מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה שכירות עם בעל דירה שגר בחו''ל: פתח דבר התביעה המונחת בפני, לאחר שתוקנה, הינה תביעה כספית לחיוב הנתבעים בסך של 431,000 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות. רקע עובדתי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות: התובעים, המתגוררים בארצות הברית, הינם הבעלים הרשומים של בית מגורים צמוד קרקע, המצוי באבן יהודה (להלן - המושכר). ביום 11.7.05, נחתם בין התובעים - באמצעות מיופה כוחם - ובין הנתבעים הסכם שכירות (להלן - הסכם השכירות), ולפיו הנתבעים שכרו את המושכר לתקופה של 24 חודשים, החל מיום 31.7.05 ועד ליום 31.7.07 (להלן - תקופת השכירות). העתק הסכם השכירות צורף כנספח ב לכתב התביעה המתוקן. סמוך לתום תקופת השכירות, הודיעו הנתבעים לתובע על רצונם במימוש האופציה שניתנה להם בהסכם השכירות להארכת השכירות לתקופה נוספת. העתק הודעת הנתבעים בענין זה צורפה כנספח ג לכתב התביעה המתוקן. בהתאם להודעת הנתבעים, הוארכה תקופת השכירות ב- 24 חודשים נוספים, היינו, עד ליום 31.7.09 (להלן - תקופת האופציה). ביום 15.9.08, שלח ב"כ התובעים לנתבעים הודעה על ביטול הסכם השכירות מחמת הפרתו. העתק ההודעה צורף כנספח 10 לתצהיר עדותו של התובע. ביום 3.8.09, הנתבעים פינו את המושכר והשיבו לתובעים את החזקה בו. הסכם השכירות והתנהגות הצדדים במהלך תקופת השכירות, הם העומדים בבסיס התביעה שבפני. טענות הצדדים טענות התובעים התובעים טוענים, כי במשך כל תקופת השכירות, הנתבעים הפרו את הוראות הסכם השכירות כמפורט להלן: הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות במועד, מסרו לידי התובעים המחאות ללא כיסוי מחשבון בנק מוגבל, לא שילמו במועד חובות ארנונה לרשות המקומית ואף לא חובות בגין צריכת מים, חשמל, גז וטלפון. כמו כן, התובעים טוענים, כי הנתבעים קיזזו על דעת עצמם ושלא כדין סכומי כסף מדמי השכירות, וזאת בגין תיקונים כביכול שביצעו במושכר. לטענת התובעים, התיקונים הנטענים לא בוצעו. גם אם היו מבוצעים תיקונים אלו, לא היו רשאים התובעים לקזז בגין כך דבר מדמי השכירות, היות שהיו אלה תיקונים שהיו מצוייים באחריות הנתבעים על פי הוראות הסכם השכירות. התובעים טוענים עוד, כי בביקור שערכו במושכר, גילו הזנחה מממושכת, נזק והרס רב. לטענת התובעים, הגינה בחצר המושכר נמצאה כשהיא הרוסה לחלוטין וחלק מהמנורות שהותקנו במושכר הוסרו ללא הסכמת התובעים. לטענת התובעים, משלא תוקנו הפרות הסכם השכירות, חרף הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבעים לתקנן, הודיעו התובעים לנתבעים ביום 15.9.08 על ביטול הסכם השכירות תוך דרישה לפינוי מיידי של המושכר. התובעים טוענים, כי המושכר פונה על ידי הנתבעים רק ביום 3.8.09, אז תפסו התובעים חזקה במושכר. לטענת התובעים, המושכר התגלה לעיניהם במצב ירוד ביותר, כאשר פריטים רבים בו מקולקלים ושבורים. הנתבעים אף נטלו מהמושכר, ללא רשות, פריטים שונים. ממשיכים התובעים וטוענים, כי במשך כל חודש אוגוסט 2009, נאלצו לבצע תיקונים רבים במושכר על מנת להשיבו למצב ראוי של השכרה. התובעים טוענים, איפוא, כי בשל הפרת הסכם השכירות, על הנתבעים לפצותם בסכומים הבאים: א. בגין איחור במסירת המושכר - בסך 130$ לכל יום איחור - ממועד הודעת הביטול ועד למועד הפינוי בפועל, בהתאם לסעיף הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות, בסך כולל של של 191,000 ₪. ב. בגין הוצאות כספיות, שהתובעים נאלצו להוציא עבור תיקון המושכר, ובכלל זה, תיקוני טיח וצבע, החלפת פריטים שבורים, שיקום הגינה ושווים של פריטים שנגנבו בסך כולל של 48,000 ₪. ג. בגין עמידתו של המושכר ריק משוכרים, בשל מעשי ומחדלי הנתבעים, והשכרתו רק כ - 6 חודשים לאחר שפונה על ידי הנתבעים, בסך של כ-50,000 ₪ לפחות (לפי 7,500 ₪ לחודש בגין דמי שכירות בצירוף 750 ₪ לחודש בגין תשלומי ארנונה). ד. בגין קיזוז שלא כדין מסכומי השכירות - 6,000 ₪. ה. בגין הוצאות שנאלצו התובעים להוציא על מנת לטוס ארצה ולהתגורר בארץ במשך תקופות ארוכות, כמו גם הוצאות משפטיות רבות , בסך של 95,000 ₪ . ו. בגין עגמת נפש -25,000 ₪. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים, כי המושכר נמסר לידיהם במצב תחזוקתי ירוד ביותר בעוד שנמסר על ידם בחזרה לתובעים - במצב טוב בהרבה מהמצב בו התקבל על ידי הנתבעים. לטענת הנתבעים, טענת התובעים ולפיה הנתבעים הפרו במשך כל תקופת השכירות את ההסכם אינה מתיישבת עם הסכמת התובעים להארכת הסכם השכירות. הנתבעים טוענים עוד, כי המושכר לא פונה על ידם, הואיל ולא היתה להם כל סיבה לפנותו והם החזיקו בו כדין. לתובעים לא היתה שום עילה לביטול הסכם השכירות, הסכם זה בוטל על ידם שלא כדין, ולכן לא היו הנתבעים צריכים לפנות המושכר במועד בו נדרשו לעשות כן, ואין לתובעים כל זכות לקבלת הפיצוי המוסכם הנדרש על ידם. לטענת הנתבעים, הם לא גנבו דבר מהמושכר ולא גרמו לשום נזק הנטען על ידי התובעים. ככל שהיה צורך בשיפוץ המושכר, היה מקורו של צורך זה בבלאי סביר המעוגן בהסכם השכירות. ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי דווקא התובעים, הם שהפרו את הסכם השכירות, בכך שהתעלמו באופן עקבי מפניות הנתבעים בנוגע לצורך לערוך תיקונים במושכר. הנתבעים טוענים, כי לאחר עזיבתם את המושכר, אכן בוצעו בו עבודות כלשהן, אך זאת במשך ימים ספורים בלבד. התובעים לא הציגו מסמך כלשהו המעיד על תשלום עבור שיפוץ או תיקון במושכר. לטענת הנתבעים, הם אינם אחראים לאי השכרתו של המושכר לאחר פינוי המושכר על ידי הנתבעים, הנובעת כולה מתאוות הבצע של התובעים, אשר דרשו עבור ביתם דמי שכירות בסך 10,000 ₪ לחודש. דיון והכרעה בסעיף 17.ב. להסכם השכירות, נאמר: "בנוסף לכל סעד ותרופה העומדים למשכיר ולשוכר, הרי שבמידה והשוכר לא יפנה המושכר בתום תקופת השכירות ו/או האופציה ולא יחזירו לו במועד, ישלם השוכר למשכיר כפיצוי מוסכם ומוערך מראש 130 דולר בעבור כל יום של איחור בפינוי המושכר ...". אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים פינו את המושכר ביום 3.8.09. זאת כשנה לאחר שהתובעים הודיעו לנתבעים בכתב, על ביטול הסכם השכירות ודרשו את פינוי המושכר, כמפורט לעיל. במצב דברים זה, לכאורה, איחרו הנתבעים בפינוי המושכר, והתובעים זכאים לפיצוי הנתבע על ידם בגין האיחור במסירה. יחד עם זאת, תנאי לקבלת הפיצוי המוסכם בגין האיחור כאמור, הינו כי ביטול הסכם השכירות נעשה על ידי התובעים כדין, באופן שעל הנתבעים היה לפנות את המושכר במועד בו נדרשו לעשות כן על ידי התובעים. האם אכן הנתבעים הפרו את הסכם השכירות כך שלתובעים קמה והתגבשה עילה לביטולו? את זכותם לביטול הסכם השכירות מבססים התובעים על מגוון הפרות נטענות. יש לבחון, איפוא, כל אחת מההפרות הנטענות. אשר לאי תשלום דמי השכירות במועד. על פי סעיף 14 להסכם השכירות, איחור בתשלום כלשהו מהווה הפרה יסודית ועיקרית של ההסכם. התובע העיד בבית המשפט, כי מעולם לא קיבל מהנתבעים את דמי השכירות במועדם ובמלואם (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 23). לכתב התביעה המתוקן התובעים אמנם צירפו מכתב שנשלח לנתבעים במהלך חודש דצמבר 2007, בו הם מלינים באמצעות בא כוחם על אי תשלום דמי שכירות עבור מספר חודשים (נספח ד לכתב התביעה המתוקן). עוד צורף מכתב מתאריך 13.8.08, בו נכתב לנתבעים בסעיף 6.2: "... הנכם מקפידים שלא לשלם את דמי השכירות במועדם". אך זאת ותו לאו. לא הוצגה בפני כל רשימה מסודרת של מועדי ביצוע תשלום דמי השכירות. זאת למרות שהתובע העיד בבית המשפט, כי יש ברשותו רשימה מסודרת שכזו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 24). משזו לא הוצגה, נראה כי יש לזקוף עובדה זו לחובתם של התובעים. התובעים היו יכולים לצרף בנקל תדפיסי חשבון בנק תקופתיים על מנת להצביע על כך שדמי השכירות הופקדו לחשבונם באיחור או שלא הופקדו כלל. התובעים לא עשו זאת. נראה, איפוא, כי טענת התובעים לאי קבלת דמי השכירות במלואם ובמועדם נטענה באופן שטחי וסתמי ללא כל פירוט ולא הוכחה כדבעי. זאת ועוד. במסגרת ראיותיהם, התובעים הגישו את תצהירה של הגב' ג'וליה דנגור, אחותו של התובע (להלן - גב' דנגור). יחד עם זאת, ולמרות היותה של הגב' דנגור עדה מרכזית ועיקרית להוכחת התביעה, הגב' דנגור לא התייצבה בביהמ"ש לשם מתן עדות, ועל כן תצהירה הוצא מן התיק (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 2-7). בע"א 4391/94 דוד נ' משה (לא פורסם), בסעיף 7 לפסק הדין, נאמר: "הימנעותם של המערערים מהבאת העד העיקרי החיוני לברור האמת והסתפקותם בעד משני, שעה שניתן היה להביא עדות ישירה לביסוס גירסתם, מקימה נגדם הנחה לכאורית, כי הם חששו מפני העדתו וחשיפתו של העד הרלוונטי" הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי לגירסת הנתבעים, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 12 לתצהיר שצורף לבר"ל, הם נהגו במהלך תקופת השכירות, למסור לידי הגב' דנגור, העתקי ספחי הפקדה לחשבונם של התובעים והיא מצדה נהגה להשיב להם את השיקים לאחר שבדקה את חשבונם של התובעים בבנק. לעדותה של גב' דנגור והעמדתה לחקירה שכנגד בעניינים אלו, היתה איפוא, חשיבות קריטית להוכחת טענות התובעים בכל הנוגע לאי תשלום דמי השכירות במועד. הימנעות גב' דנגור ממסירת עדות, חרף היותה נציגת התובעים בכל העניינים הכספיים מול הנתבעים, פועלת לחובתם של התובעים ואף מעמידה בספק רב את גירסתם של התובעים ביחס לאי קבלת מלוא דמי השכירות במועד. אשר לטענה כי הנתבעים העבירו לתובעים שיקים ללא כיסוי מחשבון בנק מוגבל. הנתבעת מאשרת בסעיף 33 לתצהיר עדותה הראשית כי אכן, בשלב מסוים הוטלה הגבלה על חשבון הבנק של הנתבעים. לכתב התביעה המתוקן צורפו העתקי שיקים, שמשכה הנתבעת לפקודת הנתבעים מחשבון שהוכרז כמוגבל (נספח ה לכתב התביעה המתוקן והודעת ההגבלה שצורפה). יחד עם זאת, הנתבעת העידה בסעיף 33 לתצהיר עדותה כדלקמן: "מיד עם ההגבלה יצרנו קשר טלפוני עם ג'וליה (הגב' דנגור - נ"ש) אחות התובע והודענו לה שלא תפדה את השיקים. מאחר ולא יכולנו לפתוח חשבון בנק אחר, הודענו לה כי נשלם את דמי השכירות במזומן כנגד כל שיק שיוחזר לנו במועד פרעונו, ואכן כך היה". כפי שפורט לעיל, גב' דנגור לא העידה. בנסיבות אלה, הרי שגירסת הנתבעים לא נסתרה, ואני מקבל את גירסת הנתבעים ולפיה תחת השיקים שנמשכו מהחשבון המוגבל שולם לתובעים כסף במזומן. גירסת הנתבעים בדבר העדר איחורים בתשלום דמי השכירות זוכה לתימוכין דוקא מעדותו של עד התובעים, מר דורון פהימה (להלן - מר פהימה). בתצהיר עדותו מגולל מר מהפימה את אופן ביצוע התשלומים, ואינו מעיד על איחור כלשהו. רק איחור אחד בלבד נזכר בדבריו של מר פהימה, כאשר בסעיף 17 לתצהיר עדותו הוא אומר: "במהלך חודש יוני 2006 חזר השיק עבור התשלום הרבעוני, ורק לאחר שדרשתי מהם את התשלום שוב ושוב הועבר הסכום באיחור לידי התובעים". אין מדובר בפיגורים מתמשכים חוזרים ונשנים אלא בתקלה חד-פעמית בלבד, שתוקנה על ידי הנתבעים. בכל הנוגע לחובות לרשות המקומית. בסעיף 6 להסכם השכירות נאמר: "השוכר מתחייב לשלם במועדם את מיסי העיריה החלים על המושכר וכן חשבונות המים, החשמל, הטלפון והגז..." התובע צירף לתצהיר עדותו תדפיסים של המועצה המקומית אבן יהודה - נספח 7 לתצהיר, ומכתבי דרישה לתשלום, מהם עולה שלחובת הנתבעים נצברו יתרות חוב לרשות המקומית, כנטען על ידי התובעים. הנתבעת בעדותה מאשרת, כי במועדים מסוימים אכן היו לנתבעים חובות כאמור (סעיף 36 לתצהיר עדותה של הנתבעת; עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-7). גם הנתבע הודה בעדותו, כי בשלבים מסוימים במהלך תקופת השכירות היו לנתבעים עיכובי תשלום לרשויות (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 30-33). לכאורה הנתבעים הפרו בענין זה את התחייבותם בהסכם השכירות לתשלומם של מיסי העירייה במועד. יחד עם זאת, נראה כי אין בענין זה, לכשעצמו, כדי להוות עילה לביטולו של הסכם השכירות. בשום מקום התובעים לא טוענים, כי בשל חובות הנתבעים למועצה נדרשו הם עצמם לשאת בתשלומים. מעיון בדרישות התשלום נראה, כי אלה ממילא הופנו לנתבעים בלבד. הנתבעת העידה, שהנתבעים הגיעו לכדי הסדר עם הרשות, כך שהן בסוף תקופת השכירות והן בתום תקופת האופציה לא נותר חוב כלשהו למועצה (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 17-22). תימוכין לדברי הנתבעת ניתן למצוא בעובדה, כי בשום שלב, התובעים לא נאלצו לשלם מכיסם בגין חובות הנתבעים לרשות כאמור לעיל. בנסיבות אלה, ביטול הסכם השכירות ודרישה לפינוי הנתבעים מחמת אי תשלום מסים - כשלענין זה לא היתה כל נגיעה לכיסם של התובעים - נעשה שלא כדין. יתירה מכך, איחורים שכאלו היו כבר במהלך תקופת השכירות. למרות זאת לא נמנעו התובעים מלאשר את מימוש האופציה, ואיפשרו לנתבעים להאריך את השכירות. בכך יש להעיד, כי התובעים עצמם לא ראו את האיחור בתשלום הארנונה, כסיבה מספקת להפסקת השכירות. אשר לטענות התובעים בדבר מצבו התחזוקתי של המושכר. אכן, בסעיף 9 להסכם השכירות נאמר: "השוכר מתחייב לשמור על המושכר ואביזריו ולהשתמש בהם באופן זהיר וסביר ולהימנע מלגרום להם כל נזק, קלקול או אובדן ולתקן על חשבונו כל נזק, קלקול או אובדן שיתרחשו במושכר או באביזריו והכל תוך 7 ימים , למעט נזק, קלקול או אובדן הנובעים מבלאי ו/או שימוש סביר במושכר ואביזריו". התובע טוען, כי בחודש יולי 2008, ביקר במושכר ונדהם לגלות, כי הנתבעים מזניחים את המושכר. התובע מציין בהקשר זה, כי מצא את הגינה "הרוסה לחלוטין" (סעיף 19.1.1 לתצהיר עדותו של התובע). התובע צירף לתצהירו תמונות של חצר המושכר, שצילם - לטענתו - בעת ביקורו שם (נספח 8 לתצהיר עדותו של התובע). יחד עם זאת, התובע לא צירף תמונות של החצר טרם השכרת המושכר לנתבעים. בנסיבות אלה, אין כל קנה מידה להשוואה בין מצבה של הגינה טרם מסירת המושכר לנתבעים ובין מצבה לאחר מכן, באופן שניתן ללמוד על הזנחה כלשהי מצידם של הנתבעים. התובע מציין עוד, כי בעת ביקורו במושכר באותו מועד גילו ש"הנתבעים אינם מתחזקים את המושכר ומערכותיו". התובע מסתפק באמירה כללית וגורפת זו מבלי לפרט איזה ממערכות המושכר אינן מתוחזקות ומבלי להביא כל ראיה לענין זה. התובע העיד עוד, כי גם לאחר תפיסת החזקה במושכר, ביום 4.8.09, המושכר התגלה לעיניו "במצב ירוד ביותר, כאשר פריטים רבים בו במצב של שבר וקלקול, אשר אינו יכול להיחשב בעליל, כשימוש סביר" (סעיף 31 לתצהיר עדותו של התובע) (ההדגשה במקור). התובע צירף לתצהיר עדותו אוסף תמונות שצילם - לטענתו - במועד קבלת המושכר בחזרה. אלא, שגם אם מתמונות אלה ניכרת הזנחה כלשהי - משלא הציג התובע תמונות של פריטי המושכר טרם ההשכרה, אין כל אפשרות להסיק שהנתבעים גרמו נזק למושכר. התובע גם לא צירף לתביעתו חוות דעת מומחה ביחס לנזקים הנטענים, ושיעור עלות תיקונם. גם עובדה זו עומדת לתובע לרועץ בהוכחת תביעתו. התובע מציין עוד בסעיף 31 לתצהיר עדותו: "... הנתבעים נטלו מהמושכר פריטים שונים, החל מקלפי המזוזות!, דרך כלי אוכל שלנו, פריטים מהגינה כולל מחשב השקיה ועוד!". לכשנשאל התובע בבית המשפט, מדוע הוא חושב, שהנתבעים גנבו פריטים אלו השיב: "אני חושב כך כי המזוזות חסרים, כלי האוכל חסרים וחפצים" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 12-14). מאידך, הנתבע העיד: "ש: לקחתם משהו שלא שייך לכם מהמושכר. ת. אני יכול להיבדק בזה בפוליגרף שלא לקחתי דבר..." (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 16-17). גם הנתבעת מכחישה מכל וכל גניבת פריטים מהמושכר, לרבות מזוזות (סעיף 48 לתצהיר עדותה של הנתבעת). כל טענותיו של התובע הנוגעות ללקיחת חפצים מתבססות על מחשבות ותחושות בטן סובייקטיביות של התובע, זאת ותו לאו. טענות אלו לא הוכחו כדבעי. זאת ועוד. טענות התובע בדבר גניבת מזוזות על ידי הנתבעים, אינה מתיישבת עם העובדה, כי במהלך התקופה רכשו הנתבעים מכספם מזוזות (ראה בענין זה נספח 13 לתצהיר עדותה של הנתבעת). לו נטלו הנתבעים מזוזות ללא רשות מהמושכר, כטענת התובעים, מדוע להם לרכוש בכסף מזוזות? לתובע הפתרונים. במצב דברים זה, אין מנוס מן המסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבעים אכן הזניחו את המושכר או נטלו ממנו חפצים שלא כדין. יתירה מזאת. דווקא הנתבעים הציגו תמונות של המושכר במצבו הפיזי ביום כניסתם אליו, נספחים 3-7 ו- 16-25 לתצהיר עדותה של הנתבעת. מעיון בתמונות אלה עולה, שכבר אז, עוד בטרם התגוררו הנתבעים במושכר, היו בו ליקויים שונים ומגוונים, לרבות באביזרי האמבטיה ובדלתות ומנורות, פגמים שונים במושכר ותכולתו. הנתבעת נשאלה בחקירתה הנגדית לזהות של מי שצילם את אותן תמונות, והאם היו תמונות אליהן הוסף תאריך באופן יזום. הנתבעת העידה, כי התמונות צולמו על ידה ועל ידי הנתבע, וכי המדובר בתמונות אותנטיות לחלוטין המשקפות את תוכנן (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1-14). גם הנתבע העיד, כי מדובר בתאריכים שהוטבעו על התמונות במועד הצילום באופן אוטומאטי על ידי המצלמה (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 32-33). משמעות הדברים הינה, כי אין להוציא מכלל אפשרות שההזנחה הנטענת על ידי התובע היתה קיימת עוד בטרם כניסת הנתבעים למושכר, ואינה תוצאת התנהגותם של הנתבעים וטיב תחזוקת המושכר על ידם. לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענות התובע בכל הקשור למצבו התחזוקתי של המושכר. ממילא, משלא הוכחה אחריות הנתבעים למצבו של המושכר, נדחות טענות התובעים להחזר הוצאות עבור תיקונים שבוצעו על ידם, לאחר עזיבת הנתבעים את המושכר. גם אם בוצעו תיקונים שכאלו, לא הוכח כי הצורך לבצעם קשור לנתבעים. ממילא יש לדחות גם את הטענה הנוספת, כי המושכר לא הושכר לאחרים במשך שישה חודשים לאחר שפונה על ידי הנתבעים בעטיים של הנתבעים. לא הוכח, כי הנתבעים היו אחראים למצבו של המושכר בעת פינויו. התובעים טוענים עוד, כי הסכם השכירות בוטל, גם מן הטעם שהנתבעים קיזזו מדמי השכירות סכומים שלא כדין. אכן, הנתבעת מאשרת בסעיף 30 לתצהיר עדותה קיזוז בסכום "זעום" כלשונה. לדבריה, כל הסכומים שקוזזו על ידם, קוזזו כדין (סעיף 66 לתצהיר עדותה של הנתבעת). הן מתצהיר הנתבעת, שצורף לבקשת הרשות להגן, והן מתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת עולה, כי הנתבעים ביצעו מדי פעם קיזוזים הואיל ונאלצו לשלם מכיסם לבעלי מקצוע עבור תיקונים שונים במושכר. הנתבעים הגישו תצהירים מטעמם של בעלי מקצוע רבים, שפקדו את המושכר ותיקנו בו את הדרוש תיקון, בצירוף העתקי קבלות המעידות על תשלום לבעלי המקצוע. אמנם בהחלטתי מיום 17.11.11 הוריתי על הוצאת תצהירים אלו מהתיק. יחד עם זאת התובע עצמו אישר בעדותו בפני, כי אין זה סביר כלל, שבמשך תקופת השכירות יאלצו הנתבעים להזמין לביקור במושכר 5 בעלי מקצועות שונים, שביקרו במושכר למעלה מ- 20 ביקורים (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-25). במילים אחרות, גם לשיטת התובע מצב דברים זה אינו רגיל, אך מאידך לא הפריך את הטענה בדבר עצם ביקור אותם בעלי מקצוע במושכר. לתצהיר הבר"ל צירפו הנתבעים תכתובות דוא"ל בינם ובין התובע, בו הם מעדכנים אותו מבעוד מועד בדבר קיזוז עלות התיקונים מתשלום שכר הדירה ( למשל, נספח 120 לתצהיר הבר"ל). הקיזוז הנטען נעשה, איפוא, בידיעת התובע. התובע לא הוכיח, כי השיב להודעת דוא"ל זו או כי הביע התנגדות לקיזוז. התובע גם לא הוכיח, כי השיב לפניית הנתבעים אליו בכתב מיום 5.2.06 (נספח 10 לתצהיר עדותה של הנתבעת), בה מלינים הנתבעים ומתריעים בפניו על מצבו התחזוקתי של המושכר. הוא טען כי השיב לפניות אלו בטלפון (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 5-7). בנוסף, גם מר פהימה, ידיד התובעים ומיופה כוחם לטיפול במושכר ובהשכרתו, העיד כי נעשה מפעם לפעם קיזוז שנבע מן העובדה כי הנתבעים שילמו עבור בעלי מקצוע (סעיף 13 לתצהיר עדותו של מר פהימה). עדותו של מר פהימה מתייחס לקיזוזים, שנעשו בטרם מימוש האופציה על ידי הנתבעים. עצם מימוש האופציה מעיד על כך, שהקיזוזים נעשו על דעת התובעים ובהסכמתם. לפיכך, ובנסיבות בהן הוכח, כי התובע או מי מטעמו ידעו על הקיזוז והסכימו לו, ברי כי התובע אינו יכול לטעון לקיזוז כטעם לביטול הסכם השכירות. נוכח כל האמור לעיל, נראה כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות באיזה מן ההפרות הנטענות על ידם. תימוכין למסקנה, לפיה הנתבעים לא הפרו את הסכם השכירות, ניתן למצוא גם בעובדה שחרף טענותיהם הקשות של התובעים לגבי התנהגות הנתבעים, שחלקן נוגעות לתקופה שבטרם מימוש האופציה על ידי הנתבעים, לרבות טענות בדבר אי תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, נתנו התובעים הסכמתם למימוש האופציה. לכשנשאל התובע בבית המשפט בענין זה השיב, כי לא הסכים למימוש האופציה, אך עשה כן בלית ברירה, הואיל והנתבעים ישבו בנכס וסירבו לפנותו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 16-17 ; שורות 23-24). בכל הכבוד, תשובתו זו של התובע אינה משכנעת, ונראה כי אין בה ממש. לו הנתבעים אכן נהגו תוך הפרה בוטה של הסכם השכירות - כפי שהתובעים טוענים - אין זה מתקבל על הדעת שהתובעים היו נותנים הסכמתם להארכת הסכם השכירות ולמימוש האופציה. התובעים טוענים כי בכל מקרה לא היו יכולים שלא להסכים להארכת הסכם השכירות הואיל והאופציה, בהתאם לתנאי הסכם השכירות, הוקנתה לשוכר בלבד ללא שיקול דעת של המשכיר. יש לדחות טענה זו. אילו אכן הופר ההסכם, היו יכולים התובעים לפעול כבר אז, בעת שהנתבעים ביקשו לממש את האופציה. כאן אנו רואים את ההיפך. התובעים מקבלים בשתיקה את הודעת הנתבעים על מימוש האופציה, למרות שכבר אז היו להם - לטענתם - טענות רבות ושונות ביחס להתנהלותם של הנתבעים. אשר על כן, ומשלא הוכח, כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, כמפורט לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי התובעים ביטלו את הסכם השכירות שלא כדין ודין התביעה להידחות. סוף דבר התביעה נדחית. התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עורך דינם בסך 27,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהמקרקעיןשכירות