נטען כי התובע חתם, בין היתר, על כתב ויתור סופי ומוחלט, בו ויתר על כל טענה הקשורה עם מועד מסירת הדירה וקבלתה. כן חתם על ויתור מרצון, על זכות התביעה נגד הנתבעות, הן בגין האחור במסירת הדירה והן בעילת הפרה יסודית של הסכם המכר הנובעות מהאחור הנטען. התובעים אף קיבלו מהנתבעות עבור האחור הנטען במסירת הדירה סכום כולל של כ - 80,000 ₪. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כתב ויתור תביעות נגד הקבלן: בפני תביעה כספית על סך 210,149 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעים, בעילה של הפרת הסכם המכר, ניהול מו"מ בחוסר תום לב וגרימת נזק בלתי הפיך. התובע רכש מנתבעות 1-2 דירה למגורים בקומה א', בת 4 חדרים, 2 חניות ומחסן, ברח' ההגנה 58 בגבעתיים (להלן: "הדירה") והתובעת הינה אשתו. א. תמצית טענות התביעה 1. התובעים ביחד עם שלושת ילדיהם מתגוררים בדירה, והתובעת, אשר אינה בעלים של הדירה, לקחה חלק בלתי נפרד מתהליך רכישתה. נתבעים 1-2 היו יזמים של פרויקט הבניה, וזכאים להירשם כבעלי חלק מהמגרש בו מצויה הדירה . נתבעת 3 הינה הקבלן המבצע של הבניין. התובע פנה אל נתבעות 1-2 (להלן: "הנתבעות") כדי לרכוש את הדירה, בעקבות מודעה שפורסמה על ידי הנתבעות, בה פורסם, כי מועד האיכלוס הינו חודש ספטמבר 2008, וביום 23.2.06 נכרת בינו לבין הנתבעות חוזה מכר לרכישת הדירה. (להלן: "החוזה"). לצורך מימון רכישת הדירה, נמכרה דירת המגורים הקודמת של התובע ומשפחתו בראשון לציון, והתובע ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שכורה. מועד השכירות היה עד חודש אפריל 2008, כאשר על פי החוזה, מועד מסירת הדירה היה 9.2.08. בעת החתימה על זיכרון הדברים, נאמר לתובע ואשתו, כי הדירה תהיה מוכנה עוד קודם לכן- ותוך 18 חודש ממועד החתימה. הבטחה זו ניתנה, כאשר, כך התובעים, היה ברור לנתבעים שלא יעמדו בה. 2. בהתאם לס' 5.1. להסכם, היה על הנתבעות למסור את הדירה לתובעים עד 22 חודש מקבלת היתר בניה תקף, אשר התקבל ביום 9.4.06, כך שעל הנתבעות היה למסור לתובעים את הדירה ביום 9.2.08. הדירה נמסרה בפועל לידי התובעים ביום 27.3.09, באיחור של 4 חודשים. לכן, טוענים התובעים, ועל הנתבעות לפצותם בפיצוי המוסכם, עבור כל יום איחור כולל פיצוי בגין נזק לא ממוני. לכל אורך הדרך הובטח לתובעים שהדירה תימסר במועד, אלא אם יהיה אחור קצר עד לחודש מאי 2008. הנתבעות ובאי כוחן התעלמו מפניותיהם הרבות של התובעים למסור להם את הדירה במועד שהובטח להם, וגרמו לתובעים נזק כלכלי כבד ונזק נפשי ופיזי. רק ביום 29.1.08 זכו התובעים למענה ממנכ"ל נתבעת 1 - אבי טוריסקי, אשר כתב להם, כי המועד החוזי למסירת הדירה הינו בחודש מאי 2008 (כולל תקופת ה"גרייס") והמליץ להם להיערך למקום מגורים חלופי. זאת, כאשר על פי חוזה המכר, תקופת הגרייס תנוצל, רק לאחר הודעה בכתב לתובעים. למרות זאת, טוענים התובעים, הנתבעות מראש החליטו כי מועד המסירה הינו כולל את תקופת הגרייס. מחוסר ברירה, התחייבו התובעים לתקופת שכירות נוספת של חצי שנה, בדירה קטנה ולא נוחה, למרות שאז כבר שילמו 95% ממחיר הדירה. 3. ביום 27.5.08, ביום 20.8.08 וביום 23.10.08 פנו שוב התובעים לנתבעת 1-2 ולא נענו והגם שתקופת השכירות הנוספת הסתיימה, לא הודע להם, מתי יהיה מועד מסירת הדירה. ביום 3.11.08 - עוד טרם קבלת הדירה ובחלוף 9 חודשים ממועד המסירה המיועד, התקיימה פגישה בין התובעים למנכ"ל נתבעת 3 - מר אבי פוקס, במהלכה הסכימו הנתבעות לשלם לתובעים 10,000 ₪ כשכר דירה לחודשים דצמבר 2008 - ינואר 2009, ובנוסף, 3,000 ₪ כפיצוי עבור הובלת המיטלטלין לדירה החדשה. הנתבעות אף הציעו, שככל שיגיע לתובעים החזר דמי שכירות, ישלמו הנתבעות עבור 4 חודשים 5,000 ₪ לכל חודש ומעבר לכך, 700$ לחודש לפי שער של 4.7. ₪ לפחות. נתבעת 1 התעלמה מהסיכום וטענה, כי אינה מחויבת לו והסיכום הותנה באישור תוספת סמן ביצוע של 45 ימים. התובעים הסכימו לארכה זו, עקב עושק וכפייה. 4. גם בתום ארכה זו של 45 ימים, המשיכו הנתבעות להתל בתובעים, החזקה לא נמסרה להם והם נשאו בהוצאות השכירות והוצאות נילוות. בכל עת שהנתבעות רצו בארכה נוספת, הן הסכימו לשלם לתובעים סכום כסף וניצלו את העובדה שלתובעים לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. כך, טוענים התובעים, ביום 7.1.09 דרשו הנתבעות מהתובעים לאשר להם ארכה נוספת של 3 חודשים בתמורה לתשלום 30,000 ₪. עוד טוענים התובעים, כי כיוון שבשלב זה הנתבעות כבר היו בהפרת חוזה וגם התנאי של מסירת הדירה עד 31.3.09 לא קוים, הנתבעות אף סחטו מהתובעים הסכמה שהם לא יתבעו פיצוי בגין הפרה יסודית זו של החוזה. התובעים טוענים, כי אמנם קיבלו את הדירה ביום 27.3.09 אך היא לא הייתה ראויה למגורים בהתאם לדו"ח בדק של חברת "טרמינל" מיום 12.3.09. 5. התובעים טוענים, כי בחתימתם על הסכם הוויתור הם נפלו קרבן לעושק וכפייה מצד כל הנתבעות ויש להורות על ביטול כתב הוויתור. זאת, כיוון שהתובעים היו מיואשים ומותשים ונאלצו להסכים לכל תנאי שהוצב על ידי הנתבעות, כדי לזרז את כניסתם לדירה. בנוסף, טוענים התובעים, כי כיוון שהנתבעות החזיקו במפתח הדירה, לא ניתן היה לסרב להן, והן גרמו לתובעים לוויתורים מרחיקי לכת. כל הנתבעות ניצלו את חולשתם ומצוקתם של התובעים, כדי שהאחרונים יחתמו על מסמכים שונים בתמורה לסכומי כסף מזעריים. התובעים חתמו על המסמכים מחוסר בררה, ובידיעה שזה נגד רצונם, רק כדי לקבל את הדירה. ביום 27.3.09 ויום לאחר שחתמו על אחד מאותם מסמכים, הודיעו התובעים, כי הינם חוזרים מהסכמתם. בעקבות הודעתם זו, התקשר אליהם מר טוריסקי, מטעם הנתבעות, באיומים שלא יעזור להם ולא ייתן להם ולו שקל אחד. התובעים שלמו לנתבעות את יתרת התמורה בקיזוז 26,580 ₪ - (הסכומים שהובטחו להם בסיכום מיום 3.11.08 כולל 3,000 ₪ דמי הובלה והחזר דמי שכירות עבור חודשים), ובעת מסירת מפתחות הדירה, חייבו הנתבעות את התובעים לחתום על מסמך, לפיו הם מוותרים על כל טענה בקשר עם האיחור במסירת הדירה בתמורה לקבלת 10,000 ₪ בלבד. על מסמך זה חתמו התובעים תחת לחץ. 6. טוענים התובעים שקיבלו את החזקה בדירה באחור של 14 חודש. בגין אחור זה הינם זכאים לפיצוי בסך 130,149 ₪ כדלקמן: פיצוי בסך 14,562 ₪ דמי שכירות עבור 6 חודשים. פיצויי בסך 162,500 ₪, בגין הפרה בגין איחור מעל 6 חודשים במסירת הדירה. סך 28,667 ₪ החזר דמי שכירות מסכומים אלה יש לקזז 69,580 ₪ אותם קיבלו התובעים מהנתבעות. התובעים עותרים בנוסף לחייב את הנתבעות בסך 30,000 ₪ הפסד הכנסה בגין התעסקות מול הנתבעות, וסך 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ונזקים רפואיים. ב. תמצית טענות ההגנה 7. התובעים אינם זכאים לכל פיצוי מעבר לכספים שקיבלו כפיצוי מהנתבעות ולתובעת, אשר אינה חתומה על הסכם המכר, אין כל יריבות עם הנתבעות. התובע חתם, בין היתר, על כתב ויתור סופי ומוחלט, בו ויתר על כל טענה הקשורה עם מועד מסירת הדירה וקבלתה. כן חתם על ויתור מרצון, על זכות התביעה נגד הנתבעות, הן בגין האחור במסירת הדירה והן בעילת הפרה יסודית של הסכם המכר הנובעות מהאחור הנטען. התובעים אף קיבלו מהנתבעות עבור האחור הנטען במסירת הדירה סכום כולל של כ - 80,000 ₪. 8. בנוסף להסכם המכר בין הצדדים מיום 23.2.06 נחתמו בין הצדדים הסכמים כדלקמן: א. במהלך בניית הדירה - ביום 3.11.08 נחתם הסכם ביניים ראשון, אשר היטיב עם התובע לעומת הסכם המכר, ובין היתר הוסכם בו : 1. החל מחודש דצמבר 2008 יהיה התובע זכאי לתשלום סך 5,000 ₪ לעל חודש איחור (במקום 700$ לפי ס' 5.3. להסכם המכר. 2. התובע יהיה זכאי לסך 3,000 ₪ עבור הובלה לדירה חלופית. 3. עם חתימת הסכם הביניים הראשון, ישולם לתובע סך 10,000 ₪. 4. עבור חודש איחור נוסף, ככל שמגיע לתובע פיצוי, ישולם לו 5,000 ₪ עבור 4 חודשים ועבור כל חודש נוסף 700$ לפי שער גבוה של 4.7 ₪ . 5. התובע אישר תוספת זמן ביצוע של 45 ימים בשל שינויים בדירה. הסכם זה כובד על ידי הנתבעות אשר שילמו במלואם את הסכומים הנקובים בו. ב. ביום 7.1.09 נחתם הסכם ביניים שני בנוגע לפיצוי מוסכם. הסכם זה נחתם, למרות שבהסכם הביניים הראשון הוסדר גובה הפיצוי המוסכם החודשי לתובע, הוא המשיך לפנות אל הנתבעות, בטענה שהוא זכאי לפיצוי נוסף בשיעור 10% מסכום תמורת הדירה, עקב הפרה יסודית של ההסכם הנובע מאחור במסירה. למרות שהנתבעות דחו את טענתו וטענו, שהאחור לא עלה על פרק הזמן המהווה הפרה יסודית, לאחר שיחות רבות הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע לדרישה זו של התובע. בהסכם ביניים השני הוסכם, כי בנוסף למפורט בהסכם הביניים הראשון, ישלמו הנתבעות לתובע 30,000 ₪ ובכך יוותר על טענתו לכל הפרה יסודית של ההסכם ובתנאי, שהדירה תימסר לתובע עד 31.3.09 והדירה, כך הנתבעות, נמסרה לתובע ביום 26.3.09. בעת מסירת הדירה, נערך פרוטוקול מסירה, שאף אותו לא צרף התובע לכתבי טענותיו. עוד נקבע בהסכם הביניים השני, כי התובע יוכל לתבוע פיצוי נוסף מוסכם חודשי בגין התקופה שעד ליום 30.11.08 בכפוף להסכם מיום 30.11.08. ביום 14.1.09 נמסר לתובע שיק על סך 30,000 ₪. הנתבעות מציינות, כי התובע, בחוסר תום לב, בחר שלא לצרף לכתב התביעה הסכם זה, וזאת, למרות שחלק חשוב מתביעתו, הינה הדרישה לפיצוי בגין הפרה יסודית. טוענות הנתבעות, כי הסכם הביניים השני, מהווה פשרה הוגנת, שהושגה לאחר מו"מ ארוך בין הצדדים ואין כל ממש בטענת ה"סחיטה" המועלית על ידי התובע. לטענתן, התובע הקפיד לכל אורך הדרך לעמוד על זכויותיו ולכלכל את צעדיו בזהירות, תוך ניהול משא ומתן קשה וקשוח. משכך, אין כל בסיס לטענתו לאילוץ ו/או לכפיה. הוא אף הצהיר על כך בס' 4 לסכם זה. יום לאחר חתימת הסכם הביניים השני, שלח התובע לנתבעות מכתב והודיע על ביטולו, אך חזר מביטול זה מיידית, ובכתב. וכאמור, ביום 14.1.09 קיבל התובע את התשלום על פי הסכם זה. ג. ביום 26.3.09, היום בו קיבל התובע את החזקה בדירה, חתם התובע על כתב ויתור סופי ומוחלט ובו ויתר על זכות התביעה כנגד הנתבעות. מסבירות הנתבעות, כי ביום מסירת החזקה בדירה לתובע, בקשו הצדדים להגיע להסכמות בדבר הפיצוי בגין האחור הנטען ו"סגירת חשבון" ולאחר פגישה ארוכה הוסכם, כי יינתן לתובע פיצוי אחרון סופי ומוחלט בסך 36,580 ₪ שהיה מורכב מוויתור התובעת על יתרת חובו של התובע בסך 26,580 ₪ ותשלום נוסף של 10,000 ₪ שאותו שילמו הנתבעות לתובע. בכתב הוויתור חתם התובע על כך, שאין לו, והוא מוותר על כל טענה מכל סוג בקשר עם קבלת הדירה, ויהיה מנוע ומושתק מלטעון כנגד הנתבעות כל טענה בקשר למועד קבלת החזקה בדירה והכל מבלי לגרוע בהסכמים קוד ים שנחתמו. הסך של 10,000 ₪ שולם לתובע. הנתבעות טוענות כי אין כל ממש בטענת התובעים לחתימה על מסמך זה מתוך לחץ ו/או כפייה וכי הוא נחתם מרצונו החופשי ולאחר מו"מ, מה עוד שהתובע קיבל את התמורה על פיו. גם לחתימת התובע על הסכם זה, קדם מכתב מבא כוחו, מיום 22.3.09 בו הועלו דרישותיו המופרכות לפיצוי בסך 50,000 ₪ 9. הדירה נמסרה לתובע כשהיא ראויה למגורים, והוא חתם על פרוטוקול מסירה מיום 26.3.09 בו צוינו 3 ליקויים בלבד: שיש להמציא אישור לגבי זכוכית בטיחותית, לא נמסר לתובע מוניטור, ולא חובר אינטרקום שמע בחדר שינה. גם מומחה התובע, אשר בדק את הדירה טרם שהתובע קיבל את החזקה בה, מצא פגמים מעטים, אשר תוקנו על ידי הנתבעות עד למועד המסירה. משכך, ליקויים אלה לא פורטו על ידי התובע בפרוטוקול המסירה. הנתבעות טוענות, כי כלל לא הפרו את ההסכם וגם אילו התובע לא היה חותם על ההסכמים המפורטים לעיל, לא הייתה לו עילת תביעה. 10. עוד טוענות הנתבעות, כי על פי ס' 5.1 להסכם מועד המסירה הינו - לא יאוחר מ- 22 חודשים מקבלת היתר הבניה, היתר הבניה הראשון ולא הסופי ניתן ביום 9.4.06 והיתר הבנייה הסופי לבניין ניתן ביום 19.7.07. בנוסף, לנתבעות, על פי ס' 5.2 להסכם, הייתה תקופת גרייס של 3 חודשים. על כל אלה, טוענות הנתבעות, התובעים דרשו שינויים רבים בדירה, אשר עיכבו את השלמתה במספר חודשים. בין היתר דרשו התובעים שינויים כדלקמן: חדרון בסלון שלאחר בנייתו נהרס לבקשת התובעים, תוספת חדרון בפינת האוכל, שדרוג המטבח והזמנת מטבח אחר להתקנה, שינויים בנקודות חשמל, גז, טלוויזיה וטלפון, יצירת פתח נוסף למזגן בסלון הדירה - אשר לא היה קיים בתכנון המקורי, תוספת הנמכת גבס למיזוג, החלפת תריסים בדירה לחשמליים, החלפת דלתות, שדרוגים ושינויים בריצוף ובכלים סניטריים, ועוד. הנתבעות טוענות, כי האחור במסירת הדירה, נבע גם ממלחמת לבנון השנייה וצווי הפסקת עבודה שהוצאו על ידי העירייה תוך כדי הבנייה. הנתבעות מפנות להסכם הביניים הראשון, בו הודה התובע כי השינויים בדירה מצדיקים אחור של 45 ימים. לאור המפורט, טוענות הנתבעות, כי מועד המסירה לפי ההסכם היה מאוחר לזה הנטען בכתב התביעה. 11. לטענת הנתבעות, כמפורט בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, התובעים קיבלו כ- 80,000 ₪, סכום שעלה לטענתן, על הסכומים שהיה התובע אמור על פי הסכם המכר. התובעים היו מיוצגים על ידי שני עורכי דין ועל פי ס' 14.4. להסכם המכר, הצהיר התובע, כי עורכי הדין שערכו את חוזה המכר, ייצגו את הנתבעות ולא את הקונה וכי הינו רשאי להיות מיוצג על ידי עורך דין. התובע נהג להציף את משרדי הנתבעות בפניות רבות, בכתב ובעל פה, פניותיו היו אלימות וגסות ולמרות זאת, הנתבעות התייחסו אליו ואל פניותיו, שרובן ככולן היו בעניין האחור הנטען במסירת הדירה, בכבוד וברגישות. דיון חוזה המכר נחתם על ידי התובע בלבד , ולכן תביעתה של התובעת נדחית כבר בשלב זה. 12. המחלוקת הצריכות הכרעה בתביעה דנן, הינה בשאלה -האם ההסכמים וכתב הוויתור, עליהם חתם התובע עם הנתבעות לאחר הסכם המכר, נחתמו מתוך כפייה ו/או עושק. או שהתובע חתם עליהם מרצונו והינם תקפים. ככל שייקבע שההסכמים בטלים, יהיה צורך להכריע בשאלה, האם הנתבעות הפרו את ההסכם במועד מסירת הדירה. ככל שייקבע שהנתבעות הפרו את ההסכם בעניין מועד מסירת הדירה, האם הסכומים ששולמו לו על ידי נתבעות בהתאם להסכמים הנוספים, מהווים פיצוי מספיק לנוכח האיחורים במסירת הדירה. לטענת התובע, הנתבעות, אשר היו מודעות לאחור הרב במסירת החזקה בדירה, לא טרחו לידע אותו על כך, לא דיווחו על צווי הפסקת העבודה שהוצאו על ידי העירייה ושצפויים עיכובים, ובכך, הכשילו אותו בקבלת החלטה. עוד טוען התובע, כי הנתבעות, בחוסר תום לב, התנו את תשלום דמי השכירות ששילם, בחתימתו על ויתורים רבים וכופים. זאת, לאחר שהתובע שילם את כל כספו לנתבעות ולא קיבל מפתח לדירה, והנתבעות ניצלו את חולשתו ומצבו. לכן, חתימתו על ההסכמים בהם וויתר על זכויותיו, הייתה תחת לחץ וכפייה. משכך, טוען התובע, יש להורות על ביטול ההסכמים הכופים וביטול כתבי הוויתור., כיוון שהוא הצד החלש שהיה חייב להתפשר מחוסר ברירה ובאמצעים כספיים. 13. מר אבי טוריסיקי עד ההגנה, העיד בחקירתו, כי התובע שלח מכתבים רבים לנתבעות, והוא ו/או אחרים מטעם הנתבעות, התייחסו לרוב מכתביו. הוא נהג כלפי התובע ברצינות, נתן לו יחס ושרות אדיבים וזאת, למרות שמכתבי התובע לא נוסחו כראוי. בכל מקרה הנתבעות, לטענתו, נעתרו לבקשותיו, כולל הקדמת תשלומי דמי שכירות, עזרה בהובלה. מר טוריסיקי העיד, שלמיטב זכרונו, ליווה את התובע עורך דין וגם אחד מהמכתבים ששלח אל הנתבעות, היה באמצעות עורך דינו. התנהל במשך ימים או שבועות, משא ומתן בין התובע למר פוקס - מנכ"ל נתבעת 3, טרם חתימת ההסכמים. בכל מקרה, כך מר טורינסקי, ניתנה לתובע אפשרות להיוועץ בעורך דין והוא אף התייעץ. לדבריו, התובע ידע לעמוד על שלו, הוא לא טיפש וניהל מו"מ קשוח, ולא ניתן לומר עליו שהיה לחוץ או במצוקה. 14. טורינסקי העיד, שקיבל מהתובע חוות דעת של חב' טרמינל, לגבי מצב הדירה 10 ימים טרם המסירה ובו דרישת תיקונים בעלות מינורית כ- 10,000 ₪, וחברת הביצוע תיקנה את מה שפורט בדו"ח. בפרוטוקול מסירת הדירה, רשם התובע 3 סעיפים: שיש להמציא אישור לזכוכית בטיחות, שיש לקבל מוניטור של הכניסה - מכשיר שמורכב עם קבלת הדירה, ושלא חובר אינטרקום בחדר שינה. (נספח 10 לתצהיר הנתבעות). בפרוטוקול המסירה התובע לא חזר ולא רשם את רשימת הליקויים שהיו בדו"ח טרמינל, מה שמעיד לטענת טורינסקי, שבעת קבלת הדירה הליקויים הללו לא היו, כיוון שכבר תוקנו. המסגרת המשפטית טענת העושק והכפיה 15. ס' 17 - 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 קובעים: 17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה. 18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. כפיה להוכחת עילת הכפייה, יש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד - כפיה מיוחדת שיש בה פסול מוסרי, חברתי או כלכלי, שחיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. השני - נדרשת הוכחה של כפייה חריגה בעצמה חזקה. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ ורק כאשר מתקיימים שני המבחנים הלוו כאחד, תוכר הכפייה ככפייה בת פועל משפטי (ע"א 1569/93 מאיה נ פנפורד). עושק 16. בע"א 4839/92 יוסף גנז נגד מרדכי כץ נקבע: צד לחוזה רשאי לבטלו מחמת עושק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: (א) מצוקה, חולשה שכלית, או גופנית, או חוסר ניסיון של הנעשה בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ניצול לחץ נפשי שאינו מגיע כדי ניצול מצוקה ולן אינו מהווה עושק כמשמעותו בסעיף 18לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973אינו יכול להוות כשהוא לעצמו, חוסר תום-לב כמשמעותו בסעיף 12לחוק. מאחר שחוסר תום-לב הוא מושג עמום וגמיש שאין קושי למותחו באופן שיטשטש את הגבול של עילות אחרות ואפילו ידחק את רגליהן, מן הראוי להציב גבולות להיקף תחולת סעיף 12הנ"ל כדי שלא להכביד יתר על המידה על חיי המסחר וכדי למנוע פגיעה ביציבות המסחר ובציפיות הצדדים במקרה דנן, לא התקיים התנאי הראשון, שכן לא הוכח כי בזמן כריתת החוזה היה המערער נתון ב"מצוקה" כמשמעה בסעיף 18לחוק החוזים (חלק כללי). קרוב לוודאי שאדם בגילו ובהשתייכותו החברתית, שאינו מצליח לשאת אישה ולהקים משפחה, נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל, ברם אין ראיה לכך שמצבו הנפשי הגיע כדי "מצב של חומרה ושקיעה" שהסיט את שיקול-דעתו של המערער סטייה של ממש מנתיבו הנכון . 17. בע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר נקבע: "טענות של טעות, הטעיה, כפיה ועושק הינן מתחום הפגמים ברצון, הקבועים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" ... תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת .... כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. וכך קבע בעניין זה הנשיא מ' שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ (4) 533 בעמ' 541: "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד חוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין". לפיכך, "חשובה וחיונית הצטברות יסודותיה" (ג' שלו, חוזים, בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם ... יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד (4) 749, בעמ' 756). בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק" (פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 990). 18. כמו בפסק דין כמיסה, גם במקרה דנן, אין לקבל את טענת המערער לעושק, מאחר ולא מתקיימים התנאים לקיום העילה. התובע הודה, כי חתם על כתב הוויתור, והדבר נעשה במודעותו ומתוך רצונו המלא. לא היה בנסיבות המקרה על ניצול כלשהו של חולשה, המטיל צל על ההסכמים ועל כתב הוויתור. לא הוכח שהנתבעות ניצלו את התובע, ניצול שמהווה מצוקה או עושק, לא הוכחה בפני כל חולשה גופנית או נפשי ובוודאי שאין מדובר באדם - התובע- שהינו חסר ניסיון. התובע בחר, לאחר התייעצות ומו"מ ארוך, לחתום על כל אחד מההסכמים ועל כתב הוויתור, ואין מדובר בפגם, העונה על התנאים הדרושים לקיום עילת העושק. בפס"ד כמיסה הנ"ל נקבע, כי "יש לבחון את כתב הוויתור לאור עקרון העל המנחה, הלא הוא חופש החוזים......מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים........לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה" 19. אין חולק שהתובעים חתמו על הסם הביניים הראשון, הסכם הביניים השני ועל כתב הוויתור הסופי. הסכם הביניים הראשון מיום 3.1.108 הסכם זה עסק בגובה הפיצוי החושי שיינתן לתובע עבור כל חודש איחור, וכן בהסכמת התובע לדחיית מועד מסירת החזקה בדירה ב- 45 ימים. "עו"ד פרימו : עכשיו תסביר לי בבקשה רק כדי שנבין , אילו מבין המסמכים האלה שראינו אתה מבקש מבית המשפט לא להתחשב בהם ולא לכבד אותם. ת : שני האחרונים. ש : הראשון אתה מסכים. ת : הראשון מקובל עלי לחלוטין. ש : או קי . רק כדי לנקות את השטח מבחינת המסמך הראשון , מדובר על מסמך מהשלושה בנובמבר 08, עליו חתמת אתה מסכים אתי שהמסמך הזה במסגרת המסמך הזה החברות באו לקראתך מבחינת הפיצוי החודשי" ,(עדות התובע ע' 5 שורה 13 - 21 לפרוטוקול). "עו"ד פרימו : בבקשה תענה לי לשאלה , לעומת ההסכם , לא לעומת השכירות ששילמת , זה כרגע לא רלבנטי , לעומת ההסכם , מה הנתבעות היו אמורות לשלם לך כל חודש ? לעומת מה שהיו אמורות לפי ההסכם לשלם לך כל חודש , האם נכון שההסכם הזה מהשלושה בנובמבר 08 היטיב אתך? ת : היטיב אתי". (ע' 6 שורות 28-32 לפרוטוקול) התובע אף העיד שהאמור בס' 43 לתצהירו הינו טעות וכי בפועל הוא ביטל את הסכם הביניים השני מיום 7.1.09 (ע' 6 שורות 1-16 לפרוטוקול). 20. אין גם חולק, כי כל התשלומים המפורטים בשלושת ההסכמים שנחתמו לאחר הסכם המכר, שולמו במלואם לתובע, וגם כאשר, לטענתו, הודיע על ביטול ההסכמים, לא השיב את הכספים ששולמו על פי אותם הסכמים, לנתבעות. בעדותו טען התובע, כי הסכם הביניים הראשון (מיום 3.11.08) תקף ואת השניים האחרונים הוא מבקש לבטל. (ע' 5 שורה 14 עד 25). לטענת התובע, מאחר שנציג הנתבעות התכחש להסכם הראשון, ואמר לו שהוא לא יקבל תשלומים עתידיים על פיו, הייתה לו הרגשה סובייקטיבית שהוא לא ימולא. לכן, כך התובע, כל הסכם נוסף שנחתם על ידו, היה תחת חוסר אמינות, אך הוא חתם עליו, כדי לקבל את הדירה. (ע/ 11- 12 לפרוטוקול). 21. התובע אישר בחקירתו, לאחר שבתחילה הכחיש עובדה זו, כי טרם חתימתו על הסכם הביניים הראשון, התייעץ עם עו"ד בסוגיית האחור במסירת הדירה, לטענתו, ואף שעו"ד מטעמו שלח ביום 7.7.08 מכתב בעניין זה לנתבעות (נ/2). (ע' 8 שורות 1-20 ע' 9 שורות 1-5 לפרוטוקול) ס' 5.3. להסכם המכר קבע פיצוי חודשי של 700$ במקרה של אחור במסירת הדירה ולמרות זאת, על פי הסכם הביניים הראשון, בגין 4 חודשי השכירות הראשונים, שלמו הנתבעות לתובעים 5,000 ₪ לכל חודש. לשיטת התובע, אמנם הסכם הביניים הראשן היטיב עמו אל מול הסכם המכר, אך תשלום זה של 5,000 ₪ לחודש אותו שלמו לו הנתבעות, נבע מהעובדה שהוא שילם דמי שכירות חודשיים בסכום זה (5,000 ₪). כאמור לעיל, טען התובע כי הסכם זה תקף בעיניו. בכל מקרה, גם אם לא היה טוען כך התובע, לא מצאתי כל כפייה ו/או עושק בעת חתימת התבוע על הסכם זה. הסכם הביניים השני מיום 7.1.09 22. הסכם זה עוסק בפיצוי שנתנו הנתבעות לתובע, מבלי שהן מכירות בזכותו של התובע לטענות בדבר אחור במסירת הדירה, בסך 30,000 ₪ ובוויתור התובע על טענות בנוגע להפרה יסודית של ההסכם, ובלבד שהדירה תימסר לו עד 31.3.09. לטענת התובע, הוויתור על זכותו לקבלת פיצויים אינו עומד במבחן המציאות, כיוון שהוא מעולם לא זנח טענתו זו. יתרה מכך, הוא דאג להודיע על ביטולו הסכם זה, כיוון שחתם על המסמך בניגוד לרצונו ומחוסר ברירה עקב הלחץ שנכפה עליו מצד הנתבעות. הנתבעות טוענות, כי מלשון הסכם זה, עולה שהסכמות הצדדים מאוזנות ומסויגות, כאשר התובע קיבל מיד את הכסף והוויתור שלו על ההפרה היסודית מצד הנתבעות, הותנה במפורש בכך שהדירה תימסר לו עד 31.3.09. בהתאם לטיוטא להסכם זה, הנתבעות ביקשו לדחות את תאריך המסירה ליום 31.7.09, אך לאור דרישות התובע נקבע שהמסירה תהיה עד 31.3.09. בהסכם זה נשמרה זכות התובע לקבלת הפיצוי בסך 30,000 ₪ עבור חודשי האחור בהתאם לסיכום מיום 3.11.08. 23. התובע אישר שהסכם הביניים השני, מחודש ינואר 2009 נחתם לאור דרישותיו ושולמו לו דמי שכירות עבור 3 חודשי שכירות. יתרה מכך, טוענות הנתבעות, התובע לא גילה לבית המשפט, כי חזר בו ממכתב ביטול הסכם הביניים השני, במכתבו נ/5. התובע אף אישר בעדותו כי חזר בו מהביטול: העד, מר אבידור: מה שקרה הוא שני דברים , ראשית לאחר ששלחתי בפקס את המכתב הזה קבלתי טלפון מאיים ממר אבי טוריסקי , שאמר לי אל תפנה אלי יותר בכלום , לא אעזור לך בשקל , אני לא קיים בשבילך , זה היה האיום החד משמעי שלו אבל בסופו של דבר הוא הבטיח לי שמקובלת עליו איזה שהיא דרישה שלי שגם חודשי החסד יחשבו כשכירות וישלם לי אותם , לאור זה שהוא באמת הבהיל אותי הפחיד אותי והבטיח לי את זה , אני שלחתי אליו מכתב מרגיע , כי שוב המטרה שלי הייתה בסופו של דבר לקבל דירה , ולא לריב. כב' הש' פרוסט : טוב. עו"ד פרימו : האם נכון מר אבידור שאתה ביטלת את הביטול? ת : כן. ש : יופי , חבל שלא אמרת את זה קודם , ולאחר המועד שביטלת לכאורה ואחר כך ביטלת ביטול , קיבלת גם את השיק לאחר המועד הזה נכון? ת : אכן. (ע' 19 שורה 23- עד ע' 20 שורה 3 לפרוטוקול). 24. התובע בעדותו דחה את גרסת הנתבעות ולפיה, במסגרת הסכם הביניים השני, הוא ויתר על כל טענותיו לעניין הפרה יסודית של ההסכם על ידי הנתבעות, בתמורה לסכום של 30,000 ₪ ובתנאי שהדירה תימסר לו עד ליום 31.3.09. זאת כיוון שלטענתו, כל מה שעניין אותו היה לקבל את דמי השכירות. בהמשך חקירתו טען התובע, כי הסכם זה מחודש ינואר 2009, הוגש לו לחתימה לא לפי דרישותיו, ולשאלה נוספת השיב, כי רק סעיף הוצאות דמי השכירות שלו, נכתב על פי דרישתו, וכי לא היו טיוטות שהועברו בין הצדדים טרם חתימתו. (ע' 14 שורות 6 עד 28 לפרוטוקול). משהוגש לו נ/3 (טיוטת אותו הסכם) ועליו הערות בכתב ידו של התובע , השיב התובע שהוא נזכר שביקש שההסכם עם נתבעת3 יהיה כרוך בו (ע' 14 שורה 27 - ע' 15 שורה6 לפרוטוקול). 25. התובע העיד, שניתנה לו אפשרות להתייעץ עם עורך דין טרם חתימת הסכם מחודש ינואר 2009 והוא אף חתם במסגרת הסכם זה, שהוא חותם עליו מרצונו החופשי ולאחר ששקל היטב את כל היתרונות והחסרונות. אלא שלגרסתו, מסירת הדירה לחזקתו הייתה תלויה בנתבעות, ולכן באותו שלב היה חותם על כל מסמך כדי קבל את הדירה. עוד העיד התובע, כי קיבל את כל התשלומים על פי הסכם זה, וכי הוא ביטל את ההסכם מחודש ינואר 2009 (נספח ח' לתצהיר הנתבעת). התובע אישר בעדותו, כי לאחר מכן שלח אל הנתבעות את נ/5 בו חזר בו מהודעת ביטול ההסכם מחודש ינואר 2009. לגרסתו, נהג כך, כיוון שנציג הנתבעות מר אבי טוריסקי, איים עליו בשיחה טלפונית, שהוא לא יעזור לו לאור מכתב הביטול, וכיוון שמטרתו הייתה לקבל את הדירה, שלח אליו מכתב מרגיע. 26. מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי התובע ביטל את מכתב ביטול הסכם הביניים השני. עובדה שלא גולתה על ידו בכתבי טענותיו. עוד עולה, כי היו טיוטות להסכם זה שהוחלפו בין הצדדים, ולפחות על אחת מהן הערות בכתב ידו שהתקבלו בנוסח הסופי, (ע' 15 שורה 1 לפרוטוקול). עוד הוכח בפני, כי התובע התייעץ עם עו"ד לכל אורך ההתנהלות מול הנתבעות, (כך העיד התובע בע' 7 שורה 21, ע' 8 שורה 1, ע' 8 שורה 22 עד ע' 9 שורה 5 לפרוטוקול). על פי הסכם הביניים השני, התובע קיבל פיצוי וויתר על טענתו להפרה יסודית, בכפוף לכך שהדירה תימסר לו עד ליום 31.3.09, למרות שהנתבעות ביקשו להאריך את מועד המסירה עד ליום 31.7.09. התובע הודה בהסכם זה, כי חתם עליו מרצונו החופשי ולאחר ששקל את היתרונות והחסרונות הגלומים בו, ומבלי לגרוע מההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 7.1.09. גם לעניין הסכם זה, התובע לא הוכיח את טענתו, ולפיה חתם עליו מתוך כפיי ו/או עושק. אני מוצאת, שהתובע חתם על הסכם זה מרצונו הטוב והחופשי, לאחר ששקל את היתרונות והחסרונות בו. לא מצאתי כי התובע חתם על ההסכם מתוך כפיה ו/או עושק. כתב הויתור מיום 26.3.09 27. התובע הופנה בעדותו לנספח 1 לתצהיר הנתבעות - ההסכם השלישי מחודש מרס 2009 וכן למקור פרוטוקול מסירת הדירה מיום 26.3.09 (נ/6), לגביו טענן התובע בס' 67 לכתב התביעה שיש חשש שהוא מסמך מזויף. לכך השיב התובע, שאכן חתם על המסמך, אך אילו היה צלול באותה עת לא היה חתם על המסמך. הוא אישר שעל פי הסכם זה קיבל 10,000 ₪ וויתור על יתרת חובו בגין תמורת הדירה של כ- 26,000 ₪. עם זאת, לטענתו, הוא הרגיש בשלב זה שאינו מודע להתחשבנות שנעשתה בעניינו והרגשתו הייתה שמנסים לחמוס אותו. עוד העיד התובע, כי בעת חתימתו על ההסכם מחודש מרס 2009 היה ברור לכל הצדדים כי גם ההסכם מחודש ינואר 2009 בתוקף. התובע טען שלא זכור לו שהתייעץ עם עורך דין, טרם שחתם על ההסכם מחודש מרס 2009, אך משהוצג לו מכתב מבא כוחו מיום 22.3.09 (נ/18), אשר נשלח ימים ספורים טרם שנחתם הסכם זה, השיב, כי לא התייעץ ספציפית לגבי הסכם זה, אלא באופן כללי, בסוגיית האחור במסירה וסוגיית חתימתו על ההסכמים שלא מקובלים עליו. 28. לגרסתו, הוא אמנם קיבל את הדירה ביום 27.3.09, אך היא לא הייתה ראויה למגורים לפני יום 14.4.09. לטענתו, כל ההסכמים והחתימות שנדרשו על ידי טוריסקי, הם עדות לכך שהאחרון חשש מתביעה בגין הפרת חוזה. בפועל, כתב הוויתור נחתם בעת מסירת הדירה, במסגרתו ויתר על כל טענה בדבר מועד מסירת הדירה, בתמורה לפיצוי ששולם לו. התובע קיבל את הכספים שקיבל גם לפי הסכם ויתור זה ולא השיבם לנתבעות. 29. לא מצאתי בראיות ובעדויות אשר הובאו בפני, שהתובע חתם על ההסכמים מתוך כפיה ו/או עושק. פרטתי באריכות את התנהגות התובע לפני חתימת כל הסכם וכתב הוויתור, הכספים שקיבל התובע במסגרת כל אחד מההסכמים, הטיוטות שהוכנו, והעובדה שקיבל ייעוץ משפטי, במהלך כל ההתנהלות מול הנתבעות, כולל בהקשר להסכמים שנחתמו בין הצדדים. שוכנעתי מהעדויות, שהתובע נהג בזהירות רבה בהתנהלותו מול הנתבעות, ובחן את המסמכים עליהם חתם, מתוך שיקול דעת ואיזון בין היתרונות והחסרונות בכל אחד מההסכמים. לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, שהתובע בעל חולשה פיסית או נפשית ולא מצאתי בעדויות של התובע, שהוא היה נתון במצוקה קיצונית בעת חתימתו על ההסכמים. התובע הינו מורה ותיק, אשר רכש בעבר דירות, וידע הבין כל מסמך עליו חתם. ד. סוף דבר 30. מצאתי איזון ראוי, בין הסכומים שקיבל התובע במסגרת ההסכמים וכתב הוויתור, עליהם חתם עם הנתבעות, תמורת הוויתור על טענתו להפרת הסכם הרכישה על ידי הנתבעות. הסכומים ששולמו לתובע, אף הטיבו עמו בהתייחס להסכם הרכישה המקורי. שוכנעתי, כי ההסכמים וכתב הוויתור, נחתמו מרצונו החופשי של התובע מבלעי שהופעל עליו כל לחץ ו/או כפיה מצד מי מהנתבעות. מסקנה זו נובעת גם מהעובדה, שאין מדובר בחתימה מקרית על הסכם אחד, אלא על שלושה הסכמים, במסגרתם ויתר על טענות הפרת ההסכם מצד הנתבעות. טרם חתימתו על כל אחד מההסכמים, כאמור לעיל, ניהל התובע מו"מ עם הנתבעות, שינה את הטיוטות, התייעץ עם עורכי דין, ובחר לחתום על המסמכים. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע לאילוץ ולעושק וקובעת כי כל שלושת המסמכים, הסכמי הביניים הראשון והשני וכתב הוויתור, הינם תקפים. אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעות הוצאות שכר טרחה בסך 12,000 ₪. מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעותקבלן