מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה כריתת עצים: תביעות כספיות הדדיות שברקען הסכם לכריתת עצים ורכישתם שנערך בין התובע, ספק השירות, לבין נתבעת 2, מזמינת השירות. א. ההליך והצדדים לו עיסוקו של התובע, תושב כפר זבדה באזור, בכריתת עצים. נתבעת 2, חברה פרטית, מנהלת את נכסי משפחת בקר במקרקעין הידועים כחלקות 42-41 ו-44 בגוש 10402 וחלקה 18 בגוש 10403 (להלן הנתבעת והמקרקעין). נתבע 1, אורגן ובעל מניות בנתבעת (להלן הנתבע), יצג אותה בחתימת ההסכם עם התובע שעליו נסב ההליך ובמגעים עמו אגב ביצוע ההסכם. נתבעת 3 היא שותפות הרשומה כאיחוד עוסקים; שותפים בה בעלי המקרקעין מושא ההסכם (להלן השותפות). הנתבע הוא אחד מבעלי הקרקע החברים בשותפות. בין התובע לנתבעת נערך הסכם שכותרתו "הסכם מכירת עצים ועקירה" (להלן ההסכם). בכל הקשור להסכם יוצגה הנתבעת על-ידי הנתבע. התובע התחייב לבצע עבודה של כריתת עצי פרי, עקירת שורשי העצים וניקוי השטח מגזם לאחר הכריתה (להלן העבודות) ורכש מהנתבעת את העצים שתניב עבודת הכריתה. אף שההסכם אינו נושא תאריך אין מחלוקת שהוא נערך בתחילת מרץ 2009 או בסמוך לכך [סע' 11 ל-ת/1, סע' 3 ל-נ/2]. השותפות אינה צד להסכם. העסקה נכרתה בתיווכו של אורי מנג'ם (להלן המתווך או מנג'ם). בגין רכישת העצים התחייב התובע לשלם לנתבעת סך כולל של 256,000 ₪ בצירוף מע"מ, אף שבהסכם ננקבה תמורה בסך 40,000 ₪ ומע"מ. עוד התחייב התובע למסור לנתבעת פיקדון בסך של 50,000 ₪ כעירבון עבור ביצוע העבודה (להלן הפיקדון). הפיקדון נמסר בפועל וניתנה כנגדו קבלה של השותפות. התביעה העיקרית נסמכה בקליפת-אגוז על טענת התובע כי חרף ביצוע העבודות לא הושב לו הפיקדון תוך הפרת התחייבות אישית של הנתבע להחזירו. הנתבעים נדרשו לשלם לתובע סך של 65,945 ₪; סכום זה כולל השבה של הפיקדון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (55,945 ₪) ופיצוי עבור עוגמת נפש (10,000 ₪). הנתבעים כפרו בזכות התובע לקבל את הפיקדון. במסגרת תביעה נגדית שהגישה הנתבעת נטען שהתובע לא שילם את מלוא התמורה לה התחייב עבור העצים אלא סך חלקי של 146,200 ₪ הכולל מע"מ. עוד נטען שהתובע לא השלים את העבודות במועד והסב נזקים מנזקים שונים לבעלי המקרקעין באופן ששולל את זכותו להשבת הפיקדון. התובע נדרש לשלם לתובעת יתרת חוב לפי ההסכם בסך 99,480 ₪ כולל מע"מ ופיצוי בגין נזק שגרם בסך 100,000 ₪; מטעמי אגרה הוגבלה התביעה הנגדית לסך של 150,000 ₪. ביום 20.5.2012 נשמעו עדי הצדדים, בהם גם התובע והנתבע. בפתח דיון ההוכחות ויתרה הנתבעת על תביעתה הנעוצה בטענה לאי-תשלום מלוא התמורה המוסכמת וביקשה למחוק את העתירה הנוגעת לחיוב התובע בתשלום 99,480 ₪ מכתב-התביעה שכנגד [עמ' 8-7 לפרוטוקול]. מטעם התובע נשמעו ארבעה עדים: המתווך מנג'ם (שהוזמן לעדות מטעם הנתבעים אך נשמע מטעם התובע לאחר שהנתבעים ויתרו על עדותו); מר נהאד מסארווה, לגביו טענה הנתבעת שהעסיקה אותו לשם סיום עבודה שביצועה הוטל בהסכם על התובע (להלן מסארווה); מר מחפוז עזיז חטיב קבהא (להלן מחפוז) ומוחמד עבד אללטיף חטיב (להלן מוחמד). הנתבעים לא השמיעו עדים זולת הנתבע. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת. ב. דיון והכרעה דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה. דין התביעה שכנגד להידחות במלוא סכומה. יאמר מיד: העדים המרכזיים שנשמעו - הם התובע, הנתבע והמתווך מנג'ם - לא דקדקו בחובת אמירת אמת, בלשון המעטה. כל אחד מהם בתורו הציג גרסה חלקית, מגמתית ומוטית שנועדה לשרת את האינטרס העצמי שלו. העדויות לא נמסרו מתוך מחויבות לפרוש לעיני בית-המשפט את המסכת העובדתית הקשורה בגיבוש העסקה וביצועה; נהפוך הוא. תוכן ההסכם, הצדדים לו וזהות מנסחו ההסכם עליו חתמו הצדדים תמציתי ודל. הוא מונה חמישה סעיפים מודפסים בהם הוספו פרטים בכתב-יד במקומות המתאימים לכך. לפי ההסכם התחייב התובע לרכוש את העצים במחיר 40,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן התמורה). התובע התחייב להתחיל בעבודת חיתוך העצים ביום 18.3.2009, לעקור את הגזעים ולהשאיר שטח נקי כולל "רוטר" (לגביו הובהר בהמשך כי מדובר בחרישת השטח לאחר פינוי הגזם). התובע התחייב לשלם לצד שכנגד עבור כל נזק במידה ויגרם, לרבות במערכות המים. עוד נקבע כי התובע יפקיד ביום 8.4.2009 עירבון לביצוע העבודה בסך 50,000 ₪; הפיקדון יוחזר בגמר העבודה "ובמידה וצד א' יהא שבע רצון מהעבודה". הפיקדון נמסר ובגינו הוצאה לתובע קבלה של השותפות [נספח ב' ל-ת/1]. מסירת הפיקדון אינה שנויה במחלוקת [עדות הנתבע בעמ' 37 ש' 20-19]. ההסכם נחתם על-ידי התובע מזה ועל-ידי הנתבעת מזה. לצד חותמת הנתבעת הוספה חתימת הנתבע במעמדו כמורשה חתימה מטעם הנתבעת [עמ' 44 ש' 12-7]. בשולי ההסכם, מתחת לחתימות הצדדים, רשם הנתבע בכתב-יד: "כל החלקה עוקרים מיד תוך שבועיים" [עמ' 44 ש' 8-3]. את טענת התובע כי ההסכם נוסח על-ידי הנתבע בסיוע בנו, עורך-דין במקצועו, כי התובע לא הבין את תוכן ההסכם עליו חתם וכי הנתבעים נצלו את היותו תושב האזור שאינו שולט בעברית ואינו קורא עברית יש לדחות בשתי ידיים. הוכח שאין ממש בטענה זו; העלאתה מלמדת על מידת האמון שניתן לתת בגרסת התובע. ראשית, התובע ידע ידוע היטב מהן התחייבויותיו במסגרת העסקה שקשר עם הנתבעת ומה נדרש ממנו. ודוק: ידיעתו חלה גם על עניינים שלא נמנו במפורש בגוף ההסכם שעליו חתם. כך אישר התובע שהתחייב לכרות את העצים באופן שכל חלקה וחלקה תיכרת במרוכז ומיד לאחר הכריתה יעקרו השורשים בחלקה על-מנת שלא יהיה פער של יותר מחלקה אחת בין כריתה לעקירה, וכן התחייב לעבוד בשטח ברציפות עד שיסיים את כל עבודת העקירה [סע' 7-6 לכתב-התביעה שכנגד וסע' 8 בכתב-התשובה שכנגד]. הודאתו של התובע בעובדות אלה שנכללו בתביעה שכנגד, באופן שעשה אותן לעובדות מוסכמות שאינן טעונות הוכחה, מלמד כי תוכנו של ההסכם היה נהיר לו, זאת אף מעבר להתחייבויות שנכללו במפורש בנוסח ההסכם המודפס שעליו חתם. שנית, בכל הקשור לכריתת העסקה וחתימת ההסכם יוצג התובע על-ידי המתווך מנג'ם. לא דובר במתווך-מתנדב אלא במי שקיבל מהתובע תשלום עבור שירותיו. אכן, גם בסוגיה זו לקתה עדות התובע באמירת דבר והיפוכו. בעדותו הראשית הטעים שבגין תיווך מנג'ם בעסקה שילם לו התובע 50,000 ₪. בחקירה הנגדית שינה התובע טעמו ועתה טען שמנג'ם תיווך בעסקה כחבר, מבלי שקיבל תשלום על כך [השוו סע' 43 ל-ת/1 ועמ' 15 ש' 10-5, 27-26]. מנג'ם אישר את דבר העסקתו כמתווך בשכר בעסקה מטעם התובע, אף שטען שלא כל התשלום המובטח ניתן אלא רק חלקו [עמ' 21]. מנג'ם נכח במעמד חתימת ההסכם ותרגם את תנאיו לתובע [עמ' 23]. תחילה טען מנג'ם שאינו יודע מי ניסח את ההסכם; אחר כך הודה שההסכם נחתם על-גבי טופס שהוא עצמו הביא לעסקה [עמ' 24 ש' 11-10, 19-18]. יש בכך כדי לסתור מניה וביה את טענת התובע כי הנתבע הוא שניסח באורח חד-צדדי את ההסכם כשהוא מסתייע בבנו, עורך-דין במקצועו [סע' 32 ו-40 ל-ת/1]. הנתבע שלל את טענת התובע כי הוא שמילא פרטים בהסכם שעניינם בתמורה, במועד תחילת העבודה וביום מסירת הפיקדון, הטעים שכתב-ידו מופיע אך ורק בהערה שהוספה בשולי ההסכם מתחת לחתימות הצדדים וגרס שיתכן שמנג'ם הוא שהיה אחראי למילוי פרטים בכתב-יד בגוף ההסכם [עמ' 44 ש' 8-3]. בעניין זה אני מבכרת את עדות הנתבע על-פני עדות התובע. שלישית, מעדות מנג'ם עלה שהסכם בנוסח ששימש בעסקה זו עמד גם בבסיס התקשרות קודמת שהתובע היה צד לה, היא "עסקת קולומביה" שגם בה תיווך מנג'ם ושהסתיימה בתכוף לפני כריתת העסקה דנן [עמ' 22 ש' 19-6 ועמ' 24 ש' 13-12]. גם בכך יש כדי להעיד כי התובע חתם על הסכם שנוסחו ותוכנו היו מוכרים לו הכר היטב מעסקה קודמת, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענתו כי נוהל עמו משא ומתן שלא בתום-לב וכי הוטעה על-ידי הנתבעים בכך שהוחתם על הסכם שתוכנו אינו מובן לו. מעתה אמור: תוכן ההסכם שעליו חתם התובע היה נהיר וברור לו. הוא לא הוטעה לחתום על מסמך שכלל התחייבויות שהסכמתו להן לא ניתנה. על כן חל עליו ההסכם לכל דבר ועניין. אין צורך לומר שהתובע, חרף טענתו שהוטעה בידי הנתבעים, לא הודיע על ביטול ההסכם אלא להיפך, הגיש תביעה לאכיפתו בכל הקשור להשבת הפיקדון. אותם פגמים של חוסר אמינות שנפלו בעדות התובע בכל הקשור להבנתו את תוכן ההסכם ניכרו בעדות הנתבע בכל הקשור לשיעור התמורה ששילם התובע. מלכתחילה טען התובע ששילם במסגרת העסקה 306,000 ₪ כשמתוך סכום זה 50,000 ₪ מהווים את הפיקדון והיתרה בסך 256,000 ₪ נזקפת כתשלום עבור העצים. בתוך כך הטעים שלא קיבל קבלות וחשבוניות בגין כל הסכומים ששילם [סע' 10-8 לכתב-התביעה]. הנתבעים לא הכחישו כי התמורה ששילם התובע עלתה על סך 40,000 ₪ שננקב בהסכם. לשיטתם "תחילה סוכם כי תמורת העצים ישלם התובע לבעלי הקרקע סך של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ אולם משהתברר כי שווי העצים גדול בהרבה הוגדלה התמורה לסך של 256,000 ₪ בצירוף מע"מ" [סע' 12 לכתב-ההגנה בתביעה העיקרית]. גלומה בכך הודאה מפורשת של הנתבעים כי המחיר שנקבע בהסכמה עבור העצים היה 256,000 ₪ ומע"מ. ויתור הנתבעים על התביעה שכנגד, ככל שהיא נסבה על הטענה כי התמורה לא שולמה להם במלואה וכי קיים הפרש לזכותם בגין מחיר העצים כפי שהוסכם, אינה מאיינת את ההודאה המפורשת שהובאה בכתב-ההגנה ואינה מבטלת אותה למפרע. ודאי כך משניתן לגרסתם זו של הנתבעים ביטוי גם בתצהיר הנתבע: בתצהירו חזר הנתבע על טענות כתב-ההגנה בסוגיה זו והדגיש שהתובע שילם פחות מן התמורה המוסכמת, העביר רק סך של 196,200 ₪ הכולל את הפיקדון ונותר חייב 99,480 ₪ לפני קיזוז הפיקדון [סע' 12-9 ל-נ/2]. בעדותו לפני מסר הנתבע גרסה שונה בתכלית שאינה עשויה לדור בכפיפה אחת עם עדותו הראשית. הנתבע אישר שכבר במעמד חתימתו על ההסכם ידע ששווי העצים אינו 40,000 ₪ אלא למעלה מכך. הנתבע זנח את עדותו הקודמת לפיה השווי הממשי של העצים נודע רק לאחר מעמד החתימה, כפי שהשתמע בבירור מתצהירו, וטען שהייתה זו דרישת התובע לרשום בחוזה סכום מופחת ולהימנע מהוצאת חשבוניות על יתרת הסכום [עמ' 35, עמ' 37 ש' 8-6]. הגדיל הנתבע לעשות עת טען כי סך 146,200 ₪ הכולל מע"מ, לגביו טען בתצהיר שרק הוא התקבל מהתובע כתשלום חלקי ולא מלא, מבטא את מלוא התמורה המגיעה לפי ההסכם והכחיש שמחיר העצים המוסכם היה 256,000 ₪ [עמ' 37 ש' 18-17, עמ' 39 ש' 23-13]. גרסה זו סותרת מניה וביה את גרסת הנתבעים בכתב-ההגנה ובתצהיר הנתבע. את הפער בין גרסתו בחקירה נגדית לבין טענות כתב-ההגנה ניסה הנתבע לגלגל לפתחו של בא-כוחו אשר ניסח את כתבי הטענות [עמ' 39 ש' 20-13]. מאחר שלגרסת כתב-ההגנה ניתן ביטוי גם בתצהיר הנתבע, תצהיר עליו חתם תחת אזהרה, אין הנתבע עשוי להיחלץ מן הפער המהותי בין עדותו הראשית לבין עדותו בחקירה נגדית בדרך של תליית האשם בבא-כוחו. העדות בתצהיר, עדותו של הנתבע היא. הפער המשמעותי בינה לבין גרסתו בחקירה הנגדית רובץ לפתחו ומעיד על מידת מחויבותו לאמירת אמת. אני מעדיפה בבירור את עדות התובע כי הנתבע הוא שהכתיב את רישום סכום התמורה המופחת בהסכם על-פני עדות הנתבע כי הדבר נעשה בשל דרישת התובע. התובע הצהיר שהסכום המופחת בסך של 40,000 ₪ נרשם בהסכם לבקשת הנתבע, מטעמי מיסוי [סע' 22-21 ל-ת/1]. תימוכין לכך יש בעדות עד התובע מחפוז שנכח במעמד חתימת ההסכם; עדותו לא נסתרה בחקירה הנגדית [סע' 7 ל-ת/2, עמ' 31-29]. התובע, תושב האזור, העיד שאינו עובד עם קבלות ואינו נזקק לקבלות [עמ' 11-10]. כך העיד גם עד התובע מוחמד שהיה שותפו של התובע במשך שש שנים [עמ' 32 ש' 26-22, עמ' 33 ש' 16-13]. הנטל להציג קבלות וחשבוניות התואמות את סכום העסקה הממשי חל על הנתבע, שמעסיקיו ושולחיו מנהלים את עסקיהם בישראל וכפופים לדיני המס בה. במצב דברים זה דווקא לנתבע, ולא לתובע, היה עניין מיסויי להציג את סכום העסקה כנמוך מכפי שהיה בפועל [עמ' 44 ש' 29-23]. לחובת הנתבע נזקפת העובדה שבעדות לפני מסר גרסה שאינה מתיישבת עם עדותו הראשית, זאת בעניינים מהותיים הנוגעים לסכום העסקה ולמידת התאמת החוזה שנחתם לתמורה ששולמה בפועל. תשובות הנתבע בעניינים הללו היו מתחמקות ולא עוררו אמון. מטרת הפיקדון לשיטת הנתבעים נועד הפיקדון לשפות את בעלי הקרקע בגין הנזקים אשר יגרמו להם על-ידי התובע, לרבות נזק בגין איחור בסיום העבודות. התובע חלק על כך; לטעמו הפיקדון לא ניתן כפיצוי בגין איחור בביצוע העבודה אלא לשם הבטחת ביצוע כל העבודה ועמידה בתנאי ההסכם [סע' 11 לכתב-התביעה שכנגד וסע' 11 לכתב-התשובה שכנגד]. על כן טען התובע שיש להשיב לו את הפיקדון בתום ביצוע העבודות. מנגד גרסו הנתבעים שהשבת הפיקדון בתום ביצוע העבודה מותנה בכך בתנאי שהתובע יעמוד בהתחייבויותיו לשביעות רצונו של הנתבע כנציג בעלי הקרקע; מאחר שהתובע לא מילא אחר התחייבויותיו וגרם לנזק שסכומו עולה על סכום הפיקדון הרי שלטעמם של הנתבעים הוא אינו זכאי להשבת הפיקדון [סע' 11 ל-ת/1; סע' 15 ל-נ/2 ועדות הנתבע בעמ' 45 ש' 16]. בנושא זה עדיפה עמדת הנתבעים. שלא כעמדת התובע, היא נתמכת בלשון ההסכם. סעיף 5 בהסכם חולש על מסירת הפיקדון והשבתו. כך נאמר בו: "עירבון עבור ביצוע העבודה בסך של 50,000 ₪ ישולם ע"י צד ב' (הוא התובע, ק"א) לצד א' (הנתבעת, ק"א) ביום 8.4.09 ויוחזר בגמר העבודה ובמידה וצד א' יהא שבע רצון מהעבודה" [נספח א' ל-ת/1]. אכן, הקריטריון של שביעות רצון אינו מכוון למבחן סובייקטיבי שיוכרע על-פי הלך רוחו של הנתבע, שפעל בעסקה כנציג הנתבעת. עסקינן בקריטריון אובייקטיבי שעיקרו בשאלה אם התובע הפר את ההסכם וגרם בשל כך נזק שאותו נועד הפיקדון לכסות. ביצוע ההסכם באופן שהיה תואם את התחייבויות התובע, הן מבחינת תוכנן והן מבחינת מועדן, הוא שהיה מזכה את התובע בהשבת הפיקדון בתום ביצוע העבודות. יש לעמוד אפוא על האופן בו ביצע התובע את חיוביו מושא ההסכם. ביצוע ההסכם אין מנוס מלקבוע שהתובע הפר את ההסכם, הן בכל הקשור למועדים להם התחייב והן בכל הקשור להיקף העבודות שנטל על עצמו. במה דברים אמורים? התובע אישר שלפי ההסכם היה עליו לכרות את העצים בשטח מושא העסקה, לנקות את השטח ולבצע חרישה שלו ("רוטר") [עמ' 14 ש' 14, עמ' 16 ש' 2-1]. את החרישה נדרש התובע לבצע אחרי שריפת הגזם שנוצר אגב כריתת העצים. מאחר שלא השלים את שריפת הגזם לא ביצע חרישה. התובע גם לא פינה את ערימות הגזם לאחר הכריתה בדרך אחרת, שלא באמצעות שריפתן [עמ' 14 ש' 23-14, עמ' 17 ש' 14-13]. הצדדים נחלקו בשאלה באשמו של מי מהם נבצר מהתובע לשרוף את ערימות הגזם שנערמו בשטח. בעניין זה הובאו שלוש גרסאות שונות. לפי גרסת התובע היה זה באחריות הנתבע להשיג רישיון לשריפת הגזם מאת הרשות המוסמכת (להלן רישיון לשריפת הגזם); כאשר השיג הנתבע רישיון מתאים דאג התובע לשרוף את הגזם [סע' 26-25, 28, 35 ו-38 ל-ת/1]. הנתבע לא חלק על כך שהאחריות לקבלת רישיון לשריפת הגזם הוטלה עליו כנציג הנתבעת ובעלי הקרקע. לדבריו השיג רישיון מתאים אלא שהתובע לא מילא אחר תנאיו: לפי תנאי הרישיון נדרש התובע לשרוף בכל פעם שלוש ערימות קטנות; תחת זאת שרף גזם בערימה אחת גדולה, מה שגרם לשלילת הרישיון לשריפת הגזם על-ידי הרשות המוסמכת ולאי-מתן רישיונות נוספים לנתבעים [עמ' 45 ש' 23 עד עמ' 46 ש' 3]. עדות שונה מסר מנג'ם; לדבריו ניתן רישיון לשריפת הגזם אלא שפעולת השריפה הופסקה על-ידי המשרד לאיכות הסביבה בשל זיהום אוויר בחדרה [עמ' 23 ש' 10-6]. לא הובאה לכך כל ראיה וגם התובע לא טען זאת. אני דוחה את עדות מנג'ם, שנמצאה לא ראויה לאמון בכללותה מטעמים שידונו להלן. אני מבכרת בסוגיה זו את עדות הנתבע על-פני עדות התובע וקובעת כי הנתבעים מילאו אחר חובתם לספק לתובע רישיון לשריפת גזם, אלא שהוא שרף גזם במקרקעין בחריגה מתנאי הרישיון וגרם במו ידיו לכך שלא ניתנו רישיונות נוספים לשריפת הגזם שהניבה עבודתו. תיעוד שהגיש התובע כחלק מתצהיר תשובה שנתן הנתבע במענה לשאלון מצדד אף הוא במסקנה זו [ראו נספחים 8 ו-9 ל-נ/3]. התובע אישר שלא פינה את ערימות הגזם [עמ' 17 ש' 14-13]. הותרת גזם בשטח רובצת לפתחו של התובע ומעיבה על טענתו שמילא אחר התחייבויותיו לפי ההסכם. על-פי ההסכם התחייב התובע לעקור את הגזעים ולהשאיר שטח נקי כולל רוטר [סע' 3 להסכם]. שטח נקי, משמעו גם נקי מגזם. התחייבות התובע לנקות את השטח בתום עקירת העצים לא הוגבלה לפינוי הגזם בדרך של שריפתו. הלה נדרש להותיר אחריו שטח נקי והיה עליו להשיג תוצאה זו, בין בדרך של שריפת הגזם ובין על-ידי פינויו בדרך אחרת. לטענת התובע שלא נדרש לפנות את הגזם מהשטח אין על מה שתסמוך והיא אינה תואמת את לשון ההסכם עליו חתם. הנתבעים העסיקו קבלן חלופי, נהאד מסארווה, בפינוי הגזם שהותיר התובע בשטח. הלה העיד מטעמו של התובע. על-פי עדות מסארווה הוזמן בידי הנתבע לבצע עבודת דחיפה של ערימות הגזם שהיו בשטח לכיוון הסוללה המקיפה את המקרקעין. עבודה זו נדרשה בשל כך שלא ניתן לנתבעים אישור לשריפת הגזם שהותיר אחריו התובע והיה עליהם לפנותו בדרך אחרת. על מהות העבודה שביצע אמר מסארווה כך: "היה ימי עבודה של שופל. [...] היה ערימות עצים, ערימות שבאמצע השטח, היינו צריכים לפנות את הערימות בשביל לעבד את השטחים, הוא אמר לי לקחת את הערימות לדחוף לכיוון סוף השטח, זה הנתבע אמר לי. אז התחלתי לעבוד, זה הרבה עבודה לדחות את הערימות. זה לקח לי בין 12-13 ימי עבודה" [עמ' 28]. מסארווה תיאר ערימות גזם ענקיות שנמצאו באמצע השטח; הוא נדרש לפנותן לכיוון סוללה שהייתה קיימת במקום באופן שהגדיל את הסוללה [עמ' 28]. עבור פינוי הגזם בעבודת שופל שילמה הנתבעת למעסיקו של מסארווה סך 26,795 ₪ כולל מע"מ לפי חשבונית נושאת תאריך 21.9.2009 [נספח 4 ל-נ/2]. מעדות מסארווה עלה שהחשבונית נמסרה לנתבעת כנגד המחאה בתום עבודתו [עמ' 28]. נובע מכך שבתחילת חודש ספטמבר 2009, בעת שבוצעה עבודתו של מסארווה לפינוי הגזם, התובע שוב לא היה נוכח בשטח. על-פי הרשום בחשבונית היא ניתנה בגין "השלמת כריתת עצים בפרדס ברנדס בתוספת ניקוי השטח"; מסארווה יחס רישום פרט זה בחשבונית לנתבע והטעים שהוא אינו מדויק שכן עבודתו כללה רק את דחיפת ערימות הגזם לשולי השטח ולא כריתת עצים [עמ' 28-27]. הנתבע, אף שהכחיש שמילא בכתב-ידו את פרטי החשבונית שהציג מסארווה, אישר שהשופל שהפעיל מסארווה לא עסק בכריתת עצים. לדבריו מסארווה עקר שורשים שהתובע הותיר בשטח ופינה את ערימות הגזם לשולי השטח [עמ' 39 ש' 12-4]. מסארווה לא העיד על עקירת שורשים; אני מעדיפה את עדותו על-פני עדות הנתבע. על כן יש לקבוע שהתובע הפר את ההסכם בכך שהותיר במרכז השטח ערימות גזם גדולות. חובתו לפנותן ולהותיר אחריו שטח נקי נבעה מלשונו הברורה והמפורשת של ההסכם. חובה זו לא הייתה מותנית בכך שניתן יהיה לפנות את הגזם על-ידי שריפתו. ככל ששריפת הגזם עד תום לא התאפשרה, וכבר קבעתי שהדבר נבע מהתנהלות התובע, הרי שהתובע נדרש לפנותו בדרך אחרת. על כן יש להשית על התובע את העלות בה נשאה הנתבעת בקשר עם פינוי הגזם על-ידי מסארווה, תוך קיזוזה מן הפיקדון. כאמור, התובע נדרש לבצע חרישה ("רוטר") של השטח לאחר פינוי הגזם; מאחר שלא פינה את הגזם לא חרש את השטח. עם זאת טען התובע שהעסיק את חוכר השטח מטעם הנתבעת, מר נועם שליט (להלן שליט), כקבלן משנה שלו בביצוע החרישה ושילם לו בשל כך סך של 28,000 ₪ [סע' 23 ל-ת/1, עמ' 16 ש' 14-3]. אף שהתובע לא הציג חשבונית לתמיכת עדותו מצאתי שיש לקבלה בסוגיה זו. הנתבעים לא הוכיחו הפסד כספי שנגרם למי מהם ביחסיהם עם חוכר השטח, שליט. יש בכך תימוכין לטענת התובע כי הוא שנשא בעלות הכרוכה בהשלמת ניקוי השטח, לפחות באופן חלקי, באמצעות שליט. לא הוצגה על-ידי הנתבעים מסכת ההתחשבנות ביניהם לבין שליט והם לא הראו שהתשלומים שהלה התחייב לשלם להם בגין חכירת הקרקע פחתו בשל אופן ביצוע ההסכם על-ידי התובע. בתשובותיו לשאלון לא שלל הנתבע את טענת התובע כי שליט ביצע את עבודת הרוטר לפי סיכום בינו לבין התובע ובמימון התובע אלא טען שהדבר לא ידוע לו [נ/3 בסע' 26]. משוויתר התובע על עדות שליט לא עמדו הנתבעים על השמעתו כעד מטעמם [עמ' 34]. אני קובעת אפוא שהתחייבות התובע לחרוש את השטח לאחר פינוי הגזם מולאה. הוכח כדבעי שהתובע לא ביצע את העבודות בטווח הזמנים בו נקב. תימוכין לכך יש בפער בין עדות התובע לבין עדותו של המתווך מנג'ם שכללה שתי גרסאות שונות בתכלית, גרסה מוקדמת בכתב שניתנה על-ידו במסמך נושא תאריך 21.9.2009 [נ/1] וגרסה מאוחרת שנמסרה בעדות מנג'ם לפני. אף שמנג'ם הוזמן כעד מטעם הנתבעים הוא נשמע לבסוף כעד של התובע והנתבעים הם שחקרוהו בחקירה נגדית [עמ' 18]. עדות מנג'ם בחקירה נגדית אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו המוקדמת יותר ב-נ/1. מסמך זה, כותרתו "תצהיר" אף שהוא אינו ערוך ואינו מאומת כתצהיר על-פי פקודת הראיות. לפי תוכנו תומך נ/1 בטענות הנתבעים על-אודות הפרת ההסכם בידי התובע, לרבות בטענה להיעלמות התובע מהשטח לפרקי זמן ארוכים. קיים מתאם בולט לעין, לשוני ועריכתי, בין המסמך נ/1 בחתימת מנג'ם לבין תצהיר הנתבע שהוגש בהליך זה [השוו נ/1 בעמ' 2 ש' 20-1 ל-נ/2 סע' 29-21]. ככל ש-נ/1 בחתימת מנג'ם מספק תימוכין לגרסת הנתבעים, הרי שעדות מנג'ם לפני היוותה את היפוכו הגמור וביטאה תמיכה בגרסתו המנוגדת של התובע. קיימת סתירה חזיתית בין עדותו הראשית של מנג'ם שתמכה לכאורה בטענת התובע כי השלים את העבודות והיה זכאי להשבת הפיקדון לבין התכנים שפירט ב-נ/1. אינני מקבלת את ניסיונו של מנג'ם לתרץ את הפער בין גרסאותיו השונות, זאת שבכתב וזאת שניתנה על-פה, בכך ש-נ/1 משקף רק את מה שאירע לפני שהתובע סיים את העבודה, ואחר-כך בא התובע וסיים את העבודה למרות כל האמור ב-נ/1 [עמ' 20]. בחודש ספטמבר 2009, בעת שחתם מנג'ם על נ/1, כבר הוכנס מסארווה לשטח כדי לבצע עבודה שהתובע הותיר אחריו. התובע לא הביא כל ראיה לכך שהוא שב לעבוד בשטח לאחר שהגזם פונה על-ידי מסארווה. מכאן ש-נ/1 משקף את מצב הדברים בתום עבודת התובע, לא במהלכה. זאת ועוד. על-פי נ/1 בתאריך 21.9.2009 טרם השלים התובע את העבודות ו"נעלם" מן השטח מבלי שניתן היה לאתרו אף שנעשו מאמצים ליצור עמו קשר. במועד זה חלפו שישה חודשים מאז תחילת העבודה שהם כ-180 יום. תוכנו של נ/1 אינו מתיישב עם עדות התובע לפיה החל בביצוע העבודות בתחילת מרץ 2009, ביום השלישי לאחר חתימת ההסכם, והשלימן בתום עבודה רצופה בת מאה ימים [עמ' 12 ש' 19 וש' 30-29; עמ' 13 ש' 13-12 וש' 30; עמ' 14 ש' 4-1]. בנסותו לתרץ את הפער המהותי בין עדותו לטובת התובע לבין תוכנו של נ/1 טען מנג'ם שאת נ/1 ערך בספטמבר 2009, "[...] הרבה לפני שהתובע סיים את העבודה" [עמ' 20 ש' 22-20]. מנג'ם הוסיף והבהיר שבעת שנחתם נ/1 לא השלים התובע את העבודה, אלא רק לאחר מכן; באופן תמוה לא ידע לומר מתי סיים התובע את ביצוע העבודות וגרס שיתכן שהדבר היה כשנה וחצי לפני שניתנה עדותו, קרי, לאחר המועד בו הוגשה התביעה (!) [עמ' 20 ש' 27-23]. עדות מנג'ם לפני בדבר חזרתו של התובע לעבודה ("קראנו לו לחזור לסיים את העבודה והוא סיים את העבודה") עומדת בניגוד גמור לגרסת ניתוק הקשר וההיעלמות שייחס מנג'ם לתובע קודם לכן ב-נ/1 ("בתאריך 25 ליולי נעלם הקבלן כליל ולא ניתן היה להשיגו יותר כלל. לא עזרו גם חיפושי אחריו גם בביתו") [השוו בין גרסת מנג'ם המאוחרת, עמ' 20 ש' 27-26, לבין גרסתו המוקדמת, עמ' 2 ל-נ/1 בש' 17-16]. ככל שניתן לדלות מעדות מנג'ם דבר-מה הרי שהיא מלמדת על איחור שאיחר התובע בביצוע העבודות, באופן שאינו תואם כלל ועיקר את גרסתו של התובע בעניין זה. מנג'ם ביאר שביצוע ההסכם על-ידי התובע "[...] נגרר כמה חודשים, בערך חצי שנה" [עמ' 22 ש' 25]. בכך סתר את עדות התובע ואת גרסת מאה הימים בה ביקש להישמע. אין מנוס מלקבוע כי עדות מנג'ם נגועה בחוסר אמינות אינהרנטית. ניכר שהלה פעל בעסקה כשהוא פוסח על שני הסעיפים וחב בעת ובעונה אחת נאמנות לנתבע ולתובע. מנג'ם העיד על עצמו ששימש כנציג הנתבע במקרקעין בקשר לכריתת העצים; עם זאת פעל גם מטעם התובע, קשר את העסקה עבורו כמתווך וקיבל על כך תשלום. על-פי גרסת מנג'ם ב-נ/1 חטא התובע בשורה של הפרות שהפר את ההסכם ואשר מצויות כולן באחריותו. בעדותו לפני שינה לפתע-פתאום את טעמו ועתה ביקש להישמע בטענה שהקושי היחיד בהשלמת העסקה נבע מכך שלא ניתן לנתבע רישיון כחוק לשריפת הגזם ועל כן נבצר מהתובע לשרוף את הגזם כפי שהתחייב, זאת בשל זיהום אוויר שלא היה צפוי ושהתובע לא היה אחראי לו [עמ' 23 ש' 10-6]. ב-נ/1 הטעים מנג'ם כי התובע התחייב להשלים את העבודות תוך ארבעה חודשים וכי ביצוע העבודות התעכב באופן דרמטי, באופן שגרם לאזהרת התובע כי בעלי הקרקע שומרים על זכותם להכניס לשטח קבלן נוסף כדי להקטין את נזקיהם בשל העיכוב הנעוץ בתובע. בעדותו לפני ביקש להישמע בטענה שבהסכם כלל לא נקבע מועד לסיום העבודות ומשכן לא הוגבל בזמן [השוו נ/1 בעמ' 1 ש' 11-9 וכן בשתי הפסקאות האחרונות לעמ' 23 ש' 24-21]. כיצד עולים הדברים בקנה אחד? למנג'ם הפתרונים. ראיה נוספת לאי-אמינותו של מנג'ם מצויה בכך שבעוד שהתובע העיד שלא פינה את הגזם, ובעוד שעלה מן העדויות שמסארווה הוא שביצע עבודה זו, עמד מנג'ם על כך שהתובע פינה את הגזם באמצעות שופל [עמ' 25 ש' 5-3]. בשאלה אם קיבל מהתובע שכר בגין תיווכו בעסקה התחמק מנג'ם ממתן תשובה ישירה באופן שתאם את רישומה הלא אמין והמגמתי של עדותו מהחל ועד כלה. תחילה טען שאינו זוכר מה שילם לו התובע; כשעומת עם עדותו הראשית של התובע בסוגיה זו טען שהובטח לו סך של 50,000 ₪ אך בפועל קיבל רק 15,000 ₪ שכנגדו לא מסר חשבונית [עמ' 21 ש' 8-7, 27-17]. בנוסף לדמי תיווך מהתובע קיבל מנג'ם גם שכר מהנתבע בגין עבודתו הקשורה לעסקה [עמ' 22 ש' 26-20]. הדבר עולה בקנה אחד עם התרשמותי כי מנג'ם פעל בכל הקשור להסכם כמשרתם של שני אדונים, קיבל תמורה כספית מזה וגם מזה, ויש בכך כדי לבאר את עדותו המזגזגת, פעם כך ופעם אחרת, בין תמיכה לפרקים בעמדת הנתבעים לבין תמיכה לפרקים בעמדת התובע. אין באמור לעיל כדי למצות את הקשיים הרבים בעדות מנג'ם. ניכר שעדותו המשתנה תדיר לא שיקפה אמת אחת, יציבה ואובייקטיבית אלא אינטרס אד-הוק של נותנה. אין כל אפשרות לקבוע ממצא כלשהו על-יסוד עדות כזו, בין לטובת התובע ובין לטובת הנתבעים, ומשקלה כאין וכאפס. התחייבות להשבת הפיקדון וזהות הזכאי להשבתו ככל שקיימת חובה להשיב לתובע את הפיקדון הרי זו חובה שהנתבעת, בעלת דברו של התובע בהסכם, נושאת בו. הנתבע חתם על ההסכם לצד חותמת הנתבעת במעמדו כמורשה שלה [עמ' 44 ש' 12-7]. לא הוכחה עילת תביעה הנתונה לתובע נגד הנתבע, זאת במובחן ובנפרד מן הנתבעת. פעולות הנתבע בקשר לחתימת ההסכם וביצועו נעשו על-ידו בשם הנתבעת וכאורגן שלה ולא בידי הנתבע באופן אישי. מתן קבלה בגין הפיקדון על-ידי השותפות ורישומו כפיקדון בספרי השותפות נוגעים ליחסים הפנימיים בין השותפות לבין הנתבעת. הם אינם יוצרים חבות עצמאית של השותפות כלפי התובע להשבת הפיקדון. גם בכך שחרף הזמן שחלף מאז כריתת ההסכם וביצועו טרם הוסב הפיקדון בספרי השותפות להכנסה אלא נותר רשום בהם כפיקדון אין כדי ליצור חבות של הנתבעים או מי מהם בהשבת הפיקדון לתובע. בעניין מקובלת עלי עמדת הנתבע כי כל עוד תלוי הליך זה ועומד טרם הוכרע מעמד הפיקדון, באופן שמשליך על אופן רישומו בספריה של השותפות [עמ' 38 ש' 7-1, עמ' 39 ש' 26-24, עמ' 45 ש' 14-11]. התובע ביקש לשכנע שהנתבע התחייב כלפיו אישית בהשבת הפיקדון. לעניין זה העידו מחפוז ומוחמד, שהינם קרובי משפחה של התובע, כי בפגישה שקיימו הצדדים בתחילת שנת 2010 בהשתתפות התובע, הנתבע והמתווך מנג'ם, ובה נכחו גם הם, התחייב הנתבע להשיב לתובע את הפיקדון [סע' 4 ל-ת/2; סע' 5 ל-ת/3]. מעדות מוחמד בחקירה נגדית עלה שהנתבע אמר באותה פגישה שישיב לתובע את הפיקדון תוך ששים יום; אחר כך מסר העד שדובר בהשבת הפיקדון תוך חודשיים-שלושה [השוו עמ' 31 ועמ' 34]. הפגישה עליה עמדו התובע ועדיו התרחשה חודשים אחדים לאחר שמסארווה השלים ביצוע עבודה שהתובע נטל על עצמו בהסכם. פשיטא שאם התכוון הנתבע להשיב לתובע את הפיקדון, כי אז היה עושה זאת על-אתר ולא תוך פרק זמן של כמה חודשים נוספים. על כן אין בעדויות שנשמעו בעניין זה כדי ללמד על הודאה בעלת תוקף משפטי מחייב שהודה הנתבע בחובת הנתבעים או מי מהם להשיב את הפיקדון לתובע. ודאי שאין לראות בכך נטילת התחייבות אישית של הנתבע להחזיר לתובע את סכום הפיקדון. בכתב-התביעה הציג התובע את כספי הפיקדון ככספו שלו. יתרה מכך, בכל הקשור לסכומים שהועברו במסגרת העסקה, הן כספי התמורה והן כספי הפיקדון, הוצג התובע כגורם המשלם, זאת לא רק במובן העובדתי אלא גם במובן המשפטי, קרי כמי שנשא בעלות הכרוכה בעסקה [סע' 2, 9-8 ו-13 לכתב-התביעה; סע' 4 ו-17 ל-ת/1]. מעדות התובע בחקירה נגדית הצטיירה מציאות שונה, בגדרה אין התובע קבלן עצמאי הרוכש את העצים שהוא כורת בכספו שלו אלא משמש כשלוחו של אחר אשר נותר מאחורי הקלעים; התובע אישר שהוא אינו עצמאי אלא פועל של תושב השטחים בשם אחמד עבאדי (להלן עבאדי). המעביד עבאדי הוא שנתן בידיו של התובע את מלוא הסכום שנמסר לנתבעת לפי ההסכם על-מנת שישמש לתשלום התמורה והפיקדון ועל התובע להשיב את סכום הפיקדון לעבאדי [עמ' 12-10 לפרוטוקול]. גם עדות זו לא מסר התובע בנקל. תחילה ניסה להציג עצמו כקבלן עצמאי אשר מקבל את השטח ומבצע בו את העבודות באמצעות פועלים שלו, במעמד של עצמאי, ולאחר מכן מוכר את העצים שמניבה עבודת הכריתה בשטחים לשם יצור פחמים [עמ' 8 ש' 24-21, עמ' 9 ש' 19-13]. כאמור, בהמשך נסתרה עדות זו מניה וביה מתוך דבריו שלו והוא הודה שהוא בסך-הכול פועל של עבאדי וכי עבאדי הוא שמספק את המימון לעסקה [עמ' 16 ש' 23-21]. מוחמד, שעבד עם התובע כשותפו משך שש שנים קודם לביצוע העסקה דנן, ביאר שאין לתובע די כסף לרכישת העצים שאותם הוא מוכר לאחר מכן בשטחים. על כן לוקח התובע כסף מאנשים אחרים לשם מימון רכישת העצים ולאחר כריתתם מוסר לגורם הממן את העצים; כך עבדו גם עם עבאדי [עמ' 33-32]. בהסתייעותו של התובע בגורם מממן שאינו צד להסכם עם הנתבעת אין כדי להכשיל את תביעתו להשבת הפיקדון ולעשותו חסר מעמד לתבוע השבה כזו. כשם שהיחסים הכספיים הפנימיים בין הנתבעת לבין השותפות אינם עניין לתובע לענות בו ואינם מקימים לתובע עילת תביעה נגד הנתבע או השותפות יש מאין, כך גם הסדר המימון בין התובע לבין עבאדי אינו מעניינם של הנתבעים. סוגיית תשלום הפיקדון והשבתו הוסדרה בהסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבעת. יש לדון בה אפוא בציר היחסים שבין התובע לבין הנתבעת, יחסים שעבאדי זר להם. ברי שהנתבעת לא תוכל להיתבע להשבת הפיקדון פעמיים, פעם אחת על-ידי התובע ופעם נוספת על-ידי עבאדי. ככל שתחוב בהשבת הפיקדון לתובע תעמוד לה טענת פרעתי כלפי כל צד שלישי שידרוש ממנה את השבת הפיקדון בהליך עתידי. נזקי הנתבעת בגין הפרת ההסכם ההכרעה בסוגית השבת הפיקדון לתובע והיקף ההשבה, צריך שתיגזר מן השאלה אם הפר התובע את ההסכם והיסב אגב כך נזק לנתבעת. ודוק: בהפרת ההסכם בידי התובע אין די. הפיקדון אינו קנס שנועד להתווסף מאליו לתמורה המוסכמת בכל מקרה של הפרת ההסכם בידי התובע. הפיקדון נועד לשפות את הנתבעת בגין נזק שתסב לה הפרת ההסכם. על כן יש לבדוק אם עלה בידי הנתבעת, במעמדה כתובעת שכנגד, להוכיח קיומו של נזק שנגרם לה בשל הפרת ההסכם על-ידי התובע. בהוכחת קיומו של נזק ערטילאי לא סגי; על התובעת מוטלת חובה לכמת כדבעי כל נזק הנטען על-ידה על-מנת שתוכל להיפרע אותו מן התובע, בין מתוך סכום הפיקדון ובין במסגרת התביעה שכנגד. בכתב-התביעה שכנגד טענה הנתבעת לנזק משלושה סוגים: האחד, חריגת התובע מרישיון שריפת גזם שגרמה לשלילת הרישיון וחייבה את פינוי הגזם באמצעים חלופיים. השני, עיכוב במסירת השטח לחוכר שליט בשל אי-השלמת העבודות במועד עליו התחייב התובע. השלישי, נזק שביטויו בהריסת דרכים ראשיות, שערים וגדרות שהיו בשטח. תוך כדי בירור ההליך הוסיפה הנתבעת וטענה שפינוי הגזם שלא בדרך של שריפתו אלא על-ידי הדיפתו אל הסוללה המקיפה את המקרקעין הקטינה את השטח הפנוי לעיבוד. טענה לנזק כזה לא נזכרה בכתב-התביעה שכנגד או בתצהיר הנתבע. הלכה למעשה ההוצאה היחידה שעלה בידי הנתבעת להוכיח ולכמת כדבעי, הנובעת מהפרת ההסכם בידי התובע, ביטויה בתשלום בו נשאה בגין עבודתו של מסארווה בסך 26,795 ₪ כולל מע"מ ליום 21.9.2009. נזק אחר לא הוכח ולא כומת אלא נטען באופן ערטילאי וסתמי גרידא [סע' 29-21 ל-נ/2]. טענה לעיכוב שחל במסירת הקרקע לחוכר ולנזק כספי שנגרם לנתבעת כתוצאה מכך טעונה הוכחה בהצגת הסכמי חכירה ולמצער בהבאת עדות החוכר. הנתבעת לא הצביעה על הפסד כספי או על נזק אחר שנגרם לה ביחסיה עם החוכר. משוויתר התובע על עדות החוכר שזומן כעד מטעמו לא עמדה הנתבעת על השמעתו מטעמה והדבר מצוי בעוכריה [עמ' 34]. באמירה סתמית שאין כל תיעוד ותחשיב בצידה על הפחתת דמי החכירה בשל כך שהועבר שטח שהשלמת פינויו הוטלה על החוכר אין כדי להרים את נטל הראיה ולהוכיח את הנזק הנטען [עמ' 45 ש' 22-15]. טענה כזו אף אינה מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת, שהוכחה כדבעי, לפיה פינוי ערימות הגזם נעשה על-ידי מסארווה. טענת הנתבעת לנזק למקרקעין ובתוך כך להרס דרכים ראשיות סלולות, שערים וגדרות לא הוכחה כלל. טענה כזו טעונה ביסוס בחוות-דעת מומחה שיתאר את הנזק ויעריך את עלות הטבתו. חוות-דעת כזו לא הוצגה; טענות הנתבעת גם ביחס לראש נזק זה חסרו כל פירוט מתבקש, בין של טיב הנזק והיקפו ובין של זיקתו לעבודת התובע. הוא הדין בטענה להקטנת השטח המעובד בשל הגדלת הסוללה שאליה נהדף הגזם שהותיר התובע [עמ' 42 ש' 4-1]. טענה כזו יש להוכיח ולכמת באמצעות חוות-דעת מומחה שתציג מדידה מוסמכת של השטח המעובד שהיה קיים קודם לעבודת התובע ולאחריה ותציע שומה המבטאת את הנזק הנלווה לכך. לא הוצגה חוות-דעת כזו והדבר פועל לחובת הנתבעת. לא מדובר בנזק שהנתבע עשוי להוכיחו ולכמתו בהבל פה. בסיכומיהם הודו הנתבעים שלא הראו נזק ישיר אלא בסכום שנסב על העבודה שביצע מסארווה. הנתבעת אינה זכאית לפיצוי בשל נזק אחר, לגביו לא מילאה את חובתה בכל הקשור להוכחתו וכימותו. על כל יש לדחות את התביעה הנגדית במלואה; קיזוז התשלום ששילמה הנתבעת בגין עבודתו של מסארווה מהפיקדון יעשה במסגרת התביעה העיקרית. בה בעת יש לדחות את תביעת התובע לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש. הלה לא הצביע על עילה המזכה אותו בתשלום פיצוי כזה. תביעתו לפיצוי בגין עוגמת נפש אינה מתיישבת עם העובדה שהוא הפר את ההסכם והסב בכך נזק לנתבעת. ממילא לא התקיימו התנאים המיוחדים בהם יפסוק בית-משפט פיצוי בראש נזק זה, הנתון לשיקול דעתו [ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פסקה 31 (טרם פורסם, 11.11.2010); ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)]. בהקשר זה יוער כי לכל אורך הדרך הייתה עדותו של התובע מתחמקת ומתפתלת וניכר שהוא ממאן להשיב תשובה ישירה על מה שנשאל. שוב ושוב נדרש בית-המשפט להפנות לתובע שאלות על-מנת שהלה ישיב לשאלות שהופנו אליו [ראו למשל עמ' 13 ו-15]. מאחר שהדיון תורגם בסיוע מתורגמן בית-המשפט אין לזקוף את עדותו המתחמקת לשליטתו החלקית בשפה העברית; השאלות שהופנו אליו תורגמו לערבית בטרם נענו ועדותו נמסרה בשפה הערבית. טענות אחרות התובע התעכב רבות על טענתו כי הנתבעת לא מסרה לו קבלות וחשבוניות כדין בגין מלוא התשלומים ששילם במסגרת ההסכם ועל-פיו. אין בדעתי להידרש לטענה זו. הנתבע הצהיר שכל הקבלות והחשבוניות הקשורות בעסקה הוצאו ודווחו כחוק והזמין את התובע לבדוק את הספרים [עמ' 43 ש' 28]. טענות התובע המושתתות על חובות מדיני המס אינן מקימות לו זכות להשבה או לפיצוי. ככל שיש בפיו טענה על כך שלא נמסרו לו חשבוניות וקבלות כדין בגין התקשרותו עם הנתבעת, סלולה דרכו לפנות בתלונה מתאימה לרשות המוסמכת. ג. סיכומם של דברים התביעה הנגדית נדחית במלואה. התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה; מסכום הפיקדון יקוזז התשלום ששילמה הנתבעת בגין עבודתו של מסארווה כששני הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד יום פסק-הדין. יתרת הפיקדון בסך של 33,928 ₪ ליום פסק-הדין [=68,065-34,137] תושב בידי נתבעת 2 לתובע. ליתרת הפיקדון האמורה לעיל יתווספו הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין, בו תישא נתבעת 2. הסכום הפסוק ישולם לתובע תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל. חוזהשימור עציםעקירת עצים / נזק לעצים