מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיוב בארנונה למרות אישור סילוק חובות: העותרים בעתירה שלפני הינם תושבי העיר טירה, אשר הגישו את העתירה שבכותרת כנגד עיריית טירה (להלן: "העירייה") וכנגד חברת מ.ג.ע.ר בע"מ, אשר סיפקה לעירייה שירותי גביית ארנונה במועדים הרלבנטיים לעתירה (להלן: "חברת הגבייה"). בעתירתם טוענים העותרים, כי המשיבות השיתו עליהם חובות עבר בארנונה, למרות שבידי העותרים אישורים בכתב יד המעידים על סילוק החובות האמורים. על פי הטענה, אישורים אלו ניתנו לעותרים על ידי עובדי חברת הגבייה במסגרת "מבצעי גבייה" שאותם ערכה העירייה, שבמהלכם משלמי הארנונה זכו להנחות או להפחתות מחוב הארנונה שנרשם לחובתם. העותרים טוענים, כי האישורים שניתנו להם הינם, לכל הפחות, בגדר הבטחה שלטונית מחייבת למתן הנחה בתשלום הארנונה. על פי הטענה, בסוף שנת 2009, בד בבד עם החלפת ראש העיר המכהן, יצאו המשיבות במדיניות חדשה, שלפיה אין כל תוקף לאישורים הידניים שניתנו לתושבי העיר לאורך השנים. לאור זאת, ביקשו המשיבות לגבות חובות עבר אך ורק על פי הרשום בספריהן, תוך התעלמות מאותם אישורים ידניים אשר ניתנו בעבר כאסמכתא למתן הנחה או הפחתה והן אף פתחו בהליכי גבייה מנהליים לצורך כך. על רקע זה, הוגשה העתירה. בעתירתם עתרו העותרים לקבלת סעד הצהרתי המחייב את המשיבות לעדכן את הרישום בספריהן בהתאם לאישורים הנמצאים בידי העותרים. בהתאם להחלטתי מיום 15.4.12, תוקנה העתירה כך שהיא כוללת גם סעד חלופי, שלפיו יפסקו הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרים, בכל הנוגע לחובות נטענים עד ליום 31.12.08. 1. רקע הדברים ומהלך הדיון בעתירה העותרים, תושבי העיר טירה, הגישו את העתירה שלפניי לאחר שהעירייה, המנוהלת על ידי חשב מלווה מאז שנת 2004, נקטה נגדם בשלהי שנת 2009 בהליכי גבייה מינהליים בגין חובות ארנונה נטענים. על פי הנטען בעתירה, העותרים מחזיקים באישורים בכתב המעידים על סילוק החובות האמורים, אותם צירפו כנספח א' לעתירה. עיון במסמכים האמורים מעלה, כי המדובר בתדפיסים שונים מתוך המערכת הממוחשבת של העירייה, כגון קבלות, ספחים וכיו"ב, אשר נרשם על גביהם, בכתב יד, כי המשלם סילק את מלוא חובותיו לעירייה עד לתאריך מסוים. על גבי האישורים האמורים הוטבעה חותמת העירייה. העותרים טוענים בעתירתם, כי לאורך השנים סבלה העירייה מאי סדרים רבים בגביית הארנונה ומרישום בלתי סדיר של חיובי הארנונה ותשלומי הארנונה, תוך שכספים ששולמו על ידי התושבים "נעלמו" באורח פלא מקופת העירייה. על פי הנטען, אי סדרים אלו, לצד מצבה הכלכלי הרעוע של העירייה, הביאו את העירייה לצאת בנוהל חדש, או במעין "מבצע גבייה", שלפיו תשלום הארנונה יעשה כנגד מתן הפחתה או הנחה מסוימת. בהתאם לכך, הונפקו למשלמים אישורים על התשלומים ששילמו בפועל, תוך שבכתב יד צוין כי התשלום מהווה גמר חשבון עד לתאריך הנקוב באישור, באופן שגילם הנחה או הפחתה מיתרת הארנונה הקיימת. לטענת העותרים, בסוף שנת 2009, בד בבד עם החלפת ראש העיר המכהן, יצאו המשיבות במדיניות חדשה, שלפיה אין כל תוקף לאישורים הידניים שניתנו לתושבי העיר לאורך השנים. לאור זאת, ביקשו המשיבות לגבות חובות עבר אך ורק על פי הרשום בספריהן, תוך התעלמות מאותם אישורים שניתנו בעבר כאסמכתא למתן הנחה או הפחתה ואף פתחו בהליכי גבייה מנהליים לצורך כך. על רקע האמור, הגישו העותרים את העתירה שלפני, במסגרתה הם עותרים לקבלת סעד הצהרתי המחייב את המשיבות לעדכן את הרישום בספריהן בהתאם לאישורים המוחזקים בידיהם. בד בבד עם העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים, האוסר על המשך הליכי הגבייה המינהליים עד להכרעה בעתירה. ביום 1.11.09 נעתר כב' השופט ק' ורדי לבקשה. המשיבות הגישו את תגובותיהן לעתירה, במסגרתן העלו טענות מקדמיות שונות, שאת חלקן העלתה חברת הגבייה עוד קודם לכן במסגרת בקשתה לדחיית העתירה על הסף (הבקשה נדחתה על ידי כב' השופט ק' ורדי בהחלטתו מיום 29.9.09). לגופה של העתירה נטען, כי האישורים שבידי העותרים, המתיימרים להיות אישורים ממחלקת הגבייה, אינם חוקיים, לא הונפקו על ידי העירייה או מי מטעמה וכי ככל שאכן הונפקו אישורים כאמור, הרי שהם הונפק בחוסר סמכות וללא רשות, על ידי עובד זוטר של חברת הגבייה הנחשד בביצוע מעילות, ואין בהם כדי לחייב את העירייה. נטען גם, כי בניגוד לנטען בעתירה, העירייה מעולם לא יצא ב"נוהל" או ב"מבצע" לתשלום חובות ארנונה. נטען עוד, כי על קיומם של האישורים למדו המשיבות רק לאחר שננקטו הליכי גבייה מינהליים כנגד העותרים, אשר בתגובה התייצבו במשרדי המשיבות כשבידיהם האישורים האמורים. יצוין, כי לתמיכה בתגובת העותרים לבקשה לסילוק על הסף צורף תצהירו של מר עבד אלרחמן ח'יט, שהינו עובד מחלקת הגבייה שהנפיק את האישורים נשוא העתירה. מר ח'יט הצהיר, כי ההנחות שנתן במסגרת האישורים ניתנו על דעתם ובהנחייתם של מנהלי חברת הגבייה והחשב המלווה של העירייה, מר משה לוי, המכהן בתפקידו משנת 2006. כן הצהיר, כי ההנחות נרשמו בזמן אמת בספרי העירייה וכי רק בחודש אוגוסט 2008 בוטלו ההנחות. מר לוי, מצדו, הגיש תצהיר לתמיכה בתגובת העירייה לעתירה, שבמסגרתו הכחיש מכל וכל את האמור בתצהירו של מר ח'יט. מר לוי הצהיר, כי מעולם לא אישר את ההנחות הנטענות, כי מעולם לא נתן הסכמה למתן האישורים וכי מעולם לא ידע על הוצאתם. לאחר שהתקיים דיון בעתירה ולאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם, הגישו העותרים בקשה לתיקון העתירה בדרך של הוספת סעד חלופי על הסעדים שנמנו על העתירה המקורית, שלפיו יפסקו הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרים, בכל הנוגע לחובות נטענים עד ליום 31.12.08. כאמור, ביום 15.4.12 נעתרתי לבקשה. 2. טענות הצדדים העותרים טוענים, כי האישורים שאותם צירפו לעתירה ואשר בגדרם ניתנו להם הנחות בתשלום הארנונה, הינם בעלי תוקף משפטי מחייב וכי יש לאכוף אותם. על פי הטענה, אותן הנחות ניתנו על ידי עובדי חברת הגבייה, אשר פעלו מטעם העירייה ואף הטביעו על האישורים את חותמת העירייה, ועל כן על העירייה לכבד את ההסכמות שאליהן הגיעה חברת הגבייה עם הנישומים. העותרים טוענים עוד, כי האישורים שניתנו להם לאורך השנים מהווים, לכל הפחות, הבטחה מינהלית למתן הנחה בתשלום הארנונה ולסילוק החוב, אשר ניתנה על ידי העירייה. נטען, כי כל התנהלות הסותרת הבטחה זו הינה בבחינת חוסר תום לב משווע. העותרים מוסיפים וטוענים, כי אף אם האישורים נעדרים חתימה של ראש העיר, כמצוות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), הרי שבנסיבות העניין יש להגמיש את העמידה על הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות, לאור עקרון תום הלב וחובת ההגינות של הרשות המינהלית. עוד טוענים העותרים, כי הם הסתמכו על האישורים שקיבלו מהמשיבות, פעלו וניהלו את חייהם בהתאם לאישורים אלה וכי גם המשיבות הסתמכו על האישורים האמורים כעל אישורים תקפים וזאת עד ליום 31.12.08. לאור האמור, היה על המשיבות, לכל הפחות, לאפשר לעותרים לטעון כנגד שינוי המדיניות בטרם הוחלט שלא לכבד עוד את האישורים שניתנו בעבר. לבסוף טוענים העותרים, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כנגדם, לנוכח האישורים המצויים בידיהם ולנוכח היות החוב הנטען שנוי במחלוקת. על פי הטענה, היה על העירייה להגיש תביעות חוב כנגד העותרים, כאשר במסגרת הליכים אלו יכולים היו העותרים להציג את האישורים המצויים בידיהם ולהוכיח כי האישורים הינם תקפים. נטען, כי לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהליים גם לנוכח הסתירה בין יתרות החוב המיוחסות לעותרים על ידי העירייה לבין אלה המיוחסות לעותרים על ידי חברת הגבייה. חברת הגבייה טוענת, כי לנוכח הסעד המבוקש במסגרת העתירה, לא מתקיימת כל יריבות בינה לבין העותרים, שכן לחברת הגבייה, כגורם ביצועי, אין כל סמכות או שיקול דעת בעניין עדכון אותם "אישורים" במחשבי העירייה. חברת הגבייה טוענת עוד, כי העותרים הינם סרבני מס מובהקים, חסרי תום לב, אשר אוחזים במסמכים הנחזים להיות "אישורים", שאותם השיגו בדרכים לא כשרות. נטען, כי העותרים הגישו את העתירה בכדי לנסות ולמנוע, בחוסר תום לב ושלא כדין, את המשך ביצוע הליכי האכיפה המתנהלים נגדם, אשר נועדו לגביית חובות המגיעים לעירייה על פי דין. חברת הגבייה מוסיפה וטוענת, כי בנסיבות המקרה דנן ומאחר שמדובר ב"אישורים" אשר נולדו בחטא ואשר ניתנו שלא על ידי הגורמים המוסמכים לתת אותם ומאחר שמדובר ב"אישורים" המגלמים הפחתות או הנחות בתשלומי ארנונה בניגוד לדין, הרי שעל פי הוראות הדין והפסיקה, אין כל תוקף מחייב ל"אישורים", בין אם כ"הבטחה שילטונית" ובין אם כ"הסכם מחייב". עוד טוענת חברת הגבייה, כי מאחר שאותם "אישורים" מגלמים הנחות או הפחתות בארנונה בניגוד לדין, על חשבון הקופה הציבורית ותוך התעשרות שלא כדין, הרי שלאור עקרון שלטון החוק היה על המשיבות להורות על בטלותם באופן מיידי, כאשר עקרון זה גובר על אינטרס ההסתמכות של מי מהעותרים. העירייה טוענת, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי המצאתה לחשב המלווה של העירייה, כנדרש על פי סעיף 142ג1 לפקודת העיריות. העירייה טוענת עוד, כי דין העתירה להידחות על הסף גם בשל השיהוי שדבק בהגשתה, שכן דרישות תשלום נשלחו לעותרים עוד במהלך חודש מאי 2009, אולם העתירה הוגשה רק ביום 27.8.09. נטען גם לאי מיצוי הליכים על ידי העותרים ולחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים של העותרים, שהינם, לטענת העירייה, סרבני מס שמתחמקים מתשלום חובם לעירייה באופן תדיר. בהקשר זה טוענת העירייה, כי בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידי העותרים בעתירה, העותרים הינם סרבני מס, אשר במעמד הוצאת ה"אישורים" ואף לאחריהם, היו רשומים על שמם חובות ארנונה בהיקפים שונים. העירייה מוסיפה וטוענת, כי אפילו ניתנה התחייבות לעותרים למתן הנחה, הרי שהיא ניתנה בחוסר סמכות והינה בטלה מעיקרה, בשים לב לכך שניתנה ללא אישור ראש העיר וגזבר העירייה, כאמור בסעיף 203 לפקודת העיריות, מה עוד, שלעירייה מונה חשב מלווה, שבהתאם לסעיף 142ג(א) לפקודה הינו הסמכות היחידה שיכולה לאשר הסכם כזה ובענייננו התחייבות כאמור נעשתה שלא על דעתו וללא אישורו. נטען גם, כי התחייבות מסוג זה הייתה מותנית גם באישור מליאת העירייה ובהמשך בקבלת אישור שר הפנים והאוצר לשינוי חריג זה, הכול בכפוף לקיום הליך מחיקת חובות על-פי דין. עוד טוענת העירייה, כי אף אם ניתנה התחייבות, הרי שיש צידוק חוקי לשנותה, שכן המדובר בהנחה לא חוקית או במחיקת חובות שלא בהתאם לדין וברי כי אלו לא יכולים ליצור זכות לעותרים בניגוד לדין. העירייה טוענת עוד, כי לנוכח האמור היא פעלה כדין עת התעלמה מהאישורים האמורים ולא תיקנה את רישומיה בהתאם לאמור בהם, וכי החלטה כאמור מגלמת, לכל הפחות, התנהלות סבירה שאין על בית המשפט להתערב בה. 3. תוקפם המחייב של האישורים שצורפו כנספח א' לעתירה א. עמדת הפסיקה בסוגיית מתן ההנחות בארנונה סוגיית מתן ההנחות בארנונה נדונה בהרחבה במסגרת עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקוה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 21.6.11) (להלן: "עניין ישיר איי.די.איי"). באותה פרשה התחייבה עיריית פתח תקווה, במסגרת מכתבים ששלח מנהל אגף השומה והארנונה בעירייה, ליתן לחברת הביטוח ישיר איי.די איי הנחה בתשלומי הארנונה אם תעתיק את משרדיה מתל-אביב לפתח תקווה. ההתחייבות שניתנה לא עמדה בדרישה הצורנית שבסעיף 203 לפקודת העיריות ואף לא קיימה תנאים נוספים המופיעים בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים משנת 1992") ובתקנות שהותקנו בעקבותיו. בעקבות התחייבות העירייה, העבירה חברת הביטוח את מרכז פעילותה לפתח תקווה, אולם למרות זאת לא ניתנה לה כל הנחה בדמי הארנונה. בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת כב' הנשיאה ד' ביניש וכב' השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה), דן בשאלה, האם בהנחה שאכן נכרת הסכם מחייב בין הצדדים המעגן התחייבות של העירייה להעניק לחברת הביטוח הנחה בדמי הארנונה, יש מקום להורות לעירייה לקיים את חיובה על פי הסכם זה. כב' השופט ריבלין קבע, כי ההסכם המעגן את התחייבות העירייה ליתן לחברת הביטוח הנחה בארנונה הינו בלתי חוקי, מאחר שהוא אינו מקיים את הדרישה הצורנית שבסעיף 203 לפקודת העיריות, שכן הוא לא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר. כב' השופט ריבלין עמד על התכלית העומדת בבסיס סעיף 203 לפקודת העיריות בציינו, כי הדרישה שבסעיף הינה מהותית-קונסטיטוטיבית. כב' השופט ריבלין הוסיף וקבע, כי ההסכם האמור הינו בלתי חוקי גם משום שלא זכה לאישור שרי הפנים והאוצר ואף לא לאישור מועצת העירייה, כנדרש על פי חוק ההסדרים משנת 1992 והתקנות הנוגעות לעניין. כב' השופט ריבלין קבע, כי משסווג החוזה כבלתי חוקי, יש להמשיך ולבחון את השלכות אי החוקיות, כאשר בהיות החוזה בין הצדדים חוזה מינהלי, הוא כפוף למשטר של "דואליות נורמטיבית", היינו הן למשפט החוזי הפרטי והן למשפט המינהלי הציבורי. במישור המשפט החוזי הפרטי, דן כב' השופט ריבלין בהסדר הנורמטיבי לגבי החוזה הפסול, הקבוע בסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). כב' השופט ריבלין עמד על פסיקת בית המשפט העליון הנוגעת לחוזה בלתי חוקי ולפיה, במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהורות לרשות לקיים את חיובה, גם כשמדובר בחוזה בלתי חוקי, וזאת כאשר הצד השני לחוזה כבר קיים את חיובו, והכל בכפוף לשיקולי צדק. כב' השופט ריבלין מנה את שיקולי הצדק שיש לקחת בחשבון בהקשר זה (פיסקה 17 לפסק הדין): "במסגרת שיקולי הצדק, על בית המשפט להתחשב באינטרס הציבורי שבמניעת ביצועם של חוזים בלתי חוקיים ובהרתעת הציבור מפני כריתתם. על בית המשפט להתחשב גם בתכלית הספציפית של החוק שהחוזה עומד בניגוד אליו, לאמור: האינטרס הציבורי לא מגולם רק ברצון הכללי למנוע כריתה של חוזים בלתי חוקיים, אלא גם באינטרס המסוים שהחוק הספציפי נועד להגשים. פרמטר מרכזי העומד ביסוד הבחינה של האינטרס הציבורי הוא דרגת החומרה של אי החוקיות. מן העבר השני, על בית המשפט להתחשב גם ב'צדק הפרטי' שבין הצדדים הקונקרטיים. בית המשפט צריך לשקול, בין היתר, את מידת 'האשמה' של הצדדים לחוזה, לרבות התנהגות הצדדים ותום הלב שלהם; את מידת הביצוע של החוזה הפסול ואת מידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה..". בנסיבות המקרה שלפניו, לא מצא כב' השופט ריבלין להפעיל את שיקול דעתו ולהורות לרשות לקיים את חיוביה בחוזה, וזאת ממספר נימוקים; ראשית, משום שדרגת החומרה של אי החוקיות במקרה הנדון הינה גבוהה - "אי חוקיות משולשת", בלשונו - הנובעת מחוסר בחתימות ראש העירייה והגזבר על המכתבים ומהעדר אישור שר הפנים והאוצר ואישור מועצת העירייה. שנית, משום שלא הוכח כי העירייה פעלה בחוסר תום לב או ברשלנות. בהקשר זה ציין כב' השופט ריבלין את העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת והן כי העירייה רצתה לתת לחברה את ההנחה שעליה סוכם וכי היא פנתה בנידון לשר הפנים ולשר האוצר, אולם בקשתה לא אושרה. שלישית, משום שהחוזה עומד בניגוד למספר הוראות חקיקה ראשית, כמו גם למספר הוראות חקיקת משנה. בהקשר זה ציין כב' השופט ריבלין, כי לעניין סעיף 203 לפקודת העיריות כבר נקבע, כי מותר לדרוש מהאזרח שידע כי העירייה לא תחויב על ידי נייר החתום על ידי ראש העירייה, אלא אם הוספו החתימה של הגזבר והחותמת של העירייה, כאשר דרישה זו, אותה מותר לדרוש מהאזרח, צריך בוודאי גם לדרוש מחברת ביטוח מן הגדולות בארץ. רביעית, משום שגם מידת ההסתמכות של החברה על ההסכם לא הוכחה כדבעי. בהקשר זה ציין כב' השופט ריבלין, כי בנסיבות העניין היה צריך להתעורר אצל החברה חשד באשר לתוקף החוקי של המכתב, אשר מחליש, במידה ניכרת, טענה של הסתמכות. בהמשך, פנה כב' השופט ריבלין למישור המשפט המינהלי הציבורי ודן בדוקטרינת הבטלות היחסית (או התוצאה היחסית), אשר בדומה לסעיף 31 לחוק החוזים "מגמישה" את תוצאות הבטלות ומאפשרת להכיר במקרים מסוימים ומתוך שיקולי צדק, בתוקפה - או בתוקפה החלקי - של פעולה שנעשתה תוך חריגה מסמכות. כב' השופט ריבלין דן גם בדוקטרינת ההשתחררות המינהלית, אשר מעגנת את יכולתה של הרשות לסטות מהסכם שכרתה, אם צורכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת ועמד על ההלכה לפיה אי חוקיות הטמונה בהסכם מראשיתו, עלולה להוות "צורך ציבורי חיוני" המצדיק השתחררות מן החוזה המינהלי. כב' השופט ריבלין הגיע למסקנה, כי לאור מכלול השיקולים שעליהם עמד לעיל, ובפרט דרגת אי החוקיות הגבוהה של ההסכם, שימוש בדוקטרינות אלו היה מביא לאותה תוצאה - שחרור העירייה מהקשר החוזי. אשר לטענה החלופית שהועלתה על ידי חברת הביטוח, לפיה קיבלה הבטחה מינהלית להנחה בדמי הארנונה, קבע כב' השופט ריבלין, כך (פיסקה 29): "דינה של טענה זו להידחות. אחד התנאים הנדרשים לקשירתה של הבטחה מינהלית הוא כי ההבטחה ניתנה על-ידי גורם המוסמך לכך.. בענייננו, תנאי זה לא מתקיים. ראש אגף השומה והארנונה בעירייה אינו מוסמך לחייב את העירייה בהתחייבות כספית להפחתת דמי הארנונה, אלא בצירוף חתימתם של ראש העירייה והגזבר, ובאישור המועצה והשרים. אלו לא ניתנו..". כב' הנשיאה ד' בייניש הסכימה לתוצאה שאליה הגיע כב' השופט ריבלין, אך הבהירה, כי לשיטתה קשה להתייחס למכתביו של מנהל אגף שומה והארנונה כאל התחייבויות בעלות תוקף חוזי. המכתבים, כך קבעה הנשיאה בייניש, הם בגדר הודעה על מדיניות העירייה בנוגע לשיעור הארנונה בה יחויבו "תעשיה חדשה" ו"משרדים חדשים" בכלל, ומשרדיה של המשיבה בפרט, ומשקפים את סיכום הפגישה שהתקיימה בין ראש העירייה ונציגי העירייה ובין נציגי החברה. לגישת הנשיאה בייניש, ניתן לראות במכתבים, לכל היותר, הבטחה מינהלית, אולם אין המדובר בהבטחה מחייבת, משום שניתנה ללא אישור המועצה ושרי הפנים והאוצר, כנדרש. כב' השופטת א' פרוקצ'יה הצטרפה גם היא לתוצאה אליה הגיעו חבריה להרכב, לפיה בהנחה שנקשר חוזה הוא בלתי חוקי ואין להורות על קיום חיובים לפיו, אך הסכימה עם הנשיאה, כי בנסיבות העניין לא נתקיימו מלוא התנאים הנדרשים לכריתת חוזה מחייב ואף לא ניתנה הבטחה מינהלית מחייבת. ב. יישום ההלכה לענייננו העותרים טוענים, כי האישורים שצורפו כנספח א' לעתירה מגלמים את ההנחות מארנונה שניתנו להם וכי אישורים אלו הינם בגדר הסכם מחייב או לחילופין בגדר הבטחה מינהלית מחייבת. כאמור, עיון במסמכים האמורים מעלה, כי המדובר בתדפיסים שונים מתוך המערכת הממוחשבת של העירייה, כגון קבלות, ספחים וכיו"ב, אשר נרשם עליהם, בכתב יד, כי המשלם סילק את מלוא חובותיו לעירייה עד לתאריך מסוים. אין מחלוקת, כי במועד מתן האישורים העותרים לא שילמו את מלוא חובם לעירייה, אלא לכל היותר שילמו סכומים על חשבון החוב וכי האישור בכתב גילם, הלכה למעשה, הנחה או הפחתה מיתרת הארנונה הקיימת. כך, למשל, האישור שבו מחזיק העותר 1 הינו, למעשה, קבלה שהופקה ביום 16.3.08 שעליה נערך רישום בכתב יד. על פי האמור בקבלה, שילם העותר 1 סך של 8,000 ₪, כאשר מחצית מהסכום האמור שולמה על חשבון יתרות ארנונה לשנת 2006 והמחצית השנייה על חשבון יתרות ארנונה לשנת 2007. חרף האמור, נכתב על גבי האישור, כי שולמו מלוא חיובי הארנונה בגין שנת 2008. היינו, האישור בכתב מגלם פטור מלא מתשלום ארנונה לשנת 2008. אין מחלוקת, כי העותרים קיבלו הנחה שלא כדין. העותרים אף לא חלקו על העובדה שלפי חוק הם אינם זכאים להנחה. עוד אין מחלוקת, כי אישורים אלה ניתנו על ידי עובד זוטר בחברת הגבייה, שאף חשוד במעילה ואשר עבודתו בחברת הגבייה הופסקה עקב חשדות אלה. בהקשר זה אציין, כי טענת העותרים לפיה ההנחות שנתן במסגרת האישורים ניתנו על דעתם ובהנחייתם של מנהלי חברת הגבייה והחשב המלווה של העירייה במסגרת "נוהל חדש" או במסגרת "מבצע גבייה" שבו נקטה העירייה, אינה עולה בקנה אחד עם דוחות יתרות התשלום שהמציאו המשיבות, שמהם עולה, כי כל שעודכן בספרי העירייה הם אותם כספים ששולמו בפועל על ידי העותרים במעמד הוצאת האישור. טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם מכתבי הדרישה שנשלחו לחלק מן העותרים במהלך החודשים מרץ-יוני 2008, בסמוך לאחר מועד מתן האישורים, שבמסגרתם נדרשו העותרים לשלם, בין היתר, חובות ארנונה שלגביהם ניתנו אותם אישורים, כביכול (ראו נספח כ"ח לתגובה מטעם חברת הגבייה לעתירה). לאור האמור, ולנוכח המבחנים שנקבעו בעניין ישיר איי.די.איי, אין לקבל את טענות העותרים לקיומו של הסכם מחייב או לחילופין - לקיומה של הבטחה מינהלית מחייבת. זאת, אף אם היה בידי העותרים להוכיח - ולא כך הוא, כאמור - כי ההנחות האמורות ניתנו בידיעת ובהסכמת מנהלי הגבייה והחשב המלווה, ועל אחת כמה וכמה משאין מחלוקת כי האישורים האמורים ניתנו על ידי עובד חברת הגבייה שנחשד במעילה ואף פוטר מעבודתו. כאמור לעיל, הסכם בעניינים כספיים כגון הסכם פשרה או הבטחה למתן הנחה בארנונה, מחייבים את חתימתו של ראש העיר והגזבר של העירייה, ובאין חתימה של אלה, יש לראות בחוזה כחוזה בלתי חוקי ובהתאם גם כחוזה בטל, שאין ביכולתו לחייב העירייה. כך בהתאם לסעיף 203 (א) לפקודת העיריות הקובע, כדלקמן: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה." בענייננו, אף נדרשה חתימתו של החשב המלווה לעירייה, לאור הוראות סעיף 142ג(א)(5) לפקודת העיריות הקובע, כך: "התחייבות כספית מטעם העיריה לא תחייב את העיריה אלא אם כן חתם עליה, נוסף על החתימות הנדרשות לפי פקודה זו, גם החשב המלווה; על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעיריה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור - בטלה". בנוסף, ומאחר שמדובר במתן הנחה מתשלום ארנונה, נדרש אישור מאת שרי הפנים והאוצר כאמור בסעיף 10(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ז- 2007 וכן את אישור מועצת העירייה, דבר המהווה תנאי הכרחי לאשרור התחייבות העירייה הכספיות בהתאם לסעיף הנ"ל, וזאת טרם קבלת אישור השרים. בהיעדר הסכם או הבטחה העונים על התנאים הקבועים בסעיף 203 לפקודת העיריות ומשלא התקבל אישור השרים ואף לא אישור המועצה, הרי שאלו בלתי חוקיים והם אינם יכולה לחייב העירייה. מכאן, שאין כל תוקף לאישורים שבהם מחזיקים העותרים. כאמור, וכפי שצוין בעניין ישיר איי.די.איי, הן המשפט הפרטי והן המשפט המינהלי מכירים בכוחו של בית המשפט להכיר במקרים מסוימים ומתוך שיקולי צדק, בתוקפה - או בתוקפה החלקי - של פעולה שנעשתה תוך חריגה מסמכות. אולם, בנסיבות ענייננו אין כל מקום להפעיל סמכות זו. כאמור לעיל, האישורים נשוא ענייננו נערכו בכתב על ידי עובדים זוטרים של חברת הגבייה, אשר חשודים במעילות וגניבות מהקופה הציבורית, על דעת עצמם ובחריגה מסמכות. אותם אישורים מגלמים הנחות או הפחתות בתשלומי מיסים שלא בהתאם להוראות הדין ומבלי שניתן אישור לכך מטעם הגורמים המוסמכים ברשות. מכאן, שדרגת אי החוקיות של אותם אישורים הינה גבוהה באופן קיצוני, בוודאי גבוהה בהרבה מזו שנדונה בעניין ישיר אי.די.איי. יתרה מכך, אני סבורה, כי לנוכח הנסיבות שבהן ניתנו אותם אישורים, מקבלי האישורים ידעו או היו צריכים לדעת, או לכל הפחות לחשוד כי אישורים אלה ניתנו להם שלא כדין ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה כי הסתמכו על אותם האישורים. בהקשר זה אציין, כי אף העותרים, בעצמם, טענו במסגרת העתירה לקיומו של "תוהו ובוהו" בגביית הארנונה עובר ובמועד מתן האישורים. מכאן, שלכל הפחות "עצמו עיניים" באשר לחוקיותם של האישורים במועד קבלתם. זאת ועוד, לנוכח מכתבי הדרישה שנשלחו לחלק מן העותרים, בסמוך לאחר מתן האישורים, יכולים היו העותרים להיווכח, כי העירייה איננה מודעת לאותם אישורים ולמצער - כי אין בכוונתה לכבדם. כך, למשל, נשלחה לעותר 1 דרישה לתשלום בחודש אפריל 2008 שבמסגרתה נדרשו חובות ארנונה לשנים 2006-2008, אף שהוא אוחז באישור מיום 16.3.08 שלפיו שולמו על ידו מלוא חיובי הארנונה בגין השנים 2006-2008. מכאן שכבר במועד זה, יכול היה העותר 1 להיווכח, כי עדיין עומדת לו יתרה לתשלום וכי חובו לא סולק במלואו על אף האמור באישור העירייה, באופן המלמד על כך שהעירייה איננה מודעת לאותם אישורים, או כי אין בכוונתה לפעול על פיהם. מכל מקום, מאחר שאין חולק כי העותרים כלל לא היו זכאים לקבלת הנחה או הפחתה בגין תשלומי הארנונה בעת מתן האישורים, הרי שלא היה מקום להסתמכות מצד העותרים על המצב שבו קיבלו הנחה ומכאן שאין באי כיבוד האישורים משום פגיעה בזכויות מוקנות של העותרים. לאור כל האמור, לא ניתן לומר כי החלטת העירייה שלא לכבד את אותם אישורים הינה החלטה שנתקבלה בחוסר תום לב, נהפוך הוא; בנסיבות אלה, האינטרס הציבורי מחייב שלא ליתן כל תוקף לאישורים, שיש בהם לפגוע בקופה הציבורית שלא כדין. בשולי הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, אציין, כי גם אם אכן היה המדובר בענייננו בשינוי מדיניות של העירייה, כנטען על ידי העותרים - ולא כך הוא, כאמור - הרי שהעירייה פעלה כראוי עת החליטה שלא להכיר עוד בתוקפם של האישורים ולתקן את רישומיה בהתאם. זאת, משום שמקום שמתברר כי ניתנה הנחה על ידי הרשות המבוססת על טעות, ולו גם טעות בשיקול הדעת, והיא אינה עושה דבר, מועלת היא בתפקידה כנאמן הציבור (ראו בג"צ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל (ניתן ביום 25.11.09); עע"מ 4821/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' צ.מ.ח המרמן בע"מ (ניתן ביום 17.4.11); עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (ניתן ביום 21.8.11)). 4. נקיטה בהליכי גבייה מינהליים בנסיבות העניין כאמור, במסגרת החלטתי מיום 15.4.12 נוסף לעתירה סעד חלופי, שלפיו יפסקו הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרים, בכל הנוגע לחובות נטענים עד ליום 31.12.08. הגבייה המינהלית היא כלי שאחת מתכליותיו הנה להקל על הרשות המקומית ולפשט את הליכי הגבייה. יחד עם זאת, מדובר בכלי בעל עוצמה רבה, שעל הרשות לעשות בו שימוש בסבירות, בהגינות, ובהתאם להוראות הדין בלבד. על רקע זה נקבע בפסיקה, כי אין לעשות שימוש בהליכי גבייה במקרים בהם קיימת מחלוקת עובדתית של ממש בין הרשות לבין החייב. משקבעתי כי אין כל תוקף לאישורים שניתנו לעותרים, הרי שהם אינם הופכים את חובם של העותרים לשנוי במחלוקת ואין בהם כדי להביא לפסלות הליכי הגבייה שננקטו על ידי המשיבות. אציין, בהקשר זה, כי עלתה בעתירה הטענה, לפיה קיימת סתירה בין יתרות הארנונה המיוחסות לעותרים על ידי העירייה לבין היתרות המיוחסות לעותרים על ידי חברת הגבייה וכי גם מטעם זה לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה מינהליים. לעניין זה הפנו העותרים לדו"ח היתרות שצורף כנספח ה' לבקשה לסילוק על הסף שהגישה חברת הגבייה ומנגד לנתונים שהוצגו במסגרת סעיף 32 לתגובת העירייה לבקשה למתן צו ביניים. אולם, דו"ח יתרות הארנונה שצורף לבקשה לסילוק על הסף שהגישה חברת הגבייה הינו נכון ליום 31.12.08 ואילו הנתונים שהוצגו במסגרת תגובת העירייה לבקשה למתן צו ביניים הינם נכונים ליום 2.9.09, כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתגובת העירייה. 5. סוף דבר בסיכומו של דבר לא מצאתי ממש בטענות העותרים. גם לא מצאתי כי נפל פגם בנקיטת הליכי גבייה מינהליים בנסיבות העניין. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. הצו הארעי שניתן במסגרת העתירה, בטל. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון כי במידת מה גם המשיבות אחראיות למצב שנוצר ועל כן יישא כל צד בהוצאותיו. מחיקת / סילוק חובחובארנונה