כמה מקבלים על מעשה מגונה ? מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העונש על מעשה מגונה: לאחר שמיעת מסכת הראיות לתיק זה הורשעו הנאשמים, בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348 (ב), בנסיבות המנויות בסעיף 345 (ב) (3) ו-(5), לחוק העונשין התשל"ז1977- וזוכו מעבירת האונס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345 (ב) (3) ו-(5), שיוחסה להם בכתב האישום. לאחר הכרעת הדין נתבקשנו לקבל תסקירי שירות מבחן: עבור שני הנאשמים, מחד-גיסא, ותסקיר קרבן, מאידך-גיסא. עיון בתסקיר המתייחס לנאשם 1 משכילנו, כי הנאשם הוא בן 46, נשוי ואב לארבעה ילדים, שטווח גילם הוא בין 2 ל18-. שירות המבחן התרשם, כי המדובר באדם בעל אינטליגנציה תקינה, בעל יכולת וורבלית תקינה המבליט את עצמו כאדם חזק ומצליח. הבעת רגשות מצדו נתפסת אצלו כחולשה. לסברת שירות המבחן, הנאשם אינו מגלה תובנה להתנהגותו ויש לו קשיים בעניין זהותו הגברית ודימויו העצמי. הוא נישא בגיל 24 לבחורה בת 16 ותיאר את קשריהם כאידיאליים. לנאשם קשר רומנטי נוסף (עם נאשמת 2), שנמשך במשך שנים רבות. בני המשפחה מודעים לקשר זה. שירות המבחן התרשם, כי קשר זה נחוץ לו לחיזוק דימויו הגברי. באשר לעבירה הנוכחית, אינו נוטל על עצמו אחריות. הוא מנסה להצדיקה בתואנות שונות. שירות המבחן התרשם, כי התנהגותו הינה תולדה של צרכיו המיניים וקשייו לשלוט בדחפיו אלה. לסברת שירות המבחן, הנאשם אינו בשל להתערבות טיפולית בשלב זה של חייו ולפיכך, לא באה כל המלצה טיפולית עבורו. ומכאן לתסקיר אודות נאשמת 2: כמסתבר, המדובר באישה כבת 44, גרושה פעם שניה והיתה אם לשישה ילדים, כאשר אחד מהם נפטר בהיותו בן 5 על רקע מחלת הסרטן. היא עובדת בבית-אבות ומתגוררת בגפה בפסגת זאב. שירות המבחן התרשם כי המדובר באישה בעלת אינטליגנציה בינונית ושיתוף הפעולה עימה היה חלקי ומגמתי מבחינתה. יחסיה עם הנאשם 1 נמשכים מספר שנים ובגינם היא גם התגרשה מבעלה השני. בעקבות מערכת יחסים זו היא נודתה ממשפחתה ומהכפר שבו התגוררה. שירות המבחן פירט בתסקירו פרטים נוספים אודותיה, אך אין צורך לציינם במסגרת זו. בסופם של דברים, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינה. עיון בתסקיר הקרבן שהוגש בעניינה של המתלוננת מלמדנו, כי המדובר בנערה כבת 16, בת מאומצת לאם נכה המלמדת בבית-הספר האנגליקני, ולאב העובד כרופא בבית-חולים "הדסה" עין-כרם. המדובר במשפחה דתית שעלתה ארצה מארצות-הברית לפני כ6- שנים. לזוג ההורים שני ילדים משל עצמם ועוד בן מאומץ (בנוסף למתלוננת). המתלוננת אומצה מינקות בארצות-הברית. היא חשה דחייה כלפי אמה ודיווחה על אלימות מצד אמה כלפיה. על-פי תחושתה, אילו ידעה האם שתוכל ללדת, בסופו של דבר, היא לא היתה מאמצת אותה. היא סובלת מהיפר-אקטיביות ומליקויי למידה, עד כי נעשו ניסיונות לחפש עבורה מסגרת לימודית חלופית חוץ-ביתית, אך היא עצמה התנגדה לכך. היא הופנתה לטיפול ביחידה למתבגרים עקב העדרויותיה מן הבית וכן עקב מתחים סביב קשריה עם גברים מבוגרים ממנה, וכן כתוצאה מנטישתה את האמונה הדתית. בנוסף, פרצו מריבות קשות בינה לבין הוריה ובינה לבין אחיה - כל זאת על רקע קנאה ותחושת תחרותיות. בתקופה שלפני ביצוע העבירה נשוא תיק זה היא היתה שרויה במצב קשה ביותר ובהתדרדרות ביחסיה עם הוריה. היא נמלטה שוב ושוב מביתה, התלוננה על מכות והיתה בקשר עם חבר ערבי כבן 23, עובדה שיצרה קרע גלוי בינה לבין הוריה. כבר באותה עת היתה המתלוננת בעלת דימוי עצמי נמוך ביותר סביב ליקויי למידה והיפר-אקטיביות וחוותה דחייה קשה ביותר על-ידי הסובבים אותה. היא עזבה בית-הספר "נווה-רוחמה" ויצרה קשר עם ידיד ערבי כבן 30, דרכו היא הכירה את נאשמת 2, אל ביתה היא הגיעה כדי למצוא שם מקלט ארעי. כתוצאה ממכלול ההתרחשויות באותו ערב נכנסה המתלוננת למשבר המכונה בתסקיר כ"משבר הקשה ביותר בחייה". משבר, אשר בתקופה זו של חייה, לא היו בה די כוחות כדי להתמודד עמו ולא היה בסביבתה אדם קרוב, או מבוגר, בו היא תוכל לתת אמון ואשר יוכל לסייע לה להתגבר על אותו משבר. מן האמור בתסקיר אנו למדים, שהיא "איבדה את שארית כוחותיה כתוצאה מהאונס". היא חשה כאבי בטן, בחילות, רצון להקיא, בכתה הרבה, רעדה וחוותה סיוטי לילה. המתלוננת שהתה במוסד "צופייה" כשלושה חודשים, אשר במהלכם היא עברה תהליך טיפולי משמעותי ביותר, הן בנושא יחסיה עם בני משפחתה, יכולתה לקבל סמכות, משמעת וגבולות. היא החלה לגלות מוטיבציה רבה בכל הקשור לשינוי במצבה ולהתחיל במלאכת עשייה, שייכות, יוזמה ואכפתיות. בסיוע שניתן לה, היא החלה להתנדב בגן החיות ואף החלה ללמוד במסגרת לימודים פרטיים בשעות אחר-הצהריים. בנוסף, היא גם ממשיכה לקבל טיפול רפואי. עם זאת, היא מתקשה ליצור קשר אינטימי עם גברים, נרתעת ממגע מיני וחשה בנושא זה בחילה וגועל. התובע המלומד, עו"ד הדיה (שהחליף בשלב הטיעונים לעונש את התובעת שהופיעה בכל מהלך התיק, עו"ד הגב' א' אבולעפיה), ביקש מבית-המשפט שלא לחסוך שבטו מן הנאשמים. לדבריו, יש להשית עליהם עונש מאסר בפועל כבד ביותר לאור חומרתה של העבירה ותוצאותיה. לסברתו, לא ניתן היה למצוא כל נקודת זכות שניתן לזקוף לזכות הנאשמים בנסיבות העבירה אותה הם עברו וגם הזיכוי מעבירת האונס היה, לדבריו, זיכוי "משפטי" ולא "עובדתי". הסניגור המלומד, עתר לבית-המשפט שלא למצות הדין עם הנאשמים ולא להחמיר יתר על המידה בהטלת עונשי מאסר בפועל. בסיכומיו לעונש, בחן הסניגור המלומד וניתח את אופי המציאות בה נתקלו הנאשמים בעניין דידן וביקש להפחית מחומרת מעשי הנאשמים. אכן, המתלוננת נאותה ללון בבית הנאשמת בצוותא עם הנאשם. עם זאת, היא עמדה בנחרצות על סירובה לקיום מגע מיני. משכך חפצה, מוטל היה על הנאשמים לנקוט בכל אמצעי שיש בו כדי לכבד את רצונה ולהקפיד על שמירת המרחק החיוני בין הסכמה מלאה - שלא היתה קיימת - לבין עריצות. גם אם קיבלו הנאשמים את עמדת המתלוננת בריטון ובמורת-רוח בשל מה שכביכול, מבחינתם, עוולה להם, הרי הם חייבים היו כבר בסמוך לאחר האירוע, וחייבים אף היום, לחוש תחושת בושה בגין אנוכיותם הגסה כלפיה, בעיקר זו של הנאשם 1, כמבואר בהכרעת הדין. אנו ערים לכך, כי פחדיהם העכשוויים לופתים את נפשם של שני הנאשמים, ומן ההכרה שנבזקה בהם לאחר מתן הכרעת הדין, נראה כי הפיכחון עבורם הוא קשה. משכך הם פני הדברים, השאלה אותה אנו חייבים להעמיד להכרעה הינה, מהו העונש ההולם את נסיבות המקרה. לטעמו של הסניגור המלומד, מחד-גיסא, עונש שאינו חמור יחפוף במקרה ספציפי זה את האינטרס הציבורי, לא כל שכן את האינטרס הפרטי של הנאשמים שזוכו מן העבירה העיקרית והחמורה שיוחסה להם בכתב האישום, ויוקיעו גם התנהגות כל אישה, באשר היא, התורמת בהתנהגותה המתירנית תרומה מהותית לפרובוקציה מינית. אין לשכוח, כך ציין הסניגור המלומד, כי נאשם 1 שוהה במעצר כבר למעלה משנה. נאשמת 2, שאף היא היתה עצורה כחמישה חודשים, שוחררה בערבות. התובע המלומד, מאידך-גיסא, הביע גישה שונה, תוך שהוא סבור, כי על בית-המשפט להקנות משקל הולם לאופי המעשה, ואחד השיקולים החשובים במדיניות הענישה בעבירות בכגון אלה, הוא הרתעתו לא רק של הנאשמים, אלא הרתעתם של עבריינים בכוח למען יראו וייראו. נחזור ונדגיש, ונחזור ונדגיש שנית כל אימת שלמלותינו יהא הד, כי תוך בחינת עניינם של הנאשמים שלפנינו (לנאשם 1 יש גם שתי הרשעות קודמות בעבירות אלימות בשנים 1985-1984), על כלל נסיבותיהם האישיות, מחויבים אנו במבט גם אל עבר העניין הציבורי וזהו חלק ממאבק הבא להבטיח לכל נערה ולכל אישה באשר היא, את חייה, חירות רצונותיה, כבודה וקיומה כאדם. גם אם גילתה המתלוננת קלות דעת בכך שנעתרה להצעות הנאשמים להתלוות אליהם וללון בדירתם בשעת לילה מאוחרת, ועוררה בכך את תקוותו של נאשם 1 כי תיעתר לקיים עמו יחסי מין, אין בכך כדי להוות תחליף להסכמה מצידה, ובוודאי לא לנקיטת אמצעים אלימים כלפיה, כמתואר בהכרעת הדין. נאשמים המנסים להצדיק את מהלכיהם בהתנהגות מתלוננת לא יוכלו לבור להם ממעשיה, מדרכה ומשיקוליה אך ורק את הנוח להם. הם לא יוכלו להתעלם מדבריה החד-משמעיים בדבר סירובה לקיים מגע מיני. הנאשמים - איש איש וחלקו בביצוע העבירה - לא פקחו את עיניהם לראות את חשכת יצריהם הרעים ולא כרו אוזניהם לכאביה, למאוויה ולזכויותיה של המתלוננת. משכך הם פני הדברים, ובבואנו לסכם פרק זה שבמשפט, בו לא מצאנו אצל הנאשמים כל המיה של חרטה כנה, שום כאב בגין הסתירה שבין הגיונם וליבם המאמין, לבין רצונה הכן של המתלוננת; בנסותנו להרחיב במידת האפשר את כל יריעת המסרים לנאשמים ולאותם עבריינים פוטנציאלים נוספים, באנו לכלל מסקנה, כי לאור כלל הנסיבות אותן תארנו לעיל, העונש ההולם שיש להשית על כל אחד מן הנאשמים יהא כדקלמן: באשר לנאשם 1 - אנו גוזרים עליו שש (6) שנות מאסר, מתוכן ארבע (4) שנים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו, 22.3.98, והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר הנוכחי עבירה כלשהי על סימן ה' (עבירות מין) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. למעט סעיפים 349(א) ו- 352 לחוק הנ"ל. באשר לנאשמת 2 - אנו גוזרים עליה שלוש (3) שנות מאסר, מתוכן שנתיים (2) לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר אותם ריצתה בתיק זה (החל מיום 22.3.98 ועד ליום 14.8.98), והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שלא תעבור תוך 3 שנים מיום שחרורה מן המאסר הנוכחי עבירה כלשהי על סימן ה' (עבירות מין) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. למעט סעיפים 349(א) ו- 352 לחוק הנ"ל. בנוסף לאמור לעיל, אנו מחייבים הנאשמים, יחד ולחוד, לפצות המתלוננת בסך 10,000 ש"ח. הודעה לנאשמים זכותם לערער לבית-המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.משפט פליליעבירות מיןשאלות משפטיות