האם יש הצדקה לפרש אחרת את הוראות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים כמטילה חובה לשחרר ללא תנאי את העצור שחקירתו הסתיימה ? מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובת שחרור עצור שחקירתו הסתיימה: 1. העורר נחשד בביצוע עבירות של פריצה לכלי רכב ושימוש בסמים. הוא נעצר בידי המשטרה ביום 31.8.99 והובא בפני בית משפט השלום בטבריה [כב' השופט שדמי] ביום 1.9.99 להארכת מעצר. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק החקירה החליט בית המשפט קמא כי יש בידי המשטרה חומר ראיות שיש בו כדי לבסס חשד סביר שהעורר אכן עבר את העבירה המיוחסת לו. כמו כן ציין בית המשפט כי השתכנע בדבר קיומה של עילת מעצר והיא יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את בטחון הציבור. למרות כל אלה לא הורה השופט על מעצרו של העורר משום שהשתכנע כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בעורר פחותה. לאור מסקנה זו הורה בית המשפט בהחלטה מיום 1.9.99 כי העורר ישוחרר בתנאים אלה: א. "מעצר בית" מלא בבית אימו למשך 30 יום; ב. ערבות צד ג' של אמו על סך 10,000 ש"ח. 2. במקביל הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר מעצר וקבע את הדיון למועד אחר. בישיבת 22.9.99 הוגש תסקיר והצדדים נפנו לטעון טענותיהם בפני בית המשפט. לא ברור אם הדיון היה במסגרת בקשה לשחרור לפי סעיף 44[א] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"ו - 1996 [להלן - חוק המעצרים] או בקשה לעיון חוזר מכוח סעיף 52 לחוק. התסקיר לא היה חיובי במובן זה שלא כלל המלצה להקל את תנאי השחרור בערובה. נציג המשטרה טענה כי לאור התסקיר היא עוררת להשאיר את העורר במעצר בית. הסניגור, עו"ד רוזינס טען את הדברים הבאים: "החקירה הסתיימה. משהסתיימה החקירה ולא הוגש כתב אישום פוקעת עילת מעצר לפי סעיף 13 ולכן אין עילה גם להגביל את חירותו של החשוד בחלופת מעצר. אבקש לשחרר את החשוד ללא תנאים מגבילים. בתקופה זו של החגים עורר לאפשר לחשוד לצאת לאירועים הקשורים לחג בחיק המשפחה". בית המשפט קבע כי - "גם אם הסתיימה החקירה הרי לפי סעיף 13[א][2] לחסד"פ [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"ו - 1966 יכול שתתקיים עילת מעצר כאשר קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחון הציבור, וכך הדבר בענייננו". 3. בהתייחסו להוראות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים מציין השופט בהחלטה מיום 22.9.99 כי אין הן באות לשלול את קיומן של עילות מעצר אחרות וכי אין סעיף זה גורם לכך שעם סיום החקירה פוקעת עילת המעצר האמורה בסעיף 13[א][3] לחוק המעצרים. השופט ציין כי בסעיף 17[ד] ישנה הוראה שאינה מתירה להותיר חשוד במעצר עם סיום החקירה אלא בתנאים הנקובים שם. בסיום החלטתו מציין השופט כי - "אשר על כן אין מניעה להשקפתי לכך שחשוד ישוחרר בתנאים לאחר סיום החקירה ובטרם הוגש כתב אישום, גם אם לא התמלאו התנאים האמורים בסעיף 17[ד]". 4. לאחר שאמר את הדברים האלה הורה בית המשפט על המשכת המצב הקיים - שחרור בערובה בתנאי מעצר בית אך הקל על תנאי השחרור ואיפשר לעותר לצאת את הבית בלווי הורה. על החלטה זו הוגש הערר שבפני. מהודעת הערר ומהטיעון בעל פה עולה כי הסניגוריה מפנה את חיציה נגד שלוש קביעות אלה שבהחלטת השופט קמא: א. ש"מעצר בית" אינו בבחינת "מעצר" לצורך סעיף 17[ד] לחוק המעצרים; ב. שגם אם הסתיימה חקירתו של החשוד עומדות בעינן עילות המעצר האחרות המפורטות בסעיף 13[א][1] ו - [2] לחוק המעצרים. ג. עצם ההחלטה להטיל על העורר תנאי מגביל שענינו איסור יציאה את בית אמו ניתנה ללא סמכות ולגופה - היא מיותרת. אדון תחילה בטענה הראשונה. 5. בטיעון בפני טען עו"ד עומרי כי מה שמכונה "מעצר בית" הוא מעצר לכל דבר וענין. לכן, מששוחרר העורר בתנאי "מעצר בית" כאילו לא שוחרר כלל וחלות עליו הוראות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים. טענה זו יש לדחות. 6. אין בחוק המעצרים הגדרה של המונח "מעצר". לעומת זה בסעיף 66 הוגדר המונח "עיכוב" כ- "הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה". אך ברי שבמעצר הגבלת החירות חמורה יותר. במילון החדש של אבן שושן, תשמ"ב, מוגדר הביטוי "מעצר" כ-"מאסר זמני של אדם החשוד שעבר עבירה". בספרם של השופטים דר' שלגי ודר' צ' כהן "סדר הדין הפלילי", הוצאת משוב 1981 נאמר בעמ' 62 סעיף 6.1: "ראוי להבחין בארבעה שלבים של שלילת חירות התנועה מן האזרח: הנחת ידה של המשטרה עליו, החזקתו במשמרתה, מעצרו על ידי בית המשפט לצורך חקירתו וניהול משפטו ומאסרו כעונש. המינוח המשפטי מבחין בין "מעצר" - המתייחס לכל שלשת השלבים הראשונים לבין "מאסר", מחד ובין מעצר על פי צו של בית משפט לבין מעצר שלא על פי צו מאידך. הבחנות אלה אינן חופפות את ארבעת השלבים האמורים. ראוי היה לשם הבהירות להשתמש במונחים שונים לכך, אך מכיוון שהן החקיקה והן הפסיקה לא עשו כן באורח שיטתי, אין תועלת לנהוג כך כאן: במקומות הראויים נוסיף לשם הבהרה את המילה "תפישה" בהתייחסנו אל ההליכים המכוונים לאפשר למשטרה להניח ידה על אדם". [ההדגשות שלי - נ"מ] הדברים נאמרו לפני חקיקת חוק המעצרים, אך דומה כי השאלות שהם מעוררים לא נתעלמו גם היום. גם בפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] [נוסח חדש] תשל"א - 1971 לא תימצא הגדרת המונח "מעצר". בתקנות סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] [תנאי החזקה במעצר] התשנ"ז - 1997 נמצאת הגדרת המונח "עצור" שהיא - "מי שנעצר ומוחזק במשמורת במקום מעצר". בחוק המעצרים יש התייחסות ל"מקום המעצר" ממנו אפשר ללמוד על משמעות המונח. סעיף 7 לחוק מדבר על מקום המעצר בלשון זו: "7. מקום המעצר עצור יוחזק במקום מעצר, באחריות משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר, שהשר לבטחון פנים הכריז עליו כמקום מעצר; הכרזה לפי סעיף זה תפורסם ברשומות". שאלה דומה הובאה בפני בית המשפט העליון אשר פסק ממש ברוח הדברים האלה. וכך אומר השופט לוין בבש"פ 3870/93 מדינת ישראל נגד אחמד אבו-רביע ואח', תקדין עליון, כרך 93 (2), תשנ"ג/תשנ"ד 1993 עמ' 163 "ה"מוסד" שזכה לכינוי המוטעה (והמטעה, כפי שמוכיח המקרה שלפנינו) "מעצר בית" הוא, למעשה, אחד מן התנאים המגבילים שבית המשפט רשאי להטיל על נאשם או חשוד שאותו שחרר בערובה. ס' 44 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982- מסמיך את בית המשפט להתנות את שחרורו של נאשם בערובה גם בתנאים מגבילים נוספים "ככל שימצא לנכון". בין שאר התנאים לשחרור רשאי בית המשפט להטיל מגבלות על חופש התנועה של הנאשם, כך שאותה התכלית שיש למעצר תושג תוך פגיעה קטנה יותר בחירות הפרט. שופט המפעיל כך את שיקול דעתו, אינו מצווה על מעצרו של הנאשם אלא להיפך, הוא מורה על שחרורו, אם כי תוך הגבלת תנועותיו, ואין האחד דומה לאחר". 7. נמצא, כי אין לך מעצר אלא במקום שהוכרז על כך ובתנאים שפורטו בסעיפים 8 עד 10 לחוק המעצרים. אין זאת אלא ש"מעצר" דומה יותר למאסר מבחינת שלילת חירותו של האזרח, אך שונה ממנו, בין השאר, בכך שאינו על פי פסק דין. 8. מכאן עולה כי מה שמכונה "מעצר בית" אינו "מעצר", ואף לא עיכוב, אלא הוא סוג של הגבלה המוטלת על תנועותיו של המשוחרר בערובה במסגרת תנאי השחרור שבית משפט רשאי לקבוע לו. בסעיף 48 לחוק המעצרים פורטו התנאים אותם מוסמך בית המשפט לקבוע בצו השחרור בערובה. וכך נאמר שם: "48. תנאי השחרור בערובה (א) שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות; [1] [..] [9] איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה; [..]" הוראה דומה, פחות מרחיקת לכת, קיימת בסעיף 42[7] לחוק המעצרים העוסקת בסמכות הקצין הממונה לשחרר עצור בערובה או להטיל עליו ערובה [אם כי סמכות הקצין מוגבלת לאותם תנאים שפורטו בסעיף לעומת סמכות בית המשפט שפירוט התנאים בה אינו ממצה]. בנוסף, הלכה היא שתקופה בה הוחזק אדם במה שמכונה "מעצר בית" לא תבוא לענין סעיף 43 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 במנין ימי המאסר שהוטל עליו. בע"פ 9175/96 יונתן אליאל ואח' נגד מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 97 (3), תשנ"ז/תשנ"ח 1997 עמ' 533 נאמר לענין זה: "המערערים נדונו בבית משפט זה - בערעור שהגישו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי - לשנת מאסר בפועל. בעקבות זאת, הוגשה על ידם "בקשה להמרת מאסר" באופן שתקופת המאסר שהושתה עליהם או חלק ממנה תומר ב"מעצר בית" בו היו המערערים נתונים במשך 14 חודשים. דין הבקשה להידחות. מה שמכונה "מעצר בית" אינו מעצר אלא חלופת מעצר בדרך של שחרור ממעצר. [ההדגשה שלי - נ"מ] גם השופט שדמי הגיע למסקנה כי מעצר בית אינו מעצר, על דרך של פרשנות ה"מאזנת" בין האינטרסים השונים המוגנים לפי החוק. 9. לכן, למען הסר ספק אומַר כי העורר שוחרר ממעצרו ביום 1.9.99 בתנאי חלופת מעצר, ובתנאים מגבילים, בהם איסור לצאת את בית המגורים. משהסתיימה החקירה הורה בית המשפט קמא על המשכת תוקפם של תנאי השחרור שנקבעו במסגרת חלופת המעצר. שאלה היא מהו טיב ההחלטה, ואדון בכך בהמשך. מכל מקום, התקופה למן שחרורו כאמור אינה נחשבת תקופת "מעצר" והוא אינו נחשב במהלכה "עצור" . אם אשתמש להלן בביטוי "מעצר בית" יהיה זה אך לשם אזכור טענות הצדדים. מכאן אעבור לטענה השניה. 10. אפשר היה לחשוב כי נוכח הקביעה ש"מעצר בית" אינו "מעצר", הגם שאין בה רבותא גדולה מדי ואין בה כל חידוש, תחזור בה הסניגוריה הציבורית מהערר. אך לא; כעולה מהטענות שבפני, עמדתה של הסניגוריה מרחיקת לכת עוד יותר; היא טוענת כי משנסתיימה החקירה, יש לשחרר את החשוד שחרור מלא, ואין להטיל עליו כל מגבלות, לא רק מעצר בית אלא אפילו מגבלות אחרות כגון חובת התייצבות, ערובה כספית וכו'. 11. הסניגוריה הציבורית, המייצגת את העורר טוענת כי טעה בית המשפט קמא בקבעו כי קיימת עילת מעצר למרות שהחקירה הסתיימה. אם סברה התביעה כי שחרורו של העורר עלול לסכן את שלום הציבור יכולה היא, בהתאם להוראות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים להצהיר כי למרות שהחקירה הסתיימה היא עומדת להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים. במקרהו של העורר לא הצהירה התביעה הצהרה כזו ועל כן דינו של העורר להשתחרר ללא תנאי. הסניגוריה הציבורית טוענת עו"ד כי אין זה סביר כי חשוד שלא הוגש נגדו כתב אישום, יוחזק ב"מעצר בית" תקופה כה ארוכה. 12. לדעת הסניגוריה הציבורית פרשנותו של בית המשפט קמא מייתרת את הצורך בהצהרת התובע לפי סעיף 17[ד] לחוק המעצרים, שכן תמיד ניתן לטעון כי קיים סיכון לציבור ובאופן כזה להצדיק מעצר בית ללא הגבלה גם לאחר שהחקירה הסתיימה. מעצם העובדה שהמחוקק עומד על מתן הצהרת תובע ניתן ללמוד כי לאחר תום החקירה לא די בעילה של סיכון שלום הציבור על מנת להצדיק מעצר. מאחר ובית המשפט לא הוסמך להורות על מעצר העורר, גם לא הוסמך להורות על שחרורו בתנאים כלשהם, לרבות בתנאי חלופת מעצר. לכן עוררת הסניגוריה הציבורית לבטל אותו חלק של החלטת בית המשפט קמא המתנה את שחרור העורר בשהייה ב"מעצר בית". 13. סעיף 13 לחוק המעצרים קובע את מסגרת סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר אדם לפני שהוגש נגדו כתב אישום. וזה לשון הסעיף: 13. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום [א] שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה; [1] קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; [2] קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה; [3] בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים. [ב] שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. 14. בית המשפט קמא, כשהתבקש בשעתו להורות על מעצרו של העורר, היה חייב להפעיל את סמכותו בהתאם לעילות והתנאים שפורטו בסעיף 13 לחוק. והוא אכן, דק פורתא בבדקו את יסודות הסמכות. הוא שוכנע כי קיים חשד סביר שהעורר עבר עבירה שאינה חטא, הוא גם השתכנע [למרות שיכול היה רק למצוא או לקבוע] כי קיימת עילת מעצר, היא העילה שבסעיף 13[ב][2] לחוק ["קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה"]. הוא לא הסתפק בכך, אלא בדק את מה שמורה לו סעיף 13[ב] לחוק המעצרים, ה"אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". כיוון שכך, מצא השופט שחלופת מעצר על דרך של "מעצר בית" מלא בבית אימו למשך 30 יום וערבות צד ג' שלה על סך 10,000 ש"ח, הולמת את הנסיבות וכך הורה. ראוי להדגיש כי החלטתו של בית המשפט מיום 1.9.99 היתה ללא דופי והלמה את הוראות חוק המעצרים לכל דקדוקיו. 15. ככל שניתן להניח, ביום 1.9.99, כשניתנה החלטת השחרור בערובה, החקירה טרם הסתיימה, ועובדה היא שהסניגוריה אינה טוענת כי באותו יום לא היתה לבית המשפט סמכות לשחרר את העורר בתנאים שנקבעו. מתי התעוררה הסניגוריה לטעון כי בית המשפט אינו מוסמך ליתן הוראות בענין תנאי השחרור של העורר? היה זה ביום 22.9.99 כאשר התברר כי החקירה הסתיימה. אליבא דסינגוריה ציבורית, סיום חקירתו של חשוד הוא נקודת-מִפנֶה המביאה את החוקרים לפרשת דרכים. לדעתה, המשטרה היתה רשאית לעשות אחת מאלה: לבקש מבית המשפט המוסמך להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים או להסכים לשחררו שחרור מלא וללא תנאי. היא מוסיפה, כי אם מתברר כי נחוץ זמן נוסף לשם הגשת כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים, יש לקבל הצהרת תובע לפי סעיף 17[ד] לחוק המעצרים ולהשיג באמצעותה דחיה נוספת בת 5 ימים. במקרה שבפנינו, הצהרת תובע לא ניתנה, ועל כן הדרך להמשך המעצר לפי סעיף 17[ד] נחסמה. אשר על כן, היה מקום לשחרר את העורר, מבלי להטיל עליו שום תנא לצורך שחרורו. 16. נראה לי כי הדרישה להצהרת תובע לפי סעיף 17[ד] לחוק המעצרים אינה נוגעת לכאן משני נימוקים: א. העורר לא היה אז ב"מעצר"; ב. התביעה לא התכוונה לבקש כלל מעצר העורר עד תום ההליכים. סעיף 17[ד] לחוק המעצרים אכן מורה כי - "[ד] נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)". [ההדגשה שלי - נ"מ] 17. הוראה זו מתייחדת למקרה שבו חקירת החשוד, הנמצא במעצר, הסתיימה. סעיף 17[ד] קובע באופן החלטי כי במקרה כזה ישוחרר החשוד ממעצר. העורר שוחרר ממעצר ביום 1.9.99 בחלופת מעצר לפי סעיף 13[ב] לחוק המעצרים. אין חולק כי החלטה זו היתה כדין, לפחות מן הטעם שבאותו שלב החקירה היתה בעיצומה. מה האפשרויות שעמדו בפני בית המשפט ביום 22.9.99 לאחר שהחקירה הסתיימה והעורר משוחרר בתנאי חלופת מעצר על פי ההחלטה הקודמת? העובדה שביום סיום החקירה העורר היה משוחרר בתנאי חלופת מעצר אינה צריכה להטות את כיוון הדיון או לשנותו. למעשה יש לבחון את המצב כאילו העותר מוחזק במעצר ממש ביום סיום החקירה ובית המשפט אינו מתבקש להאריך את המעצר ועליו להחליט האם לקבוע תנאים לשחרור בערובה או לקיים את מה שהסניגוריה רואה כמצוות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים לשחררו ממעצר ללא תנאי. הרי, אם הסניגוריה אינה מוכנה לראות את העורר, לצורך ערר זה ובחינתו היסודית, כאילו הוא עצור ביום 22.9.99, כי אז על העורר לפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר בנימוק שהחקירה הסתיימה ולבקש לקיים את השחרור ללא כל תנאי. במקרה כזה יזקק בית המשפט קמא שוב לכל אותם שאלות המתעוררות כאן ונראה שאין מנוס מלדון בהן. 18. לשון סעיף 17[ד] מדברת כי החשוד "ישוחרר ממעצר" ולכאורה מדובר על שחרור מיידי שאינו כפוף לשיקול דעת בית המשפט ואינו מחייב החלטה שיפוטית. גישה זו נסמכת על השוואה בין לשון סעיף 17[ד] ובין הוראות אחרות בחוק המעצרים ובחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 [להלן - חסד"פ]. ראשית נשווה את לשון סעיף 17[ד] עם הוראות דומות בחסד"פ [טרם ביטולן על ידי חוק המעצרים]. סימן ב' לפרק ג' לחוק זה כותרתו "שחרור מלא" והוא הכיל בין היתר הוראות אלה: "51. שחרור באין אישום חשוד הנתון במעצר ולא הוגש עליו כתב אישום תוך 90 ימים לאחר מעצרו - ישוחרר מהמעצר, אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע. 52. שחרור באין משפט נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר, אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע". 53. שחרור באין פסק דין נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו בערכאה ראשונה לא נגמר במתן פסק דין - ישוחרר מן המעצר, אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע. [הסיפא בסעיפים אלה, המודגשת לעיל, הוספה בתיקון מס' 19 לחסד"פ - נ"מ]. 19. נפסק, בטרם הוספה הסיפא, כי הביטוי "ישוחרר מהמעצר" כשמו כן הוא, שחרור מיידי בלא כל צורך בהחלטה שיפוטית וללא תנאי. המלומדים שלגי וכהן בספרם הנ"ל קבעו בעמ' 83 כי "השחרור הוא ללא תנאי, כי זכות השחרור מוקנית לעצור על פי חוק". שאלה דומה התעוררה בענין פרשנות הביטוי "יופטרו הוא וערביו" שבסעיף 55[א] לחסד"פ העוסק בערובה לחשוד שכתב אישום בענינו לא הוגש בתוך 180 יום. השופט ברק נדרש לשאלה זו בפסק הדין בבש"פ 78/91 שמואל ועקנין ו2- אח' נגד מדינת ישראל, פ"ד מה [2] 127 ואלה דבריו בעמ' 129: "דעתי היא כי עם תום 180 הימים מיום שחרורו בערובה, ומשלא הוגש כתב אישום או הוארכה תקופת הערובה, מופטרים החשוד וערביו מערבותם, בלא כל צורך בפעילות משפטית כלשהיא (הפטר "אוטמטי"). סעיף 55 (א) מופיע בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982- (להלן ה"חוק") בסימן ג לפרק ג, אשר כותרתו "שחרור מלא". בסעיפים 51,52 ו53- של החוק שעניינם גם כן בשחרור מלא נקט המחוקק בלשון "ישוחרר". מונח זה פורש בפסיקה כשחרור מכוח החוק אשר אינו מותנה בבקשה מצד החשוד או הנאשם, או בהחלטת בית המשפט [ראה דברי השופטת בן-פורת בבג"צ 561/81 בעמ 447 ובעמ' 448; ודברי השופטת נתניהו ב-ב"ש 492/82,בעמ' 446]. דעתי היא כי יש לגזור גזירה שווה לענין הפקיעה האוטומטית של המעצר והפטרה האוטומטית של הערבות שכן, כפי שכותב דוד ליבאי בספרו דיני מעצר ושחרור (1978 ) בעמ' 198: "השחרור בערובה הוא ההליך שבו חשוד, נאשם או נידון, במקום שיהיה במשמורת עד למשפטו או לבירור ערעורו, משתחרר ב"ערובה" על סמך הסכם כתוב, שמטרתו להבטיח את התייצבותו בהתאם להוראות בית המשפט". זאת ועוד: ב-ב"ש (ת"א) 842/88 בעמ' 387 מציין השופט מצא כי: "הוראות סעיף 55(א) לא הותירה את דבר הפטרתם של החשוד וערביו לשיקול דעתו של בית המשפט, אלא הורתה על הפטרתם בלשון ציווי. מכך מתחייב, בעליל, שהוראת המחוקק להפטרתם מערובתם בהימלא התנאים לכך, היא הוראה מנדטורית, שאין אחריה ולא כלום. מה הטעם, איפוא, להתנות את הפטרתם בבקשה מצידם, מקום שעצם התקיימות של תנאי החוק להפטרתם מן הערובה איננה שנויה במחלוקת?". 20. בכל הנוגע לפרשנות לשון סעיף 17[ד] כשמשווים אותה ללשון ההוראות הנזכרות בחסד"פ, [בטרם תוקנו ואשר בוטלו בינתיים], ניתן לומר כי פרשנות אפשרית היא שהביטוי "ישוחרר ממעצר" שבסעיף 17[ד] לחוק המעצרים משמעו שחרור אוטומטי וללא תנאי. 21. ההשוואה עם סעיפים אחרים בחוק המעצרים אינה כולה לטובת אותה פרשנות. מצד אחד, ניכרת בחוק המעצרים מגמה להעדיף עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על ידי קביעת הוראות לפיהן עדיף שחרור על מעצר, ביטול מעצר החובה בעבירות חמורות ועוד. לפי מגמה זו, ראוי לפרש את הביטוי "ישוחרר ממעצר" ככתבו וכלשונו - שחרור מלא ללא תנאי. אך, בצד הוראות אלה יש בחוק המעצרים הוראות המטילות ספק בפרשנות זו, והן נמצאות דווקא באותן הוראות שבהיותן בחסד"פ נהנו בשעתן מעליונות. כוונתי להוראות העוסקות בשחרור מי שלא הוגש נגדו כתב אישום, מי שמשפטו לא הסתיים או שפסק הדין בעניינו טרם ניתן והוא במעצר. מדובר בסעיפים אלה: "59 . שחרור באין אישום חשוד הנתון במעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום תוך 75 ימים לאחר מעצרו, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. 60 . שחרור באין משפט נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל30- ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו. 61 . שחרור באין הכרעת דין (א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (ב) .." [ההדגשה שלי - נ"מ] 22. העדיפות שהוקנתה לשחרור המלא בסעיפים הקודמים [52, 51 ו53- של החסד"פ טרם תיקונם] פינתה את מקומה להוראות הכלליות המסמיכות את בית המשפט לשחרר עצורים בערובה או שלא בערובה, ואין הן כוללות עוד הוראה בדבר חובה לשחרר את העצור ללא תנאי. גם סעיף 44[א] לחוק המעצרים תומך במגמה זו באמרו כי "חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה". 23. האם יש הצדקה לפרש אחרת את הוראות סעיף 17[ד] לחוק המעצרים כמטילה חובה לשחרר ללא תנאי את העצור שחקירתו הסתיימה? הביטוי "ישוחרר ממעצר" מוזכר בחוק המעצרים במספר מקומות נוספים, [פרט לסעיף 17[ד] וסעיפים 59 עד 61 שכבר דנו בהם] וראוי שנעיין בהם: "31. שחרור העצור בתחנת המשטרה [א] הסתיימו הפעולות לפי סעיף 30, יובא העצור בפני שופט בהקדם האפשרי, אלא אם כן החליט הקצין הממונה לשחררו ללא ערובה, או בערובה ובתנאים שקבע. [ב] לא הובא העצור בפני שופט, בהקדם האפשרי, לפי סעיף קטן (א) או לפי סעיף 29, לפי הענין - ישוחרר העצור. 47. תוצאות אי המצאת ערובה [א] שוחרר אדם בערובה ולא המציאה במועד שנקבע, ייעצר ויובא בפני שופט תוך 24 שעות מעת מעצרו. [ב] היתנה השופט את השחרור בהמצאת ערובה, ולא הומצאה הערובה במועד שנקבע, יובא העצור בפני שופט תוך 24 שעות מתום המועד האמור. [ג] לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה. [ד] מיד עם המצאת הערובה הנדרשת ומילוי תנאי הערובה, ישוחרר האדם ממעצרו. 55. השהיית ביצוע שחרור [א] החליט בית המשפט על שחרור בערובה או על שחרור ללא ערובה, של אדם שהיה במעצר בעת מתן ההחלטה, והודיע היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, רשאי בית המשפט שנתן את הצו לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה; לענין זה יחולו הוראות סעיף 29, בשינויים המחויבים. [ב] ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בהקדם האפשרי תוך התקופה שנקצבה. [ג] החליט היועץ המשפטי לממשלה או התובע, למרות הודעתו לבית המשפט, כי לא יוגש ערר, יודיע מיד לבית המשפט על החלטתו, והאדם ישוחרר לאלתר. 63. שחרור והפטר בתום המשפט זוכה נאשם, בוטל האישום או הופסקו הליכי המשפט, ישוחרר מיד ממעצרו, אם הוא עצור; ואם שוחרר בערובה, יופטרו הוא וערביו מערבותם ויוחזר הערבון הכספי, הכל לפי הענין; ואולם, אם הודיעה התביעה כי בדעתה להגיש ערעור, רשאי בית המשפט לשחררו בערובה מטעמים שיירשמו, או להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת הודעת הערעור". 24. ב סעיף 31 מדובר במי שהקצין הממונה לא הביאו בפני שופט במועד שנקבע ובחר לשחררו בערובה או שלא בערובה. השחרור במקרה זה אינו ללא תנאי, חרף השימוש בביטוי "ישוחרר ממעצר" שכן הקצין הוסמך לכך מלכתחילה, משבחר שלא להביאו בפני שופט. בסעיף 47[ד] מדובר בשחרורו של אדם שהמציא את הערובה שנדרשה ממנו, ומכאן ברור שהביטוי אינו מצביע על כוונה שישוחרר ללא תנאי. בסעיף 55 נדונה ההחלטה להשהות ביצוע שחרור של אדם שהוחלט לשחררו בערובה או שלא בערובה. משהודיע היועץ המשפטי לממשלה כי לא יוגש ערר, "האדם ישוחרר מיד", אך ברי שהשחרור ייעשה על פי אותם תנאים שנקבעו בהחלטה שהושהתה. מכאן, שהביטוי ישוחרר לאלתר אינו מצביע על שחרור ללא תנאי, אלא להפך. סעיף 63 עוסק בזיכוי נאשם, בביטול כתב האישום או בהפסקת ההליך נגדו, כשהנאשם במעצר. נראה שזה המקרה היחיד מבין המקרים שנדונו לעיל בו השחרור הוא גם מיידי וגם ללא תנאי, אך יש בכך גם הגיון, שהרי ההליך הפלילי הסתיים שלא בהרשעת הנאשם ואין הצדקה להמשך החזקתו במעצר. רק מטעמים מיוחדים מוסמך בית המשפט, אם התביעה הודיעה כי בכוונתה להגיש ערעור, להורות על מתן ערובה ואפילו להורות על מעצרו לתקופה קצרה לשם הגשת ערעור. 25. הנה כי כן, אין בחוק המעצרים שום הוראה, פרט לסעיף 63, שבה השחרור על פי דין הוא ללא תנאי. גם באותם מקרים בהם משתמש במחוקק בביטוי "ישוחרר ממעצר" או בדומה לו, מוסמך בית המשפט, [או הקצין הממונה במקרים מסוימים], להורות על שחרור החשוד או הנדון בערובה או שלא בערובה. ההצדקה להעניק סמכות לשחרר חשוד כזה בערובה היא בכך שעם סיום חקירתו לא תמו הדרישות מהחשוד. יש להבטיח את התייצבותו להמשך החקירה, אם יידרש, ואת התייצבותו למשפט. זוהי, למשל, מטרת הטלת הערובה לפי סעיף 44[ב] לחוק המעצרים, כשלא קיימת סמכות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, בין מחוסר תשתית ראיות מספקת ובין בשל העדר עילת מעצר. 26. ההיסטוריה החקיקתית של חוק המעצרים ושל סעיף 17[ד] אינה מחזקת את עמדת הסניגוריה שהשחרור צריך שייעשה ללא תנאי. במצב הקודם, בו היו בתוקף הוראות החסד"פ ופקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] נוסח חדש תשכ"ט - 1969 הוסמכו הן קצין משטרה והן בית המשפט לשחרר בערובה חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום ולהטיל עליו תנאים [ראו סעיפים 11[ב] ו18-א לפקודה]. 27. הוראות זהות, באופן עקרוני, כלולות כיום בחוק המעצרים. הוראה ייחודית וחדשנית ניתן למצוא בכל זאת, בסעיף 17[ד] לחוק המעצרים, האומרת כי חשוד שחקירתו נסתיימה ישוחרר ממעצר. האפשרות להחזיק במעצר חשוד שחקירתו הסתיימה אינה עומדת על הפרק, אך אין יסוד לטענה כי הוראה חדשנית זו באה גם להורות כי חשוד כזה ישוחרר ללא תנאי. אם אין לבית המשפט סמכות לעצור את החשוד, הרי גם אין מקום לשחררו, בערובה או שלא בערובה, אך יש מקום להטיל עליו ערובה. בעצם, בביטוי "ישוחרר ממעצר" טמון אבסורד, שכן אם אין סמכות לעוצרו - אין סמכות לשחררו אפילו בערובה והתוצאה תהיה השארתו במעצר. ניתן להתגבר על כך בשתי דרכים: [א] לראות את פעולת השחרור ממעצר כפעולה מנהלית, לא משפטית [ב] להתייחס אל הביטוי כאילו נאמר "יופסק המעצר". 28. הישנה מניעה שבית המשפט, לאחר חקיקת חוק המעצרים, יטיל ערובה על חשוד שחקירתו הסתיימה? ערובה לפי חוק המעצרים היא, בדרך כלל ערבון כספי [ראו סעיף 41 לחוק]. מטרתה קבועה בסעיף 44 והיא "שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט.." הצורך להבטיח דרישות אלה חל ואולי ביתר שאת, כאשר חקירת החשוד הסתיימה אך לא החקירה כולה. אין שום מקום להבחין, לענין הבטחת מטרות אלה, המשותפות לכל החשודים והנאשמים, בין חשוד שחקירתו נסתיימה ובין חשוד אחר. דרישת הסניגוריה שהחשוד ישוחרר ללא תנאי, אפילו לא בתנאי שיתייצב למשפט או לחקירה, ויימנע משיבוש הליכי משפט, לא רק שאינה סבירה אלא היא מתייחסת אל החשוד כאילו כבר זוכה בדין. לשם הבטחת דרישות סטטוטוריות אלה אין צורך בהוראה מפורשת לענין זה בחוק המעצרים, וניתן להסיק את הסמכות להטיל ערובה מהוראות אחרות שבחוק. סימן ו' לפרק ב' לחוק המעצרים ענינו "הטלת ערובה ושחרור בערובה". אנו נתמקד בהטלת ערובה ולא בשחרור בערובה, ובמיוחד בהטלת ערובה בידי בית המשפט ולא בידי הקצין הממונה. הטלת ערובה נבדלת משחרור; היא באה במקרה שבו בית המשפט אינו יכול או אינו רוצה לשחרר חשוד בערובה. בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט יש בסימן ו' רק סעיף אחד העוסק בכך והוא סעיף 44[ב]. אביא את סעיף 44 כולו: 44 . שחרור בערובה על ידי בית המשפט [א] חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה". [ב] בית משפט רשאי לצוות על נאשם או על נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21 , כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה. 29. כותרת השוליים של הסעיף היא "שחרור בערובה על ידי בית המשפט" למרות שפיסקה [ב] שבו עוסקת בהטלת ערובה ולא בשחרור בערובה. פיסקה [א] עוסקת ב"חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום.. והוא נתון במעצר". חשוד כזה ניתן לשחררו בערובה או ללא ערובה, מדוע לא ניתן להטיל עליו ערובה? חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה". עצם העובדה שחוק המעצרים קובע שחשוד כזה ישוחרר ממעצר אם חקירתו הסתיימה, אינה שוללת את הסמכות שבסעיף 44. מכאן, שהוראות סעיף 44[ב] חלות גם על שחרור חשוד שחקירתו הסתיימה. לענין סמכותו של בית המשפט המשחרר בערובה או המטיל ערובה להתנות את ההחלטה בקיום תנאים נוספים אומר השופט קדמי בספרו סדר הדין בפלילים, 1997 עמ' 191: "הטלת ערובה מכוונת איפוא לתכלית אחת והיא: הבטחת התייצבות למשפט כאמור בסעיף 48[א]. יחד עם זאת הגישה המובילה אומרת, כי ניתן להוסיף לתנאי הבסיסי של התייצבות למשפט "תנאים נוספים" - כאמור בסעיף 48[ב] - להבטחת התייצבות לדין". ובעמ' 247 נאמר [לענין מעצר עד תום ההליכים]: "נראה כי שוב אין מחלוקת על סמכותו של בית המשפט להוסיף "תנאים נלווים" גם להטלת ערובה, ובלבד שאלה מכוונים להבטחת התייצבותו של הנאשם לדין. המחלוקת בעינה עומדת, בדבר סמכותו של בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, "תנאים" המכוונים לקדם פני סיכונים ו"מסוכנות". הדעה הרווחת היא - כי הערובה משמשת כאן אמצעי המכוון להבטחת התייצבות לדין בלבד; ועל כן אין מקום לקביעת תנאים להשגת תכלית אחרת". 30. מסקנתי היא כי בית המשפט היה מוסמך להטיל על העורר ערובה, ולצרף לה תנאים לפי הוראות סעיף 48 לחוק המעצרים בבואו להורות על שחרורו עם סיום חקירתו. בהחלטה נשוא הערר השופט לא התייחס לאבחנה בין הטלת ערובה ושחרור בערובה, באשר אימץ את החלטתו מיום 1.9.99 בה שוחרר העורר ממעצר. לכן, יש להבהיר את ההחלטה במובן זה שהעורר ייחשב כמי ששוחרר ממעצר ביום 1.9.99 והוטלה עליו ערובה. בשאלה האם רשאי היה בית המשפט לכלול בערובה שהוטלה גם תנאי בדבר איסור יציאה מן הבית אדון להלן. בטרם אעשה כן, עלי להתייחס לאמירה אחת של בית המשפט קמא, שלדעתי אינה נכונה, והיה בה לדעתי משם גורם מדרבן שלא צורך, להגשת ערר זה. 31. בית המשפט קמא קבע כי אפילו הסתיימה החקירה, הרי לפי סעיף 13[א][2] לחוק המעצרים יכול שתתקיים עדיין עילת מעצר, למשל, כאשר קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחון הציבור. דברים אלה עומדים בניגוד להלכה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו של השופט קדמי, שם בעמ' 154 לפיה - "מקום שהסתיימה החקירה תהיה הצדקה להמשך המעצר רק אם נמצא בסיס לחשד, התביעה עומדת להגיש כתב אישום וקיימת עילה להחזקה במעצר עד תום ההליכים". 32. לכאורה, קביעת השופט קמא לא היתה דרושה, מאחר והדיון בשאלה זו לא היה רלוונטי להחלטת השופט קמא וגם אינו מתעורר בפני, משום שגם לדעת השופט קמא העורר לא היה נתון במעצר, ולא היה צורך לתרץ את המשך "מעצרו", כביכול. אך, עצם העובדה שהשופט דן בשאלה זו עוררה את הסניגוריה לחשוש כי "מעצר הבית" שהורה עליו הוא תוצאה של חלופת מעצר שנקבעה לאחר שהוכחה עילת מעצר לפי סעיף 13[א][2] לחוק המעצרים. אכן היה מקום לחשש זה, אך המעיין היטב בהחלטת השופט יכול להבין כי בסופו של דבר הוא סבור כי "מעצר בית", גם לדעתו, אינו "מעצר" ומכאן שאזכור עילת המעצר בהקשר זה היה מיותר. 33. האם לאחר שקבענו כי בית המשפט מוסמך לקבוע תנאי בדבר איסור יציאה ממקום המגורים במסגרת הערובה שהוטלה, עלינו לשאול האם תנאי כזה הוא בין התנאים שראוי היה, בנסיבות מקרה זה, שבית משפט יטיל על העורר? 34. נקודת המוצא היה שהטלת ערובה נועדה לתכליות אלה: הבטחת התייצבות לחקירה, קיום הליך משפטי תקין, ומניעת שיבוש הליכי משפט. במקרים מיוחדים, רשאי בית המשפט לקבוע תנאים נוספים, בין להבטחת השגת אותן תכליות סטטוטוריות, ובין להשגת תכליות מיוחדות הנובעות מצרכי החקירה באותן זמן. ברור, שהשימוש בתנאים נוספים אלה צריך שייעשה במשורה משום ש - "היא הנותנת, שבמקרה דנן, בו לא קיימת עילת מעצר, אין כלל עילה להגביל את עיסוקה של העוררת במסגרת שחרור בערובה לפי סעיף 33 (ב) לחוק. שהרי סעיף 33(ב) לחוק לא בא להכניס ב"דלת האחורית" את שלא ניתן להשיג על-פי הוראותיו של סעיף 21א לחוק. ואין זה סביר לומר, כי בית המשפט יהא מוסמך להטיל אותה מגבלה ממש לשחרור הנאשם, בין שיש עילת מעצר נגדו לפי סעיף 21א ובין שאין עילה למעצרו" [דברי השופט גולדברג בבש"פ 917/89 מיכל קדם נגד מדינת ישראל, פ"ד מג [4] 568 בעמ' 572]. [הדברים נאמרו בהקשר של סעיף 21 לחוק המעצרים אך הגיונם יפה גם לנושא דיוננו]. 35. מה היתה תכליתו של התנאי האוסר על העורר לצאת את מקום מגוריו? בית המשפט לא פירש ונראה שהוא המשיך להחזיק בדעה שהביע בהחלטתו מיום 1.9.99 כי קיימת עילת מעצר בשל יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של הציבור. הוא מצא לנכון להקל עימו במעט וקבע כי העורר יוכל לצאת את בית המגורים בתנאי שיהיה מלווה בידי אחד מהוריו לפחות. 36. לדעתי, אין לקיים חלק זה של ההחלטה. ברי, שהתנאי המדובר בו לא נועד כלל להבטיח אף לא אחת ממטרות השחרור בערובה כפי שקבע המחוקק בסעיף 49[א] לחוק המעצרים. מטרתו קשורה, כנראה, במה שהביע השופט בתחילת ההחלטה שיש מקום לדבר על יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור, וגם הוסיף "וכך הדבר בענייננו". לא פורש בהחלטה מדוע קיים חשש כזה ובמיוחד מדוע שְהִיָה במקום המגורים תשרת מטרה זו. בהחלטה לא פורט אם יש לעורר הרשעות קודמות, ולא ראיתי שנשקלה ההגבלה שהוטלה על העורר, שהוא נער כבן 16 שנה הלומד בבית ספר, מול הפגיעה האפשרית בבטחון הציבור. לדעתי, כשמבקשים להטיל על חשוד מתן ערובה בלווית תנאים מגבילים, ראוי שמידת החשש מפני פגיעה בבטחונו של הציבור תהיה גבוהה יותר מאשר "יסוד סביר לחשש" הנדרש בסעיף 13[א][2] לחוק המעצרים. מאחר ומטרת התנאי אינה השגת המטרה הסטטוטורית העיקרית אלא מטרת משנה זמנית, צריך שהחשש יגיע לדרגת חשש "ממשי ומוחשי" כפי שנקבע בבש"פ 2712/96 הרשקוביץ נגד מדינת ישראל פ"ד נ [2] 705. חשש בדרגה כזו לא נטען ולא הוכח. 37. לכן אני מקבל את הערר במובן זה שאני מורה: א. העורר אינו נחשב משוחרר בערובה אלא מי שהוטלה עליו ערובה לאחר שחקירתו הסתיימה; ב. התנאי בדבר איסור יציאה מבית המגורים שלא בלווית הוריו מתבטל. יתר תנאי הערובה יעמדו בעינם. מעצרשחרור ממעצר