המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי במסגרתה טען כי חתם על הסכם סיום ההעסקה לאור לחץ שהופעל עליו ולפיכך, ההסכם חסר תוקף ויש לבטלו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת לחץ מצד המעביד לחתום על הסכם סיום העסקה: השופטת ורדה וירט-ליבנה בפנינו שני ערעורים אשר נדונים במאוחד, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אהובה עציון ונציג הציבור מר יוסי שבח; עב 10683/05) מיום 1.8.2010. במסגרת פסק הדין התקבלה בחלקה תביעתו של X (להלן - מר X) נגד אס. די. אר. שריון יבוא ושיווק בע"מ (להלן - החברה) ונדחתה התביעה שכנגד אשר הוגשה מטעם החברה (להלן - התביעה שכנגד). להלן עובדות המקרה ועיקרי פסק הדין של בית-הדין האזורי: החברה עוסקת ביבוא ושיווק אביזרי רכב. מר X שימש כסוכן מכירות בחברה החל מיום 1.12.1992 ועד ליום 30.11.2004. ביום 16.11.2004 התקיימה אסיפת עובדי החברה שעניינה אי-תשלום שכרם ויתר זכויותיהם הסוציאליות. ביום 25.11.2004 הוזמן מר X לפגישה עם מר שריון (להלן - מר שריון) שהינו מנהל החברה ובעל מניותיה. במהלכה חתם על "הסכם סיום העסקה" (להלן - הסכם סיום ההעסקה). במסגרת הסכם זה התחייבו הצדדים כי הסכומים שנזכרו בו ישולמו עבור כל חובותיה של החברה כלפי מר X. ביום 1.12.2004 החל מר X לעבוד בחברת "שר אביזרים" המתחרה בחברה (להלן - החברה המתחרה). מר X הגיש תביעה לבית הדין האזורי במסגרתה טען כי חתם על הסכם סיום ההעסקה לאור לחץ שהופעל עליו ולפיכך, ההסכם חסר תוקף ויש לבטלו. עוד טען כי יש להעמיד את שכרו הקובע על סך של 8,447 ₪. תביעתו בבית הדין האזורי כללה גם את הרכיבים הבאים: תשלום עמלות בסך 2% מכלל הסכומים שגבה במהלך עבודתו; תשלום תוספת יוקר בסך של 8,610 ₪; תשלום פיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בסך של 39,572 ₪; תשלום פדיון 30.25 ימי חופשה בסך של 11,616 ₪; תשלום שכר עבודה עבור חודש נובמבר 2004 בסך של 6,030 ₪; תשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,015 ₪; תשלום פיצויי פיטורים בסך של 101,364 ₪; תשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 181,710 ₪; תשלום פיצויי הלנה בסך של 38,011.5 ₪. 4. החברה הגישה לבית הדין האזורי תביעה שכנגד בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ובגין שימוש בסודותיה המסחריים של החברה, לרבות ברשימת לקוחותיה. החברה עתרה לאסור על מר X לפנות ללקוחותיה לשעבר ולשווק להם מוצרים המשווקים על ידה. בנוסף, עתרה החברה לקבלת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת הסכם ההעסקה ופיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪. 5. בית הדין האזורי בפסק דינו קבע כי החברה תשלם למר X שכר עבודה לחודש נובמבר 2004 בסך של 6,030 ₪ בצירוף פיצוי בגין הלנת שכר מיום 1.12.2004 ועד למועד התשלום בפועל (להלן - פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר), תוספת יוקר בסך של 8,610 ₪, דמי חופשה בסך של 8,296.75 ₪, פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בסך של 13,342.8 ₪, דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,015 ₪, פיצויי פיטורים בסך של 71,905.14 ₪ והוצאות בסך של 5,000 ₪. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של מר X ברכיבים של עמלות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנת שכר. כמו כן, נדחתה התביעה האישית נגד מר שריון. בית הדין האזורי אף דחה את התביעה שכנגד אשר הוגשה מטעם החברה, לפיה הפר מר X את חובת האמון כלפיה ועשה שימוש בסודותיה המסחריים, בטכניקות שיווק אותן למד במסגרת עבודתו בחברה וברשימת לקוחותיה. להלן עיקרי קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי: א. לאור עיסוקה של החברה, המסגרת הנורמטיבית החלה על הצדדים היא צו ההרחבה שהוצא מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא היצוא המסחר הסיטונות והשירותים (להלן - צו ההרחבה). ב. לא הופעל על מר X לחץ של ממש לחתום על הסכם סיום העסקה; אך יחד עם זאת, מאחר שהחברה לא קיימה הסכם זה ומאחר שתביעתו של מר X עניינה בתשלום רכיבים קוגנטיים, יש לבחון כל רכיב מרכיבי התביעה בנפרד. ג. מר X אינו זכאי לקבל עמלות בשיעור של 2% מהסכומים שגבה מלקוחות החברה משום שלא הוכיח זכאותו לעמלות אלו. על כן, יש להעמיד את משכורתו הקובעת של מר X על סך של 6,034 ₪, זאת בהתאם לשכר הבסיס ששולם לידיו בצירוף תוספת יוקר. ד. לאור הוראות צו ההרחבה, היה מר X זכאי להפרשות לביטוח מנהלים בשיעור של 5% בלבד משכרו הקובע. יחד עם זאת, שכרו הקובע של מר X לצורך הפרשות לביטוח מנהלים היה שכר הבסיס שלו ללא תוספת יוקר; לפיכך, זכאי הוא לפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בסך של 13,342.8 ₪. ה. לאור מכלול דבריו של מר שריון ולאור הודעתו המפורשת לפיה מר X ימשיך לעבוד בחברה עד לסוף חודש נובמבר 2004, יש לקבל את הטענה לפיה מר X פוטר מעבודתו. עצם העובדה שמר X יזם ישיבה בנוגע לתנאי ההעסקה והתחיל לעבוד בחברה המתחרה מיד בתום עבודתו בחברה מחזקת את טענת החברה לפיה מר X ביקש להביא לידי סיום את יחסי העבודה. יחד עם זאת, משלא הובאו די ראיות בעניין זה ולאור הדברים שעלו מתמלילי השיחות בין הצדדים, יש לקבל את טענתו של מר X ולפסוק לזכותו סך של 71,905.17 ₪ בגין פיצויי פיטורים. ו. באשר לרכיב הפיצויים בגין פיטורים שלא כדין: הנסיבות שלפנינו אינן מצדיקות מתן פיצוי מעבר לפיצויי הפיטורים שנפסקו לזכותו של מר X. ז. באשר לתביעה שכנגד: טענות החברה אינן משוללות בסיס, אך על מנת להוכיח כי מר X הביא לפגיעה בשמה של החברה ועשה שימוש ברשימת לקוחותיה העולה בגדר סוד מסחרי, היה על החברה לגבות טענותיה בראיות של ממש. הערעורים: 6. שני הצדדים הגישו ערעור מטעמם על פסק דינו של בית הדין האזורי, ולהלן נפרט את עיקרי טענותיהם. ערעורו של מר X: 7. ערעורו של מר X מתמקד ברכיבים הבאים: חוקיות פיטוריו וזכאותו לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, עמלות, גובה שכרו הקובע, פדיון ימי חופשה, גובה שכר עבודתו לחודש נובמבר, שיעור פיצויי הפיטורים ושיעור הפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים. להלן עיקר טענותיו: א. באשר לחוקיות הפיטורים: מר X פוטר אך ורק משום שארגן אסיפת עובדים בעניין הלנת שכרם של עובדי החברה ואי-תשלום זכויותיהם ובשל דרישתו לתשלום שכרו. בנוסף, בית הדין האזורי קבע רף הוכחה גבוה מידי בעניין חוקיות פיטוריו ואף לא דן לעומק בעילה זו. על כן, כחריגה מהכלל, על ערכאת הערעור להתערב גם בקביעות העובדתיות בעניין זה ולפסוק לטובתו של מר X פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו וכן פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני. ב. באשר לזכאותו לעמלות: בית הדין האזורי התעלם מהודאת החברה לפיה התשלום בעד העמלות להן היה זכאי מר X נכלל בסכום אשר נזכר בהסכם סיום העסקה. לא עלה בידי מר X להוכיח את זכאותו לעמלות משהחברה לא המציאה לו הודעה בכתב בעניין סך התשלומים המשולמים לו. מעבר לכך, קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא הוכחה זכאותו לעמלות תמוהה משום שמחומר הראיות עולה כי בחודשים מסוימים שולמו למר X עמלות והחברה אף לא הסבירה מדוע שולמו לו עמלות אלו. ג. באשר לשכרו הקובע: מר X היה זכאי לעמלות ועל כן, יש לצרף עמלות אלו - ולכל הפחות את העמלות ששולמו לו בפועל - לשכרו הקובע, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, שכר העבודה ופדיון ימי החופשה. ד. באשר לחבותו האישית של מר שריון: בית הדין האזורי טעה בכך שלא הרים את מסך ההתאגדות ולא חייב את מר שריון באופן אישי בחיובי החברה כלפי מר X. הרמת מסך היא אומנם מהלך יוצא דופן וחריג אך היא אפשרית מקום שהוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה בניגוד לחוק. מר שריון ניצל לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת ועשה בה שימוש על מנת להפר את חוקי המגן ולעשוק ולקפח את מר X. כמו כן, מר שריון גרם לחברה להפר את הסכם העבודה שבינה לבין מר X, הפר חובה חקוקה המוטלת עליו ופעל לקידום האינטרסים האישיים שלו במקום לפעול לטובת החברה. ה. באשר לגובה ההוצאות שנפסקו: מר X מלין על גובה ההוצאות שנפסקו לטובתו. לטענתו, בית הדין האזורי לא הטיל על החברה הוצאות מרתיעות אשר יפצו אותו על הוצאותיו האמיתיות שהוציא כדי לנהל את תביעתו; ואף לא לקח בחשבון את העובדה שהחברה הגישה נגדו תביעה שכנגד. החברה טוענת כי יש לדחות את הערעור, שכן לגישתה לא נגרם למר X כל נזק כתוצאה מסיום עבודתו בחברה. עוד היא טוענת כי שילמה למר X את כל העמלות להן היה זכאי וכי מאחר שלא הוכיח את זכאותו לעמלות, אין מקום להכליל עמלות אלו כחלק משכרו הקובע. באשר לדחיית התביעה נגד מר שריון ציינה החברה כי אין כל יריבות בין מר שריון לבין מר X והוסיפה כי לא הוכחו התנאים הדרושים לצורך הרמת מסך ההתאגדות. בתשובתו לסיכומי החברה מדגיש מר X כי נוכח הדרך הבוטה והמבזה בה פוטר ראוי היה לפסוק לו פיצוי בגין עוגמת נפש. לדבריו, למרות שלאחר פיטוריו עשה כל שביכולתו להקטנת נזקו והחל לעבוד במקום עבודה חדש, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי נגרמה לו עוגמת נפש כתוצאה מהתנהלות החברה והוא אף הפסיד את כל הזכויות הסוציאליות שנצברו לזכותו. עוד הוא מוסיף וטוען כי פיטוריו, לאחר שעבד תקופה ארוכה בחברה, עלולים להשפיע על השתכרותו העתידית. ערעורה של החברה: החברה טוענת כנגד חיובה בתשלום תוספת יוקר, שכר עבודה לחודש נובמבר 2004 בצירוף פיצויי הלנת שכר, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים וכנגד החלטת בית הדין האזורי לפיה הסכם סיום העסקה איננו תקף. לדבריה, הסכם סיום ההעסקה, אשר נחתם בהסכמה, כלל בתוכו את כל חובותיה כלפי מר X. להלן עיקר טענותיה: מר X לא פוטר מעבודתו בחברה אלא עזב מרצונו והתחיל לעבוד בחברה המתחרה באותו תפקיד ובשכר כפול. מהלך עזיבתו תוכנן על ידו מראש והוא אף שם לו למטרה לגרום לפיטוריו כדי לזכות בפיצויי הפיטורים. קביעת בית הדין האזורי לפיה אין תוקף להסכם סיום ההעסקה משמעה שינוי לרעה במצבה של החברה ופגיעה באינטרס ההסתמכות שלה. בנוסף, במקרים בהם ניתנת לעובד הזדמנות נאותה לדעת מהן הזכויות עליהן הוא מוותר, יש להעניק תוקף מחייב לכתב הויתור והוא ייחשב כפשרה בין העובד למעביד עם סיום יחסי העבודה ביניהם וכהודאת סילוק בעלת תוקף מחייב. על החברה לא חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא היצוא המסחר הסיטונות והשירותים וצו ההרחבה מכוח הסכם קיבוצי זה, שכן אין היא עונה על הגדרת "מעסיק" המופיעה בהסכם הקיבוצי ותחום עיסוקה איננו חוסה תחת הענפים המנויים בהסכם הקיבוצי. מר X אף לא הביא ראשית ראיה לעניין תחולתו של ההסכם הקיבוצי. החישוב אותו צירף מר X לתצהירו בעניין תוספת היוקר איננו ברור, מבוסס או מפורט ולא מופיעים בו חישובים על פי המדדים השנתיים ותוספות היוקר השונות שהתפרסמו. בהתאם לשכרו הקובע, בסך של 5,000 ₪, זכאי מר X לסך של 6,866 ₪ בלבד בגין פדיון ימי החופשה; ובכל מקרה שולם לו במסגרת הסכם סיום ההעסקה מלוא פדיון ימי החופשה לו היה זכאי. בית הדין האזורי טעה כאשר חייב את החברה לשלם למר X שכר עבודה לחודש נובמבר 2004 בצירוף פיצויי הלנה, משום שהלכה פסוקה היא שכאשר המחלוקת בין הצדדים בעניין החוב הינה מחלוקת כנה, רשאי בית הדין לדחות את התביעה לפיצויי הלנה. מנגד, טוען מר X כי הסכם סיום ההעסקה נחתם תחת לחץ, כפייה ועושק ובכל מקרה, בהתאם להלכה הפסוקה, אין כל תוקף לוויתור של עובד על זכויותיו הקוגנטיות. עוד הוא טען כי אין בהסכם סיום ההעסקה כל פירוט באשר לסכומים הכלולים בו ובאשר לזכויות עליהן וויתר וכי הסכום שנזכר בהסכם משקף את פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. לסיום, הבהיר מר X כי הוצע לו לעבוד בחברה המתחרה כשבועיים לאחר שפוטר ממקום עבודתו וציין כי הסכמתו לעבוד בחברה המתחרה איננה מוכיחה כי התפטר מעבודתו בחברה. דיון והכרעה: לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי לו תישמע דעתי הרי שדין הערעור שהוגש מטעם מר X להידחות. באשר לערעורה של החברה, מקובלות עליי קביעותיו של בית הדין האזורי למעט קביעתו בעניין גובה פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר, לגביו אפרט בהמשכם של הדברים. כפי שעולה מהפירוט לעיל, חלק ניכר מטענות המערערים בשני הערעורים מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. הלכה פסוקה היא, כי הערכאה הדיונית היא השומעת את העדים ומתרשמת מחומר הראיות שהובא לפניה; ולכן, בהעדר טעם משפטי המצדיק זאת, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות המושתתות על מהימנות (ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007). במקרה שלפנינו לא נמצא טעם המצדיק סטייה מהלכה זו, למעט כאמור בעניין גובה פיצוי הלנת שכר חודש נובמבר. למעלה מן הנדרש, אעמוד להלן, בקצרה, על דברים אחדים שעלו בשני הערעורים. בעניין הזכאות לעמלות של מר X: בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי תביעתו של מר X לתשלום העמלות לא הוכחה, הואיל ולא הניח תשתית עובדתית מספקת. מר X טען, בין היתר, כי נטל ההוכחה בעניין הועבר לחברה, מאחר שהודתה בזכאותו לתשלום בחלק מהתקופה. לנוכח העובדה שלא הובאה ראיה לזכאותו לעמלות בתקופה השנויה במחלוקת, אין בידינו להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי ברכיב זה. מר X טען במסגרת ערעורו כי יש לצרף את העמלות לשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי, שכר עבודתו ופדיון ימי החופשה. הואיל וכאמור לעיל, מר X לא הוכיח את זכאותו לעמלות, גם לא מצאנו טעם משפטי להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי באשר לתשלום פיצויי הפיטורים, שכר העבודה ופדיון ימי החופשה. כמו כן, אין להתערב במסקנות בית הדין האזורי לפיהן התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר). בעניין חוקיות פיטוריו של מר X: מקובלת עליי קביעת בית הדין האזורי לפיה מר X פוטר מעבודתו ולא התפטר. יחד עם זאת, עולה השאלה האם פיטורים אלו נעשו שלא כדין. מר X טוען בסיכומי טענותיו כי פוטר מעבודתו שלא כדין ובניגוד לסעיף 28א לחוק הגנת השכר אשר קובע: "28א. לא יפגע מעביד בשכרו של עובד, בקידומו בעבודה או בתנאי עבודתו, ולא יפטרו מהעבודה, מחמת תביעה שהגיש העובד או ארגון העובדים כאמור בסעיף 28(ב), בתום לב, לתשלום שכר מולן או לפיצוי הלנת שכר, או מחמת שסייע העובד בתום לב לעובד אחר או לארגון העובדים, בקשר לתביעה כאמור." כמו כן, מסתמך מר X על הוראות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן חוק הגנה על עובדים). מנגד, טוענת החברה כי לא הוכיח שנסיבות סיום העסקתו היו נגועות במניעים פסולים ובחוסר הגינות מצידה. בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין אין כל הצדקה להעניק למר X פיצוי מעבר לפיצויי הפיטורים שנפסקו לזכותו. עיון בסעיף 28א לחוק הגנת השכר מעלה כי על מנת לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף זה נדרש העובד להגיש תביעה "... בתום לב, לתשלום שכר מולן או לפיצוי הלנת שכר...". כבר נקבע בפסיקה כי פיטוריו של עובד כסנקציה על כך שהגיש תביעה כנגד מעסיקו פסולים ואף נגועים בהפרת זכות הגישה לערכאות ובפגיעה מהותית בה וכמוה כפגיעה בזכות לשוויון ולחופש התארגנות של העובדים (ע"ע 1503/02 עופר יחיאלי - חברת השמירה בע"מ פד"ע מ 529, 534 (2004)). יחד עם זאת, במקרה שלפנינו, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף על מנת שמר X ייהנה מההגנה האמורה. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענותיו לפיהן פוטר בניגוד לחוק הגנה על עובדים, שכן כלל לא הוגשה על ידו תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד והוא אף לא סייע לעובד אחר בהגשת תלונה כזו. על כן, אף בעניין זה לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי. באשר לטענותיו של מר X לפיהן החברה נמנעה מלהפריש עבורו כספים לביטוח מנהלים בין השנים 1998 ו- 2000: אמנם, בית הדין האזורי קבע שבמשך שנתיים (מ- 1998 עד 2000) החברה לא העבירה כספים לביטוח מנהלים, אולם לא הוכח ולא נקבע כי בתקופה זו החברה ניכתה כספים משכרו של מר X ולא העבירה אותם לחברת הביטוח. יתר על כן, מהמסמכים שצוטטו בפסק דינו של בית הדין האזורי עולה שבתקופה זו כלל לא הייתה למר X פוליסת ביטוח מנהלים בתוקף. לאור האמור לעיל, אף לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בעניין חבותו האישית של מר שריון ולהרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה, כיון שלא הוכחה עילה להרמת מסך. באשר לגובה ההוצאות שנפסקו לזכות מר X: לא מצאתי לנכון להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי. בעניין זה כבר פסק בית דין זה לא אחת כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט, אלא במקרים חריגים בלבד (ע"ע 394/08 "נתיב" קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות - שלום בוחנה, מיום 25.3.2009; ע"ע 140/05 שטינמץ סילביה - נאגו מריאטה, מיום 29.9.2005). במקרה דנן, סכום ההוצאות שנפסק הוא סך של 5,000 ₪, סכום סביר בנסיבותיו של ההליך. באשר לערעורה של החברה: כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בעניין הרכיבים השונים בהם חויבה החברה, בהיותן מעוגנות היטב בתשתית העובדתית כפי שהוכחה לפניו בעדויות ובמסמכים, ובהיותן עולות בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה, למעט, כאמור, בעניין גובה פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר. כך, אין בידי לקבל את טענת החברה בעניין חיובה בתשלום תוספת יוקר, שהרי היא הסתפקה בהעלאת טענה כללית ובלתי מפורטת, לה לא הובאה ולו ראשית ראיה, לפיה החישוב אשר צורף לתצהירו של מר X "אינו ברור, אינו מבוסס, ולא ברור ממנו כיצד בוצע ועל פי אילו נתונים,... אין בו החישובים על פי המדדים השנתיים ותוספות היוקר השונות שהתפרסמו"' . אשר לפיצויי הלנת שכר חודש נובמבר שנפסקו לזכות מר X: אני סבורה כי בנסיבות העניין יש להפחית את שיעור פיצויי ההלנה שנפסקו לטובת מר X בבית הדין האזורי. אמנם, שיעורם של פיצויי הלנה נתון בדרך כלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית; יחד עם זאת, שוכנענו כי במקרה זה מוצדק להתערב בכך. חוק הגנת השכר קובע את המועדים לתשלום שכרו של עובד וקובע סנקציה חמורה במקרה של אי-תשלום במועד. כלומר, תכליתם של פיצויי ההלנה היא לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, מיום 28.7.2005; סטיב אדלר "פיצויי הלנה - חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' 5, 20-21 (1996) (להלן - אדלר)); וכן להעניק פיצוי לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד. יחד עם זאת, סעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשר שיקול דעת לבית הדין לצורך הפחתת פיצויי ההלנה או ביטולם "אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". אף בפסיקה נקבע כי לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ולהפחתתם (ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, מיום 31.5.2000; ע"ע 394/99 המפד"ל - תאופיק אגבריה, מיום 23.12.2003; ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל, מיום 24.11.2005; ע"ע 647/07 חיים גפן - בתי מלון מאוחדים בע"מ, מיום 6.7.2009) באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת, הוצע לקבוע "איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד" (אדלר, בעמ' 46) אשר יכלול, בין היתר, את תכלית החוק, את הצורך בהרתעת מעסיקים, את הפגיעה והנזקים הנגרמים לעובד כתוצאה מאי-קבלת שכרו במועד; אך גם את הנזקים אשר עלולים להיגרם לקניינו של המעסיק (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, מיום 29.11.2000). במסגרת ערעורה טוענת החברה כי אין לחייבה בפיצויי הלנת שכר חודש נובמבר שכן שכר זה היה נתון במחלוקת כנה. נוסף על כך, חלוף הזמן הרב ממועד סיום יחסי העבודה ועד למתן פסק הדין מהווה אף הוא סיבה מספקת להפחתת פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר, שכן "אילוצי בית הדין, והעומס המוטל עליו, מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת" (עד"מ 1009/04 ויקטוריה סבירסקי - ראיסה לרנר, מיום 25.10.2006). בעניין זה טוען מר X כי לא הייתה כל סיבה אובייקטיבית המצדיקה את הלנת שכרו וכי החברה נהגה בחוסר תום לב. באשר לשיעור הפחתת פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר - לאחר שקילת השיקולים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להפחית את גובה פיצויי ההלנה שנפסקו על ידי בית הדין האזורי ולהעמיד את גובה הפיצויים על שיעור של 25% מסך פיצויי ההלנה המגיעים למר X על פי החוק, שכן די בסכום זה על מנת להגשים את תכלית חוק הגנת השכר. לתוצאה זו הגעתי לנוכח טענות החברה שחשבה כי היא רשאית לקזז את החוב שהיה מר X חב לה והאמינה כי יש בהסכם סיום ההעסקה כדי לסיים את כל התביעות מחד, ומאידך משום שכבר בתחילתו של ההליך, ולאחר שקיבלה יעוץ משפטי, יכולה הייתה החברה להבין כי עליה לשלם את מלוא השכר אך לא עשתה כן. סיכומו של דבר: לו תישמע דעתי, דין ערעורו של מר X להידחות ודין ערעורה של החברה להתקבל בחלקו, כאמור בפסקה 18 לעיל, כך שפסק הדין של בית הדין האזורי יוותר על כנו, למעט תיקון אחד: במקום פיצויי הלנת שכר מלאים, כפי שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, יופחתו פיצויי הלנת שכר חודש נובמבר ל- 25% מגובה פיצויי ההלנה שנפסקו למר X בבית הדין האזורי לגבי התקופה שמיום 1.12.2004 ועד ליום התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערעורים. חוזההסכם סיום עבודה