מהו צו מניעה ומתי יש מקום לתיתו? "צו מניעה נועד לשמור על זכויותיו של אדם ע"פ דין,מכוח דיני היושר, שלא ייפגעו ע"י זולתו" (ר' ספרו של ד"ר א. וינוגרד " צווי מניעה"). "צו מניעה זמני מגמתו בעיקרה לשמר את המצב בשטח ולמנוע המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית" (ע' 65 בספר הנ"ל). השאלות המרכזיות שעל ביהמ"ש להציב הן שתיים: א. סיכויי הצלחת המבקשת בתובענה העיקרית. ב. מאזן הנוחות שמשמעו: האם שינוי המצב יעמיד את המבקשת בפני שוקת ריקה, קרי: בעניננו כלום ניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו, אם וכאשר תזכה המבקשת בתובענה העיקרית. והאם הנזק שיגרם למבקשת אם הבקשה תדחה הוא בלתי הפיך ולא ניתן לפיצוי ועולה על הנזק שיגרם למשיבים אם יעתר ביהמ"ש לבקשה. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מהו צו מניעה ומתי יש מקום לתיתו: הסעד המבוקש: המבקשת עתרה למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבים כפי שיפורט בהמשך וזאת עד למתן פס"ד בתובענה העיקרית: א. לאסור על המשיבות 1-3, במישרין או באמצעות חברות אחרות או שליחיה, לשלם כל סכום כסף על פי "ההסכמים" הנזכרים בתובענה ובתצהיר התומך בבקשה והאוסר על המשיב 15 לקבל תשלומים כאמור. ב. לאסור על המשיבים 1-5 ובכלל זה ההנהלה והדירקטוריון אצל המשיבים 1-3 לאשר ביצוע הסכמים או ביצוע התשלומים. בתובענה העיקרית נתבקשו מספר סעדים, בין השאר לחשוף את כל המסמכים הקשורים לחתימת ההסכם ולחייב המשיבים 41-1 לדווח עליהם לרשות לני"ע; לפרט ההתחיבויות למשיב 6 ו15- ("ההסכמים") וכן הסעדים המצוטטים להלן: "ה. להצהיר כי ההסכמים הנ"ל בטלים מהיותם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, נוגדים את טובת ותקנת הציבור. נוגדים את מטרותיהם העסקיות והכלכליות של המשיבים 1-3, ומהווים שימוש שלא כדין בנכסי המשיבות, או מי מהן, לצורך מטרותיהם האישיות של המשיבים 4-6 ו14-. ו. להצהיר כי ההסכמים נחתמו ו/או סוכמו ללא סמכות ושלא כדין ו/או שההתקשרות בהסכמים ו/או ביצועם לא אושרו, או לא אושרו כדין ע,י מועצת המנהלים/ועדת הבקורת/האסיפה הכללית של המשיבות. ז. להצהיר כי היות ההסכמים בלתי חוקיים ובלתי מוסריים ונוגדים את טובת הציבור ובטלים בשל כך, מנועים המשיבים מלפעול על פיהם. ח. צו מניעה קבוע האוסר על המשיבות לבצע התשלומים על פי ההסכמים וצו האוסר עליהם לשלם למשיבים 15 ו6- או כל אדם אחר תשלום כלשהו, או ליתן לאחרונים תמורה בגין הודעות המשיב 15 או של כל אדם אחר במשטרת ישראל או בביהמ"ש. כמו כן נתבקש ביהמ"ש לאסור תשלום למשיב 6 או כל עו"ד אחר תמורת עריכת ההסכמים." הרקע המשיב -15להלן: לאופר, הנו חוקר פרטי אשר נעצר לחקירה בגין הפרשה הידועה כ"פרשת האזנות סתר" בינתיים הוגש נגדו כתב-אישום. בפרשה זו נחקרו חשדות נגד חוקרים פרטיים שהאזינו האזנות סתר (למעשה ניתן היה לייחס להם גם חשד של פגיעה בפרטיות לאור הפרובלמטיקה של האזנה לטלפון סלולרי) לעיתונאים בעיתון "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". כן נחקר חשד לענין זהות המזמינים. חלק מהחשודים הפכו נאשמים וביניהם המשיב 5 והמשיב 14 ולאופר. לאופר נתן את שירותיו לעיתון "ידיעות אחרונות". חוקרי המשטרה ניסו לשכנעו להסכים ולחתום על הסכם "עד מדינה" אך משלא הגיעו לעמק השווה בסופו של דבר לא נערך הסכם. "ההסכם": ביום 3.3.96 נערך הסכם (ראה נספח א' לבקשה). בהסכם זה התחייב לאופר למסור עדות אמת וזאת תמורת פיצוי בגין עוגמת נפש לו ולמשפחתו, בגין אובדן קשרים חברתיים, סבל נפשי והפרעות קשות בחייו הפרטיים - בסך של 600,000 דולר ותשלום לשלטונות המס, באם ידרש כזה. התחייבותו: למסור את כל הידוע לו על ביצוע האזנות סתר ומעשים בלתי חוקיים כנגד "מעריב הוצאת מודיעין בע"מ" ועיתון "מעריב" על ידי שלוחי העיתון "ידיעות אחרונות" והעומדים בראשו (להלן פרשיית האזנות הסתר). לאופר התחייב למסור את האמת למשטרה ולביהמ"ש ולמלא אחר הוראות והנחיות המשטרה במהלך החקירה. נקבעו שלבי ביצוע לתשלום הסכומים הנקובים בהסכם. בעת הגשת הבקשה נשוא הדיון,שולמו כבר 400,000 דולר אליבא דמבקשת ובדיון הוברר שהוקדם תשלום של 100,000 דולר שהמשיבות אמורות היו לשלם לא יאוחר מיום 5.1.97. הסכום שטרם שולם עומד על סך 100,000 דולר וכמובן מס אם ידרש לאופר לשלמו. כן הובטח ללאופר שיועמד לרשותו עו"ד על חשבון המשיבה 3. עו"ד דן אבי-יצחק, המשיב 6, נקבע כבורר במקרה של מחלוקת. הסכם זה הוא מוקד הדיון הן בתובענה והן בבקשה לסעד זמני. הדמויות הפועלות: מתצהירו של מר דוד ספקטור, מנהל ובעל מניות במבקשת, עולה כי המבקשת היא חברת אבטחה ותקשורת, העוסקת בין השאר ביעוץ והגנה על רכוש ונפש לקוחותיה, בהבטחת מידע למניעת ריגול מסחרי ותעשייתי. החברה נתנה שירותיה לעיתון "ידיעות אחרונות ו"הארץ" החל מ1993-. בעיתון "ידיעות אחרונות" ניתן השירות משך 8 חודשים בלבד. בגין שירות זה שולמו למבקשת 1,200,000 ש"ח, כולל מע"מ. במהלך הדיון הוברר כי מר ספקטור רכש עבור המבקשת מניות של המשיבה 2, שהיא חברת האם של המשיבה 3, במהלך 1995. יש להדגיש כי ההסכם נערך עם המשיבה 3. ב"כ המבקשת עו"ד אלדן איננו חולק על כך, כי רכש המניות לאחר התפוצצות פרשת האזנות הסתר כדי ליצור סטטוס למבקשת (ר' עמ' 50 לפרוטוקול). ההודעות של מר לאופר, מפלילות נושאי תפקידים ב"ידיעות אחרונות". המשיבה 1 (להלן-הכשרת הישוב) הנה חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. המשיבה 1 מחזיקה במניות המשיבה 2 (להלן-מעריב אחזקות), שאף היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה והיא הבעלים של המשיבה 3 (להלן-מעריב הוצאת מודיעין). המשיבה 3 היא הבעלים והמו"ל של עיתון "מעריב". המשיב 4, איש עסקים המשמש כיו"ר למועצת המנהלים של המשיבה 1 ובעל שליטה במשיבות 2-3. המשיב 5, בנו של המשיב 4, יו"ר מועצת המנהלים של המשיבות 2-3 ומנכ"ל ודירקטור של המשיבה 1. עד 5.8.95, מועד הגשת כתב האישום נגד המשיב 5 -עופר נמרודי- בפרשת האזנות סתר וכיו"ב, שימש עורך ראשי של עיתון מעריב. לטענת המבקשת, הוא היוזם של ההתקשרות הנידונה. המשיב 6 -עו"ד אבי-יצחק הנו פרקליטו של המשיב 5 ומייצג אותו במשפט הפלילי שמתנהל נגדו ונגד המשיב 14. המשיב 6 לטענת המבקשת ניהל את המו"מ עם לאופר. כן נטען שמשיב 6 ייצג את לאופר וזאת במימון "מעריב" למרות חשש של ניגוד עניינים. המשיב 7 הנו סמנכ"ל וחשב המשיבה 1 ודירקטור של המשיבה 2. המשיב 8 סמנכ"ל כספים של המשיבות 2-3 ועובד כמנהל חשבונות בכיר במחלקת הכספים של המשיבה 1. המשיבים 7-14 או חלקם, הם חברים במועצת המנהלים ו/או ועדת הבקורת ו/או נושאי משרה. טענות המבקשת: בתאור הרקע בבקשת המבקשת נאמרו הדברים הבאים, שקשה לי לתמצת אותם משום שלא מצאתי דרך לבטא כיצד אפשר להדיח מישהו לומר אמת ועל כן אצטט את הנימוק כלשונו מתצהירו של מר ספקטור: - א. "עניינה של בקשה זו, המעשה הבלתי חוקי והפסול עד היסוד של הסכם 'קניית עדות' שמטרתו הנעתו והדחתו של העבריין לאופר על ידי עופר נמרודי במימון "מעריב" ו/או קבוצת בעלי המניות, המיוצגים על ידי עו"ד אבי-יצחק. זאת בתמורה לתשלום 600,000 דולר ארה"ב נטו וטובות הנאה נוספות, למען יחזור לאופר מהכחשות מסויימות שיוחסו לו בחקירותיו בפרשה, וימסור למשטרה תחתיהן גירסה חדשה בנושא מסויים בלבד, המשרת אינטרס ומניע פסול ובלתי חוקי של עופר נמרודי וקבוצת בעלי המניות המיוצגים על ידי עו"ד אבי-יצחק. עפ"י החשד התשלומים ללאופר, ובכלל זה תשלומי שכ"ט עו"ד אבי-יצחק, המשיב 6, שימשו ומשמשים גם תמריץ דמי לא יחרץ למען ישתוק וימנע לאופר מלהפליל את נמרודי, רונן וקבוצת בעלי המניות המיוצגים על ידי עו"ד אבי-יצחק. למיטב ידיעתי, במטרה להסתיר ולהעלים המעשים המתוארים לעיל, ובכלל זה להסתיר התשלומים על פי ההסכם לקניית עדות, נעשתה ההתקשרות באמצעות "מעריב" (המשיבה 3) ומקופתה הוצאו הכספים וההתחייבויות, לכאורה תוך מעשה עושק, גרימת חסרון כיס, וגרם נזק למשיבות 1 ו/או 2 ו/או 3 ו/או בעלי מניותיהן. נזק העולה על 5.5 מליון ש"ח". ב. המבקשת טוענת כי ההסכם הוא עבירה על הסעיפים 244, 245 (ב), 246 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ג. המשיבים או מי מהם הניעו את לאופר לעבור את העבירות על סעיף 240, מסירת הודעות סותרות, מסירת ידיעות כוזבות בניגוד לסעיף 243 ועבירה של חיפוי עבירה על סעיף 253 לחוק הנ"ל. היבט פלילי נוסף שמצאה המבקשת להתקשרות הוא שלאופר קיבל תמורות נוספות מ"מעריב" שלא מצאו ביטוי בהסכם קניית העדות. ד. אי החוקיות בהיבט האזרחי של ההתקשרות בהסכמי שלמונים. בנוסף ולחילופין, עומד ההסכם בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-. ה. מתוך השיחות המוקלטות בין אנשי המשטרה ועו"ד אבי-יצחק, מסיקה המבקשת שהיתה הכוונה ומגמתיות בהעדת לאופר. ו. הצעת תשלום לעדים ועריכת הסכמי גמול לעדים ע"י גורם פרטי, לא כל שכן על ידי חשודים ונאשמים בפרשה הנזכרת, הנם מעשה התקשרות בלתי חוקית הנוגד את תקנת הציבור ולענין זה מסתמכת המבקשת על מה שנאמר בע.א. 59/152 (מבלי לטרוח לציין את מראה המקום). הציטוט יוזכר בהמשך. ז. למבקשת יש מניע להגיש תובענה משום שהיא בעלת מניות ופנתה לביהמ"ש בשל סירובם של המשיבים 1-5 לתת לה פרטים ותשובות. כבעלי מניות יש להם ענין להצביע על כך שהוצאו כספים מקופת חברה ציבורית לא במהלך העסקים הרגיל ובמטרה לשרת אינטרסים אישיים של בעלי שליטה נושאי משרה. המשיבים צריכים היו לדווח לרשויות המוסמכות על ההסכמים והתשלומים. הדיווח לא נמסר בשעתו. לא ראיתי לחזור על כל הנימוקים, הן מפאת סגנונם הבוטה והן משום שהם מופיעים בכתובים וראיתי להזכיר רק אותם נימוקים שהיוו סלע מחלוקת בדיון עצמו. טענות ב"כ המשיבים: עו"ד כספי הצביע על כך שהמבקשת לא טרחה לצרף ראיה כלשהי בדבר היותה מחזיקה במניות המשיבות 1 ו2-, כנטען על ידה.לא ברור אם הגישה התובענה במסגרת תביעה נגזרת או בטענת קיפוח. היא גם לא הגישה אישור מהחברה לאחזקות שאכן רכשה מניות (ר' תצהירו של מר רכטר יו"ר ועדת הבקורת ודירקטור במעריב החזקות ובמעריב). המבקשת אינה "חבר" במובן פקודת החברות שלו נתייחדה הזכות להגיש תובענה בעילת קיפוח.אין המבקשת מצביעה על "קיפוח" לכאורה. מעבר לשאלת זכותה לתבוע סעד כבעל מניות,ומתוך הנחה שאכן תוכל להוכיח היותה בעלת מניות, עומדת השאלה אם אכן גילתה המבקשת שמעייניה אינם נתונים לטובת החברות שכביכול על האינטרסים שלהם היא מגנה, אלא שהיא באה לשרת את האינטרסים של עיתון "ידיעות אחרונות" וכל מטרתה לסכל את החקירה ואת האפשרות להעיד את מר לאופר כעד מטעם התביעה. מר ספקטור הודה שהוא חברו של מר רוזנברג שעוד יוזכר להלן. בתצהירו מציין עו"ד אבי-יצחק (המשיב 6) כי מנהל המבקשת מר ספקטור הוא עושה דברם של מר חיים רוזנברג נגדו הוכן כתב-אישום ושל ארנון מוזס שכתב-אישום נגדו "עומד כעת לבחינה ולהחלטה בפרקליטות". עו"ד כספי מחה, בצדק, על ניצול במת ביהמ"ש כדי להטיח דברים במשיבים והצמדת כינויים שמקומם לא יכירם בביהמ"ש. המבקשת במסווה של אי ידיעה הטיחה דברים קשים, הן בחוקרי המשטרה והן במשיב 6. עצם הטענה שהוא שותף להדחת עד והנעתו לעבור עבירות פליליות חמורה ביותר, מה עוד שאין לה בסיס. אין בסיס לרמיזות ולחשדות אותם מטיחה המבקשת במשיבים נושאי התפקידים ובעו"ד אבי-יצחק. עו"ד אבי-יצחק נענה ליוזמת העד, לאופר , ולאחר שפנה אליו, התקשר לחוקרי המשטרה וליועץ המשפטי לממשלה והודיע ללאופר שלא יעשה שום הסכם ולא ישולם כל תשלום אלא בידיעת רשויות החוק (ר' תצהירו של עו"ד אבי-יצחק ). עו"ד אבי-יצחק פעל, אפוא, בתאום עם רשויות השלטון בקיימו מו"מ עם היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה אליה הופנה ע"י היועץ המשפטי לממשלה (ר' סעיף 4 (ג) בתצהירו של המשיב 6). היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה הדגישו את עניינם בכך שהאמת תתברר ושהעבריינים יובאו לדין.מו"מ שניהל מר לאופר עם חוקרי המשטרה לא עלה יפה כי לא אשרו תנאי ההסכם שביקש לעשותו. חוקרי המשטרה סברו שמר לאופר יוכל להביא לחשיפת האמת ולהעמדת העבריינים לדין. היעוץ המשפטי ביקש מעו"ד אבי יצחק להפעיל את השפעתו על לאופר כדי שיבחר באחד משני המסלולים : הסכם "עד מדינה" או עריכת "ההסכם". ע"י "ההסכם" תרם מעריב להשקפת עו"ד אבי-יצחק "תרומה חשובה לא רק להגנה על האינטרסים שלו אלא גם להגנת האינטרס הציבורי של חשיפת האמת, גילוי עבריינים והעמדתם לדין" (סעיף4 סיפא לתצהירו). זאת ועוד, לא היה בסיס כלשהו לאמירה בתצהירו של מר ספקטור כי המשיב לאופר סתר את עדותו הקודמת. מר לאופר היה חשוד בביצוע העבירות וכאשר נחקר שמר על זכות השתיקה. בשלבי המו"מ מסר מר לאופר הודעות על האזנות הסתר שביצע עבור "ידיעות אחרונות" ועל עבירות של אנשי אותו עתון , כגון הודעה מיום 17.5.95 (צורף כמוצג ב' לצהיר המשיב 6) וכיוצ"ב הודעות אלה נתנו למעלה מחצי שנה לפני החתימה על "ההסכם". משנחתם עמו הסכם, מסר לאופר הודעות מלאות למשטרה שיש בהן גם כדי להפלילו ולחזק את הראיות שנאספו נגדו. אמירת דברים ללא בסיס כדי ליצור אוירה עכורה, אין בה כדי לסייע למי שמבקש סעד מן היושר. נהפוך הוא. ההסכם שנערך עם מר לאופר קיבל את אישורו של היועהמ"ש לממשלה ושל גורמים במשטרה ואין בו משום עבירה כלשהי על חוק העונשין. הפסול שבבקשה הוא בדרך הצגת העובדות, ולכן יש להזהר שבעתיים בבוא ביהמ"ש ליתן צו מניעה זמני. ניתן לומר שעל פניו יש בפניה זו לביהמ"ש ובנסיון קודם של אחד הנאשמים בקבוצת ידיעות אחרונות שפנה לבג"צ בענין העדתו של מר לאופר, משום הטרדת עד. בג"צ לא נעתר לפניית רוזנברג שביקש לפסול את העדות של לאופר (ר' נספח בג"צ 96/8738 מיום 9.12.96 ) וביום 18.12.96 אצה המבקשת והגישה התובענה והבקשה לסעד זמני. עו"ד כספי ביקש להפנות לפס"ד של כב' השופט זפט בענין מזעקי שניתן בבוקרו של יום הדיון, לפיו דחה את התובענה שהגישה המבקשת בת.א. 96/475 על הסף. הוא ביקש להסתמך על אותם הנימוקים, לפיהם אין למבקשת מעמד להגיש את התובענה לא כתביעה נגזרת ולא מכח קיפוח המיעוט בהתאם לסעיף 235 לפקודת החברות (נוסח חדש). דיון: מהו צו מניעה ומתי יש מקום לתיתו? "צו מניעה נועד לשמור על זכויותיו של אדם ע"פ דין,מכוח דיני היושר, שלא ייפגעו ע"י זולתו" (ר' ספרו של ד"ר א. וינוגרד " צווי מניעה"). "צו מניעה זמני מגמתו בעיקרה לשמר את המצב בשטח ולמנוע המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית" (ע' 65 בספר הנ"ל). השאלות המרכזיות שעל ביהמ"ש להציב הן שתיים: א. סיכויי הצלחת המבקשת בתובענה העיקרית. ב. מאזן הנוחות שמשמעו: האם שינוי המצב יעמיד את המבקשת בפני שוקת ריקה, קרי: בעניננו כלום ניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו, אם וכאשר תזכה המבקשת בתובענה העיקרית. והאם הנזק שיגרם למבקשת אם הבקשה תדחה הוא בלתי הפיך ולא ניתן לפיצוי ועולה על הנזק שיגרם למשיבים אם יעתר ביהמ"ש לבקשה. יכולתי לדחות הבקשה מנימוקיו של כב' השופט זפט שעמד על המחסום הדיוני לפיו המבקשת אינה יכולה להגיש התובענה כתובענה נגזרת בלא אישור ביהמ"ש- (יוער כי במקרה כזה עליו לתבוע בשם המשיבות 1 עד 3 ולא לצרפן כמשיבות) . כמו-כן אין היא יכולה להגיש התובענה במסגרת סעיף 235 לפקודת החברות (נוסח חדש) בטענת קיפוח המיעוט. יש להוסיף על נימוקיו הבהירים של עמיתי השופט זפט, כי המבקשת לא הוכיחה שהיא "חבר" בחברה בה רכש המניות ואף לא הביאה אישור מחברת האחזקות. חרף זאת, לא ראיתי לפטור עצמי מדיון בשאלת חוקיות ההסכם נשוא הדיון - שייקרא "הסכם ממון". החידוש של עריכת "הסכם ממון" להבדיל מהסכם "עד מדינה" ראוי על-פניו לגינוי. כאמור בסעד שביושר עסקינן. ובמקרים אלה על ביהמ"ש לבחון מה הניע את המבקשת לבוא בשערי ביהמ"ש. ציינתי במהלך הדיון, כי נראה לי שהמבקשת לא באה בידיים נקיות, היא באה לשרת אינטרס זר וכי לא יגרע ממנה דבר אם לא ינתן צו מניעה זמני וזאת לאחר שההסכם ברובו כבר בוצע. לכל היותר, גם אם תזכה המבקשת, היא תוכל לקבל פיצוי על הרווח שנמנע כביכול ממנה. והוא זניח על פניו באשר למבקשת מניות מעטות בחברת האם של המשיבה 3. התשלום בוצע ע"י חברת הבת -המשיבה 3 . זאת ועוד מתצהירו וחקירתו של מר רכטר חבר ועדת הביקורת,עולה כי עדותו של לאופר יש בה בצד חשיפת עבריינים מניעת נזק מ"מעריב". נזק שהיה צפוי אם אנשי מעריב היו נאשמים בהאזנות סתר ועל אף המידע שגם ידי המתחרה ידיעות אחרונות אינן נקיות לא ניתן היה להעמידם לדין. העד הצביע על נזק שכבר נגרם ל"מעריב" עם התפטרותו של העתונאי מר אמנון אברמוביץ. הבעתי דעתי במהלך הדיון ואחזור על כך בהמשך, כי להשקפתי הסכם מן הסוג הנדון הוא רעה חולה. א. סיכויי הצלחת המבקשת בתובענה העיקרית: מר ספקטור, מנהלה של המבקשת, שנלחם את מלחמתו של עיתון "ידיעות אחרונות" ואיננו מסתיר זאת, הפך את ביהמ"ש במה להבעת התייחסותו לעדי תביעה וניצל את הבמה בצורה בלתי ראויה. בתצהירו אין כמעט עובדות שידועות לו מידיעה אישית וברור שהוא ליקט את הידוע לו מן הראיות שהתגבשו בתיקים בהם חוקרת המשטרה. חומר זה איננו הפקר וברור שהוא קיבל אותו מאחד המעוניינים והטענה שכביכול הוא בא להגן על המבקשת שהשקיעה כספים במשיבה 2, היא אחיזת עיניים. ואכן בטרם כתבתי את ההחלטה, לאחר הדיון, נקט ב"כ המבקשת בהליך בלתי מקובל והגיש בקשה להמצאת תצהיר משלים בבקשה למתן צו מניעה זמני. במסווה של תצהיר הביא מר ספקטור את חוו"ד בא-כוחו והשלים את סיכומיו של עו"ד אלדן. בתצהיר זה התייחס לשאלה שהתעוררה במלוא חריפותה בענין המניע שלו וזכותו לבקש סעד שביושר והדגיש כי הוא יכול להיות בבחינת עותר ציבורי. הוא הוסיף עובדות נוספות שלצד השני לא ניתנה הזדמנות להגיב, ולכן לא ראיתי להתייחס לתצהיר הנוסף במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני, וזאת פרט להתייחסות לטענתו בסעיף 13 בדבר היותה של התובענה עתירה פרטית וציבורית. לראשונה פנתה המבקשת לביהמ"ש בענין הסכם שנערך עם מזעקי ת.א. 96/475 שהוזכר לעיל. באותו ענין הוגשה גם בקשה לסעד זמני לה נעתרתי (ראה נספח ב'). ניתן סעד ארעי במעמד צד אחד. בינתיים פסק כב' השופט זפט את פסקו כפי שצויין לעיל. יש להניח שבעת אישור עריכת ההסכם נשוא הדיון היו רשויות התביעה ערות להשקפתי ועל אף זאת לא נרתעו ממתן אישורם. הסגנון הבוטה של התובענה והבקשה - יש בהם כדי לחזק את טענתו של עו"ד כספי כי המבקשת מנצלת את הליכי ביהמ"ש כדי להכפיש את המבקשים. המבקשת גייסה כמעט את כל ההוראות של פרק ט' סימן א' של חוק העונשין התשל"ז1977- ויחסה למבקשים ביצוע או סיוע לביצוע העבירות. בחינה מדוקדקת של חומר הראיות שהוגש לביהמ"ש מעלה שאין בו כדי להצביע על בצוען של עבירות כגון אלה אף לכאורה והטענות מבוססות על ספקולציה והנחות עובדתיות שאין להן תשתית ראייתית. במאמר מוסגר ראוי להדגיש , כי השאלות הנכבדות בדבר טיבו של ההסכם יכלו למצוא פתרונן במהלך הדיון הפלילי. הקדמת המאוחר הוא בבחינת נסיון לסייע למי שעדותו של לאופר ומזעקי יכולות לסבך אותו בעבירה. ונשאלת השאלה במלוא חריפותה אם אין זו שיטה מתוחכמת להטריד עדים, תהא הסיבה שבגינה נאותו העדים למסור את האמת, כמאמרם, אשר תהיה. אתחיל מן הקל ואעבור לכבד. טענתו של מר ספקטור שכביכול עו"ד דן אבי-יצחק שותף להדחה או להנעת עד להסתיר מידע בדרך של חיפוי, מנוגדת לכל הראיות שהיו בידיו. והוא ידע זאת. הוא לא יכול להסתתר מאחורי טענה שהוא קיבל יעוץ משפטי כזה או אחר. מהחומר שהוא עצמו צירף, עולה כי העד פנה אל עוה"ד ולא להיפך (גם אם מר ספקטור מפקפק בכך הרי אין בידו ראיה סותרת). הוא ידע שנתקבלה הסכמת היועהמ"ש לממשלה והסכמת חוקרי המשטרה. הוא ידע ידוע היטב שעו"ד דן אבי-יצחק עמד על כך שהעד לאופר יספר את כל הידוע לו ולא רק מה שנוגע לפרשת "ידיעות אחרונות". לאופר סירב ואף הבהיר זאת לחוקרים שהוא איננו מוכן להעיד נגד לקוחות אחרים שהיו לו במשך הזמן והוא איננו מוכן לערב אותם בנושא שאיננו רלוונטי לחקירה הספציפית. כן הסביר שהוא מצביע על "הגדולים" ואינו רוצה לסבך את "הקטנים". על דברים אלה חזר בביהמ"ש. חתימת הסכם תמורת כסף עם עד טומנת בחובה בעיות ותקלות מספיקות עליהן אעמוד בהמשך ואין צורך להוסיף על המצב לאמיתו עטיפות שקריות שמקטינות את העוצמה של טיעוניה של המבקשת. בהקשר זה יוער כי כבר היו דברים מעולם ש"עד מדינה" קלאסי סרב למסור את כל הידוע לו בנושא רלוונטי של שותפיו לעבירת שוד - ועדותו לא זו בלבד שלא נפסלה אלא שביהמ"ש נתן אמון בדבריו ( ר' ע"פ 73/79 פד כח (2) 514 - העד פילו לא הסכים לגלות את אחד השותפים לעבירה). אין ספק שיש פגם בכך שלאופר אינו חושף את כל המעורבים בפרשת האזנות הסתר- אך מכאן ועד לטענת החיפוי ארוכה הדרך. ההסכם בראי החוק הפלילי: לא מצאתי ממש בטענה כי יש ב"הסכם הממון" משום עבירה על כל הסעיפים שדלה יועצו המשפטי של מר ספקטור. מן הנסבות עולה כי חוקרי המשטרה היו משוכנעים שיש למר לאופר מידע שבגנו ראו להציע לו מעמד של עד מדינה. מר לאופר נעצר לחקירה ביום 22.4.95 (ר' נספח ג' לבקשה). לטענת המבקשת הכחיש לאופר כל קשר או מעורבות ולכן סבורה המבקשת שהוא מסר עדויות סותרות. מתברר שהדברים שאמר מר לאופר תחילה, שהיה בהם משום הכחשה, נאמרו בע"פ. אולם בהודעות שנגבו ממנו הוא שמר על זכות השתיקה. משמע, שאין יסוד לטענה בדבר עדויות סותרות וגם אם יש, אין זה נוגע לנושא התובענה. עבירה של הדחה ודאי שאין כאן, מפני שעדות שבאה לחשוף את האמת בהכרח חסרה את הרכיב של עבירת ההדחה. ניתן להסיק זאת הן מנוסח הסעיף 246 לחוק העונשין האומר: "המניע אדם או מנסה להניעו שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר...". בענייננו, סייע ההסכם עם לאופר לחשוף עבריינים וראיות נגדם. זאת ועוד, סעיף 248 לחוק נותן הגנה מיוחדת למי שנאשם בעבירות על סעיף 245 (א) (הדחה בחקירה) על על סעיף 246 (הדחה בעדות) לחוק - לפיה תהא הגנה לנאשם "אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר". הנחת היסוד בנסיבות המקרה שאין בידי המבקשת לסתור שהעד לאופר מסר למשטרה לכאורה את האמת בעקבות ההסכם. כן אין בסיס לטענה בדבר שיבוש הליכי המשפט כי גם בעבירה על סעיף 244 לחוק הדגש הוא על מניעת הליך שיפוטי או סיכול הזמנת עד או העלמת ראיות. והרי בעניננו עדותו של לאופר יכולה להוות נדבך בחשיפת המעורבים בפרשה ב"ידיעות אחרונות" לאחר שדמויות מפתח נחשפו אצל המתחרה "מעריב" כפי שעלה מדברי ב"כ הצדדים בעקבות עדותו של "עד מדינה" מר צור שאף לו הובטחה בנוסף לחרותו- טובת הנאה כספית. משמע שאין סעיף עונשין ישיר האוסר מתן תמורה בגין מסירת עדות אמת. לעומת זאת קיימת עבירה מפורשת של חיפוי: סעיף 253 לחוק העונשין: "המקבל או מנסה לקבל טובת הנאה לעצמו או לזולתו בעד אי גילוי או כיסוי על מעשה עוון או פשע או של כל ידיעה בנוגע למעשה כאמור, דינו - מאסר שלש שנים. (ב) המקבל או המנסה לקבל טובת הנאה לעצמו או לזולתו על מנת שלא ימסור עדות בחקירה על-פי דין או במשפט, דינו- מאסר חמש שנים". מטרתו של המחוקק ברורה יש לעשות הכל לחשיפת האמת ומי שמנסה להדיח או להטות משפט או לחפות על עבירה עובר עבירה. מדוע שתק המחוקק ביחס למתן טובת הנאה על מנת שהעד יעיד? המענה לכך מצוי בחובה למסור עדות אמת לחוקרי המשטרה כאמור בסעיף 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) אני רואה לצטט את נוסח הסעיף במלואו תוך הדגשת סעיף קטן ב' הרלוונטי (נראה שסעיף זה נשמט מפס"ד של השופט זפט ( אשר קבע שאין חובה למסור עדות ): - "2 (1) קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, או כל קצין אחר, או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב בדרך כלל או במיוחד, על ידי שר המשפטים, לערוך חקירות על ביצוע העבירות, רשאי לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה, שעליה חוקר אותו קצין משטרה או אותו קצין מורשה אחר כנ"ל ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך". (2) אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית". מכאן שקיימת חובה למסור עדות, מי שאינו עושה כן מסתכן בין השאר בעבירה על הסעיף 286 לחוק העונשין בדבר איסור להפר הוראה חקוקה או סעיף 287 בדבר איסור להפר הוראה חוקית וכן בעבירה על סעיף 244 לחוק העונשין. מהוראת סעיף 2(2) דלעיל עולה כי החובה למסור עדות אינה מוחלטת ואין אדם חייב למסור עדות שעלולה להפלילו. קורה לא אחת שהחוקר מזמין עד לחקירה ותוך כדי מסירת העדות מתברר שהעד עלול להפליל עצמו. בשלב זה קמה חובה להזהירו כי אין הוא חייב למסור דבר שעלול להפלילו וכי כל מה שימסור יכול לשמש ראיה. לאופר נחקר כחשוד תחת אזהרה, ועל-כן לא היה חייב להשיב לשאלות שהתשובות עליהן מפלילות אותו. כמו כן אין הוא חייב למסור ראיה שיש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודות העבירה שהוא מואשם בה. ראה לענין זה הוראות סעיף 47 לפקודת הראיות. מן המפורסמות הוא שיש לחשוד זכות יסוד שלא להפליל עצמו ואין צורך להכביר מילים. מכאן, שחתימת ההסכם עם לאופר בנסבות המקרה אין בה כדי לפתוח עידן של "עדי ממון" כשמדובר בעדים סתם. האירוניה היא שאדם שהוא חשוד בביצוע העבירה יכול לערוך הסכם כאמור - ויצא פטור מביצוע עבירה של סרוב להעיד. להשקפתי שיטת מימון עדים, הגם שאין הם חייבים למסור עדות בהיותם שותפים לעבירה, ע"י מעונין בדבר חותרת תחת אושיות עשיית משפט, היא פוגעת בין השאר בעיקרון השוויון. היא פותחת פתח מסוכן לעקיפת עקרון של "צדק לכל" שהוא מיסודות המשטר הדמוקרטי. מנגד יש לשקול את האינטרס הצבורי בחשיפת ראיות נגד עבריינים. השאלה מה הוא הגבול שיש להציב בנקיטת אמצעים בחשיפת האמת. בחיפוש אחר האמת העמיד המחוקק גבולות כאמור, תוך שמירה על זכויות הנאשם : זכות השתיקה והזכות של אי הפללה. הודאה שמתקבלת באמצעים פסולים בניגוד לרצונו של החשוד - נפסלת בשים לב להוראות סעיף 12 לפקודת הראיות. ראוי להביא דברים כדרבנות של כב' השופט לנדוי בהקשר זה: "אינני מתעלם מן הדילמה הקשה המכבידה לא פעם על עבודתו של החוקר, בין שמירה ראויה על כבוד האדם של האזרח - כל אזרח, וגם אזרח החשוד בביצוע עבירה- ובין הערכים הלגיטימיים של החקירה המשטרתית, שתכליתה להגן על הצבור. כפי הנראה, אין פתרון אידיאלי לדילמה זאת. אך נזכור נא שדרכי החקירה המשטרתית הנהוגה במשטר פלוני הן בבואה די נאמנה של טיב המשטר כולו. שומה על אנשי המשטרה ושומה על בתי-המשפט לשמור ולהשמר מתופעות הידועות לנו לשימצה ממשטרים טוטליטריים שבדרכיהם לא נלך" ע"פ 65/264, 65/273 פ"ד כ' (1)225, 232 מול האות ה'). כן נקבעו גבולות שאינם כתובים עלי ספר שמוכתבים ע"י המוסר,חוש הצדק והנוהג. חציית הגבולות יכולה להביא לתקלות גדולות מאלה שבאו למנוע. כאמור בהעדר עבירה ספציפית - כשהסכם של קניית עדות בכסף נעשה באין רואים גם אם תוצאתו חשיפת האמת יכול לכאורה להוות עבירה על סעיף 198 לחוק העונשין: "העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית, דינו - מאסר שלוש שנים". העונש הצפוי לעבירה הנדונה זהה לעונש הקבוע בסעיף 244 בענין שיבוש הליכי משפט. השימוש בסעיף זה נעשה בזהירות ומספר התקדימים בסוגיה זו ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת (ר' תמציתן בספרו של קדמי "על הדין בפלילים",כרך שלישי ע' 1297-1292).משפטנים דגולים סבורים שסעיף זה אינו חוקתי. אין עונשין מקל וחומר וע"י מילוי החלל ע"י סעיף סל. התנאי לשימוש בסעיף זה: אין סעיף אחר בחוק העונשין. בע"פ 54/53, פ"ד ח' 809 ו-817 נאמר " תכונתו היסודית... דן בעבירה בלתי מוגדרת ובלתי תחומה. דומה הדבר כאילו הופקד ביהמ"ש ע"י המחוקק לקבוע ולהחליט בכל מקרה ומקרה אם מעשים מסויימים מהווים- או אינם מהווים עבירה בתחומיו הבלתי מוגבלים של הסעיף..." נקבע כי לא ניתן לצקת דפוסים קבועים לעבירה זו. כל מקרה צריך להיות נדון לפי מסיבותיו הוא. השופט קדמי מסכם את ההלכה בכל הנוגע ל"אקטוס ראוס" כך: "על אף הקשייים החמורים בהגדרה ובתיחום הגבולות של המושג "תקלה ציבורית" - כמוצג לעיל בהרחבה- נראה כי ניתן ללמוד מן הפסיקה מספר מאפיינים - "מסייגים" בעיקרם- למשמעותו של מושג זה ואלה הם: "מן ההכרח הוא שהמעשה גופו הוא שיהא עלול לגרום או להביא באופן ישיר לידי היזק לציבור כולו או לחלק בלתי מסויים ממנו" (ע' 809 של פסה"ד).. "אין מקום להרחיב את פירוש המלים עד שתכלולנה תוצאות רחוקות העלולות לנבוע ממעשיו של האדם אשר לו מייחסים את העבירה" (ע' 817) "ההיזק יכול להיות ממוני או נפשי או ע"י הפרעה לסדר המקובל של רשויות הציבור" (ע' 817 לפסה"ד ). כמו בכל עבירה פלילית יש להוכיח גם את היסוד הנפשי (מנס ריאה) היו התלבטויות בענין זה בקרב השופטים, אך בשים לב לענש שלצד העבירה והגבולות הפרוצים נקבע כי, אמנם אין צורך בכוונה מיוחדת (וכך פרשו את הקביעה של ביהמ"ש באותו תקדים שצוטט קודם), אולם יש להוכיח לפחות פזיזות, או כוונה להזיק. להלן מספר דוגמאות בהן נקבע שהנסיבות מהוות את העבירה הנדונה: שיתוק פעולת נמל אשדוד בתגובה שזקיף מג"ב סירב להתיר כניסת יו"ר העובדים מהווה מעשה עבירה של תקלה צבורית (ע.פ. ב"ש 75/222 פס"מ תשל"ו()2 432,444; עריכת נישואין במשרד עו"ד מהווה עבירה של תקלה צבורית (ר' ע"פ 53/208 ח' 833 וכן ע"פ 53/238 פ"ד ח' 4. בפסה"ד גנור ע"פ 53/208 נקבע": פליליותו של מעשה המערער כרוכה בחשש המבוסס שמא ירבו כמותו בישראל...ויאלצו את המוסדות הצבוריים, הממונים על רישומי נישואין וגירושין, לתת תעודות נישואין למי שאינם ראויים לכך ... " יצירת הפקרות ואנדרלמוסיה הם בבחינת תקלה ציבורית. בע"פ 52/131 פ"ד ו' נקבע כי תשלום פרמיה לשחרור בערובה מהווה עבירה של תקלה צבורית (בארה"ב - אין מניעה להקים חברה שתמורת תשלום מפקידה ערבות לשחרור הנאשם). ע"פ 63/75 פ"ד יז (2) 1033 - מסירת עדות שקר שגרמה להגשת כתבי אישום והלעמדת חפים בפני אימת הדין, אף שהנאשם חזר בו בעוד מועד עשויה להוות עבירה של תקלה ציבורית (כאמור, אם יש עבירה חליפית אין להאשים בסעיף זה). בע"פ (ב"ש) 80/176 נקבע כי מעילה באמון ע"י עובד צבור יכולה להוות יסוד להרשעה בעבירה של תקלה צבורית. ניתן להשתמש בסעיף זה במקרים של שחיתות פוליטית שיכולה לפגוע באושיות הסדר הציבורי בהעדר עבירה ספציפית של מעילה באמון או שוחד או כיוצ"ב. התביעה הכללית והמשטרה נוהגים ריסון בשימוש בסעיף זה ומכאן מיעוט כתבי האישום המוגשים על פי סעיף זה ולאחרונה הפך כמעט לאות מתה. כאמור, הסכמים מן הסוג הזה שנעשים בחדרי חדרים ובמסתרים, יש בהם לכאורה עבירה על סעיף 198 לחוק העונשין. ברם, כפי שציינתי, לא די במעשה הפלילי אלא צריך להוכיח בכל מקרה כוונה פלילית. בענייננו, על פניו לא ניתן להוכיח את המחשבה הפלילית משום שהנוגעים בדבר לא הסתירו את עריכת ההסכם ולא זו בלבד אלא נועצו ביועהמ"ש לממשלה ובחוקרי המשטרה. אכן אין החלטה מפורשת של היועהמ"ש לממשלה בנידון דידן ומכיוון שלא שותף בדיון שבפני, לא יהיה זה הוגן להביע את דעתי על שיקוליו בעת שנתן למעשה הכשר לעריכת הסכם מסוג זה. רשמתי לפני את דברי עו"ד אבי-יצחק שהסביר את מניעיו של היועץ המשפטי שלא להתנגד להסכם כפי שהועלו בדברי עו"ד כספי לעיל. ניתן ללמוד מחומר הראיות שהוצג בפני, כולל החומר של המבקשת, כי חוקרי המשטרה היססו וחשו תחושה לא נוחה מעריכת "ההסכם" ולכן נועץ עו"ד אבי-יצחק ביועהמ"ש לממשלה ולאחר שהוא לא התנגד והפנה את עו"ד אבי יצחק לחוקרים, קרי נתן אור ירוק, נערך ההסכם ונגבתה העדות ממר לאופר. הלה שינה את מצבו לרעה מבחינת מעמדו כנאשם, באשר העדות שמסר בעקבות ההסכם יש בה כדי להפלילו (ר' דברי עו"ד אבי-יצחק בחקירתו בביהמ"ש, עמ' 43 לפרוטוקול). ראוי לזכור כי דברים שמסר לחוקרים כחצי שנה קודם הצביעו על כך שיש לו מידע אמין על הנעשה ב"ידיעות אחרונות" לא יכלו , כנראה לשמש ראיה נגדו ונגד אחרים כי נמסרו במהלך מו"מ לכריתת הסכם "עד מדינה". חוקרי המשטרה הם אלה שהציעו לראשונה עריכת הסכם "עד מדינה" ללאופר ואף נערכה טיוטת הסכם בענין זה. בסופו של דבר לא נחתם ההסכם משום שלטענת ב"כ המשיבים המשטרה התנתה מעמד של עד מדינה בגילוי כל מה שמר לאופר יודע, והוא סירב. באותה טיוטת הסכם נטמן זרע הפורענות. חוקרי המשטרה פתחו פתח למתן תמורה לעד לעתיד על ידי גורם פרטי. הם עשו זאת בניסוח דיפלומטי מעניין, לפיו יהיה זכאי העד למכור את זכרונותיו לאחר תום עדותו. וכי מי היה קונה ממנו את הזכרונות אם לא עיתון "מעריב"? סממן זה בטיוטת ההסכם שערכה המשטרה ראוי לגינוי. אם סברו שיש לפצות העד הם צריכים לעשות זאת בריש גלי. בטיוטת הסכם זה היה איתות ברור שהעד אכן ראוי לפיצוי, שכנראה קופת המשטרה לא יכלה לספק אותו. עו"ד אבי-יצחק ניסה להשוות את ההסכם עם לאופר לעומת ההסכם עם צור (שמעיד נגד אנשי "מעריב"), שהוענק לו מעמד של "עד מדינה" בתוספת תשלום של 200,000 דולר ללא מיסים. מצבו של מר לאופר, להשקפת עו"ד אבי יצחק גרוע יותר כי הוא צריך לעמוד בדין והתמורה הכספית לא תוכל לפצותו על כך. ההשוואה איננה במקומה. עריכת הסכם "עד מדינה" נעשית על ידי הרשות ואם היא מוצאת לנכון היא מפצה את העד על נזקים שנגרמים לו עקב כך. אולם הרשות, כשהיא עושה הסכם כזה, נוהגת באמת מידה כזו שיש בה כדי להגן על כל מי שנפגע, ללא הבדל בין עני לעשיר. לעומת זאת, "הסכם ממון" עם עד שממומן על ידי גורם פרטי, טומן בחובו זרעי פורענות. אין צורך להכביר מילים ולהדגיש כי על ידי כך ניתנת עדיפות לבעלי הממון שיכולים להרשות לעצמם קניית עדות. עצם תשלום כסף בגין עדות, גם אם היא עדות אמת, מעלה חשדות וסימני שאלה ויכולה לפגוע במהימנותו של העד. לסיכום: לא ניתן לתלות ב "הסכם הממון" נשוא דיוננו תו של אי חוקיות או עבירה על הוראת חוק העונשין. ההסכם בראי המשפט האזרחי: האם "ההסכם" נשוא דיוננו הוא הסכם פסול עפ"י הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים)? וזה דבר המחוקק: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". קניית עדות בכסף , גם אם מדובר באדם שאיננו חייב למסור עדות, יש בה כאמור טעם לפגם בלשון נקיה. לכאורה, תקנת הציבור אוסרת על עשיית הסכמים כאלה הם גם נגועים בפגם מוסרי לכאורה. חוזים מהסוג הנדון יכולים להבחן על ידי ביהמ"ש בבוא צד להתקשרות כזאת לבקש את סיועו של ביהמ"ש לאכיפת ההסכם. הבחינה נעשית עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. למונח תקנת הציבור בסעיף 30 לחוק החוזים משמעות רחבה מחוץ לדיני החוזים, כמאמרה של המלומדת פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים", מהודרה שניה, עמ' 365: - "לא זו בלבד שלסעיף 30 תחולה מקיפה דרך סעיף 61 (ב) לחוק, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. אלא שהעקרון הכללי בדבר תקנת הציבור חל על סוגיות משפטיות שונות, אף ללא הוראה מיוחדת בחוק. תקנת הציבור משתנה על פי הציבור שהיא צופה לתקנתו: מעת לעת, ממקום למקום ומחברה אחת לרעותה. זהו מושג דינמי, בעל תכנים משתנים, המשקף את רעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר המשפטי, הוא כולל השקפות מוסריות, חברתיות וכלכליות".... בהמשך מצטטת המלומדת קטע חשוב לענייננו מפסק-דינו של כב' השופט זילברג בע.א. 62/461 פד"י יז' 1319, 1332 שראוי להביאם: "... עצם השאלה מהו הסדר הציבורי או תיקון העולם, עלינו להשיב מתוך השקפות המוסר והתרבות שלנו, כי מקור אחר זולתן ל'סדר' ול'תקינות' אין !". (כב' השופט זילברג התייחס לסעיף 64 (1) לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מני). בתי המשפט עושים שימוש זהיר בבוא אדם לבקש לבטל התחיבות עפ"י חוזה ומסתמך על טענה של תקנת הציבור. הזהירות ראויה במיוחד בשל היותו "מושג סתום". כב' השופט ברק בפרשת חב' קדישא נ' קסטנבאום, 91/294, פד" מו' (2) 464, 535. ביקר את העמדה השיפוטית הנרתעת מאיזון ערכים במסגרת המשפט הפרטי באמצעות תקנת הציבור הנזכרת בסעיף 30. לדעת השופט ברק, כתוארו אז, עקרון תקנת הציבור משקף את תפיסות היסוד של החברה. באמצעות עקרון זה מבטיחה שיטת המשפט הפעלת רמה מינימלית של התנהגות ראויה בתחומי המשפט הפרטי. מתי יבטל ביהמ"ש חוזה מפני תקנת הציבור? במקרים בולטים שבהם חוש הצדק והיושר והמוסר החברתי מתקוממים מפני ביצועו. ר' דוגמאות המובאות בספרה של המלומדת ע' 309 (למשל חוזה עבדות וכיוצ"ב). עקרונות היסוד של שיטת המשפט מתקוממים כנגד עריכת חוזים מהסוג הנדון כאן. המשמעות של חוזה מסוג זה היא שרק בעלי הממון יוכלו להשיג עדויות. כאמור, הדבר פוגע בעקרון השוויון ובעקרון של צדק לכל. כאן ההבדל התהומי בין חוזה מסוג זה שנערך על ידי גורם פרטי לבין הסכם עד מדינה ועל כך אעמוד בהמשך. חרף זאת לאחר שהצד החלש בעניננו שינה מצבו לרעה במסירת העדות ותרם לגילוי האמת - יהיה זה בלתי צודק בעליל לבטל ההסכם. ומי מבקש לבטלו? צד המעונין לסייע לכאורה לחשודים שנגלו מצפוניהם. וכי לא יהיה בביטול ההסכם שבקרתיו כה קשות משום תקלה צבורית גדולה יותר? פרופ' רובינשטיין בספרו "אכיפת מוסר בחברה מתירנית" בפרק "תפיסת המוסר בדיני החוזים", (עמ' 128 ואילך) מתייחס לשאלת פסילתם של חוזים מטעמי אי מוסריות. הדגש הוא על מקור הסמכות של ביהמ"ש לקביעת נורמות מוסריות. "אין חולק על כך כי לביהמ"ש יש סמכות לקבוע את תוכנו של המוסר לצורך קביעת תוקפו או בטלותו של החוזה האמור. החוק מטיל עליו תפקיד זה, ושופט ביהמ"ש רשאי להסתמך בענין זה על ידיעתו ואין צורך להוכיח את תוכנו של המוסר בראיות ובהוכחות". אחת הדוגמאות המדגימה את הקושי בפניו עומד השופט בקביעת נורמה מוסרית שהיא נורמה מקובלת בציבור, היא פרשת ריזנפלד-יעקובסון (פס"מ לב' 350 ע.א. 62/337 פד"י יז' 1009). שם התעוררה שאלת אי מוסריות של הסכם בין אדם נשוי לבין אשה שכלל התחייבות לקיים חיי אישות עתידיים לכשיתגרש מאשתו. הגבר תבע את הדירה שרכש עבור אהובתו והיא התגוננה בטענה שההסכם בטל מחמת מוסריות. השופטים עצמם היו חלוקים מהי אמת המידה הראויה (המחלוקת בין השופט זילברג והשופט ויתקון). בענייננו אין קושי לקבוע, להשקפתי, כי הסכם מן הסוג הנדון פוגע בערכים של הציבור הנאור. כאמור, להשקפתי הסכם מהסוג הנדון אם מתלווה לו מחשבה פלילית והוא בבחינת עבירה על סעיף 198 שהיא הפן הפלילי של סעיף 30 לחוק החוזים לא יאכף אם יבוא צד לחוזה ויבקש אכיפתו. במה דברים אמורים. כאשר הדברים נעשים במסתרים. ונגלים לאור היום בבוא אחד הצדדים לאכוף ההסכם וגם אז כפי שניתן ללמוד מהתקדים הבא יבחון ביהמ"ש אם אין אפשרות להפריד בין אי החוקיות וההתחייבות שעומדת בפני עצמה. באסמכתא שהביא ב"כ המבקשת (ללא ציון מראה המקום -אולי כדי לא להבליט את ההקשר של הדברים והתוצאה האופרטיבית ) ע.א. 59/152 (פד"י יד 2354, בעמ' 2363) נאמר: "כבר ראינו כי כל הסכם כזה, "של מסחר בפשע", הסכם פסול ובלתי חוקי יהא, ואחת היא, אם הסכימו להשתיק אשמתו של אדם, כדי שלא יובא בפלילים או אם קנה לו אדם בהסכם מחברו את הזכות שזה יבוא ויעיד במשפט. אם היתה הכוונה שיעיד עדות שקר, יהיו הדברים בבחינת קל וחומר, שהרי בדרך כלל אין חובה חוקית על אדם להודיע למשטרה על בצע שביצע. הסכם להעלים פשע יכול שיהיה עבירה על סעיף 129 לפקודת החוק הפלילי 1936, ויכול שלא יהיה עבירה, אבל הנותן עדות כוזבת בודאי עובר עבירה של עדות שקר, לפי סעיף 117 לפקודה הנ"ל, או עבירה על פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות). ביהמ"ש לא יתן ידו לשם ביצועו של הסכם כזה, גם אם הפסול שבו לא נטען: ע.א. 50/18". ראוי להדגיש שבפסה"ד הנ"ל נדונה שאלה של דחיית תביעה בשל חילול שיק ובביהמ"ש המחוזי נקבע כי הוצא מידי הנתבעת בעטיו של אילוץ. האילוץ היה מעוגן בכך שמקבל השיק ניצל את המצוקה של נותן השיק שנעצר לחקירה והבטיח שלא להעיד נגדו על מעשים בלתי חוקיים שעשה. ודוק! הדגש בנסיבות המקרה על הסתרת אשמה בבחינת תשלום דמי לא יחרץ, שלכל הדעות מהווה עבירה של חיפוי. וגם בהקשר החיובי - שיבוא אותו אדם ויעיד עבורו! מה שאין כן בעניננו. שהרי העד לאופר - אינו בא להעיד לטובת נמרודי או נאשם אחר בפרשת האזנות הסתר בהם הואשמו אנשי "מעריב". ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על אף אי החוקיות והחזיר התיק לערכאה הראשונה על מנת לאפשר להוכיח שאכן היה חוב והוא הפריד בין הדברים בקובעו, כי אם האמצעי כשר כשהוא נושא ונותן עם החייב עצמו, לא ימהר ביהמ"ש לגלות בסידור שנעשה עם החייב הבטחה להיסוי אשמה שניתנה מכללא. רואים אנו, איפוא, שביהמ"ש מבקש להוציא הצדק לאור, ואם בעל דין מנסה להסתלק מחיוביו בטענת "חוזה בלתי חוק" לא בהכרח שומעים לו. בעניננו, ככל שההסכם מקומם הנני ניצבת בפני דילמה: בתנאים שההסכם נערך - כשלחוקרי המשטרה ברור שיש בידי לאופר לחשוף את האמת, ולאור חיזוריהם אחריו, האינטרס הצבורי אותו "סוס פרא" שהעולה עליו לעולם אינו יודע לאן יגיע (אימרה מן המאה הי"ט שצוטטה ע"י המלומדת שלו בספרה בע' 366) - תומך בחשיפת האמת יהא המחיר אשר יהא. מאידך גיסא - עליה על מסלול של קניית עדות יכולה להשפיע על אופיו של משטרנו בפראפראזה לדברי כב' הנשיא (בדימוס) לנדוי שצוטטו לעיל ולאן נגיע - לצדק לעשירים בלבד? שירצו לאזן את החשבון עם העמדתם לדין. על אף הסלידה, יש לבחון נסבות עריכתו של ההסכם.ההסכם עבר למעשה את בקורתו של מי שמופקד על האינטרס הצבורי - היועץ המשפטי לממשלה- שהעדיף בנסבות המקרה את האינטרס של הצבורי בחשיפת האמת בפרשה שפגעה ויכלה להמשיך לפגוע בחופש הביטוי, קשה לקבוע מיניה וביה כי ההסכם בטל בנסבות מיוחדות ויוצאות דופן אלה. לא ניתן להחיל על הסכם זה דברי כב' הנשיא שמגר בתקדים בע"א 88/661 פ"ד מד ע' 84,75 "תקנת הצבור מחייבת, כי כסף שגורלו מוכרע בערכאות השוק השחור לא יולבן במצוותו של ביהמ"ש". לחוזה נשוא דיוננו היו שושבינים נכבדים שטובת הצבור לנגד עיניהם לא פחות מזו של מר ספקטור. השוני בין הסכם עד מדינה וההסכם הנדון: לאור ההשוואה הדרמטית שערך עו"ד אבי-יצחק בין ההסכם עם צור כעד מדינה וההסכם הנדון ראוי לעמוד על ההבדלים. הסכם עד מדינה נערך על ידי המשטרה לאחר קבלת הסכמתו של פרקליט המדינה או פרקליט המחוז (המוסמכים עפ"י אצילת סמכויות מהיועהמ"ש). ישנה מערכת כללים קבועה מי יכול לקבל מעמד עד מדינה ומה צריך לכלול ההסכם בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אחד הכללים המקובלים שהעבריין העיקרי איננו יכול להיות עד מדינה, אם כי היו סטיות שלא גרמו לפסילת ההסכם אלא לבקורת של ביהמ"ש העליון. מכל מקום ישנה מערכת כללים שעל פיה ניתן לערוך הסכם כאמור וראוי לציין שכללים אלה נקבעו לאור הערותיו של השופט אגרנט בתקדים ע.פ. 67/377 פד"י כג' (1) 200. בתיהמ"ש ראו בעד מדינה רע הכרחי. אם המשטרה רואה לפצות עד בשל קשיים שבהם יתקל בעתיד, כגון סכנה לחייו ופרנסתו, אזי המדינה היא שנושאת בעול התשלום. אם חוקרי המשטרה מגיעים למסקנה שאין אפשרות להתקדם בחקירה ללא מתן מעמד של עד מדינה, הרי שצרכי החקירה מכתיבים זאת ואז אין חשש שהעד ישרת אינטרס של אדם זה או אחר שיכול לשאת בתשלום. כאן ראוי לעשות אתנחתא ולומר, כי בעניננו חוקרי המשטרה חפצו לערוך הסכם עד מדינה עם לאופר. וענין זה יש בו כדי לשנות את ההתיחסות להסכם. אין זה מקרה שבא פלוני ומביא לידיעת המשטרה כי יש לו עד שיוכל לסייע לה בחקירה כדי לנקות את עצמו וזאת לאחר שישלם לו פיצוי על הנזק שייגרם לו. כאן חיזרו אחרי העד לאופר עוד קודם ועדותו לא באה לסייע לנמרודי או רונן העומדים לדין בגין עבירות דומות. בתיהמ"ש לא קיבלו בשמחה את המוסד של עד מדינה כמאמרו של הש' קיסטר בע"פ /532 71 פ"ד כו(1 )545 בע554 ) הוא דן אמנם בעסקאות טיעון באותו מקרה שהיוה בסיס להעדת הנאשם בעתיד כנגד אחרים:" קשה לי להגדיר את כריתת ההסכמים בין הנאשם ובין התביעה הכללית כמנהג המדינה, כפי שקשה לי לקבל את מוסד "עד המדינה" כמנהג מחייב ; אלא שמתוך סיבות מעשיות ותועלתיות, אין לנו אפשרות לבטל כליל את הנוהגים בשטח זה אף על פי שהם פגומים מבחינת הצדק והמוסר. עוד לא הגענו לתקופה של "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". איננו יכולים כיום למנוע פשעים ללא הזקקות למחוקק, שופט ושוטר, ..." "עלינו להשלים עם דרך זו של הסכמים מסויימים בין התביעה הכללית ובין נאשמים מסויימים מתוך הוראת שעה, ונראה לי שכריתת הסכם בין התביעה הכללית לנאשם בדבר הודאה בעבירות מסויימות וצמצום התביעה פגומה פחות מבחינת הצדק, מאשר שחרור אדם מכל אחריות פלילית ובלבד שישמש עד מדינה" (ע' 555.) על הפרובלמטיקה של עדי מדינה ר' ע.פ. 67/312 (דניאל מרדכי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד (כב (92 63 ) במקרה זה שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי, הנשיא ב. כהן מצא פסול בעד המרכזי בעצם היותו עד מדינה ועל כך אומר כב' השופט זילברג בע' 67 :"הפסול העיקרי שהשופט המלומד מוצא בעדותו של עד מלך זה (פסח), היא בעובדה שהוא עד מלך. אין השופט מטיל חשד במשטרה שהיא התכוונה, ע"י ההסכם... להשיג עדות שאינה תואמת את האמת. חס ולחלילה - הוא אומר- שישתמע מדברי חשד שכזה!... יש לו איפוא ענין - לפי הבנתו - ענין אישי בהרשעת הנאשמים.. ודבר זה עצמו מחליש עוד יותר את המהימנות אשר אפשר לייחס לו כעד.' מחליש נכון, אבל לא יותר מזה, לא פסול בהחלט כפי שמשתמע מתוך הדברים האמורים שם למטה מן הענין ('זהו עד שאסור לבטוח בו').." כיום מעוגן מעמדו של עד המדינה בחוק ועל אף שביטלו את הצורך בסיוע לעדות שותף, נקבע כי בענין עד מדינה או עד שמקבל טובת הנאה, יש צורך בסיוע. בסעיף 54א לפקודת הראיות נקבע (בתיקון תשמ"ב): (א) ביהמ"ש לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; אולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". המחוקק בא לתקן את הצורך בסיוע לעדות שותף ובאותה הזדמנות הדגיש שעדות של עד מדינה טעונה סיוע. בהגדרת המונח עד מדינה כעד שקיבל טובת הנאה, לא עלה בדמיונו של המחוקק כי תהיה סיטואציה שבה טובת ההנאה תנתן על ידי גורם פרטי. הכוונה היתה להבטיח שגם שותף לעבירה שנערכה עמו עיסקת טיעון או קיבל טובת הנאה אחרת, יכנס לקטגוריה של "עד מדינה". ביהמ"ש העליון הגדיר את המונח טובת הנאה כדלהלן: "המאפיין, אם כן, את "טובת ההנאה" שניתנה או הובטחה הוא כי השותף לאותה עבירה יפיק או יצפה להפיק ממנה רווח או תועלת של ממש"... (ר' ע.פ. 85/773 פורסם בדף לפרקליט, 277, מוזכר בספרו של קדמי "על הראיות" חלק ראשון, עמ' 103). נראה לי שעל אף שלאופר איננו "עד מדינה" קלאסי עדותו תהיה טעונה סיוע אם משום הוראות הסעיף הנ"ל כעד שקיבל טובת הנאה ואם עפ"י ההלכה הפסוקה שעדותו של עד מעונין טעונה סיוע. האינטרס הצבורי בחשיפת המעורבים בפרשת האזנות הסתר: פרשת האזנות הסתר, זעזעה את הציבור משום שמדובר היה במידע על האזנות מסיביות לעיתונאים ואחרים, בעיתוני מעריב וידיעות אחרונות, חוקרי המשטרה שרצו לעמוד בפרץ ולגלות את המבצעים ואת שולחיהם חרגו על פי החומר שראיתי בתיק זה ובעניינו של מזעקי, מכל הכללים המקובלים. אולי משום שהתחכום של העבריינים היה רב ולנגד עיני החוקרים עמד הצורך להגן על חופש הביטוי. פרשת האזנות הסתר היתה בבחינת 'סרטן' שהיה בו כדי לסכן את חופש הביטוי. ובמחלות מסוכנות וחריגות משתמשים בתרופות חריפות ולפעמים נסיוניות. יתכן איפוא שנסיבות אלה, והקושי בחשיפת מזמיני ההקלטות הביאו את המשטרה והפרקליטות להסכים לעריכת הסכמי הממון עם מזעקי ועם לאופר. אין ספק שהיתה בכך חריגה מהכללים המקובלים. הסלידה מפני עדות קנויה בכסף משותפת למשפטנים ולמי שאינם כאלה. על אף הסלידה שחשתי בקוראי את ההסכם, אינני סבורה שבנסיבות המיוחדות של המקרה שבו נערך הסכם זה, אפשר להכניסו למסגרת של הסכמים הנוגדים את תקנת הציבור, על אף שהוא נחזה להיות כזה, וזאת בשל הפעולות שקדמו לעריכת החוזה לפיהם שוכנעו חוקרי המשטרה שראוי להעניק ללאופר מעמד של "עד מדינה"- משמע שערכו בדיקה לפיה הוא יכול לסייע בחשיפת האמת. יש להביא בחשבון גם את השושבינים: קשה לתלות אשם במתקשרים לחוזה לאחר שקיבלו את אישורו של היועהמ"ש ושל החוקרים. יכול להיות שהנסיבות המיוחדות של קשיי חקירה, הצדיקו בעיני החוקרים כל דרך שבה ניתן יהיה לאסוף מידע על האזנות סתר שעשו או שיזמו אנשי "ידיעות אחרונות". המשטרה פעלה על סמך מידע שאכן כך היה. הם אלה שחיזרו, כאמור, אחרי לאופר שיאות לשמש עד מדינה. ציינתי כבר קודם, כי בטיוטת ההסכם שערכה המשטרה היתה נכונות לאפשר לו למכור את זכרונותיו לאחר תום עדותו. כלום אין בכך משום תמורה כספית על ידי גורם פרטי? משמע שמנקודת הראות של החוקרים באותה עת, גילוי האמת על מה שנעשה בסתר עמד בראש מעייניהם. נראה לי שהן היועמה"ש לממשלה והן החוקרים לא נתנו דעתם להשלכות מרחיקות הלכת שיש בעריכת הסכם כזה, שחלילה עוד יכול להפוך לנוהג. בענייננו כבר היה מקרה עם אותו מזעקי ששולמה לו תמורה על ידי גורם פרטי וכעת אנו רואים שנערך הסכם שני מאותו סוג. עם זאת יש לראות את שני המקרים במסגרת הצרה ובנסיבות המיוחדות לפיהן אין חובה לאדם להפליל את עצמו. ואין בכך כדי להתיר את הרצועה ולהפוך את ההסכמים האלה למנהג המדינה. להשקפתי, שגו המופקדים על החקירה בהרשותם "הסכם ממון" - תהיה חומרת העבירה ונפיצותה אשר תהיה והצורך לגלות האמת בוער בעצמותיהם, אין לעבור את הגבול למחוזות שעלולים להביאנו אל פי פחת. אך משנעשה מעשה אין סיבה שלא להשתמש בעדותו של העד לאופר. אין גם סבה שלא להעזר בתרומתו לחיזוק הראיות נגד עצמו. ככל שאני מתקוממת למקרא תוכנו של ההסכם, אינני סבורה שיש מקום להושיט סעד למבקשת שלנגד עיניה לא עומדת טובת המשיבות 2-1 והגנה על האינטרסס הצבורי בכלל, על אף רוממות טיעוניה (במיוחד בתצהיר הנוסף שהוגש לאחר הדיון). מטרתה האמיתית היא לנגח את העדות עצמה,ואת חברת הבת המשיבה 3 ומנהלה המשיב 5. ראוי להדגיש כי עוסקים אנו בסעד מן היושר. עצם העלאת הטענה כי בשל החשש לפגיעה בזכויותיה עתרה לביהמ"ש כאשר לאמיתו של דבר רכשה את המניות אחרי התפוצצות פרשת האזנות הסתר - כדי לנגח את המשיבות 1-3 פוסל את המבקשת הן כעותר פרטי והן כעותר צבורי. מכל מקום במתן הסעד הארעי אין מצבו של העותר הצבורי טוב יותר מזה של הפרטי בעל האינטרס. ראוי להתייחס לתקדימים שהוסיף מר ספקטור בתצהירו הנוסף. הדוגמאות שהביא לענין העותר הצבורי אינם דומים לעניננו. שם אכן נלחמו למען אינטרס הכלל ולא הסתירו זאת במסווה של פגיעה בזכויות בעל מניות. מבחינת מאזן הנוחות בעניננו כשהמעשה עליו מלינים הוא מעשה עשוי (החלק הארי של הכסף כבר שולם), אין מקום להעתר לבקשה. בשולי הדברים יצויין - כי לכאורה מעדותו של מר רכטר עולה כי ועדת הבקורת הובאה בסוד הענין- ונתנה אישורה להסכם כדי להגן על "מעריב". מבחינת המשיבה 3 ומנהליה שאשרו ההסכם בדביעבד - כדי לא לפגוע בחקירה היה בתשלום לעד מעשה שהיה בו כדי להגן על "מעריב" ולמנוע פגיעה ברווחיות לה דואגת המבקשת. מעמדו של לאופר כעד: אם סברה המבקשת כי ע"י הגשת התובענה תצליח להשיג החלטה שתגרום לפסילת העדות הרי שטעות בידיה. אף אם נצא מתוך הנחה שההסכם הוא בלתי חוקי לא היה בכך כדי לפסול עדותו של לאופר כעד תביעה. הכלל הוא כי כל אחד כשר להעיד עפ"י הוראות סעיף 2 לפקודת הראיות. בפסיקת ביהמ"ש לא פסלו א-פריורי עדות של חולה נפש או עד הלוקה באחד מחושיו (ר' ע"פ 62/507 פ"ד יז 679 ; מ"ח 83/4 פ"ד ל"ז (3) 251 ) ; או עדות של קטין, או עדות של עד מעונין, הנאשם או התובע והנתבע בתביעה אזרחית הם עצמם עדים מעונינים; או עדות של עד הכובש עדותו (ר' ע"פ 56/202 פ"ד יא ,681 ע"פ 84/677 פ"ד מא (4 )45). דברים אלה לא נסתרו מעיניה של המבקשת ומסקנתי היא שיש ממש בדברי עו"ד אבי-יצחק כי מטרת הגשת התובענה היתה להבאיש את ריחו של לאופר , להטרידו להודיע בצבור דבר עברו הפלילי - דבר הפוגע בחסיון שיש לנאשם בהתאם לסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- שלא ישאל שאלות בענין עברו הפלילי לפני הכרעת הדין. אין מנוס מן המסקנה שהמבקשת חותרת להכביד או לגרום ללאופר שלא להעיד ע"י הוצאת התמורה מכיסו. המבקשת ערה לכך שעל בסיס העובדות הגלויות לפיו נתקבל אישור כדין של הרשות החוקרת ומי שמופקד עליה - לא ניתן לפסול את ההסכם גם אם יש בו מום. על-כן טרח מר ספקטור כיד הדמיון וכח האלתור וההקש הטובים עליו לבנות בסיס עובדתי שונה לביסוס הבקשה. כאמור, שלל העבירות אותן ביקש לייחס מר ספקטור בעצת פרקליטו למשיבים - דנות במצבים שונים. בעבירת הדחה או שיבוש הליכי משפט ההתייחסות היא למניעת העדת עד. בעניננו ניתן לייחס לכאורה נסיון להטריד את העד ע"י עצם הגשת התובענה. גם עבירת הטרדת עד נמצאת בלקסיקון של מר ספקטור. לאחר חקירתו הנגדית הקצרה של עו"ד כספי, ניתן לקבוע כי לכאורה כל כוונתו של ספקטור לקעקע עדות מזיקה ל"ידיעות אחרונות". הוא ציין כי קבל את החמר ממר רוזנברג. מר רוזנברג הואשם בעבירות של האזנת סתר - ופנה לבג"צ בעתירה דומה לנושא התובענה. שופטי הבג"צ בדחותם העתירה קבעו: "דרך לא נאותה מצא לעצמו העותר על מנת לנסות להפסיק את מרוץ גלגלי העמדתו לדין. קודם שיפנה העותר לבית משפט זה - אם בכלל יכול הוא לפנות כך- עליו למצות את הדרכים האחרות הפתוחות בפניו. אם סבור הוא שנעברה עבירה על החוק, עליו להגיש תלונה למשטרה. אם סבור הוא שאין מקום להעמידו לדין בגלל פסלות חומר הראיות, רשאי הוא לפנות לתביעה ולעומד בראשה ולהביא בפניהם עצומותיו, בין בדרך של שימוע ובין בדרך אחרת. אם יוגש נגדו כתב אישום, פתוחה בפניו הדרך להעלות את כל טענותיו בפני בית- המשפט שבפניו יתקיים משפטו, מה עוד שטענותיו מתיחסות לפסלותו ואי קבילותו של חומר ראיות, שהדרך להתנגד לקבלתו קבועה בחוק". אכן העתירה לא נדחתה לעיצומה לאחר דיון. אולם ההפניה ברורה, שעל מר רוזנברג לעורר טענות אלה ואחרות במסגרת משפטו הוא. השופט שישב לדין יחליט איזה משקל ליתן לעדות בשים לב לנסבות גבייתה. יוער, כי המבקשת נצלה את הליכי ביהמ"ש כדי להבאיש את ריחו של לאופר הן כנאשם והן כעד בטרם עמד על דוכן העדים, ומלאכתה צלחה בידה. ענין זה חמור בעיני, באשר יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של לאופר כנאשם. זה המקום להזכיר, כי המבקשת ביקשה במעמד צד אחד מתן צו מסוג "אנטון פילר" ולחילופין צו גילוי מסמך פלוני ובקשה לאיסור פרסום. הכוונה היתה לאפשר לב"כ המבקשת או מישהו מטעמו להכנס לחצרי המשיבים (פרט למשיב 6) ולתפוס ולקחת את ההסכמים וכל המסמכים הקשורים לניהול המו"מ והתשלומים למר לאופר, ו/או לעו"ד אבי-יצחק בתנאים שיקבע ביהמ"ש. צו גורף מסוג זה ניתן לעיתים רחוקות ( ר' בספרו של ד"ר וינוגרד בע' 247 בענין צו מרווה וצו אנטון פילר) ולא ראיתי להעתר לבקשה מבלי שתונח תשתית ראייתית. בתום הדיון בצו המניעה הזמני ביקש עו"ד אלדן למחוק את הבקשה, באשר השיג את החמר המבוקש. העליתי הנושא במעמד הצדדים ובכך התרתי הפרסום שנאסר בתקופת הביניים בין הגשת הבקשה ועד לדיון (הבסיס לבקשת איסור הפרסום כדי לא לפגום בגורם ההפתעה). ראיתי להדגיש זאת כי המבקשת הגזימה בענין זה וכללה את המשיב 15 שנגדו הוגש כתב-אישום וזאת מבלי לשקול אם אין בניהול התובענה ובקשת צו כאמור לפגוע בזכויותיו כנאשם. בהקשר זה ראוי להביא את עמדתו של עמיתי השופט הומינר בת.א. (ת"א) 83/1287 המ' 85/8484 (פס"ם תש"ך(א) 49) בבקשה לעיכוב ההליך האזרחי עד לתום בירור דינו של הנתבע העומד לדין בו זמנית בהליך הפלילי. הש' הומינר בעקבות פסיקתה של השופטת בן-עתו (ת.א. 79/1732) קבל את הבקשה ועיכב ההליכים האזרחיים בסוברו שקיום ההליך האזרחי לפני ההליך הפלילי יפגע בזכויות הנתבע כנאשם. בהליך האזרחי ישנן דרכים להשיג חמר ראיות החסומות בפני התביעה הכללית כגון: הליך של גילוי מסמכים ( וכאמור גם וצוים מסוג אנטון פילר שדומים לצוי חיפוש) ומענה לשאלונים שיכול לחשוף את צפונותיו של הנתבע- כנאשם ולפגוע בהגנתו. אמנם בה.פ 96/369 הבעתי השקפה נוגדת בהסתמך על קביעתו של הנשיא אגרנט בהמ' 75/804 פ"ד ל' 744 , לפיה אין זה מובן מאליו שתקנת הצבור מחייבת תמיד לברר תחילה את המשפט הפלילי ולהעמיד את הדיון האזרחי (כך נקבע גם בבג"צ 69/74 כג' (2) 421 ). הדגש באותו מקרה התמקד בנסבות המיוחדות. בנסבות כגון אלה שנגולו בפני בבקשה הנוכחית - לבטח ראוי יהיה לעכב ההליך האזרחי. יוער, כי המבקשת כבר פגמה בהגנת מר לאופר בגלותה, קבל עם ועדה, את אופיו הרע ונמנעה מלציין ולו מעט ממעשיו הטובים בצד הרעים שהיו בעברו. הנה כי כן , גם מן הבחינה הזאת ראוי לדחות הבקשה לסעד הזמני. לסיכום: הבקשה למתן הסעד הזמני נדחית. אין ספק שיש טעם לפגם בעריכת "הסכם ממון". בנסבות המיוחדות של המקרה לא ניתן לקבוע כי ההסכם בלתי חוקי או נוגד את תקנת הצבור - בשל הסכמת הרשויות והחיזורים אחרי העד כמי שיש בידו לחשוף עבריינים ולגלות האמת. העדות הקנויה לא באה לשרת ישירות נאשם זה או אחר במשפט הפלילי בו הוא עומד לדין. המוטיבציה לתשלום הכסף היתה לחשוף את מעשיו של היריב. אף שלא לשמה תרמו בכך לחשיפת האמת וסיוע לחקירה. מי שמבקש סעד הצהרתי צריך לבוא בידיים נקיות ולא כמשרתם של בעלי אינטרס הנחשדים בעבירות פליליות. נכון שיכול לבוא עותר ציבורי, על אף שאיננו רוחץ בנקיון כפיים, ולהצביע על שגגה ומחדל . לא מצאתי כי במקרה זה ראויה המבקשת ללבוש איצטלה של עותר צבורי, בשים לב לכך שמעשיה מכוונים לסייע למי שחשוד בפלילים. לציבור יש אינטרס בחשיפת האמת . במקרה זה הלהיטות הביאה לסטיה מנורמות מקובלות - אך לאחר מעשה משהושגו ראיות שלכאורה יש בהן כדי לחשוף את האמת- גובר האיטרס הצבורי להותיר שאלת בירור שאלות אלה בהליך המתאים. לאחר שלאופר שינה מצבו לרעה ובמסירת העדויות הפליל גם את עצמו - יהיה זה בלתי מוסרי לבטל ההסכם. יש בהגשת הליך אזרחי שכל כולו סב על עצם העדות נגד עד במשפט בעוד תלויים ועומדים הליכים פליליים נגדו ונגד אחרים מן המשיבים, לכאורה משום הטרדת עד. בכל מקרה, אם המבקשת תעמוד על בירור התובענה , והיא לא תידחה על הסף, יהיה מקום לעכב ההליך עד לתום המשפט הפלילי של לאופר. בשלב זה הדיון סב על צו המניעה הזמני ובכגון דא יש להתחשב גם בשאלת מאזן הנוחות שאף הוא אינו נוטה לטובת המבקשת. במאמר מוסגר ראוי לציין כי מעדותו של מר צבי רכטר מועדת הבקורת, ניתן להסיק שהשגת שיתוף הפעולה של מר לאופר סייעה ל"מעריב " לכן לכאורה אין גם בסיס לטענה שייגרם חסרון כיס למבקשת או שמניותיה ינזקו. בעדותו של לאופר היה כדי לטהר את האוירה בתוך העיתון והחשדות של עובדיה. מכאן שגם הטענה לפיה תינזק המבקשת כבעלת מניות במשיבות 1ו-2- אין לה בסיס ממשי. לא זו אף זו לכאורה - המבקשת באה כדי לנגח את המשיבות 1 3- ולא כדי לסייע לשמור על ערך מניותיהן. המבקשת אף רכשה המניות לאחר שהפרשה של האזנות סתר התפוצצה. מאזן הנוחות, אפוא, איננו נוטה לטובת המבקשת ואם תצליח בתובענה העיקרית,ניתן יהיה לפצותה. בנסיבות אלה אין מקום להעתר לבקשה למתן צו מניעה ועל כן אני דוחה את הבקשה. בענין ההוצאות לא ראיתי להכביד ידי על אף שהיה ממש בבקשת עו"ד דן-אבי יצחק שהתרעם על עצם צירופו ועל אף שראיתי בחומרה את ההתערבות של המבקשת במסווה של משפט אזרחי בהליך הפלילי ליצירת אוירה של מבוכה כלפי העד שעתיד להחקר כעד בבוא העת ועומד לדין בגין מעשיו הוא. אחד החשודים- חברו של מר ספקטור, מר רוזנברג, ניסה למנוע הגשת כתב אישום נגדו ואת העדתו של לאופר על ידי פניה לבג"צ. הגשת התובענה הנוכחית באה סמוך לאחר דחיית העתירה של מר רוזנברג והדברים מדברים בעד עצמם. לא הכבדתי ידי - וזאת באשר המבקשת העלתה לסדר היום שאלה נוקבת שמעוררים "הסכמי ממון", שראוי לתת עליהם את הדעת בטרם יהפכו מנהג המדינה. הנני מחייבת, איפוא, את המבקשת בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ. שאלות משפטיותצוויםצו מניעה