מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובות כספיים של הבעל: השופט י' שנלר - אב"ד: 1. עניינו של הערעור, חבות אישה לחובות אשר יצר בעלה, וכשמדובר בבני-זוג אשר נישאו לאחר חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). 2. המערער ובעלה של המשיבה..... (להלן: הבעל), כרתו ביניהם שני הסכמים בשנת 1999 לשיתוף פעולה בייזום ובניית בתים. המערער נתן לבעל ערבות בנקאית לבנק המזרחי בסך של 280,000 ₪, להבטחת אשראי שקיבל הבעל מהבנק. לאחר שהבעל לא פרע את האשראי, הערבות חולטה, והמערער הגיש תביעה כנגד הבעל להשבת הכספים שחולטו. תביעה זו נדונה בבית משפט השלום (כב' השופט אטדגי), אשר בפסק דינו מיום 18.7.06 (להלן: פסק הדין כנגד הבעל) חייב את הבעל לשלם למערער את מלוא סכום התביעה. במסגרת פסק דין זה ציין בית המשפט, בסעיף 2 לפסק הדין "אין חולק, כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של הנתבע ואשתו...". עוד קבע בית המשפט כי "... שכרו של הנתבע (הבעל) היה צריך להיות משולם לו, עם קשירת הסכם כאמור. על חשבון שכרו זה, העמיד התובע (המערער) עבור הנתבע ערבות בנקאית, שאפשרה מתן אשראי בנקאי לנתבע" (סעיף 7 לפסק הדין). כך גם נקבע כי הבעל היה חייב לדאוג לכך שהערבות לא תחולט, ובאופן שהאשראי יפרע מעת שיידרש לכך על-ידי הבנק, וכי עם קשירת עסקה בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים שם, אזי אמורה הייתה האחריות לאי-חילוטה של הערבות, דהיינו פירעון האשראי, לעבור למערער, ובאופן זה, היה מקבל הבעל את שכרו. וכלשון בית המשפט שם, בסעיף 8, כי מדובר למעשה בכעין "שכר על-תנאי". יוער, כי בית המשפט הוסיף שם, כי הבעל היה נכון לתת בגין חובו למערער, בית השייך לו. אולם, ניסיון זה לא צלח הן בגין נושים נוספים, והן לאור חוסר הסכמתה של אשתו, כעולה מתמליל שהוצג בפניו. לאחר שבית המשפט דחה את טענות ההגנה של הבעל, קבע בית המשפט כי הבעל נהנה באופן אישי מהכספים מבלי שסיפק תמורה, ועל כן נעתר לתביעה. 3. תוך כדי ההליך המשפטי בתביעה נשוא פסק הדין כנגד הבעל, הגיש המערער ביום 25.4.06 תביעה כספית כנגד המשיבה, היא אשת הבעל, ולפיה עתר לחייב את המשיבה במחצית החוב שנפסק כנגד הבעל, בפסק הדין האמור (להלן: כתב התביעה). לאחר מכן, הועברה התביעה לבית המשפט לענייני משפחה. בכתב התביעה צוין, בין השאר בסעיף 4, כדלקמן: "בתאריך 2/7/99 נחתם הסכם נוסף בין התובע (המערער) לבין .... (הבעל) לפיו התחייב התובע להעמיד ל(בעל) ערבות בנקאית ע"ס 280,000 ₪ למשך 3 שנים כבטחון בלבד ולצורך עסקיו של (הבעל)..." (ההדגשות דלעיל וכן להלן אינן במקור, אלא אם צוין אחרת). כך גם בהמשך, בסעיף 5 לכתב התביעה, ציין המערער כי הערבות הבנקאית "... שימשה כבטחון לעסקיו של (הבעל)". בכל הקשור לעילת התביעה כנגד המשיבה, צוין בכתב התביעה, כדלקמן: "10. הנתבעת חייבת בהחזר מחצית החוב לתובע מכוח חזקת השיתוף וכאמור בחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ז-1979 (כך במקור). 11. הנתבעת חייבת בהחזר מחצית החוב לתובע, חוב שנוצר במהלך עסקיו של בעלה, מכוח חזקת השיתוף וכאמור בפסיקה. 12. הנתבעת חייבת בתשלום חובות בני הזוג שנוצרו לצדדים שלישיים במהלך נישואיהם". 4. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט אריאל בן ארי, בתמ"ש 49030/06) דחה ביום 28.6.10 את התביעה, לאחר שהוסכם בין הצדדים כי אין צורך בשמיעת ראיות לצורך הוכחתן של עובדות, הואיל והמחלוקת הינה משפטית בלבד, ובהתאם הוגשו טיעוני הצדדים. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה, לפיה כל עוד חיי בני הזוג .....(להלן: בני הזוג) ממשיכים כסדרם, ואין כל משבר בחיי הנישואין או פירוד, כך גם לא קיים איום של גירושין שעומדים בפתח "לא מתגבש חיובה של בת הזוג (הנתבעת שבפני) כלפי צדדים שלישיים (התובע שבפני) בגין חובות שנטל על עצמו בן זוגה (הבעל) במסגרת עסקיו", תוך הפניה לאשר נקבע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (13.12.06) (להלן: פרשת שלם). כך קבע בית המשפט כי הואיל ולא נטען כי חל משבר בחיי הנישואין של בני הזוג, הרי ככל הנראה, ממשיכים בני הזוג בחיי נישואיהם כבעבר "... קרי - לא הגיעה עת 'מועד קריטי'. אשר על כן לא ניתן לתבוע את הנתבעת שבפני, אשתו של ...., שכן טרם התגבשה חבותה בחובות העסקיים שנטל על עצמו בעלה" (סעיף 7.3). 5. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הוגש הערעור דנן. תמצית טענות הצדדים: טענות המערער: 6. המערער הפנה לאשר צוין בפסק הדין כנגד הבעל, כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של בני הזוג, וטען כי לפיכך חויב הבעל בהחזר כספי הערבות. כך גם הפנה המערער לדיון שהתקיים ביום 8.12.08 בפני בית משפט קמא, דיון אליו לא התייצבו המשיבה ו/או בא-כוחה, וכשלטענת המערער, באותו דיון הובהר לבית משפט קמא אודות פסק הדין כנגד הבעל, כך גם אודות אותו ממצא עובדתי כי הכספים אותם נטל הבעל הוכנסו לחשבון בנק משותף של בני הזוג. בעקבות האמור, טען המערער, כי בהחלטה שניתנה באותו יום, אכן ציין גם השופט קמא אודות אותו ממצא עובדתי. לטענת המערער, בניגוד להכחשתה של המשיבה כאילו הכסף הוכנס לחשבונם המשותף של בני הזוג, הרי נוכח אשר נקבע בפסק הדין שניתן כנגד הבעל, הפך פסק דין זה לראיה מרכזית, כך גם הממצא הסותר את טענת המשיבה, וכי רק נוכח האמור, אכן הוסכם כי אין צורך בשמיעת ראיות. 7. משכך, טוען המערער כי השאלה היחידה שהיה צורך להכריע בה, אם המשיבה חייבת להחזיר למערער כספים אשר נטלו בני הזוג גם יחד, לחשבונם הפרטי. כך גם טעה בית משפט קמא בקובעו כי יש לדון בשאלה, אם המשיבה חבה בהחזר מחצית הסכום שנטל בעלה לצורך עסקיו, וזאת לאור ההסכמות והראיות. 8. לאור טענת המשיבה, כי העילה אשר מקורה בנטילת הכספים לחשבון המשותף, מהווה שינוי חזית, טוען המערער כי די בציון העובדות כפי שפורטו בכתב התביעה, וכי אין צורך בציון העילה עצמה, וכי אף ניתן ליתן סעד מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט, גם אם האחרונה לא צוינה מפורשות בכתב התביעה. יתר על כן, חזית המחלוקת בין הצדדים הורחבה בהחלטות שניתנו הן על-ידי השופט קמא והן על-ידי השופט אטדגי, כולל הממצאים העובדתיים. לטענת המערער, לא היה מקום להסיק מפרשת שלם, הואיל ובמקרה דנן, מדובר בכספים שנכנסו לחשבונם הפרטי של בני הזוג, וכי גם על-פי האמור בפרשת שלם, מעת שמדובר בנכס משפחתי מובהק, אזי החבות נוצרת מיידית ולא בעת אותו משבר בחיי בני הזוג. יתר על כן, היה על בית משפט קמא להידרש לשאלה אחת שעניינה האם ראוי ונכון שכספים שנלקחו על-ידי בני הזוג במרמה מהמערער לכיסם הפרטי, אשר נעשה בהם שימוש פרטי על-ידם, לא יוחזרו במחציתם על-ידי המשיבה, תוך הוספה כי יש להניח שהמשיבה עשתה שימוש בכספים אלו לצרכיה הפרטיים. 9. לשיטת המערער, אין מקום לקבל את טענת המשיבה כאילו מדובר בכספים שניתנו לצורך עסקיו של הבעל, אולם גם אם כך היו הדברים, אם הנכסים העסקיים נרכשו מרכוש שהצטבר עקב המאמץ המשותף, יש לראות את בני הזוג כשותפים גם ברכוש זה, תוך הפניה לפסיקה העוסקת בכך. טענות המשיבה: 10. המשיבה מפנה לאמור בכתב התביעה, כך גם לבקשתה בפני בית משפט קמא לסילוק התביעה על הסף, בהעדר עילה, הואיל וטרם התגבש החוב, מעת שטרם ניתן פסק הדין כנגד הבעל. לאחר שהתביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה, כל שהוסכם, כי מדובר בשאלה משפטית בלבד, מאחר וניתן פסק הדין כנגד הבעל, אשר קבע כי הבעל חייב בהחזר כספי הערבות הבנקאית. משכך, גדר המחלוקת הינו בהתאם לכתבי הטענות וההסכמות הדיוניות, ולא מעבר לכך. לטענת המשיבה, הן בסיכומים בפני בית משפט קמא והן במסגרת הערעור, מנסה המערער להרחיב את החזית, ויש לדחות ניסיון זה. בהתייחס להחלטה שניתנה על-ידי בית משפט קמא בהעדר המשיבה, נטען כי לא מדובר על קביעה עובדתית, וכי גם אשר צוין בפסק הדין כנגד הבעל בעניין החשבון המשותף, היה בגדר אמירת אגב. עוד הוסיפה המשיבה כי לא בכדי התנגדה לשינוי חזית. כך גם המערער לא טען בכתב התביעה מאומה, אודות עילה של עשיית עושר ולא במשפט, ואף לא הניח את התשתית העובדתית לעילה שכזו. לחלופין, בכל מקרה, אשר נקבע במסגרת פסק הדין כנגד הבעל בשאלת הכספים וחשבון הבנק, אינו מהווה השתק פלוגתא בכל הקשור למשיבה. 11. לאור האמור, טוענת המשיבה, כי בית המשפט אכן דן בשאלה שהיה אמור להכריע בה, ואין מקום לטענת המערער כאילו מדובר בשאלה אחרת. המשיבה מפנה לאשר קבע בית משפט קמא, אודות אותו "מועד קריטי" הנדרש בשאלת חובות של אחד מבני הזוג כלפי צד שלישי. כך גם טוענת המשיבה כי יש להפריד בין מערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג לבין צד נושה שלישי. 12. על-פי כתב התביעה, מדובר בכספים שמקורם במערכת העסקית שבין המערער לבין הבעל, ולא בכדי המערער לא הגיש את התביעה מלכתחילה גם כנגד המשיבה, וכי אין בעצם חיי הנישואין, לחייב את המשיבה בחובות שנטל עליו הבעל. לבסוף, טוענת המשיבה, כי הערעור הוגש באיחור. השלמת הטיעון וההסכמה: 13. לא בכדי פנינו לב"כ המערער וביקשנו לדעת מתי נישאו בני הזוג, וכשב"כ המערער השיב כי אין לו ידיעה על כך, ורק המשיבה ציינה בפנינו כי בני הזוג נישאו ב- 19.5.87. ב"כ המערער טען כי בהתאם לפסיקה, הדגש הינו לאן הלך הכסף, כלשונו, ולא לצורך מה נלקח הכסף. משכך, גם אם הכסף נלקח בטענה של הלוואה עסקית, אך הוכנס לתא המשפחתי, אזי קמה החבות. יתר על כן, גם מבחינה מוסרית, יש מקום לחייב את המשיבה, מעת שבפועל היא קיבלה את הכספים. משנדרש ב"כ המערער להתמודד עם השאלה, שלכאורה לאור מועד נישואי בני הזוג חלה הלכת איזון המשאבים ולא הלכת השיתוף, ומדוע התביעה התבססה על הלכת השיתוף, השיב ב"כ המערער כי מעת שמדובר בכספים שנכנסו לחשבון המשותף, השאלה אינה רלוונטית. עוד הוסיף, כי למעשה "זאת קנוניה, הם חיים בהרמוניה. אנשים עושים את זה בכוונת מכוון..." (עמ' 4 לפרוטוקול), וזאת בהמשך לדבריו כי הבעל העביר את כל רכושו למשיבה. 14. ב"כ המשיבה השיב לשאלה מדוע לא טרחה המשיבה להוכיח לאן הלך הכסף, כי שאלה זו אינה רלוונטית, מה עוד שלא הייתה הסכמה כאילו אכן הכסף נכנס לחשבון המשותף, וכי בכל מקרה, טרם נוצר החוב בעת הגשת התביעה. כך גם כי נטען על-ידי המשיבה בפני בית משפט קמא, כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין כנגד הבעל. עוד טען, כי לא מדובר בחשבון משותף, ומכל מקום, חזר על טענותיו בכל הקשור לנושא של שינוי חזית. יתר על כן, לא בכדי, לא צוין מאומה בכתב התביעה, אודות הנטען כאילו הכספים נכנסו לחשבון הבנק המשותף, וכל שנטען כי מדובר על חוב שנוצר במהלך העסקים. עוד הוסיף ב"כ המשיבה, כי במסגרת הסיכומים בבית משפט קמא החל המערער לטעון אף טענה של עשיית עושר, ובמהלך הערעור "התקדם" המערער, לטענה של מרמה. 15. המשיבה הסבירה בפנינו, כי הבית שהיה לבני הזוג נמכר בגין החובות העסקיים, וכי היא מתגוררת בדירות שכורות, לבעל נושים וחובות רבים, וכי למעשה הם פרודים, וכי המזונות הינם דמי השכירות. 16. הואיל ועלה גם מדברי ב"כ המערער, כי הבסיס המרכזי לטענות המערער הינה אותה טענה אודות הפקדת הכספים בחשבון בנק משותף, וכי למעשה נושא זה לא בורר בפועל בפני בית משפט קמא, הוסכם על המערער כי יינתנו צווים על-מנת שניתן יהיה לקבל מסמכים בנקאיים, וזאת בשאלה אם הכספים שנלקחו כאשראי כנגד העמדת הערבות הבנקאית, הועברו לחשבון משותף, אם לאו. כך, אם יסתבר כי הכספים לא הועברו לחשבון משותף, הערעור יידחה. מנגד, אם יימצא כי הכספים אכן הועברו לחשבון משותף, אזי בית המשפט ידון בשאלות המתעוררות בערעור, וכשב"כ המשיבה הסכים לכך. 17. מאז ההסכמה ומשך תקופה ארוכה, נאלץ בית המשפט להידרש לבקשות אלו או אחרות בכל הקשור להמצאת אותם מסמכים בנקאיים, וכשבסופו של יום לא הומצאו המסמכים המבוקשים, כמובן תוך שכל צד מטיל על משנהו את האחריות לכך. מכל מקום, הצדדים שניהם עותרים למתן פסק דין. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: 18. כאמור, לא בכדי, פנינו לב"כ המערער על-מנת לברר את מועד נישואי הצדדים. בהתאם לחוק יחסי ממון, על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 חלות הוראותיו של החוק. בהתאם לדעת הרוב, בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (להלן: פרשת יעקובי) חזקת או הלכת השיתוף, כפי ששררה טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון, אינה דרה לצד חוק יחסי ממון. משכך, בבוא בית המשפט להידרש לשאלות של יחסי ממון שבין בני זוג, עליו לבחון בראש וראשונה, מה הוא המשטר הרכושי אשר חל ביחסים שביניהם. ודוק, לא מדובר בשינוי "קוסמטי" אלא בשינוי מהותי. כפי שפורט בהרחבה בפרשת יעקובי, משמעות שיטת שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין, משמעותו הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם, דהיינו משטר של שותפות כעין קניינית (שם, בעמ' 548), וראו הדיון המקיף במהותה של אותה "שותפות" בפרשת שלם. מנגד, ככל שעסקינן באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, מדובר על שיתוף אובליגטורי דחוי, אשר משמעותו הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג. למעשה, בהתאם לחוק יחסי ממון, אין זכות לאחד מבני הזוג בנכסי בן הזוג האחר, וכל שזכאי כל אחד מבני הזוג, לאיזון כספי של אותם נכסים שהינם ברי-איזון. 19. אבחנה זו באה לידי ביטוי, גם בכל הקשור לשאלת חבות בן-הזוג בחובות שנטל על עצמו בן-הזוג האחר. אכן, כפי שנפסק גם בפרשת שלם, שיתוף בזכויות גורם גם לשיתוף בחובות, ככל שעסקינן בהלכת השיתוף, וזאת על בסיס רציונאל זה או אחר. מנגד, לא בכדי נקבע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". 20. משכך, נדרש בית המשפט בפרשת שלם לשאלה מה הוא המועד בו "מתגבש" אותו חוב של אחד מבני הזוג, בו אמור לשאת גם בן-הזוג השני, תוך קביעה כי ככל שמדובר בחובות כלליים של אחד מבני הזוג, הרי גיבוש חבותו של בן-הזוג האחר הינו עם התרחשות אותו "האירוע הקריטי", וכפי שפירט בהרחבה בית משפט קמא. ראו גם בע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו (5) 661; ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט (5) 163; וכן ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (7.12.09). כל אותם פסקי הדין מתייחסים לשאלה של זכותו של נושה מול בן-הזוג אשר לא נטל את ההתחייבות, אולם זאת במסגרת משטר של הלכת השיתוף, אשר שרר בין בני הזוג. מכאן, שאין מקום להסיק וליישם את אשר נקבע בהלכה הפסוקה בשאלה זו, מעת שעסקינן בחוב אשר מתייחס לבני זוג, אשר המשטר הרכושי שביניהם, הינו משטר איזון המשאבים. 21. בעת שעסקינן במשטר אחרון זה, כפי שבן-הזוג אינו זכאי לזכויות בנכסי בן-זוג האחר, כך אין הוא חב בחובות בן-הזוג האחר, וכפי שצוין בפרשת יעקובי "... לפי ההסדר שבחוק, אין נפגעים - במהלך חיי הנישואין - הקניינים של בני הזוג. כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו, וזכותם להקנות לאחרים וזה לזה, זכויות, איש בנכסיו" (שם, בעמ' 628). יתר על כן, גם מבחינת הרציונאל של אותו משטר, אין להטיל את החבות על בן-זוג אשר לא נטל אותה על עצמו. ודוק, בעת פקיעת הנישואין, אכן במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, חובות של אחד מבני הזוג יקוזזו מזכויותיו, בעת שייערך האיזון בין בני הזוג, אך כל זאת, כאמור, במישור הפנימי ולא כלפי צד שלישי. 22. עם זאת, יתכנו מקרים בהם לא עצם הנישואין לכשעצמם, ולא החיים המשותפים לכשעצמם יהוו עילה להטלת אחריות גם על בן-הזוג האחר. זאת, באותם מקרים בהם הוכחה כוונה מיוחדת, בין בני הזוג, לשיתוף קנייני בנכס ספציפי זה או אחר, וכפי שנקבע עוד בפרשת יעקובי, דהיינו זכויות כעין קנייניות מכוח הדינים הכלליים. כך, אם תוכח כוונה שכזו, יכול והוכחת הכוונה בנושא הזכויות, יהיה בה להשליך גם על השאלה של אחריות של בן-הזוג לחובות אותם נטל בן-הזוג האחר, על-מנת לרכוש את אותו נכס, אשר ביחס אליו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית. ראו ע"א (ת"א) 2841/06 פלח נ' מדינת ישראל - מס הכנסה (1.7.10); וכן פסק-דינו המקיף של כב' השופט פרופ' גרוסקוף בה"פ 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דוד (17.5.11). ודוק, ברור כי על הטוען לאותה כוונה ספציפית, בין אם יהיה זה בן-הזוג במסגרת היחסים הפנימיים שביניהם, ובין אם יהיה זה מדובר בצד שלישי, עליו להוכיח ולהציב את התשתית העובדתית להוכחת אותה טענה. מהכלל אל הפרט: 23. בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על אשר נקבע בפרשת שלם, תוך קביעה כי לא הגיע אותו מועד קריטי, אשר מהווה תנאי מוקדם, להתגבשות החוב כלפי צד שלישי. עם זאת, דומה כי היה מקום שבית משפט קמא, היה נדרש לשאלה מה הוא המשטר הרכושי אשר חל, במסגרת היחסים בין בני הזוג. בחינה שכזו, בהתעלם - בשלב זה - מהטענה כי הכספים הועברו לחשבון המשותף, תוצאתה שהמשיבה אינה חבה בחובות אשר יצר הבעל, ובמיוחד לאור הנטען בכתב התביעה, כי האשראי נלקח לצרכיו העסקיים של הבעל. לכן, ולא בכדי, הוצע אשר הוצע בזמנו, בדבר בדיקה עובדתית אודות הטענה האמורה. בנושא אחרון זה, לצערנו, במקום שיהיה שיתוף פעולה מלא, ובמיוחד מצד המשיבה, בסופו של יום, לא התקיים שכזה, ובאופן שלא הומצא התיעוד המבוקש, כך שלא ניתן לקבוע באופן ברור, לכאן או לכאן, במחלוקת העובדתית שבין הצדדים. במיוחד יפים הדברים לאור טענתו של ב"כ המשיבה, כאילו בידי המשיבה מסמך שהיה בו להראות, כי שלא כטענת המערער, הכספים לא הוכנסו לחשבון המשותף. אין אני רואה צורך לפרט את כל השתלשלות הבקשות והתגובות, בכל הקשור לנושא המצאת התיעוד המבוקש. עם זאת, נראה לי כי היה מצופה מהמשיבה, לשיתוף פעולה רב יותר. בנסיבות אלו, לא אקבע מסמרות בדבר, לרבות מאחר ולשיטתי, בין כך ובין כך, התוצאה זהה. 24. נחזור ונציין, כי עצם נטילת האשראי על-ידי הבעל, בהסתמך על אותה ערבות בנקאית שנתן המערער, אין בה לבסס עילה כנגד המשיבה, גם אם מדובר באשתו. על אחת כמה וכמה, נוכח חזית המחלוקת כפי שפורטה בכתב התביעה. בהתאם לחזית זו, כל שנטען, שהבעל נטל את האשראי לצרכי עסקיו, ואין בכתב התביעה מאומה בכל הקשור לאותה תשתית עובדתית, אשר יכול והיה בה לבסס, כמקרה חריג, חבות של המשיבה כלפי המערער. כל שצוין בכתב התביעה, וכפי שהובא לעיל, אודות נישואי בני הזוג, כך גם ציון כללי של הלכת השיתוף וכד', אולם לכך בדיוק מתייחס סעיף 4 לחוק יחסי ממון, ואין צורך להרחיב. יתר על כן, בצדק, טוען ב"כ המשיבה, כי לא הייתה הסכמה זו או אחרת, לפיה אכן הועברו הכספים לחשבון משותף של בני הזוג. ודוק, הסכמת המשיבה לבירור העובדתי, הייתה ללא פגיעה בטענותיה. מעיון בפסק הדין נגד הבעל, כל שצוין, כי אכן אין חולק כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של בני הזוג, תוך הפניה לדברי הבעל. אולם, לא נראה כי הסכמה זו היוותה את הבסיס לקבלת התביעה, כנגד הבעל. למעשה, כב' השופט אטדגי דחה אחת לאחת, את טענות ההגנה של הבעל, וקשה לקבל כאילו אותה הסכמה, היוותה חלק מהנתונים העובדתיים אשר נצרכו להכרעה בסופו של יום, ובגדר השתק פלוגתא, לפחות במסגרת היחסים שבין המערער לבין הבעל. על אחת כמה וכמה, יפים הדברים בכל הקשור למשיבה, אשר העילה כנגדה שונה. לשיטת המערער, לפחות במסגרת הערעור, ישנה חשיבות לאותה הסכמה, אולם דומה כי אותה הסכמה שניתנה על-ידי הבעל, בזמנו, אין לראות בה כהסכמה אשר מחייבת את המשיבה, כאשר לצורך הדיון בתביעת המערער כנגד הבעל, לכאורה לא היה בהסכמה זו להעלות או להוריד, ובניגוד לתביעה כנגד המשיבה, לפחות לפי שיטת המערער. כך גם בהתייחס לאותה החלטה אליה הפנה המערער, החלטת כב' השופט קמא בדיון אליו לא התייצבו המשיבה ו/או בא-כוחה, אין בה משום קביעה כאילו אכן מדובר על ממצא עובדתי אשר מחייב, במסגרת ההליך שבפניו, אלא כל שצוין אודות טיעונו של ב"כ המערער בפניו, זאת ותו לא. אכן, בסעיף 5 להחלטה צוינו דברי ב"כ המערער כי לאור אותו ממצא עובדתי, לשיטתו "אין הנתבעת יכולה להתכחש לכך עוד", הא ותו לא. יתר על כן, גם בפסק הדין קמא, כל שצוין הפניה לאשר ציין כב' השופט אטדגי, אך לא מעבר לכך. ודוק, גם בהסכמה הדיונית אין אנו מוצאים הסכמה של המשיבה לעובדה זו או אחרת, כפי שנטען על-ידי המערער. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שבכתב התביעה אין מאומה אודות אותו ממצא, אשר כמובן טרם בא לעולם, בעת הגשת התביעה כנגד המשיבה, יש ממש בטענת המשיבה, כי מדובר לכאורה בשינוי חזית. לא למותר להפנות לקביעת בית המשפט, לפיה האשראי ניתן לעסקי הבעל. 25. עם זאת, נתייחס, כאמור, גם למצב בו הייתה כוללת חזית המחלוקת, את הטענה כי כספי האשראי הועברו לחשבון משותף של בני הזוג. 26. גם אם היה נקבע ממצא שכזה, כל שיש בו, כעין קביעה, לפיה הלוואה שנטל הבעל לצרכי עסקיו, הועברה לחשבון המשותף של בני הזוג, אך לא מעבר לכך. דהיינו, מקור החיוב הינו אותה הלוואה לצרכיו העסקיים של הבעל, אשר יכול והוזנה לחשבון משותף של בני הזוג, אך אין בפנינו כל תשתית עובדתית, לשאלה מה השימוש אשר נעשה עם אותה הלוואה, קרי מה נעשה באותם כספים בכלל, והאם על-ידי המשיבה בפרט. כל אשר נטען על-ידי המערער, כי יכול והמשיבה רכשה בגדים וכד' בכספים אלו, הינו בגדר השערה ללא כל תשתית, וברור שלא ניתן להסתמך על השערות שכאלו. ודוק, כפי שצוין לעיל, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של המערער, ובאופן שהמערער היה חייב להציב תשתית עובדתית, אשר לפיה, למרות שמדובר בבני זוג שהמשטר הרכושי החל ביחסים שביניהם הינו איזון המשאבים, יש מקום לחייב את המשיבה במחצית החוב. תשתית שכזו לא הוצבה וניתן אף לקבוע כי לא נטענה. עצם הזנת הכספים, אין בה ליצור תשתית לחיוב המשיבה, ואין המקרה הנדון דומה למקרה בו הוכח כי כספי ההלוואה ניטלו לצורך נכס משפחתי, גם אם הכספים היו מועברים לחשבון משותף, וכשאין כל אינדיקציה מה נעשה עם אותם כספים. 27. יוער, למעלה מהנצרך, כי ככל שהיינו נדרשים לבחינת הסוגיה דנן באופן כפי שנדרש לה בית משפט קמא, דהיינו בהתאם להלכת השיתוף, דומה כי לא היה מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, הואיל וכאמור, אותה תשתית עובדתית שהייתה נצרכת לטיעון ולהוכחה, כפי שפורטה לעיל, הייתה נצרכת גם לטיעון והוכחה, לאור אשר נקבע בפרשת שלם. 28. לבסוף, לא התעלמנו מכך שבסופו של יום, יכול והמערער יימצא ללא יכולת לגבות את אשר נפסק כנגד הבעל, אולם לא די בכך על-מנת לחייב בגין כך את המשיבה. יתר על כן, המערער לא טען בכתב תביעתו כנגד המשיבה, לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אכן, בהתאם לאשר נקבע, בין השאר, בע"א 4866/00 מדינת ישראל נ' חתמי לוידס פ"ד נו (4) 433; 441, ציון העובדות המקימות את עילת התביעה, יכול ויהיה די בו, ללא ציון העילה עצמה. במקרה דנן, ולאחר עיון בכתב התביעה, עולה כי לא פורטו העובדות הנדרשות אף להקמת העילה של עשיית עושר ולא במשפט, כנגד המשיבה, ועל כן, בצדק, טענה המשיבה כי אין מקום להיזקק לעילה זו. למעלה מהנצרך נציין, כי נוכח אשר פורט לעיל, גם לא הוכחו העובדות, אשר היה בהן להקים את העילה האמורה. 29. לאור כל האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, הגם שלא מטעמי בית משפט קמא. דהיינו, כי לאור המשטר הרכושי אשר שרר בין בני הזוג, משטר של איזון משאבים, ככלל אין אחד מבני הזוג חב בחובות שנטל משנהו, אלא אם הוצבה תשתית עובדתית על ידי הטוען לכך, כי חרף האמור, חבה בת הזוג בחובות שנטל בעלה, לרבות תשתית שיהיה בה להקים את העילה של עשיית עושר ולא במשפט. כאמור, במקרה דנן, כלל לא נטען האמור, ובכל מקרה לא נטענה ולא הוכחה אותה תשתית עובדתית לחיובה של המשיבה בחובות שנטל בעלה. עם זאת, נוכח התנהלות המשיבה, במיוחד בכל הקשור לנושא יישום ההסכמה הדיונית, כל צד יישא בהוצאותיו. המזכירות תחזיר את הערבות הבנקאית שהפקיד המערער למערער, באמצעות בא-כוחו.  ישעיהו שנלר שופט - אב"ד השופט ד"ר ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת לבהר-שרון: אני מסכימה. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.שיתוף בחובות בין בני זוגחוב