אין להם כלל זכויות חכירה בבתים בהם הם מתגוררים, הגם שלפנים משורת הדין הסכים המושב, לטענתו, לסייע לבעלי הבתים המקצועיים להשיג הסכם חכירה ישיר מהמינהל . המושב אף הציג מסמכים התומכים בטענתו כי בתיהם של התובעים או הוריהם הם בתים מקצועיים ולא משקי עזר, הגם שאין התאמה מלאה גם במסמכים אלה. כך עולה מהסכם השכירות (המשולש) מיום 10.6.1991 בין המושב לסוכנות והמינהל כי המשבצת של המושב מונה 88 נחלות, 18 בתים מקצועיים ומשק עזר אחד בלבד. בהסכם השכירות משנת 1996 אנו מוצאים, לעומת זאת, כי המשבצת של המושב כוללת 88 נחלות, 9 יחידות מגורים לבעלי מקצוע ו - 51 דונם עודף. על פי הסכם זה עולה כי אין במשבצת המושב משקי עזר כלל. על פי מכתבו של המושב לועדה לרשות התכנון במשרד החקלאות מיום 27.1.92 עולה כי במושב מצויים 3 מגרשים למשקי עזר בלבד ו - 14 מגרשים לבעלי מקצוע. המכתב אף נוקב במספרי המגרשים בהם מצויים משקי העזר, שרק אחד מהם, הוא מגרש 94, מוחזק על ידי מי מבין התובעים בתביעה זו (הוריה של התובעת 6). המושב אף צרף לתצהירו מכתב של ועד המושב למינהל מקרקעי ישראל מיום 26.1.1988 שבו הוא מאשר הסכמתו להעביר בטאבו בתים מקצועיים על שם המתגוררים בהם, ביניהם התובעים 1, 2 והוריה של התובעת 6. מנגד, לא הציגו התובעים ולו עדות ישירה אחת המתייחסת למעמדם ולזכויותיהם במקרקעין. העד היחיד מטעם התובעים היה התובע מס' 4 מר אלחיאני מרקו. עד זה אמנם הגיש תצהיר מטעם כל התובעים אך בתצהירו הוא התייחס למעמדו שלו בלבד, וגם זאת באופן חלקי ביותר, כאשר טענתו לעניין זה הצטמצמה לכך שהוא נשוי לבתה של התובעת 5 וכי התובעת 5 בעצמה, ולא המושב, היא שמימנה את המשכנתא שנטלה לבניית ביתה. אין בתצהיר כל התייחסות לתובעים האחרים ואין רמז לטענה כי אלה (כולל המצהיר עצמו) או הוריהם הנם בעלי זכויות במשקי עזר. התובעים האחרים לא הגישו תצהירים מטעמם ולא ראו לתת עדות המפרטת את טיב הזכויות שלהם או של הוריהם במשקים או בבתים המוחזקים על ידם, את העילה לקבלת הבתים, האם שימשו החלקות עליהן ניצבים הבתים אי פעם כמשקי עזר ובכלל, על יסוד מה נטען על ידם כי משקים אלה הנם משקי עזר ולא בתים מקצועיים, כפי שטוען המושב. גם משנקרתה לתובעים במהלך המשפט הזדמנות לברר את מעמדם במינהל מקרקעי ישראל, שם אמורים, כאמור לעיל, להימצא רישומים על הבתים נשוא המחלוקת ועל טיב הזכויות של המחזיקים בבתים אלה, העדיפו התובעים, משיקוליהם הם, שלא לנצלה. כך העיד מר דרור קרישפין מנהל האגף החקלאי במינהל במענה לשאלת ב"כ התובעים: "אני לא בדקתי לגבי 6 המבקשים לגבי מעמדם במינהל". ואולם, ב"כ התובעים, שעל מרשיו הנטל להוכיח את זכויותיהם, לא הרים את הכפפה ולא ביקש מהעד לבדוק נושא זה ברישומי המינהל, זאת חרף העובדה שלא היתה כל מניעה לעשות כן, ומה גם שהעד זומן לדרישתו לחקירה נוספת שנועדה ליתן תשובות על שאלות מוגדרות שעליהם ביקש ב"כ התובעים לחקור את העד פעם נוספת. גם המסמכים שהוצגו על ידי התובעים אינם תומכים בטענתם כי הם או הוריהם החזיקו במשקי עזר. בהמשך אתייחס למסמכים שהוצגו ביחס לכל תובע בנפרד. אולם באופן כללי ניתן לומר שהמסמכים שהוצגו על ידי התובעים מוכיחים בעיקר כי התובעים או הוריהם החזיקו בבתים בתחום המושב, שעל כך אין חולק, אך אין בהם כדי לתמוך בטענה כי מדובר במשקי עזר דווקא. חלק מהמסמכים אף מלמד כי המושב הסכים להקנות לתובעים או להוריהם זכויות חכירה ישירות כלפי המינהל. אולם גם בעובדה זו אין כדי לתמוך בטענה שמדובר במשקי עזר ולא בבתים מקצועיים, שכן המושב טען ואף הוכיח כי ועד המושב היה מוכן, לפנים משורת הדין ובלא שהיה חייב לעשות כן, להסכים למתן זכויות חכירה למחזיקי הבתים המקצועיים. כך עולה מתצהירו הנוסף של דעוס משה מיום 4.12.96 וממכתבו של ועד המושב מיום 26.1.1988 (נספח ט' לאותו תצהיר) שבו מודיע המושב על הסכמתו "להעביר בתים מקצועיים בטאבו". אין בפני גם ראיה לגבי הנסיבות בהן נמסרו המגרשים לתובעים או להוריהם, וכן אין התייחסות בחומר הראיות לשאלה האם שימשו חלקות אלה שעליהן מצויים הבתים אי פעם את התובעים או את הוריהם כמשקי עזר חקלאיים. המצהיר מטעם המושב לא ידע לומר אם מי מהתובעים או הוריהם עסקו אי פעם בחקלאות ואיש מהתובעים לא הציג על כך ראיה (למעט מסמכים מהנהלת החשבונות של המושב משנת 1966 לגבי חיוב התובע 7 בהזרעה של פרות (מב2/ ו - מב3/), שאף הם הוצגו במהלך חקירתו של המצהיר מטעם המושב אשר לא יכול היה להגיב עליהם). המצהיר מטעם המושב אמנם אישר בחקירתו כי עד כמה שידוע לו, איש מבין התובעים אינו "מנותני השירותים לאגודה", אולם בעדות זו בלבד אין כדי להוכיח כי מדובר במשקי עזר ולא בבתים מקצועיים. ראשית, מדובר רק באחד המאפיינים של הזכות בבית מקצועי. שנית, עדותו של העד בעניין זה היתה מסויגת ("עד כמה שידוע לי"). שלישית, העד נשאל בלשון הווה ("מישהו מששת התובעים הוא מנותני השירותים לאגודה?"), בעוד שהשאלה היא האם מקבלי הבתים המקוריים נמנו על נותני השירותים למושב והאם זו היתה העילה למסירת הבתים. מעדותו של מזכיר המושב עולה כי זה לא ידע "מה שהיה מאז שקיבלו את הבתים". התובעים עצמם, כאמור לעיל, לא ראו להציג בעניין זה ראיה כלשהי מטעמם, למרות שנושא זה אמור להיות בידיעתם. בהמשך אתייחס לכל אחד מהתובעים בנפרד. התובע 1 - דעוס עובדיה (גדליה): בתצהירו של אלחיאני מרקו, המצהיר מטעם התובעים, אין כל התייחסות לתובע זה, מעבר לשתי קבלות מאת המועצה המקומית לתכנון ולבניה לודים על שם דעוס עובדיה מחודש ינואר 1969 על חשבון מפרעה לתשלום עבור היתר בניה, ונספח לבקשה להיתר בניה על שם דעוס עובדיה. אין גם טענה כי התובע הוא צאצא של בעל זכות חכירה במשק עזר.המצהיר מטעם המושב טען בתצהירו כי תובע זה מתגורר בבית מקצועי הבנוי על מגרש המשתרע על שטח של 2,620 ממ"ר, וכי בכל מקרה הוא אינו צאצא של מתיישב כהגדרתו בהחלטה 612.אין בראיות האמורות משום הוכחה כי התובע 1 מחזיק במשק עזר ואין בהם גם כדילהוכיח שהתובע הוא צאצא של בעלי זכויות במשק ועל כן הוא 'בן מקום' כהגדרתו בהחלטה 612. התובע 2 - סעדיה משה: גם לגבי תובע זה אין כל התייחסות בתצהיר שהוגש מטעם התובעים. בין מוצגי התביעה המתייחסים לתובע זה אנו מוצאים: מכתב (מב11/) של המושב שעניינו "מר סעדיה משה (צדוק) בית מס' 100", ובו המלצה למינהל "לבצע עסקה ותשלום עבור טאבו על כל השטח שבמגרש הנ"ל", תוך מתן הסבר כי "החבר סעדיה גר במגרש הנ"ל מאז היווסדו של המושב ... ". מכתב נוסף של המושב למינהל (מב10/) בו מאשר המושב כי סעדיה ומזל משה גרים במושב בבית הנ"ל וכי בהתאם להחלטת הועד מתבקש המינהל "לאפשר לנ"ל להעביר את נחלתו בטאבו כמקובל במינהל ובהתאם למדיניותכם", שובר תשלום "דמי פיתוח ודמי הסכמה לטאבו" משנת 1987 ומכתב של ועד המושב מחודש נובמבר 1991 בו מודיע המושב לתובע כי עליו לפנות לועד המושב ולשלם את החוב לשם קבלת הפניה למינהל לצורך העברת הבית בטאבו. לתצהירו המשלים של מזכיר המושב צורפה התכתבות עם המינהל לגבי חלוקה של המגרש.על פי תצהירו של משה דעוס מתגורר גם תובע זה בבית מקצועי וגם הוא אינו צאצא של מתיישב כהגדרתו בהחלטה 612. על פי מכתבו של ועד המושב לועדת החריגים מיום 26.1.1988 הנזכר לעיל, עולה כי גם ביתו של תובע זה (מגרש 100) הוא בית מקצועי, שהמושב היה מוכן לאפשר את העברתו בפנקס המקרקעין לשמו של התובע. אין בראיות האמורות כדי להרים נטל ההוכחה כי התובע הוא בעל זכויות במשק עזר, ואין גם ראיה על כך שהתובע הוא צאצא של בעל זכות חכירה כזו. נכונותו של המושב להעביר את זכות החכירה בקרקע עליה נמצא הבית בטאבו גם היא איננה ראיה לכך שמדובר במשק עזר, שכן המושב היה מוכן כאמור לעריכת הסכמי חכירה בין המנהל למחזיקי הבתים המקצועיים, ועובדה היא שבמכתבו של ועד המושב לועדת החריגים מיום 26.1.1988 הנזכר לעיל, שבו הוא מודיע על הסכמתו להעברת ביתו של התובע בפנקס המקרקעין, מציין המושב במפורש כי מדובר בבית מקצועי. התובעים מס' 4 (אלחיאני מרקו) ו - 5 (נורית מנצור): התובע מס' 4, מר אלחיאני מרקו, טען בתצהירו כי התובעת 5 היא בעלת זכות במשק עזר וכי הוא חתנה (נשוי לבתה) של תובעת זו. לביסוס טענתו צירף המצהיר לתצהירו הסכם הלוואה מובטח במשכנתא שניתנה לתובעת מס' 5 ובן זוגה, יצחק מנצור, מבנק טפחות לשם הרחבת ביתם, לוח סילוקין ואישור על סילוק ההלוואה ומזכר מאת בנק טפחות לפיו "באופן כללי בנק טפחות מבצע הלוואות בתנאי שעבוד הנכס שעליו מבוצעת ההלוואה. זהו תנאי הכרחי לביצוע ההלוואה". כן המציא המצהיר אישור ממס רכוש לפיו בעלה של התובעת 5, מר מנצור יצחק, הוא הבעלים הרשום של הבית אשר בתת חלקה 1 חלקה 99 בגוש 6265 (שהוא ככל הנראה ביתם של התובעת 5 ובעלה) "במרשמי מס רכוש", שוברי תשלום מס רכוש לגבי בית זה, הסכם עם קבלן לביצוע בור ספיגה בסמוך לבית, פניה של המושב המודיע לו כי אם ברצונו "לשלם עבור הטאבו שלו למנהל ... (עליו) לפנות לועד המושב על מנת לקבל מכתב הפניה למנהל (בתנאי שיסדיר את החוב למושב) וכן הודעת דרישה מאת המועצה האזורית עמק לוד מופנית למנצור יצחק לתשלום היטל בניה.בנוסף על אלה צרף המצהיר לתצהירו בקשה מטעם המושב לתת למר מנצור יצחק פטור ממס, ובו נכתב: "בזה הנני לאשר שהחבר מנצור יצחק, מס' בית 99 הנ"ל הוא גר בבית מקצועי עם דונם וחצי אדמה מעובדת...".המצהיר מטעם המושב טען בתצהירו כי התובעת 5 התגוררה במשך שנים בבית מקצועי הבנוי על מגרש שעליו נבנה בית נוסף. אינני סבור שיש במסמכים האמורים כדי להרים את הנטל המוטל על התובעים להוכיח כי התובעת 5 הנה בעלת זכות חכירה במשק עזר. הרישום במס רכוש אינו מצביע בהכרח על בעלות בקרקע, שכן לפי סעיף 1(ג) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961-, "אם המדינה, רשות הפיתוח או קרן קיימת לישראל היא הבעל לפי פסקאות משנה (א) או (ב) והקרקע מוחזקים על ידי אחר על פי חוזה או רשיון - יראו את המחזיק כבעל הקרקע". גם הסכמת ועד המושב לרישום זכויותיו של מנצור יצחק על פי הסכם חכירה ישיר עם המנהל בפנקס המקרקעין וכן אישור המשכנתא אינם מעידים על כך שמדובר במשק עזר, שכן המושב, כאמור, היה מוכן לאפשר עריכת הסכם חכירה עם המנהל ורישום זכויות החכירה גם לגבי הבתים המקצועיים. המסמך היחיד המתייחס לנושא זה הוא אישור ועד המושב משנת 1983, וזה מצביע דווקא על כך שמדובר בבית מקצועי. כך גם עולה ממכתב ועד המושב לועדה לרשות התכנון במשרד החקלאות מיום 27.1.92. התובעת מס' 6 - מרים אחוול: זו היא התובעת היחידה שהציגה חוזה חכירה עם המינהל למשק עזר (מב5/) שנעשה עם בדני (אחוול) ניסים ובדני רחל. גם על פי מכתבו של ועד המושב לועדה לרשות התכנון במשרד החקלאות מיום 27.1.92, אשר צורף לתצהירו של המצהיר מטעם המושב ללא כל הסתייגות, עולה כי המשק השייך לבדני (אחוול) ניסים ורחל (משק מס' 94) הוא משק עזר. מסמך זה. על פי נספח ט' לתצהירו הנוסף של המצהיר מטעם המושב עולה אמנם כי המשק של אחוול ניסים ורחל הנו בית מקצועי ולא משק עזר, אך רישום זה אינו תואם את המסמכים הנזכרים לעיל ועל כן אינני מוכן לבסס עליו בלבד את פסק הדין. התובעת אמנם לא הציגה ראיה פוזיטיבית לגבי הקשר שלה עם אחוול ניסים ורחל, אך המצהיר מטעם המושב לא טען בתצהירו שתובעת זו אינה "צאצא", אלא כי אביה של התובעת הוא בעל בית מקצועי ולא בעל משק עזר, טענה שכאמור אינני מוכן לקבל. לגבי תובעת זו הוכח אפוא כי היא "בן מקום" כהגדרתו בהחלטה 612 וכי אילו חלה החלטה זו חלה על עניינה היא היתה זכאית להימנות על המועמדים לקבלת מגרש בתכנית ההרחבה. תובע מס' 7 - דעוס יוסף: הראיות היחידות שהוצגו לגבי תובע זה הן קבלה של המושב על שם דעוס יוסף על תשלום חוב של תשע עשרה אלף שש מאות ועשרים שקלים המתייחס למשק 87 מיום 13.11.95 והיתר בנייה משנת 1976 המתייחס לחלקה זו (87) על שם דעוס סלם מנצור (שהמצהיר מטעם המושב הודה כי הוא התובע מס' 7). היתר זה הוצג על ידי התובעים כדי להוכיח כי מגיש הבקשה צויין בבקשה כבעל הנכס וכי המושב אישר טענה זו בעקיפין בחתימתו על הבקשה. כן הוצגו מסמכים מהנהלת החשבונות של המושב משנת 1966 המאשרים כי התובע מס' 7 חייב בגין הזרעה של פרות (מב2/ ו - מב3/). לטענת המושב תובע זה (מס' 7) מתגורר בבית חדש שנבנה מעל בית מקצועי שבו מתגוררת אמו על מגרש בשטח של 2,620 ממ"ר.גם במקרה זה אני סבור שאין במסמכים האמורים כדי להוכיח את טענתו של התובע 7 כי הבית שבו הוא מחזיק הוא משק עזר. המסמכים שהוצגו יכולים להתיישב גם עם האפשרות כי מדובר בבית מקצועי, שהרי המושב, כפי שהסביר המצהיר מטעמו, חתם במשך השנים על הסכמתו לכל בקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי יושבי הבתים המקצועיים. גם האישור על חיוב בהזרעת פרות שהמצהיר מטעם המושב לא יכול היה להגיב עליו, אין בו די לצורך הרמת נטל ההוכחה בעניין זה. מנגד, נספח ט' לתצהירו הנוסף של מזכיר המושב מצביע על כך שבית זה (מגרש 87) הוא בית מקצועי. העולה מן האמור הוא שכל התובעים, למעט התובעת 6, לא הוכיחו כי הם או הוריהם היו בעלי זכות במשקי עזר, משמע, לא הוכיחו כי הם "בני מקום" כמשמעותם בהחלטה 612 וכי הם היו זכאים על כן להימנות על המועמדים לקבלת מגרשים במסגרת ההרחבה לפי החלטה זו, וממילא מתייתר לגביהם הדיון לגבי עצם תחולתה של החלטה זו על המקרה שלפנינו. שונה המצב לגבי התובעת 6, שכן תובעת זו היתה זכאית, כ'בן מקום', להיכלל ברשימת המועמדים המומלצים על ידי המושב לקבלת מגרשים בהרחבה. המושב לא כלל את המשיבה 6 בין מומלציו שלא כדין, חרף העובדה כי המשיבה היא צאצא של בעלי זכות חכירה במשק עזר, וזאת רק בשל העדפת חברי המושב - בעלי הנחלות, בניגוד להחלטה 612. כך קובע מטעם המינהל מר דרור קרישפין:ו"כמובן שמטרה עיקרית היתה מציאת פתרון דיור לצאצאי המשפחות המתגוררות במושב המעוניינים אף הם להתגורר במקום, אך לא היתה כל כוונה להבחין בין בנים של בעלי נחלות לבין בנים של בעלי משקי עזר או מגרשי מגורים. לפיכך החלטת אסיפה כללית במושב להקצות מגרשים לצאצאים של בעלי נחלות בלבד לכאורה אינה עומדת בתנאי החלטה 612". עמדה זו (למעט המילה לכאורה) מקובלת גם עלי. ואולם מסתבר שמזכיר המושב אינו מתרשם מעמדת המינהל שכן, כדבריו: "אם אתה אומר לי שהשקפה זו אינה תואמת את השקפת המינהל, כפי ששמענו ממר קרישפין, אני משיב שאני לא רואה בזה בעיה". לטענת ב"כ המושב, כי גם אם החלטת המושב שלא לכלול את התובעים (או מי מהם) בין הזכאים לקבלת המגרשים בהרחבה נוגדת את החלטה 612, אין הדבר רלוונטי לענייננו שכן החלטה זו בוטלה בינתיים על ידי החלטה 737, וההחלטה האחרונה איננה מגבילה עוד את שיקול דעתו של המושב בקבלת מועמדים לתכנית ההרחבה. לאור כך, טוען ב"כ המושב, רשאי היה המושב לפי החלטה 737, שאף אומצה על ידי האסיפה הכללית של המושב ביום 10.8.96 כהחלטה אשר תחול על תכנית ההרחבה, להעדיף את בעלי הנחלות - חברי האגודה, גם אם ההעדפה זו אינה תואמת את החלטה 612. ב"כ התובעים טוען, מנגד, כי ההרשמה להרחבה החלה כבר בשנת 94' או 95', ואף החלטת האגודה, הדוחה את בקשתם של התובעים להימנות על הזכאים למגרשים במסגרת התכנית, התקבלה בתקופה זו שבה היתה עוד החלטה 612 בתוקף. על פי אותה החלטה, טוענים התובעים, הם היו זכאים, כצאצאים לבעלי משקי עזר, להיכלל בין הזכאים למגרשים. לטענתם, זכות זו נשללה מהם על ידי המושב שלא כדין, שכן המושב קבע, בניגוד להחלטה 612, את הקריטריון של "בעלות על נחלה", כקריטריון יחיד לחלוקת המגרשים במסגרת תכנית ההרחבה. אילו נהג המושב בהתאם להחלטה 612, טוענים התובעים, הם היו זכאים לקבלת מגרש, וזכות זו אינה צריכה להיפגע, לטענתם, רק משום שבינתיים בוטלה החלטה 612, ותחתיה באה החלטה 737.מחלוקת זו מעלה את השאלה איזו החלטה חלה על תכנית ההרחבה. לשון אחר, האם יכולה התובעת 6 לסמוך את תביעתה על החלטה 612 שבינתיים בוטלה על ידי החלטה 737. בנסיבות המקרה אני סבור שהתובעת 6 זכאית, ביחסים שבינה לבין המושב, להימנות על המועמדים לקבלת מגרשים בתכנית ההרחבה, גם אם בינתיים בוטלה החלטה 612, זאת מהשיקולים הבאים:בראשית, גם אם ההחלטה החלה כיום על תכנית ההרחבה היא החלטה 737, הרי שהחלטה זו אינה עומדת בסתירה להחלטה 612. החלטה 737 אמנם מותירה ביד המושב שיקול דעת רחב מזה שהותירה בידו החלטה 612 ואין היא מכפיפה אותו לקריטריון של 'בן מקום', כמשמעו בהחלטה 612, אך מאידך החלטה 737 גם אינה אוסרת על המושב לכלול צאצאים של בעלי משקי עזר בין המועמדים לקבלת מגרשים בהרחבה, רק משום שבינתיים עברה החלטה 612 מן העולם. המושב, על פי החלטה 737, אינו מנוע אפוא, גם על פי החלטה 737, מלכלול את התובעת 6 בין המומלצים לקבלת מגרש בתכנית ההרחבה. השאלה היא האם הוא חייב לעשות כן. החלטה 737 אינה נוקבת באמות מידה ברורות אשר צריך שתנחינה את האגודות בהמלצותיהן על חלוקת המגרשים. עם זאת, נקודת המוצא אשר צריך שתנחה את המושב בשיקוליו בנושא זה היא כי המושב משמש בעניין זה כזרועו הארוכה של המינהל, וככזה חלות עליו החובות החלות במשפט הציבורי על הרשות המנהלית המשמשת בעת שהיא מבצעת את תפקידיה כנאמן הציבור. מעמד זה של נאמנות, נקבע בפסיקה: ".... מטיל על הרשות השלטונית חובות מיוחדות. אין היא חופשית בגדר שיקוליה. מחובת הנאמנות נגזרת החובה להפעיל את שיקול הדעת השלטוני בהגינות, ביושר בסבירות וללא הפליה" (בג"צ 7074/93 סוסיא ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מח (2) 745, 774).חובת נאמנות זו, על החובות הנגזרות ממנה - לנהוג באמות מידה של יושר הגינות וסבירות, חלה על כן גם על האגודות הפועלות בנושא זה של חלוקת מקרקעי המדינה כידו הארוכה של המינהל. במקרה שלפנינו, כאמור לעיל, המושב סרב לכלול את התובעת 6 בין הזכאים למגרשים בהרחבה כאשר החלטה 612 היתה בתוקף שלא כדין תוך העדפה פסולה של האינטרסים של חברי האגודה. המושב אף נמנע מלהגיש את רשימת מומלציו לקבלת המגרשים למינהל בעת שהחלטה 612 היתה עדיין בתוקף, חרף העובדה שלא היתה כל מניעה לעשות כן, ובכך פגע במימוש זכויותיה של התובעת על פי החלטה זו. בכל הנסיבות האמורות, ובהתחשב בכך שבעת הגשת התביעה היתה עדיין החלטה 612 בתוקף, אני סבור כי הסירוב לכלול תובעת זו בין הזכאים לקבלת המגרשים מהטעם שאין מוטלת עוד על המושב חובה לעשות כן לאור החלטה 737, אינו עומד באמות המידה של הגינות, יושר וסבירות.התובעים טוענים שהחלטה 612 היא הנחיה פנימית שהמינהל רשאי לשנותה. אינני סבור שטענה זו צריך שתעמוד למכשול על דרך קבלת התביעה של תובעת 6. ראשית, הכללת התובעת בין המועמדים לקבלת מגרשים בהרחבה אינה סותרת, כאמור לעיל את החלטה 737 ואינה מחייבת לשלול את תחולתה של החלטה זו. שנית, אין חולק על כך שמועצת מקרקעי ישראל רשאית, בעקרון, לשנות את מדיניותה ובהתאם גם את החלטותיה, שמעמדן הנורמטיבי הוא של הנחיות מנהליות (פרופ' זמיר, "הנחיות מנהליות" הפרקליט לח (תשמ"ח - תשמ"ט, עמ' 18, בעמ' 27; בג"צ 4422/92 עפרן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 853, 858). ואולם שיקול דעת זה לשנות את הנחיה פנימית של הרשות, מוגבל במקום שבו יש בשינוי כזה משום פגיעה בזכויות מוקנות שנרכשו על יסודה, או בזכות ההסתמכות והציפייה הלגיטימית שההנחייה תעמוד בעינה (בג"צ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל אביב-יפו, פ"ד לו(2) 665, 667-668). הדברים אמורים במיוחד במקום שבו "אדם סמך על ההחלטה, פעל על פיה ויש לו ציפייה לגיטימית שההחלטה תעמוד בעינה" (פרופ' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב' בעמ' 1009). כן נקבע כי "... עצם הקיום של ההחלטה הראשונה, והמציאות שנוצרה על יסוד אותה החלטה, הם שיקול ענייני" (זמיר, שם בעמ' 1003), וכי "... החלטה זו יצרה מציאות נורמטיבית חדשה, היא ביססה הסתמכות ולעתים אף שינוי לרעה, שינוי בהחלטה זו עשוי לפגוע בציפיות סבירות" (בג"צ 3406/91 בבלי ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד מה(5) 1, 10-11).אילו קיבל המושב את מועמדותה של התובעת 6 וכלל אותה בין הזכאים לקבלת המגרשים, כי אז הוא לא יכול היה עוד לסגת בו מהחלטה זו חרף העובדה שבינתיים התקבלה החלטה 737 המבטלת את החלטה 612. (ה.פ. (ת"א) 433/96 ילובסקי ואח' נ' נחלים מושב עובדים ואח', תקדין-מחוזי כרך 97(1) 1867). אינני סבור שתוצאה זו צריכה להשתנות רק משום שהמושב פעל שלא כדין וסרב לקבל את מועמדותה של התובעת בניגוד להחלטה 612 שהיתה בתוקף באותה העת. מקובל עלי אמנם שהנחיה מנהלית כשלעצמה אינה מקימה זכות מוקנית שלא תשונה. אולם משפעל אדם למימוש זכותו על פי ההנחיה ומשהחליטה הרשות בעניינו, קמה לו ציפייה לגיטימית למימוש זכותו מכוח ההנחיה ועל פי ההחלטה, בין שהרשות הכירה בזכותו, שאז קיימת בידו ציפייה לגיטימית למימוש ההחלטה, ובין שהיא סירבה להכיר בזכותו שלא כדין, שאז קמה לו ציפייה לגיטימית להשיג על ההחלטה ולהביא לשינויה. אפילו תאמר שעצם דחיית הבקשה עדיין אינה מקימה זכות מוקנית או ציפייה לגיטימית המונעת את שינוי ההנחיה, גם אז אני סבור שציפייה כזאת קמה לפחות מעת הגשת התביעה, ובמקרה שלפנינו הוגשה התביעה לבית המשפט בטרם בוטלה החלטה 612. נקודת מבט שונה, המביאה גם היא לאותה תוצאה, היא כי:"... מכח 'האשם בהתקשרות' יש שרואים פעולות שאותו אשם מונע את ביצוען ... כאילו בוצעו ...". (ע.א. 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' זפניק, פ"ד לז (1) 579).מכוח עקרון זה קבעה השופטת גנות בעניין דומה (ה.פ. 1103/95 (שלום רמלה) כרמלה ליאני ואח' נ' ישרש מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (לא פורסם) כי:"... המבקשת לא נכללה ברשימת הזכאים במועד בו היתה רשאית להיכלל אך ורק בשל אשמו של המושב ... . ועל כן יש לראות בהתנהגות המושב התנהגות חסרת תום לב המביאה לתוצאה המשפטית כאילו נכללה המבקשת בין הזכאים להשתתף בתוכנית ההרחבה, וככזו, יש לכלול אותה בתוכנית ההרחבה ולשתפה בהגרלה." (פסקה 11 לפסק הדין).עם זאת, מקובלת עלי טענת המינהל כי המסקנה דלעיל חלה ביחסים שבין המושב לבין התובעת 6, וככל שמדובר בעצם הכללתה של תובעת זו בין המועמדים לקבלת מגרשים בהרחבה. לשון אחר, על המושב לכלול את התובעת 6 בין המועמדים המומלצים לקבלת מגרשים בהרחבה, ועל המינהל להתייחס לתובעת 6 כאילו נכללה בין מועמדים אלה, אך הקצאת המגרש לתובעת על ידי המינהל, לרבות התנאים הכספיים של ההקצאה, תיעשה בהתאם להחלטה 737 או כל החלטה אחרת של מועצת מקרקעי ישראל שתהיה בתוקף בעת הפניית המועמדים לקבלת המגרשים בהרחבה למנהל, ואם המושב כבר הפנה את מועמדיו לקבלת המגרשים למינהל - במועד מתן פסק דין זה. טענה נוספת שמעלה המושב היא שגם אם התובעים הם צאצאים של בעלי משקי עזר, וגם אם ההחלטה החלה על העניין היא החלטה 612, הרי שגם על פי החלטה זו רשאי המושב להבחין בין בעלי נחלות ובעלי משקי עזר ולתת עדיפות לראשונים על פני האחרונים. אינני מקבל טענה זו. סעיף 12 להחלטה 612 מאפשר לאגודה "לבקש כי תינתן עדיפות להקצאת מגרשים בהרחבה לבני המקום", אך מכאן אין עולה האפשרות להפלות בין 'בן מקום' אחד למשנהו. האפשרות להעדיף בן מקום אחד על משנהו אף נשללת באופן מפורש בסעיף 29ה להחלטה, שלפיו רשאית האגודה לקבוע קרטריוני עדיפות נוספים להקצאת המגרשים רק במקום שבו מספר המועמדים שהם בני המקום עולה על מספר המגרשים בהרחבה (וגם אז כפופים קריטריונים אלה לאישור רשם האגודות השיתופיות), תנאי שאינו מתקיים בענייננו. ב"כ התובעים טוען, בנוסף, שגם אם החלטה 737 היא ההחלטה החלה בענייננו, הרי שהחלטה זו בטלה בהיותה מנוגדת לדין ולכללי הצדק הטבעי ונגועה בחוסר סבירות קיצוני. הטענה מבוססת בעיקר על פסק דינו של כב' השופט קלינג בעניין בארותיים (ה.פ. 342/96 אורנוי לוי ואח' נ' בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', דינים-מחוזי, כרך כו(7) 74. באותו עניין נקבע כי בהחלטה 737 יש משום האצלת סמכויות, מסמכויות מועצת מקרקעי ישראל לאגודות, וכי מועצת מקרקעי ישראל שבידה הופקד על פי החוק משאב חשוב זה של מקרקעי המדינה, אינה רשאית להתפרק מסמכויותיה ולהפקידן בידי אחרים. אינני רואה צורך להכריע בטענה זו שכן התובעים תוקפים את החלטה 737 רק ככל שהיא אינה עולה בקנה אחד עם החלטה 612. כלשונם: "נוכח האמור לעיל, עותרים התובעים לבית המשפט כי יורה בפסק דין הצהרתי, כי על הנתבעים לפעול בהקצאת מגרשים בהתאם לכללי מנהל תקין כאמור בהחלטה 612, וכי החלטה 737 ככל שאינה מתיישבת עם הוראות החלטה 612 באשר לאמור לעיל הנה בטלה מעיקרא ו/או בטלה" (סעיף 9 וכן סעיף 16 (ז) לכתב התביעה המתוקן). משנקבע כי התובעים (למעט התובעת 6) אינם זכאים לקבלת מגרשים במסגרת החלטה 612, ממילא אין עוד משמעות מבחינתם להצהרה כי החלטה 737 בטלה ככל שהיא אינה עולה בקנה אחד עם החלטה 612. עוד מבקשים התובעים ליתן פסק דין המצהיר "כי חלוקת מגרשים בהרחבה תיעשה אך ורק באופן שוויוני לכל בני המקום" (סעיף 16(ה) לכתב התביעה המתוקן). גם לסעד זה אין משמעות בנסיבות העניין, לאחר שנקבע שהתובעים, למעט תובעת 6, אינם בני המקום כמשמעותו של מונח זה בהחלטה 612. ככל שבקשתם של התובעים היא להצהיר כי הם זכאים לקבלת מגרשים במסגרת ההרחבה כבני המקום במובנו המילולי של מונח זה, היינו גם כבעלים או צאצאים של בעלי בתים מקצועיים, וגם שלא במסגרת החלטה 612, הרי שגם בקשה זו אינה מקובלת עלי. החלטה 737 אכן מאפשרת למושב להעדיף בהקצאת המגרשים את חברי האגודה או את צאצאיהם על פני בני מקום (לאו דווקא במשמעותו של מונח זה על פי החלטה 612) אחרים, שהרי גם בהעדר הנחיות מפורשות לדרך בה תפעלנה האגודות את שיקול הדעת שלהן ביישום החלטה 737, זו היא המשמעות המעשית של הותרת שיקול הדעת בהקצאת המגרשים בידן. העדפה זו באה לידי ביטוי בשניים: קבלת עדיפות בהקצאת המגרשים על פני אחרים וקבלת הנחה ברכישת הזכויות במגרשים אלה. על פי הסבריו של מר קרישפין, נובעת העדפה זו מכך שהקרקעות בהן מתבצעת תכנית ההרחבה הן קרקעות שהיו בחזקת האגודה מזה שנים רבות והן מוחזקות על ידה גם כיום על פי הסכם השכירות המשולש. לאור כך, מששונה ייעודן של קרקעות אלה ומשיש לגרוע אותן, לצורך ביצוע ההרחבה, ממשבצת המושב, ראתה מועצת מקרקעי ישראל להכיר בתביעה לתת לחברי האגודה, שהם, בעקיפין, בעלי הזכויות במקרקעי המשבצת של האגודה, או לצאצאיהם עדיפות בהקצאת הקרקעות כמו גם פיצוי בגין נטילתן. עדיפות זו אינה מיוחדת, כפי שמראה מר קרישפין בתצהירו, רק להחלטה 737, שכן עקרון זה נקבע עוד בהחלטות 533, 611 ו - 727 שקדמו להחלטה זו. יכולות כמובן להיות דעות שונות באשר להצדקה שביסוד מדיניות זו, אך אינני סבור שמדובר במדיניות החורגת ממתחם הסבירות הפתוח בפני הרשות המנהלית עד כי בית המשפט צריך להתערב בשיקול הדעת המוקנה בעניין זה על פי חוק למועצת מקרקעי ישראל ולפסול את ההחלטה. בסיום טענותיהם טוענים התובעים כי על המינהל או מי מטעמו מוטלת חובת מכרזים מכוח הוראות סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב1992-, הקובע כי:"המדינה וכל תאגיד ממשלתי לא יתקשרו בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו".גם טענה זו אינה מקובלת עלי. בעניין זה מצטרף אני לדעתו של כב' השופט קמא בה"פ 628/95 (י-ם) מאיה מכלוף נ' בית שקמה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח', לפיה "תקנה 25 קובעת פטורים, די והותר, לגבי התקשרויות של מינהל מקרקעי ישראל לביצוע עסקות במקרקעין, ובמיוחד תקנות 25(1) ו25-(28) לתקנות האמורות". בצדק טוענת ב"כ המינהל כי האגודה הנה בעלת הזכויות במקרקעין נושא המחלוקת מכוח היותה "מחזיק במקרקעין", באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל - עובדה המעניקה למינהל פטור מעריכת מכרז לפי תקנה 25(1) לתקנות חובת מכרזים, התשנ"ג1993-. לאור האמור, אני מצהיר כי התובעת מס' 6 - מרים אחוול, זכאית להיכלל בין המועמדים המומלצים על ידי המושב לקבלת מגרשים במסגרת תכנית ההרחבה נשוא הדיון, ואם הוגשה כבר על ידי המושב רשימת המועמדים המומלצים, על המינהל להתייחס לתובעת 6 כאילו נכללה בין מועמדים אלה, וזאת על פי הנהלים והתנאים הנוהגים במינהל כיום, או אלה שיהיו נוהגים במינהל בעת שתוגש (אם טרם הוגשה) על ידי המושב למינהל רשימת המועמדים המומלצים לקבלת המגרשים. תביעתם של התובעים האחרים נדחית. הנתבעת מס' 1 תישא בהוצאותיה של התובעת 6 בתביעה זו ובנוסף בשכ"ט עו"ד של תובעת זו בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. התובעים 1,2,4,5,7 (התובעים 3,8,9 ויתרו על תביעתם) יישאו הדדית בהוצאות כל אחד מהנתבעים בתביעה זו ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד מהנתבעים, בתוספת מ.ע.מ. לגבי שכה"ט של הנתבעת מס' 1. מושבים נחלות ומשקיםקרקעותהקצאת מגרשיםהקצאת קרקעות