מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה שכירות מוגנת מחסן: 1. בפני שני הליכים אשר נדונו במאוחד: תביעה לפינוי וסילוק יד וכן בקשה לשחרור מושכר מוגן מתקרת דמי השכירות. נשוא ההליכים הוא נכס ברחוב הקישון 13 תל אביב. (להלן: "המושכר"). רקע 2. התובעת היא הבעלים של המושכר. הנתבע 1 (להלן: "יצחק כפיר") מחזיק במושכר כדייר מוגן מכוח חוזה שכירות שנחתם ביום 1.5.77 בינו לבין אמה של התובעת. (להלן: "חוזה השכירות"). בהתאם לחוזה השכירות כולל המושכר "אולם, חדר (מטבח) מסדרון ושירותים" ובכתב יד הוספו המילים " וגלריה קיימת". מטרת השכירות כפי שהוגדרה בחוזה השכירות היא: "בית מסחר ומלאכה לקונפקציה". עסקו של יצחק כפיר קרוי בשם הפירמה "אביגיל בדים". כאמור, הדייר עימו נחתם חוזה השכירות הוא יצחק כפיר, אך התובעת התייחסה בתביעתה ובסיכומיה במאוחד הן ליצחק כפיר והן לבנו, הנתבע 2, משה כפיר (להלן: "משה כפיר"). הליכים קודמים בין הצדדים 3. בשנת 1982 הגישה אמה של התובעת כנגד יצחק כפיר תביעה לפינוי ולתשלום דמי שכירות ראויים (ת.א. 6229/82). ביום 22.11.84 הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם הפשרה, נדחתה התביעה, תוך שנקבע כי יצחק כפיר ישלם לתובעת סכומים מסוימים ויקבל רשות לביצוע שינויים מוסכמים במושכר. בשנת 1988 הוגשה תביעה נוספת נגד יצחק כפיר וחברת אביגיל ייצור הלבשה וטקסטיל בע"מ (ת.א. 9358/88). ביום 23.2.93 הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן: "הנתבע מצהיר כי לא יפר את חוזה השכירות הפרות נוספות... הצדדים מודיעים לביהמ"ש כי בלא שאף אחד מהצדדים יוותר על טענה מטענותיו, ועל מנת לסלק את המחלוקת בינהם בדרכי נועם, ישלם הנתבע לתובעת פיצוי הכולל גם החזר הוצאותיה, סך של 20,000 ₪...". ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין. (להלן: "פסק הדין משנת 1993", צורף כנספח ה' לכתב התביעה). התביעה לפינוי וסילוק יד תמצית טענות התובעת 4. הנתבעים מפרים את חוזה השכירות, שכן בניגוד למטרת השכירות, המושכר משמש כמחסן לגלילי בד. הנתבעים הפרו ו/או גרמו להפרת כל אחד מהאיסורים שהוטלו על נתבע 1 בסעיף 5 לחוזה השכירות, וזאת באמצעות ו/או לטובת ו/או עבור תאגיד/ים ו/או צד שלישי/ים הקשורים ו/או בזיקה למי מהם. הנתבעים חסמו פתח/ים מעבר/ים למושכר ולחצר המבנה והציבו שילוט חדש מחוץ למושכר, ללא קבלת רשות התובעת. מעשים אלה מהווים הפרת חוזה השכירות והתחייבות הנתבע בפסק הדין משנת 1993. הנתבעים פלשו לחלק מחצר הבניין בסמוך למושכר ובנו, ללא הסכמת התובעת, מבנה נוסף של קבע (להלן: "המבנה הנוסף"). הנתבעים הסתירו מהתובעת את מעשיהם בכדי למנוע ממנה מלממש את זכויותיה. תמצית טענות הנתבעים 5. הנתבעים לא הפרו את חוזה השכירות ולא את הוראות פסק הדין משנת 1993. משה כפיר עובד בעסקו של אביו, יצחק כפיר. הפעילות במושכר הינה בהתאם למטרת השכירות וכוללת אחסון גלילי בד. הטענה בנוגע להפרת סעיף 5 לחוזה השכירות נדונה בתביעה בת.א. 9358/88. בהתייחס לטענה בעניין חסימת המעבר והשילוט- אלה נמצאים במקום מזה שנים בידיעת התובעת ובהסכמתה, והתובעת מושתקת מלהעלות טענות באשר אליהם. בהתייחס למבנה הנוסף- המבנה הנוסף נמצא במקום מזה שנים בידיעת התובעת ובהסכמתה. הטענה נדונה בת.א. 6229/82. התובעת מנועה מלהעלות טענות בענין זה. דיון ומסקנות 6. סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק") קובע כי קמה עילת פינוי באם "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירו את הזכות לתבוע פינוי". על כן, על התובעת להוכיח שלושה תנאים מצטברים: תנאי בחוזה השכירות האוסר עשיית מעשה מסוים, הפרת התנאי וסעיף בחוזה השכירות המקנה זכות פינוי בשל ההפרה. הטענה בדבר שינויים במושכר והשתלטות על החצר האחורית 7. סעיף 9 לחוזה השכירות קובע כי : "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר...". בחוזה השכירות נקבע כי הפרת החוזה או אי קיום מי מתנאיו, מקנים למשכיר רשות לתבוע את פינוי המושכר. נוכח סעיפים אלה, יתמקד הדיון בשאלה האם הופר חוזה השכירות. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות מאחר שביצעו שינויים במושכר בלא הסכמת התובעת, וכן השתלטו ופלשו לחצר האחורית של המושכר אשר אינה מהווה חלק מהמושכר. עוד נטען כי מעשים אלה מנוגדים להצהרת יצחק כפיר בהסכמה נשוא פסק הדין משנת 1993 ולהתחייבותו כי לא יפר את חוזה השכירות. 8. בחנתי את טענות התובעת ולא מצאתי לנכון לקבלן. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לביסוס הטענה בדבר ביצוע שינויים במושכר והשתלטות על החצר האחורית, באופן המקים עילת פינוי. יצויין כי בסיכומים מטעמה, העלתה התובעת טענות אלה על דרך הסתם ובלשון רפה בלבד, עד כי ניתן לראות בכך זניחת הטענות. למעלה מהנדרש, אבחן את הטענות לגופן. 9. לגבי החצר האחורית - המושכר כהגדרתו בחוזה השכירות כולל "אולם, חדר (מטבח), מסדרון ושירותים וגלריה קיימת". בעמוד השני לחוזה השכירות ניתנה הרשאה לשוכר לבצע "החלפת גג האסבסט המצוי כיום מעל המטבח, ביציקת בטון". (סעיף 3(א) לתנאים המיוחדים). הנתבעים טוענים, כי אם למטבח יש גג אסבסט ומדובר על מושכר שנמצא בקומת הקרקע, אזי ברור שהמטבח הוא מחוץ למושכר וזה המבנה הנוסף שהם קיבלו במסגרת חוזה השכירות משנת 1977. (עמ' 11 שורות 5-17 לפרוטוקול מיום 14/7/11, להלן: "הפרוטוקול"). התובעת לא התייחסה עניינית לטענה ולא הפריכה אותה. זאת ועוד. הטענה בדבר השתלטות על החצר האחורית הועלתה בתביעת הפינוי הראשונה בת.א. 6229/82 (סעיף 3(ד)). משהסתיימה תביעה זו בהסכם פשרה במסגרתו נדחתה התביעה, מושתקת התובעת מלשוב ולהעלות טענה זו. 10. לגבי סגירת דלת היציאה מהמושכר לחצר ולפרוזדור - בחוזה השכירות צויין כי המושכר כולל " מסדרון". התובעת צירפה צילום דלת שבחדר המדרגות של הבניין. הנתבעים מציינים כי מצידה האחר של הדלת נמצא המסדרון וטוענים, כי מאחר שחוזה השכירות כלל מסדרון, ומאחר שזהו המסדרון היחיד שקיים במושכר, המסקנה היא כי טענת התובעת לפיה הנתבעים הם שסגרו את דלת היציאה מן המושכר לחצר ולפרוזדור, אינה נכונה. התובעת לא השכילה להתמודד עם הטיעון האמור (עמ' 7 שורות 20-23, עמ' 8 שורות 1-2 לפרוטוקול). עוד טוענים הנתבעים כי המסדרון היה חלק מהמושכר גם בשנת 1983 ובידיעתה של התובעת. טענה זו נתמכה בחוות דעתו של השמאי מאיר הברמן (להלן: "השמאי הברמן") שהגיש חוות דעת מטעם התובעת בתביעתה בת.א. 6229/82 (נספח כ' לתצהיר משה כפיר). בחוות דעתו של השמאי הברמן, שניתנה בשנת 1983, קיימת התייחסות למסדרון שהושכר ליצחק כפיר ועולה ממנה כי בשנת 1983 היה המסדרון חלק מהמושכר. לתובעת הוצגה חוות הדעת האמורה ולא היה בפיה מענה באשר לטענות הנתבעים ביחס אליה (עמ' 8 שורות 3-14 לפרוטוקול). מן המקובץ עולה כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה לענין שינויים במושכר ולענין ההשתלטות הנטענת על החצר האחורית. 11. מעבר לכך. על יסוד הראיות שבפני שוכנעתי כי השינויים במושכר כמו גם השימוש בחצר האחורית, לא נעשו לאחרונה אלא לפחות בשנת 1992, והיו בידיעת התובעת כבר אז. במכתב התובעת מיום 15.11.1992 (נספח ל"א לתצהיר משה כפיר) ציינה התובעת: "עסקים אלו, קרי מסעדת "מונטה קרלו" מצד אחד ו"אביגיל יצור בגדים" מצד שני, השתלטו על חצר הבנין ועל המדרגות המובילות אליה..." בחקירתה הנגדית התבקשה התובעת להתייחס למכתבה משנת 1992 ואישרה כי: "נכון. שמנוטקיו ואביגיל השתלטו על החצר" (עמ' 8 שורות 15-17 לפרוטוקול). גם בהמשך חקירתה הנגדית הודתה התובעת כי סגירת הפתחים והמעברים כבר היתה בשנת 1992: "ש. כל הטענות שלך בתצהיר שהפתחים נסגרו נחסמו, הכל היה קיים לפחות מ- 1992? ת. זה נכון אבל אני חייבת להוסיף....". ש. העדת שבשנת 1992 לפחות כל הפתחים שאת טוענת לגביהם כל המעברים הכל היה סגור? ת. נכון". (עמ' 8 שורות 18-24 לפרוטוקול). מן המקובץ עולה, כי התובעת ידעה, לפחות בשנת 1992, על החזקת החצר האחורית ועל אותה סגירה נטענת של דלת היציאה מהמושכר לחצר ולפרוזדור וחרף כך, במשך השנים שחלפו, לא הגישה תביעה בעניינים אלה עד להגשת התביעה הנוכחית. לענין זה נקבע, כי אם בעל בית ידע על קיומה של הפרה ואינו עומד על זכותו לבטל את חוזה השכירות מחמת הפרתו, הרי זכות זו בטלה מחמת וויתור . (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 88 והאסמכתאות שם, להלן: "בר אופיר"). 12. על כן, ומכל אחד מהטעמים האמורים, נדחית עילת הפינוי הנסמכת על הטענה בדבר שינויים במושכר ופלישה לחצר האחורית. הטענה בדבר השילוט 13. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים הציבו שילוט חדש מחוץ למושכר. טענה זו נזנחה בסיכומים, ומטעם זה אין להיזקק לה. מכל מקום, דינה של הטענה היה להידחות. לא הוכח כי הנתבעים הציבו שילוט חדש, אלא להיפך. בחוות דעתו של השמאי בועז ברזילי (להלן: "השמאי ברזילי") מיום 11/9/06 (נספח ח' לתצהיר התובעת), נראה בעמ' 10 סוכך ישן שעליו הכיתוב "אביגיל בדים" בצירוף מספר טלפון בן שש ספרות- "823413", עובדה המלמדת כי מדובר בשילוט ישן. בנוסף, הנתבעים צרפו צילומים שנעשו ביום 17/3/08 ובהם נראה אותו סוכך ישן ועליו השילוט "אביגיל בדים 823413" (נספח כ"א לתצהיר משה כפיר). על כן, טענה זו נדחית. הטענה בדבר שינוי מטרת השכירות 14. בכתב התביעה נטען כי בביקור שערכה התובעת במושכר ביום 20/8/06 היא נוכחה שהנתבעים עושים בו שימוש בניגוד למטרת השכירות בחוזה השכירות, שכן כל שהיה במושכר הוא גלילי בד שמאוחסנים בו. טענה זו, במתכונת בו הועלתה (דהיינו, שימוש במושכר כמחסן בניגוד למטרת השכירות) נזנחה למעשה בסיכומי התובעת. יוער כי בסיכומים הועלתה טענה אחרת, לפיה המושכר משמש כמחסן ליבואן. משנזנחה הטענה בדבר השימוש במושכר כמחסן, אין להיזקק לה. חרף האמור, אתייחס להלן לטענה זו ובהמשך, אבחן את הטענות הנוספות שהעלתה התובעת. 15. לביסוס טענתה לפיה משמש המושכר כמחסן מסתמכת התובעת על ביקורים שערכה, לגרסתה, במקום: ביקור מיום 20.8.06 וביקור נוסף עם עורך דינה דאז, והשמאי ברזילי. מחוות דעתו של השמאי ברזילי (נספח ח' לתצהיר התובעת) עולה כי אכן המושכר משמש לאחסנת בדים, אך יחד עם זאת בתמונה שצורפה לחוות הדעת נראה, בנוסף לגלילי הבדים, גם שולחן גזירה (עמ' 12 לחוות דעתו של השמאי ברזילי). העובדה כי המושכר משמש, בין היתר, לאחסנת גלילי בד אין בה כשלעצמה כדי ללמד על שינוי מטרת המושכר אשר הינה "בית מסחר ומלאכה לקונפקציה". הביטוי קונפקציה כולל גם מכירת בדים, וממילא גם אחסנתם. (ת.א. (שלום ת"א) 39148/99 נשר בז בע"מ נ' ראובני (27.6.02)). מכל מקום, הוכח כי התובעת ידעה, מזה שנים, כי המושכר משמש לאחסנת בדים. כך עולה מחוות דעתו של השמאי הברמן שהוגשה בת.א. 6229/82 (נספח כ' לתצהיר משה כפיר), שם נאמר בעמ' 5: "השימוש בנכס: החנות למכירת סחורות כגון: פיג'מות וכדומה. החדרים העורפיים והיציע הם מקומות עבודה לייצור. כאן גם מאוחסנים בדים וסחורות מוכנות". לאור האמור, לא הוכח והתובעת מנועה מלטעון כי אחסנת הבדים במושכר מהווה כשלעצמה, שינוי מטרת השכירות באופן שמקים עילת פינוי. הטענה בדבר שימוש במושכר כמחסן ייבוא עבור חברה 16. טענתה העיקרית של התובעת היא, כי מי שעושה בפועל שימוש במושכר כמחסן הינה חברת כפירטקס בע"מ (להלן: "חברת כפירטקס" או "החברה") אשר הינה יבואנית של בדים. באם תתקבל טענת התובעת, הרי יש בכך משום הפרת סעיף 5 לחוזה השכירות הקובע כי : "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו... וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או כל חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו...." . אין חולק כי חברת כפירטקס, אשר בעלי מניותיה הם יצחק כפיר ורעייתו, הינה יבואנית בדים, אלא שהצדדים חלוקים בשאלה האם המושכר משמש כמחסן של כפירטקס (כטענת התובעת), אם לאו (כטענת הנתבעים) והאם נעשה ייבוא במושכר. לביסוס טענתה, נסמכת התובעת על התנהלות יצחק כפיר במהלך תביעתו לחברת הביטוח הדר (להלן: "חברת הביטוח") לפיצוי בגין נזקי רטיבות שנגרמו לבדים שהיו במושכר. התובעת טוענת, כי יצחק כפיר הצהיר בפני חברת הביטוח, כי הינו יבואן של בדים אותם הוא מאחסן במושכר. התובעת מדגישה, כי לצורך הגשת תביעתו לחברת הביטוח לפיצוי בגין נזקים שהיו במושכר, טען יצחק כפיר כי החנות משמשת כמחסן שלו בהיותו יבואן ו/או מחסן של החברה מטעמו, ואילו בהליך הנוכחי, הוא מתכחש לעובדות אלה. התובעת תולה יתדותיה במסמכים שהגיש יצחק כפיר לחברת הביטוח, ואשר צורפו לתצהירו של השמאי אמיר זליצקי, השמאי מטעמה של חברת הביטוח (להלן: "השמאי זליצקי"). לטענת התובעת, מסמכים אלה מלמדים על כך שיצחק כפיר אינו דובר אמת. עוד טוענת התובעת כי יצחק כפיר המציא לחברת הביטוח את הרשימונים של חברת כפירטקס לצורך קבלת הפיצוי בגין הנזק שנגרם במושכר. התובעת מציינת, כי לצורך קבלת פיצוי מחברת הביטוח הצהיר יצחק כפיר כי חברת כפירטקס עושה שימוש במושכר כמחסן בו מאוחסנים גלילי הבד שהיא מייבאת ואילו בהליך הנוכחי הוא מצהיר הצהרות אחרות. 17. לאחר שבחנתי בכובד ראש את טענות התובעת תוך התייחסות למכלול הראיות, לא שוכנעתי כי התובעת הוכיחה את טענתה כי חברת כפירטקס עושה שימוש במושכר כמחסן ייבואן ואף לא כי מתבצע ייבוא במושכר. 18. בבסיס תביעתו של יצחק כפיר לחברת הביטוח, עמד אירוע נזילת מים שהיה במושכר ביום 1.11.01, בגינו ניזוקו גלילי בד שהיו במושכר. הנתבעים טוענים כי גלילי הבד שהיו במושכר, היו בבעלותו הבלעדית של יצחק כפיר, לאחר שרכש אותם קודם לכן מחברת כפירטקס שייבאה אותם, ואולם חברת כפירטקס מעולם לא פעלה במושכר. גרסת הנתבעים לפיה יצחק כפיר (בשם העסק אביגיל) רכש את גלילי הבד מחברת כפירטקס נתמכה בחשבוניות מס וכרטסת הנהלת חשבונות המתייחסות לשנים 1998-1999 (נספחים 4-8 לתצהיר המשלים של משה כפיר). לאחר שעיינתי בראיות הנתבעים, שוכנעתי כי הבדים שניזוקו במושכר בשנת 2001 היו בדים בבעלותו של יצחק כפיר, בשם העסק אביגיל, לאחר שנרכשו מחברת כפירטקס, אשר היא זו שייבאה אותם. 19. בנוסף, תולה התובעת יהבה בתרשומת שערך השמאי זליצקי ביום 11.11.01 (מוצג ת/1, להלן: "התרשומת") ובה נאמר: "יצחק כפיר... בעל חנות בדים (בעבר יצרן) העסק קיים מ 1959 כיום ייבוא בלבד". הנתבע יצחק כפיר חתם על גבי התרשומת. יצוין כי השמאי זליצקי הגיש תצהיר, אך לא התייצב לחקירה נגדית ותצהירו נמשך מן התיק. (החלטה מיום 14.7.11, עמ' 20 לפרוטוקול). הנתבעים טוענים, כי התרשומת שערך השמאי זליצקי אינה משקפת את שנאמר לו על ידי יצחק כפיר. לטענתם, דבריו של יצחק כפיר לא נרשמו במדויק אלא נוסחו מחדש, ואף זאת באופן חלקי, מקוצר וחסר. הנתבעים הסבירו כי יצחק כפיר, בעודו המום מנזקי הרטיבות, עיין קלות בתרשומת שנוסחה על ידי השמאי זליצקי, סבר לתומו כי ניתן להבין ממנה את מה שהוא מבין, וחתם עליה. יצחק כפיר הוסיף והעיד, כי אמר לשמאי זליצקי כי בעבר הוא ייצר את הבדים וכיום הוא רק מייבא (סעיפים 4-5, 14.1 לתצהיר המשלים של יצחק כפיר). מאחר שהשמאי זליצקי לא נחקר בחקירה נגדית, לא ניתן היה לעמת אותו עם גרסת הנתבעים לפי נרשמה התרשומת אינה משקפת במדויק את מלוא הדברים שנאמרו על ידי יצחק כפיר. בנוסף, משנמשך תצהירו מהתיק, לא עומדת מול גרסת הנתבעים גרסת נגדית המפריכה את טענותיהם. זאת ועוד. עיון בתרשומת מעלה, כי לא נאמר בה בבירור כי היבוא מתבצע במושכר ואף לא נאמר בה כי החנות משמשת למחסן ייבואן. אין בתרשומת די פרטים כדי להביא למסקנה כי החנות משמשת כמחסן ייבוא, כפי שטוענת התובעת, ואין בה כדי לשלול את גרסת הנתבעים כי גלילי הבד שבחנות מהווים סחורה שנרכשה על ידי יצחק כפיר מחברת כפירטקס, גרסה המגובה בראיות. יצוין, כי בניגוד לאמור בתרשומת, הרי במכתב מיום 18.11.01 ביחס למושכר (נ/7) כתב השמאי זליצקי כי "מדובר בחנות למכירת בדי טכסטיל וחולצות..." . הנה כי כן, השמאי זליצקי עצמו, במכתבו האמור, מגלה דעתו כי המושכר משמש כחנות למכירת בדים וחולצות, באופן המתיישב עם גרסת הנתבעים דווקא ולא עם גרסת התובעת הטוענת כי מדובר במחסן ייבואן. 20. עוד תולה התובעת יהבה ברשימוני הייבוא של חברת כפירטקס, שהומצאו לחברת הביטוח בכדי לקבל פיצוי עבור גלילי הבד שניזוקו במושכר. הנתבעים הסבירו כי השמאי זליצקי ביקש מיצחק כפיר למסור לו, בין היתר, את המסמכים המוכיחים את עלות היבוא של גלילי הבד על ידי חברת כפירטקס, וזאת בנימוק שהדבר יחסוך ויכוח עם חברת הביטוח בנוגע לעלות רכישת הבדים אשר ניזוקו. בהתאם לכך, שלח משה כפיר לשמאי זליצקי את כל המסמכים שנתבקשו על ידו, לרבות את רשימוני היבוא של חברת כפירטקס. (עמ' 27 שורות 1-2, 20-24 וכן עמ' 31 שורות 7-11 לפרוטוקול). הנתבעים שבים ומדגישים כי כפירטקס לא עשתה ואינה עושה כל שימוש במושכר. הנתבעים הצהירו והעידו כי חברת כפירטקס, אשר היא היבואנית, פעלה ופועלת בכתובות אחרות שאינן המושכר (סעיף 10 לתצהיר המשלים של משה כפיר, סעיף 10 לתצהיר המשלים של יצחק כפיר, עמ' 21 שורה 18, עמ' 24 שורה 7 לפרוטוקול). כאמור, משלא נחקר השמאי זליצקי, ולא הובאה כל ראייה אחרת, לא הופרכה גרסתם האמורה של הנתבעים. 21. בנוסף לעדויותיהם, הציגו הנתבעים ראיות חיצוניות לתמיכה בגרסתם. גרסת הנתבעים נתמכה בעשרות מסמכים שהועלו על דיסק וכללו: חשבוניות רבות של מכירות במושכר בשנים 1998-2006 המלמדות כי המושכר שימש ומשמש את יצחק כפיר, בשם העסק אביגיל, כבית מסחר ומלאכה לקונפקציה. בנוסף צורפו רשימוני ייבוא של חברת כפירטקס במהלך השנים, וכן מסמכים רבים נוספים אשר בחלקם מצויינות כתובותיה של חברת כפירטקס בתקופות שונות, כתובות שאינן במושכר. (נספח 9 לתצהיר המשלים של משה כפיר). הנתבעים הוסיפו והציגו ראויות מרובות ובכללן: חוזה שכירת המלמד כי ביום 24.8.97 חברת כפירטקס ויצחק כפיר שכרו מושכר לצרכי אחסון ברח' מרכולת 2 תל אביב (נספח 3 לתצהיר המשלים של משה כפיר). חשבוניות מהשנים 1998-1999, של רכישת סחורות על ידי אביגיל (עסקו של יצחק כפיר) מחברת כפירטקס, בהן צוינה כתובת כפירטקס ברח' י.ל. פרץ 4 חולון (נספחים 4-7 לתצהיר המשלים של משה כפיר). כן צורפו מסמכים רבים שנכללו בדיסק (נספח 9 לתצהיר המשלים של משה כפיר) בהם מאוזכרות כתובותיה של חברת כפירטקס במועדים שונים, כתובות שאינן כתובת המושכר. כך גם התמונה שצורפה לחוות דעתו של השמאי ברזילי מטעם התובעת (נספח ח' לתצהיר התובעת) מלמדת על קיומו של שולחן גזירה במושכר באופן התומך בגרסת הנתבעים כי אין מדובר במקום המשמש רק כמחסן. ראיותיהם המרובות של הנתבעים תומכות באופן ממשי בגרסתם ומשמיטות את היסוד לטענות התובעת. 22. טיעון נוסף שהעלתה התובעת בניסיון להוכיח כי מי שעושה שימוש בפועל במושכר כמחסן הינה חברת כפירטקס, מתבסס על העובדה שבעדותו, לא זכר יצחק כפיר את מספר הטלפון והפקס של חברת כפירטקס. התובעת טוענת כי יצחק כפיר התחמק מתשובות בעניין זה באופן המצדיק את דחיית גרסתו. נתתי דעתי לכך שיצחק כפיר לא מסר את פרטי הטלפון והפקס של חברת כפירטקס, אך לא מצאתי כי יש בכך כדי ללמד על פעילותה של כפירטקס במושכר. באשר למספר הפקס של חברת כפירטקס, העידו הנתבעים כי לחברה אין מכשיר פקס ועדותם לא נסתרה (עמ' 28 שורה 18, עמ' 29 שורות 14-15). באשר למספר הטלפון, משה כפיר מסר בעדותו את מספר הטלפון של חברת כפירטקס: 6812413 (אשר אינו זהה למספר הטלפון במושכר, שהינו על פי השילוט בחזית החנות, כאמור בפסקה 13 לעיל- 823413) והסביר כי אביו מתקשר אליו לנייד ולא למספר הטלפון של החברה. (עמ' 29 שורות 17- 14 לפרוטוקול). לאור האמור, ובהתחשב בגילו המבוגר של יצחק כפיר, אזי אין בעובדה כי לא זכר פרט זה או אחר, ובמיוחד מספר טלפון שבו אינו עושה שימוש, כדי לעמוד לחובתו. בנסיבות הענין, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מספר הטלפון של כפירטקס זהה למספר הטלפון במושכר. 23. לאחר שבחנתי את הראיות שבפני, הריני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי חברת כפירטקס פועלת במושכר וכי הוא משמש אותה כמחסן יבואן. בנוסף, לא הוכיחה התובעת כי המושכר משמש לעסקי ייבוא של מי מהנתבעים. לענין זה יצויין, כי העובדה שיצחק כפיר ציין בפני השמאי זליצקי, כי כיום הוא מייבא בדים אינה מלמדת על כך שהיבוא נעשה במושכר. יתרה מכך. על יסוד הראיות שבפני שוכנעתי כי המושכר אינו משמש לעסקי ייבוא. הוכח כי יצחק כפיר, בשם העסק אביגיל בדים, רוכש את הבדים שמייבאת חברת כפירטקס ומעביר אותם לבעלותו בטרם הם מועברים למושכר, לצורך פעילות של בית מסחר ומלאכה לקונפקציה. על כן, הריני קובעת כי השימוש במושכר נעשה על ידי יצחק כפיר בלבד ובהתאם למטרות השכירות הקבועות בחוזה השכירות. לענין מעמדו משה כפיר 24. טענות התובעת כנגד משה כפיר נטענו בכלליות ובסתמיות. התובעת לא העלתה כל טענה ספציפית כנגד משה כפיר, אלא התייחסה אליו ואל אביו, יצחק כפיר "כנתבעים". ככל שהתובעת מכוונת לכך שמשה כפיר עושה במושכר שימוש עצמאי, הרי שטענה זו לא זו בלבד שלא הוכחה אלא הוכח אחרת. לענין זה קובעת ההלכה הפסוקה, כי השאלה האם העסק המנוהל במושכר מהווה עסקו של השוכר אם לאו - תוכרע על פי מבחן השליטה בעסק, דהיינו: מי הוא זה הרשום כעוסק מורשה של העסק, מי משלם את ההוצאות ונושא בחובות ומי הוא זה המפיק את הרווחים ממנו. כאשר מוכח, על פי המבחן האמור, שהדייר אינו מנהל עסק משלו, בין משום שהפסיק לנהלו ובין משום שהניח לאדם אחר לנהל במושכר, עסק שאיננו שלו, אזי אין הדייר מקיים תנאי חיוני להגנת החוק על מעמדו כדייר מוגן. (בר אופיר, בעמ' עמ' 150(1), וכן ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד ל"ז(2) 337 (1983)). אין זה המקרה בענייננו. במקרה הנוכחי שוכנעתי, כי משה כפיר אינו משתמש במושכר באופן עצמאי אלא כעובד מטעמו של אביו יצחק כפיר. כך העידו יצחק כפיר ומשה כפיר (סעיפי 2 לתצהירי הנתבעים) ועדויותיהם לא נסתרו וכך מלמדות ראיות הנתבעים, לרבות תעודת ה"עוסק מורשה" במושכר אשר היא על שם "יצחק כפיר" בשם העסק "אביגיל בדים" (נספח 1 לתצהיר משה כפיר) וכן עשרות המסמכים שצורפו לתצהירי הנתבעים, בהם מצויין שמו של יצחק כפיר כבעל העסק. אל מול ריבוי ראיות הנתבעים, לא צורפה מטעם התובעת כל ראיה המלמדת אחרת. בנסיבות אלה, הריני קובעת כי פעילותו של משה כפיר במושכר היא כעובד אצל אביו ומטעמו. על כן אין כל עילת תביעה כנגד משה כפיר, ואין כל הפרה של חוזה השכירות. סיכום ביניים 25. התובעת לא הוכיחה כל עילת פינוי ועל כן דינה של תביעת הפינוי להידחות. הבקשה לדמי שימוש ראויים 26. התובעת הגישה בקשה לדמי שימוש ראויים אשר נדונה במאוחד עם תביעת הפינוי. התובעת עותרת לשחרור המושכר מתקרת דמי השכירות על יסוד תקנה 1(3) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבית עסק- אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) התשמ"ג- 1983 (להלן: "תקנה 1(3)"). תקנה 1(3) משחררת מתקרת דמי השכירות "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא". ביסוד התביעה לדמי שימוש ראויים, עמדה טענת התובעת לפיה "המושכר משמש את הנתבעים יבואני בדים ו/או את החברה היבואנית מטעמם". 27. בכדי להצליח בתביעתה על התובעת להוכיח כי במושכר עצמו מתנהל עסק של ייבוא, ובנוסף עליה להוכיח כי עיקר השימוש במושכר הוא לעסקי ייבוא. בהקשר זה נקבע כי : "אין די בהוכחה שהשוכר של בית העסק עוסק ביבוא. הדרישה היא שהיבוא קשור דווקא במושכר המסוים בו מדובר וכי עיקר השימוש במקום נעשה לצרכים של עסקי יבוא." (ע"א 940/97 דוד בלס בע"מ נ' גודס (15.4.99)). בע"א 414/89 קבע בית המשפט, בדעת רוב, מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר, כי: "לצורך פרשנותה של התקנה שבפנינו ובחינת התקיימות הדרישה כי עיקר השימוש בבית העסק יהיה עסקי יבוא או יצוא, אין לומר כי מכירה בישראל של סחורות מיובאות מהווה עסק של יבוא. כמובן, הבאת סחורות לישראל נעשית על מנת שימכרו לאחרים, אך אין לומר, כי פעולת המכירה של המוצר המיובא, לאחר סיום שלבי הבאתו, מהווה פעולת עזר, כרוכה או נילווית לפעילות הראשית של הבאת אותו מוצא לישראל. המכירה בשוק המקומי היא, לעניין זה, פעולה עיסקית עיקרית בפני עצמה. היא באה אמנם לאחר היבוא שקדם לה, אך אין היא נבלעת בו, ואין היא פעולת-עזר שלו. כפי שנקבע, ייצור מוצרים לשם יצוא איננו חלק מפעולות היצוא במובנן הרחב. כך יש לקבוע כי חנות בה נמכרים מוצרי יבוא איננה פעולת לוואי לפעולות היבוא, אלא פעילות עיסקית עצמאית ונפרדת". (ע"א 414/89 סביליה נ' תגר, פ"ד מד(3) עמ' 392 (1990), להלן: "פס"ד סביליה"). להשלמת התמונה יצוין כי כב' השופט לוין , בדעת מיעוט, קבע כי: "ואילו עסקי הייבוא במובן תקנה זו משתרעים גם על מכירת המוצר המיובא וזו, כפי שעמדנו על כך, באה להשלים את עצם פעולת הייבוא. יצואן של מוצר מסויים אינו חייב להיות יצרנו. ואילו הייבואן עוסק, בדרך כלל, גם במכירת המוצר שהוא מייבא." (פס"ד סביליה, עמ' 394). בע"א (מחוזי ת"א) 2070/09 סוכמה ההלכה כך: "מסקירת הפסיקה במקרים דומים (יצוא או יבוא) עולה, כי הפרשנות הנכונה היא להבחין בין השימוש במושכר, כ"פעולה עסקית עיקרית" בפני עצמה, ובין פעולות נלוות או משלימות לעיסוק הדומיננטי של הייבוא או הייצוא, כפעולת-עזר כרוכה או נלווית לה" (ע"א (מחוזי ת"א) 2070/09 שפיר נ' יעקב (26.4.10) והאסמכתאות שם). 28. בענייננו, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את היסודות הנדרשים לביסוס תביעתה. כאמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היבואנית, חברת כפירטקס, פועלת במושכר וכי הוא משמש אותה כמחסן יבואן. בנוסף, לא הוכיחה התובעת כי המושכר משמש לעסקי ייבוא של מי מהנתבעים. יתר על כן, כפי שקבעתי לעיל, שוכנעתי כי המושכר אינו משמש לעסקי ייבוא כלל. העסק המתנהל במושכר הוא עסקו של יצחק כפיר (בשם עסק- אביגיל בדים) אשר מפעיל בו בית מסחר ומלאכה לקונפקציה. עסקו של יצחק כפיר במושכר הוא עסק עצמאי, אשר אינו מהווה פעולה נלווית או משלימה לעסקי הייבוא הנעשים על ידי חברת כפירטקס, שהינה אישיות משפטית נפרדת, שאינה פועלת מהמושכר. לצורך פעילותו העסקית, רוכש יצחק כפיר מחברת כפירטקס גלילי בד שמיובאים על ידה, ואולם הייבוא, כאמור, לא נעשה על ידו ולא נעשה במושכר. במושכר מתבצעת פעילות עסקית של בית מסחר ומלאכה לקונפקציה המהווה פעולה עיסקית העומדת בפני עצמה. לאור האמור ובהתאם לפס"ד סביליה לפיה "חנות בה נמכרים מוצרי יבוא איננה פעולת לוואי לפעולות היבוא, אלא פעילות עיסקית עצמאית ונפרדת", הריני קובעת כי המושכר אינו מהווה בית עסק שעיקר שימוש ייבוא. על כן, דינה של הבקשה לשחרור המושכר מתקרת דמי השכירות, להידחות. סוף דבר 29. תביעת הפינוי - נדחית. התביעה לשחרור המושכר מתקרת דמי השכירות - נדחית. התובעת תישא בהוצאות לרבות בשכר טרחת עו"ד, בשתי התביעות בסך כולל של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותמחסןשכירות מוגנת