מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חטיפה לשם סחיטה - מעצר עד תום ההליכים: 1. נגד המשיב 1 (נאשם 1), המשיב 2 (נאשם 2) (נאשם 3) הוגש כתב אישום בת"פ 143/99 המייחס להם עבירות של חטיפה לשם סחיטה עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין התשל"ז1977- (להלן - החוק) וסחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק. בפרשה מעורב אדם נוסף שטרם אותר (להלן - לידאוי). 2. הוגשה בקשה לעצור את הנאשמים 1 ו2- עד לתום ההליכים. 3. חלק ניכר מהעובדות שבכתב האישום אינו שנוי במחלוקת כמו גם חומרת העבירות וקיומה של עילה למעצר. לגבי נאשם 2 הסכים ב"כ המבקשת לתחליף למעצר ובעניינו ניתנה החלטה ביום 18.2.99. באשר לנאשם 1, רואה המבקשת בו ובלידאוי את הדמויות הדומיננטיות בפרשה ועומדת על בקשתה לעצור אותו עד לתום ההליכים ולא להסתפק בתחליף למעצר. 4. בכתב האישום נטען כי ביום 17.10.98 בסמוך לשעה 10: 00 חטפו הנאשמים 1 ו2- (להלן - המתלונן) לשם סחיטה. הם ארבו שעות רבות ליד בית המתלונן בתוך רכב (להלן - הטרנזיט) עד אשר המתלונן יצא ונסע ברכבו. את דרכו חסמה הטרנזיט שבה נהג הנאשם 2. לידאוי והנאשם 1 ירדו מהטרנזיט, נכנסו לרכב המתלונן והורו לו לנסוע אחרי הטרנזיט לרח' סלאח א-דין, בדרך היפנו אותו למוסך מכוניות "שטייה". שם, במעמד הנאשמים 1, 2, 3, לידאוי ואדם נוסף נערך למתלונן מעין משפט. המתלונן נדרש לשלם ללידאוי פיצוי בסך 100,000 ש"ח בטענה שבגללו לידאוי נחקר, נעצר ונכלא. כפירת המתלונן שאין לו יד בדבר, ותחנוניו שאין בידו לשלם, לא הועילו. נאשם 3 קבע שלא נמצא אדם אחר הנושא את שם המתלונן שלו ניתן לייחס את הנזק שנגרם ללידאוי ועל כן עליו לפצותו בסך של 10,000 דולר. הנאשמים 1, 2, 3, לידאוי והאדם הנוסף הקיפו את המתלונן והובילו אותו על כורחו למשרדו של עורך הדין אבו עטא. שם הורו לו לחתום על הסכם לפיו הוא מתחייב לשלם לנאשם 1 40,0000 ש"ח ב4- תשלומים (להלן - ההסכם). אדגיש כי בכתב האישום נפלה טעות וכי ההתחייבות בהסכם מתייחסת ללידאוי ולא למי מהנאשמים, אך אין בכך כדי לגרוע מחומרת המעשה. 5. הראיות בעקבות מידע על מעלליהם של לידאוי והנאשם 1 הוזמן המתלונן לתחקור. בדו"ח התחקור ובהודעה שנגבתה מהמתלונן ביום 2.11.98, פרט החוקר את העובדות ששמשו יסוד לכתב האישום. החוקר ציין את התרשמותו מאותות החרדה שגילה המתלונן ורצונו להימנע מהגשת תלונה. רק ביום 17.11.98, לאחר שגמלה בלב המתלונן ההחלטה, הוא הגיע למשטרה למסור את התלונה. אשתו שהגיעה עימו מסרה את הפרטים הידועים לה מפי המתלונן, לאחר שחזר לביתו מפוחד וסיפר לה כיצד נחטף וחתם על ההסכם. ההודעה שמסר הנאשם 1 ביום 9.2.99 חופפת את רוב העובדות שבכתב האישום למעט המניע למעשיו. בעוד מכלל הודעות המתלונן עולה כי לא הכיר את לידאוי וגם לא את נאשם 1 עד לחטיפתו ואילוצו לחתום על ההסכם על לא עוול בכפו, טוען הנאשם 1 כי הוא ולידאוי נתנו למתלונן הלוואה שאותה לא פרע ולכן הסכים לחתום על ההסכם שאמור להבטיח את הפרעון. סניגורו מבקש ללמוד מחומר הראיות שמדובר בהסכם שנחתם מרצון וללא כל לחץ. את טעמיו הוא תמך בפרטים סלקטיביים מתוך חומר הראיות, ואבהיר: (א) תחילה טען הסניגור שבהודעה הראשונה, אותה רשם המתלונן בשפה הערבית, מופיעה המלה "סטחבוני" שפירושה "התלוו אלי כחברים" ולא נקט בלשון "ח'טפוני" שפירושה "חטפו אותי". הסניגור סבור שנפלה טעות בתרגום העלולה לעמוד לנאשם 1 לרועץ. לאחר עיון, מצאתי אמנם שהמתלונן נקט בלשון "סטחבוני", אולם ממספר השורות שרשם ומחומר הראיות בכללו, ניכר לכאורה שהמתלונן ביקש לגמד את האירוע מחשש לבנותיו גם כדי להסביר את סירובו להגיש תלונה. רק כעבור מספר ימים אזר עוז למסור תלונה. הן בתלונתו והן בהודעת אשתו מופיע הביטוי חטיפה המתיישב היטב עם הנסיבות כפי שהן עולות מחומר הראיות. הביטוי "ח'טפוני" מופיע גם בהודעת עורך הדין ווסאם קאסם (להלן - עו"ד קאסם) שבאותה עת העסיק את המתלונן בבניית בית בצפון ועמו התקשר המתלונן לאחר שאשתו לחצה עליו לעשות משהו בענין. בהודעתו מיום 17.11.98 אישר עו"ד קאסם שהמתלונן התקשר אליו והיה נסער. עו"ד קאסם חשב שהמתלונן ביקש להתחמק מלהגיע לעבודה. כאשר נשאל עו"ד קאסם האם המתלונן תיאר לו כיצד חטפו אותו ענה (שם בדף 1 ש' 24-27): "תשובה: לא, בגלל שאני לא האמנתי לו לסיפור הזה. שאלה: כאשר אתה אומר תפסו אותו בכוח למה אתה מתכוון? תשובה: אלו הם הדברים שהוא אמר לי בערבית ואני מתרגם אותם לעברית "סטחבוני" ו"ח'טפוני"" (המלים מופיעות בשפה הערבית י.ה.). ב) טענת הסניגור כי מחומר הראיות עולה לכאורה שהמתלונן התלווה לנאשמים וללידאוי מרצון ובאופן חופשי עומדת בסתירה להודעת הנאשם 1 מיום 9.2.99 (דף 2 ש' 4-6) בה תיאר את תגובתו של המתלונן: "... ואז הוא אמר לנו בפחד 'מה אתם רוצים ממני' ואז אנחנו אמרנו לו 'היום אנחנו נגמור את העסק של החוב שלנו ולא נעזוב אותך עד שלא תשלם את הכסף'". הסניגור הוסיף ללקט מהודעת הנאשם 1 שציין, כי בדרכם לרח' סלאח א-דין מאזור C עברו ליד מחסום משטרתי והציעו לו לפנות לעזרת המשטרה, אלא שבאותה הודעה מופיע גם המשפט "אנו לא פוחדים מהשוטרים כי אנו צודקים" (עמ' 6 שורה 2), ואין צורך להוסיף פרשנות. יתרה מזאת, מחומר הראיות עולה כי בדרך למשרדו של עו"ד אבו עטא, כשהמתלונן מוקף על ידי הנאשמים לידאוי ואדם נוסף, ראה אותו רופא השניים תיסיר אבו אלהווא (להלן - רופא השיניים) שטיפל בעבר בשיני אשתו. נסיון לשוחח עימו ולשאול לשלומו לא צלח. רופא השיניים לא יכל להגדיר את מצבו הנפשי של המתלונן באותה עת, אך ציין "אבל הוא היה רגיל טבעי..." (שם בש' 9). אולם, התמונה שתאר בהודעתו מיום 18.11.98 מדברת בעד עצמה. לפי הנאמר בה, מרפאתו סמוכה למשרדו של עו"ד אבו עטא. הוא ראה את המתלונן מגיע עם כמה בחורים שאותם תאר (דף 2 ש' 2-3) כך: "... המראה שלהם היה מראה של עבריינים ובגלל זה לא עניתי להם, אחד מהם היה שם או כובע או מטפחת (שרפאת) שבנות שמות וכולם לבשו קאובוי ודומני שהם עבריינים מהמראה שלהם והכי נקי מביניהם היה מוחמד מראראה". אם אין בכל אלה כדי להמחיש הבעת פחד, אילוץ ואיומים, כי אז לא אדע מה עוד נדרש. (ג) באשר לחיוב על פי ההסכם וההסכמה לתנאיו, היפנה הסניגור להודעת איסמעיל סיאם, שהתבקש בשלב מסויים לתווך בענין, שאגב, גם בה מופיעה המילה "חטיפה". טוען הסניגור כי למרות שסיאם הבטיח לברר את הענין לא חזר אליו המתלונן לברר את התוצאות. הוא מבקש להסיק מכך שאכן יש אמת בדברי הנאשם 1 שהמתלונן היה שקוע בחובות ונושיו רבים, ולכן פנה לבקש את עזרת הנאשם 1 ולידאוי כדי לקבל מהם את ההלוואה, ולכן חתם מרצונו על ההסכם. אם נתייחס להסכם לגופו נמצא כי לפי גרסת הנאשם 1 - הוא הילווה למתלונן 15,000 ש"ח ולידאוי הילווה לו 20,000 ש"ח ובסה"כ 35,000 ש"ח במזומן, בתנאי שיחזיר את הסכומים הנ"ל כעבור חודש בתוספת 5,000 ש"ח. סבורה אני כי מי שמוסר סכומי כסף כנ"ל ללא בטחונות ובתנאים כה חמורים שספק אם יוכל חייב לעמוד בהם, חזקה על אותו נושה שהוא סומך על כוחו לכפות את פרעון החוב. גם אם בסופו של דבר ניתן לעסקה מפוקפקת כזו לבוש משפטי, אין בכך כדי לגרוע מחומרת העבירות, אלא להיפך - היא מצביעה גם על תחכום רב. מהודעתו של עו"ד אבו עטא עולה לכאורה שלידאוי הוא לקוח הנוהג לבוא למשרדו ולהחתים על הסכמים. תפקידו מסתכם באישור הנוטריוני לאחר שמוצא שהצדדים מבינים על מה הם חותמים. כמובן שלא היה מחתים אדם שנראה לו מפוחד. עו"ד אבו עטא לא היה בטוח אם עם לידאוי והמתלונן התייצב עוד אדם. מותר להניח שגם לא ידע שהנאשמים חיכו בחדר ההמתנה של משרדו ולא יכל לשער שלמתלונן אין דרך נסיגה. ממכלול הראיות עולה לכאורה כי לידאוי והנאשם 1 ביקשו לסחוט מהמתלונן כספים בדרך המסכנת את שלום הציבור בכלל ואת המתלונן בפרט, לאחר שהתבטא לפני שוטר באומרו שפתח חשבון חדש עם המתלונן, תוך איום שהמתלונן עתיד לשלם על מעצרו. מאחר שלידאוי עדיין מהלך חופשי קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט. לפיכך לא ראיתי לנכון להורות על תחליף למעצרו של הנאשם 1, ואני מורה על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו בת"פ 143/99. מעצרחטיפהמשפט פליליסחיטהמעצר עד תום ההליכים