מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכרון דברים לגבי שכר: 1. התביעה היא לתשלום שכר שלטענת התובע מגיע לו בהתאם לזכרון דברים שנחתם בינו ובין הנתבעת ביום 6/5/07. על פי זכרון הדברים, ששני הצדדים מסכימים כי הינו הסכם לכל דבר ועניין (להלן - ההסכם), התחייב התובע ליתן שרותים שונים לעמותה ותמורתם התחייבה העמותה לשלם לו שכר. נקבע בהסכם כי התובע יקבל מקדמה של 20,000 ₪ ומע"מ ואילו את יתרת השכר יקבל "במידה ומר גולדמן יצליח בהשגת האישורים והתקציבים כאמור להקמת בית הספר במושב עין יעקב יקבל 70,000 ₪ נוספים + מע"מ אשר ישולמו ב- 4 חודשים עקביים". (סעיף 3.2 להסכם). בפועל, האישור ניתן להקמתו של בית הספר בכפר ורדים, ולא בעין יעקב. 2. התובע טוען כי למרות שבסופו של דבר אושרה הקמת בית הספר בכפר ורדים ולא בעין יעקב, יש לראות אותו כמי שמילא את חלקו בהסכם ועל הנתבעת לשלם לו את יתרת התשלום - 70,000 ₪ ומע"מ. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי זכאותו של התובע ליתרת התשלום היתה אך ורק אם היה מצליח להשיג את האישורים והתקציבים להקמת בית הספר במושב עין יעקב. משלא כך ארע, והאישור ניתן להקמת בי"ס בכפר ורדים, ממילא אין התובע זכאי ליתרת השכר הנקובה בהסכם. הנתבעת טוענת כי לשונו של ההסכם ברורה וחד משמעית ולפיו נשכרו שרותיו של התובע לצורך קבלת אישורים ממשרד החינוך ו/או גורמים נוספים לצורך הקמת מבנה קבע לבית הספר במושב עין יעקב ובהמשך אף נקבע כי התובע יהיה זכאי ליתרת השכר הנקובה בהסכם רק אם יצליח להשיג את האישורים והתקציבים להקמת בית הספר בעין יעקב. משלא כך ארע, הרי שאינו זכאי לסכום הזה. התובע, לעומת זאת, טוען כי בפועל התכוונו שני הצדדים לכך שהתובע יפעל לצורך קבלת אישורים וגיוס משאבים להקמת מבנה הקבע של בית הספר בתחום היישובים שילדיהם לומדים בבית הספר, שבאותה עת היה ממוקם במגדל תפן, והעובדה שנקבו בהסכם דווקא בישוב עין יעקב היתה משום שבאותה עת זו היתה האפשרות שהצדדים דיברו עליה. לטענת התובע, לשני הצדדים היה ברור כי עבודתו של התובע נדרשת על מנת לוודא כי בית הספר יוקם בתחום הישובים שילדיהם לומדים בבית הספר, ולא בתחום מועצה אזורית שונה, מועצה אזורית מרום הגליל. זאת, מאחר שבאותה עת עמד משרד החינוך על כך שבית הספר ייבנה דווקא בתחום המועצה האזורית מרום הגליל, עניין שהורי התלמידים בבית הספר, והעמותה בכלל זה, התנגדו לו נמרצות. לטענת התובע, אף אם בתחילה העדיפה הנתבעת את העברת בית הספר לעין יעקב דווקא - הרי שבסופו של דבר הסכימה להעברתו לכפר ורדים, לאחר שהתברר כי העברתו לעין יעקב אינה אפשרית לאור דוחק הזמן. לטענת התובע, נסיונה של הנתבעת להתלות באופן דווקני בעובדה שבהסכם צויין אך ורק שמו של המושב עין יעקב, נעשה בחוסר תום לב ומתוך כוונה להתחמק מהתחייבויותיה על פי ההסכם, אף על פי שברור לה היטב כי התובע עמד במשימה שנטל על עצמו באותו הסכם והוא זכאי לכן לתשלום הנקוב בו. 3. לאחר ששמעתי את כל טענות הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה. 4. סעיף 25 א' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". 5. בתי המשפט נדרשו, פעמים רבות לשאלות הנוגעות לאופן שבו יש לפרש הסכם. שנים רבות הסתמכו בתי המשפט על גישתו של כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט ברק, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין אפרופים (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פדי מט 2 265). גישה זו, אשר על פיה נתן בית המשפט משקל מכריע לכוונת הצדדים, כפי שאיתר אותה ממכלול העדויות והעדיף אותה, לעיתים, על לשונו המפורשת של החוזה, התמתנה במהלך השנים. בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מ"י תק-על 2006 (2) 1681 הבהיר בית המשפט העליון כי: "לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה , לעיתים הראיה המרכזית, בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים ". (ס' 11 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). 6. בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן ואח' שב בית המשפט העליון ונדרש לסוגיה זו. עמדתו של כב' השופט דנצינגר היתה כי אין לפרש את החוזה פרשנות תכליתית לאור נסיבות חיצוניות לחוזה, במקרים בהם לשון החוזה ברורה לחלוטין ואומד דעת הצדדים, פשוטו כמשמעו, עולה מקריאת החוזה. לפי עמדתו של כב' השופט דנצינגר פניה לנסיבות חיצוניות, כדבר שבשגרה וכשאין בכך כל צורך, יוצרת מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים ובעיקר באוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים ועקרון היציבות והוודאות המשפטית. 7. אכן, בכל הענווה, דעתי כדעת כב' השופט דנציגר, במובן זה שמתן משקל רב מידי לנסיבות החיצוניות להסכם, כשאין הדבר נחוץ וכדבר שבשיגרה, עלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים ובעיקר בעיקרון היציבות והוודאות המשפטית (שם בפיסקה 35.4 לפסק הדין). ואולם, לטעמי, ובכל הכבוד הראוי, יש להמנע, במקביל, גם מתוצאה לפיה "ייקב הדין את ההר", ומפירוש דווקני, שעלול להביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ריבלין כי אף שאין להתעלם מלשונו הברורה של ההסכם, יתכנו מקרים בהם עשו הצדדים שימוש בלשון מסויימת אך ברור כי לא התכוונו למובנה הפשוט, וכלשונו: "חזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ככל שיש מובן כזה - אולם מקום שבו אין ולא יכול להיות כל ספק כי בביטוי "סוס" שהשתמשו בו הצדדים, דרך משל, במסגרת עסקה לממכר משאית המורכבת מ"סוס" ו"עגלה" התכוונו הם לרכב מורכב, אין בשום פנים לאלצם למכור סוס מרובע רגליים כאשר בפועל ביקשו למכור משאית רבת גלגלים". 8. במקרה שבפני, וכפי שעוד יובהר, ברור כי הצדדים , אף שנקבו ביישוב עין יעקב כיעד להעברת בית הספר, התכוונו לכל חלופה בתחום היישובים שתלמידיהם לומדים בבית הספר, ובכלל זה היישוב כפר וורדים, שלאורך כל הדרך ראתה בו העמותה פיתרון הולם ומקביל לזה של עין יעקב. 9. יצויין כי סעיף 25 א' לחוק החוזים, תוקן לפני כשנה, על רקע המחלוקות שבאו לידי ביטוי בפסיקה ,ואשר תוארו לעיל, בדבר האופן הראוי לפרשנותו של הסכם. מטרת התיקון הייתה לקבוע כללים פשוטים וברורים לפרשנות ההסכם (דברי ההסבר להצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2) (כללי פרשנות חוזה) תש"ע 2010 הצעות חוק הכנסת 335 מיום 5/7/10 בעמ' 198). בסופו של דבר, וחרף הנוסח שהוצע, התקבל הנוסח שלפיו: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין" משמע, שלא ניתן להתעלם מנסיבות העניין בעת פרשנותו של הסכם, אף כי יש לתת משקל משמעותי ללשונו (ר' סיפא של סעיף 25 הנ"ל). 10. בבואי לבחון את טענות הצדדים, ביחס לפרשנות הראויה להסכם נשוא התביעה, יש לקרוא את ההסכם כולו כמכלול ולא ניתן לפנות רק לחלקים ממנו. 11. ברור, כי הסיבה שבשלה נכרת ההסכם, והסיבה שלשמה התקשרה העמותה הנתבעת עם התובע, היתה כמפורט במבוא להסכם: "הואיל והעמותה למען בית הספר הניסויי מעלות והאזור פועלת להקמת מבנה קבע מחוץ לתחומי אזור התעשייה תפן עבור בית הספר הניסויי הממוקם כיום במגדל תפן". ממכלול הראיות שהובאו בפני, ברור כי באותה עת עמד על הפרק פינויו של בית הספר ממגדל תפן וצריך היה למצוא מיקום להקמת מבנה הקבע, שאם לא כן, לא היה מנוס מסגירת בית הספר. 12. ההתקשרות עם התובע באה על רקע עמדתו של משרד החינוך, שסבר באותה עת כי יש להעביר את בית הספר למבנה קבע בתחום המועצה האזורית מרום גליל . עמדה זו של משרד החינוך באה לידי ביטוי במכתב מיום 27/5/07 שצורף כנספח 5 לתצהיר התובע. העמותה התנגדה למהלך זה באופן נמרץ. עמדת העמותה היתה כי יש להעביר את בית הספר למבנה קבע, שלא ינתק את בית הספר מהקהילה הטבעית שלו, ואילו העברתו למועצה האזורית מרום גליל משמעותה, לעמדת העמותה, שינוי טוטאלי של אוכלוסיית בית הספר וסכנה מיידית לקיומו של בית הספר (ראה מכתבו של מר גבי עמר, יו"ר ועד העמותה הנתבעת, מיום 17/6/07 נספח 1 לתצהיר התובע). על רקע זה באה ההתקשרות עם התובע. 13. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בתשומת לב בכל המסמכים שהונחו בפני ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי ניסיונה של הנתבעת להיצמד, באופן דווקני, לכך שבהסכם נכתב שמו של היישוב עין יעקב דווקא, וטענתה כי מאחר שהאישור ניתן, בסופו של דבר, ליישוב אחר, לא זכאי התובע ליתרת שכרו, נעשה בחוסר תום לב ומתוך ניסיון להתחמק מההתחייבויות שנטלה על עצמה העמותה בהסכם. 14. אמנם, לכאורה, נוקב ההסכם אך ורק במושב עין יעקב, כיעד שבו יש להקים את מבנה הקבע של בית הספר, אולם ממכלול הראיות ברור כי ההתקשרות עם התובע באה על רקע חששם של אנשי העמותה הנתבעת מכך שבית הספר יוקם בתחום המועצה האזורית מרום גליל. ברור גם כי באותה עת לא ראתה העמותה הבדל ממשי בין מיקומו של בית הספר בכפר וורדים או מיקומו בעין יעקב. למעשה, המיקום שנקבע בסופו של דבר להקמתו של מבנה הקבע, כפר ורדים, הוזכר על ידה בנשימה אחת יחד עם המיקום בעין יעקב ולא היה הבדל ביניהם לעניין זה. 15. ממכתבה של העמותה (נספח 1 לתצהיר התובע) ברור כי העמותה ביקשה להעביר את בית הספר לכפר ורדים או למעלה יוסף (המועצה האזורית שבתחומה מצוי הישוב עין יעקב), ששניהם מוזכרים בנשימה אחת וללא כל הבדל ביניהם, והתנגדה נחרצות להקמתו במרום הגליל. בניגוד לעדויותיהם של עמר ונדב מטעמה של הנתבעת - אין באותו מכתב זכר לכך שהעמותה התנגדה להקמת בית הספר בכפר ורדים. ההתנגדות המפורטת באותו מכתב היא למרום גליל. מקריאת המכתב נראה כי מבחינת העמותה היה זה היינו הך אם יועבר בית הספר לכפר ורדים או לעין יעקב שבמעלה יוסף. 16. עדותו של התובע, לפיה שרותיו נשכרו לצורך העברת בית הספר למבנה של קבע במסגרת הישובים שתלמידיהם לומדים בבית הספר, ולאו דווקא לעין יעקב (עמ' 12 שו' 7-8, 29), נתמכת לא רק במבוא להסכם , אלא גם בתצהיריהם של העדים גבריאל עמר ורם נדב שהעידו מטעם הנתבעת. השניים הודו בתצהיריהם כי המטרה היתה להעביר את בית הספר למבנה של קבע וכי לשם כך נערכו פגישות עם שרת החינוך דאז, הפרופ' יולי תמיר (סעיף 4 ו- 5 לתצהיר). מתצהיריהם ברור גם כי הצורך במיקום קבע לבית הספר נבע ,בין היתר, מכך שהמועצה בתפן ביקשה להוציא את בית הספר מתחום שיפוטה (סעיף 10 לתצהירים) וכי העמותה שקלה במקביל את האפשרות למקם את בית הספר בכפר ורדים או בעין יעקב, וכי לא הייתה העדפה עקרונית לעין יעקב דווקא (סעיף 5 לתצהיריהם). 17. אינני מאמינה לעדותם של עמר ונדב, לפיה עזרתו של התובע לא נדרשה לשם הקמת מבנה הקבע בכפר ורדים שכן אפשרות זו הוצעה לעמותה על ידי שרת החינוך ועזרתו של התובע היתה לכן דרושה רק לקבלת האישורים להעברת בית הספר לעין יעקב דווקא. אכן מהמסמכים שצורפו עולה, לכאורה, כי בשלב כלשהו ולפני ההתקשרות עם התובע, שרת החינוך אכן הציעה את שתי החלופות - כפר ורדים ועין יעקב (עמ' 28 שו' 30-31 ועמ' 27 שו' 22). ואולם, בתקופה בה היתה ההתקשרות עם התובע כבר היתה עמדת משרד החינוך שונה בתכלית, והוא עמד על העברת בית הספר למרום גליל דווקא (עמ' 29 שו' 3-10). ברור, כי אם די היה באותה הצעה של שרת החינוך, לא היתה נדרשת עבודתו של התובע כלל, ולמרות זאת ברור כי העמותה נזקקה לעזרתו של התובע, שאם לא כן לא היה נחתם ההסכם נשוא התביעה. העובדה, שהעמותה פנתה אל התובע מאשרת את גירסת התובע לפיה הסכמתו של משרד החינוך להעביר את בית הספר לכפר ורדים ולעין יעקב, אף אם היו רלוונטיות בשלב כלשהו, לא עמדו על הפרק בשלב שבו נחתם ההסכם, שאז היתה עמדתו הנחרצת של משרד החינוך כי בית הספר יוקם דווקא במרום הגליל, מקום שהעמותה התנגדה לו באופן נחרץ, וכי רק בזכות פעילותו של התובע, נעתר משרד החינוך, שינה את עמדתו, והסכים כי בית הספר לא יוקם במרום גליל. 18. על כך שזו היתה עמדתו של משרד החינוך, עובר להתקשרות עם התובע, ניתן ללמוד ממכתבו של משרד החינוך, נספח 5 לתצהיר התובע, וכן ממכתבה של העמותה מיום 17/6/07 (נספח 1 לתצהיר התובע), מכתבה מיום 19/6/07 (נספח 8 לתצהיר התובע) ומכתבה של שרת החינוך מיום 8/7/07 (נספח 10 לתצהיר התובע). פעילותו של התובע לשינוי עמדת משרד החינוך, על מנת שיבטל את החלטתו לפיה יוקם בית הספר במקום הגליל, נמשכה גם בתחילת 2008, כפי שעולה מסיכום השיחה שצורף כנספח 11 לתצהיר התובע. על כל פנים, עדות התובע בדבר הפעולות שעשה בעניין זה לא נסתרה. הנתבעת, שבקלות יכולה היתה, לכאורה, להציג מסמכים אודות המעבר לכפר ורדים והאופן שבו הושג - בחרה שלא לעשות כן, ולא הציגה כלל מסמכים אף שלכאורה היו בידה מסמכים הנוגעים, בין היתר, להליך משפטי אחר שהתנהל בבית המשפט בחיפה, אף הוא בנוגע לבית הספר (עמ' 21 שו' 18-21). 19. בסופו של דבר גם עמר וגם נדב מודים כי המטרה, כפי שראתה אותה הנתבעת, הושגה (סעיף 4 לתצהיריהם). 20. אינני מאמינה לאמור בסעיף 12 לתצהירם של עמר ונדב. ההצעות שהציעה שרת החינוך בעניין זה, כפי שפורטו בסעיף 5 לתצהירים, כללו הן את היישוב כפר ורדים והן את היישוב עין יעקב. אם היה ממש באמור בסעיף 12 לתצהירים, לפיו לאור קיומה של ההצעה מטעמה של שרת החינוך לא נדרשה פעילות נוספת לצורך העברת בית הספר לכפר ורדים, משמע שלא נדרשה גם פעילות נוספות לצורך העברתו לעין יעקב, שכן על פי סעיף 5 לתצהיר, הצעותיה של שרת החינוך כללו בזמנו הן את האפשרות להעברת בית הספר לעין יעקב והן את העברתו לכפר ורדים. העובדה שנדרש סיועו של התובע לשם העברת בית הספר לעין יעקב, מלמדת שלא היה די בכך ששרת החינוך הציעה אפשרות זו בזמנו, ויש בכך משום תמיכה לגירסת התובע לפיה בשלב כלשהו שינה משרד החינוך את עמדתו ועמד על כך שבית הספר יוקם במרום גליל, עמדה שהנתבעת התנגדה לה נחרצות, ופעילותו נדרשה לכן על מנת "להעביר את רוע הגזירה" הזו ולהביא לכך שמבנה הקבע יוקם בתחום הישובים שתלמידיהם לומדים בבית הספר (פרוטוקול עמ' 12 שו' 7-9, 29, עמ' 13 שו' 23). 21. אני קובעת לכן כי כבר בעת חתימת ההסכם היתה כוונת הצדדים כי התובע יהיה זכאי לשכרו אם ישיג אישורים להעברת בית הספר למקום שבתחום הישובים כפר ורדים או עין יעקב. 22. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם יש ממש בגרסת הנתבעת, לפיה בעת חתימת ההסכם עמדו נציגיה על כך שבית הספר יועבר לעין יעקב דווקא, כפי שהעיד מר עמר (עמ' 29 שו' 15), הרי שמאוחר יותר, ובנסיבות שנוצרו, הסכימה הנתבעת לשינויו של ההסכם במובן זה שהסכימה להעברת ביה"ס לכפר ורדים, וגם בהעברה לכפר ורדים ראתה את התובע כמי שמלא את התחייבויותיו בהסכם. צדדים להסכם לעולם רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו, וכל שכן במקרה שבפני, שבו לא הגבילו הצדדים את יכולתם לשנות, בפרוצדורה מסוימת או לצורה מסוימת. שינוי הוראות כזה יכול שיהיה על דרך התנהגות הצדדים. יתכן גם שמהתנהגות הצדדים יסיק בית המשפט קיומה של התחייבות חוזית, המתווספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פד' מו (4) 35, 38). 23. יש לבחון לכן אם התקיימו בעניננו נסיבות בהן משתקפת כוונת הצדדים לסטות מהוראות ההסכם שנחתם ביניהם. יש לבחון אם התנהגות הצדדים משקפת גמירות דעת לסטות מהוראות החוזה (שם בעמ' 39 לפסק הדין). במקרה כזה, נדרש בית המשפט לפרש את התנהגות הצדדים וליצוק לתוכה תוכן. בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים נודעת חשיבות, בין היתר, להגיון המסחרי שביסוד העיסקה ולמשמעויות המתלוות לפרשנות כזו או אחרת המוצעת לחוזה שבין הצדדים (שם, בפסקה 9 בעמ' 39 לפסק הדין). 24. במקרה שבפני - אני מאמינה חד משמעית לתובע ולעדותו לפיה הנתבעת הסכימה לקבל את כפר ורדים כמיקום של קבע לבית הספר וזאת, בין היתר, בשל הדחיפות למצוא פתרון כזה והעובדה שהעברתו לעין יעקב לא היתה אפשרית באופן מיידי. התובע העיד בעניין זה, כי לשם העברת בית הספר לעין יעקב נדרשה תב"ע וכזו בכלל לא הוגשה באותו שלב (עמ' 13 שו' 2, עמ' 15 שו' 16-20) ונדרשה גם הסכמת התושבים שטרם ניתנה. אני מאמינה לעדות התובע לפיה כאשר התברר, תוך כדי המגעים למציאת פתרון למיקומו הקבוע של בית הספר, כי יש לבחון אפשרויות נוספות מלבד עין יעקב, לא עמד על שינויו של ההסכם בכתב, מאחר שלא צפה שהנתבעת תתכחש לחלקה בהסכם (עמ' 13 שו' 1-6). ואכן, הנתבעת, באמצעות העדים מטעמה, מודה כי נציגיה הסכימו להעברת בית הספר לכפר ורדים (עמ' 27 שו' 5-13, 32, עמ' 30 שו' 24) ואיש מהם לא טען כי גם כשבאה הצעה זו ביקש לדחותה ועמד על כך שהתובע ימשיך במאמציו עד שיושג אישור לעין יעקב דווקא. 25. עדותה של הגב' תמר אוגד, שהעידה מטעם הנתבעת, מסייעת לתובע דווקא. בעדותה, אישרה הגב' אוגד כי המשימה שעמדה על הפרק בדחיפות הייתה מציאת מקום קבע לשם מניעת סגירתו של בית הספר (סעיף 5 לתצהירה). העדה מזכירה מגעים שהתנהלו בעניין זה עם ד"ר אורנה שמחון, מנהלת המחוז מטעם משרד החינוך, ועדותה מתיישבת היטב דווקא עם המסמכים שצרף התובע לתצהירו ואשר מהם עולה כי התנגדותה של העמותה היתה להקמת בית הספר במרום גליל שכן העמותה ביקשה כי בית הספר יוקם בכפר ורדים או בעין יעקב. עדותה גם תומכת בטענת התובע לפיה הפתרון של כפר ורדים הוא שהועדף בסופו של דבר, שכן ניתן היה ליישמו מהר יותר, בעוד שבעין יעקב נדרשו הליכים ארוכים וממושכים וביניהם הגשת תב"ע ואישורה. מאחר שהשגת מיקום של קבע היה דחוף- הייתה חשיבות גם ללוח הזמנים האפשרי ליישום כל אחת מהאפשרויות ומטעם זה הועדף הפיתרון לכפר וורדים. 26. אשר לעדותו של מר דביר סבח - זו אינה יכולה, לכאורה, לסייע ישירות לצורך ברור אומד דעתם של הצדדים בעת שחתמו על ההסכם שכן העד מציין, בהגינותו, כי לא היה מעורב בכל מו"מ בין בית הספר והעמותה לבין התובע (סעיף 4 לתצהיר) . עם זאת מהתנהגותו של העד ומהתנהלותו בהמשך ניתן ללמוד כי לאחר שנקבע כי בית הספר יועבר לכפר ורדים, ראתה העמותה את התובע כמי שביצע את המוטל עליו וכמי שמגיע לו התשלום הנקוב בהסכם. בכך יש כדי ללמד על אומד דעתה של העמותה בעת ההתקשרות עם התובע, וודאי שיש בכך כדי ללמד על הסכמתה לשינוי ההסכם ולכך שבית הספר יועבר לכפר ורדים ולא לעין יעקב. 27. לאחר שההחלטה על העברת בית הספר לכפר ורדים התקבלה בסביבות חודש מאי 2008 (ראה נספח 12 לתצהיר התובע ועדותה של הגב' אוגד בעמ' 33 שו' 19), והתובע דרש את יתרת התשלום המגיעה לו, לא דחתה העמותה את דרישת התובע בטענה כי לא מגיע לו שכר שכן בית הספר יוקם בכפר וורדים ולא בעין יעקב. תחת זאת פנה העד סבח, בשמה של העמותה, אל המועצה המקומית תפן ודרש ממנה כי תמלא אחר התחייבות קודמת שנתנה לעמותה לשאת במחצית שכרו של התובע. במכתב, נספח 14 לתצהיר התובע, שתאריכו 13/2/09, מציין סבח כי התובע דרש את שכר הטירחה המגיע לו על פי ההסכם, וכי על המועצה להעביר את חלקה בתשלום שכר הטירחה. בכך, יש משום גילוי דעת של העמותה, באמצעות גזברה, מר סבח, והסכמה לכך שאכן זכאי התובע ליתרת השכר המגיעה לו. 28. אני דוחה מכל וכל את נסיונו של מר סבח לתרץ באופן שונה את הסיבות שהביאו אותו להוציא את המכתב נספח 14 לתצהיר התובע. מדובר בנסיון פתלתל ומתחכם שלא ניתן להאמין לו. לו היה ממש בטענתו של מר סבח, לפיה פנה למועצה אך ורק כחלק ממהלך להגיע לפשרה עם התובע, ניתן היה לצפות שבמכתבו של מר סבח תבוא לידי ביטוי העובדה שבאותה עת סברה העמותה כי התובע אינו זכאי לתשלום הנדרש על ידו. בפועל, אין זכר לכך במכתבו של מר סבח וכל הקורא אותו מבין כי הדרישה לתשלום חלקה של המועצה באה משום שהגיעה העת לשלם לתובע את שכרו אך העמותה אינה יכולה לעמוד במלוא התשלום והיא מבקשת לכן מהמועצה לעמוד בהתחייבות קודמת שנתנה ולפיה תממן את מחצית שכרו של התובע. תשובתו של מר סבח בעניין הזה רחוקה מלהניח את הדעת ומפאת כבודו של העד, לא ארחיב (עמ' 25 שו' 22-25). עצם הפניה למועצה מלמדת אפוא על כך שהעמותה ונציגיה ידעו היטב כי התובע מילא את חלקו בהסכם וכעת על העמותה למלא אחר חלקה היא באותו הסכם ולפיכך גם פנו למועצה על מנת שזו מצידה תעמוד בהתחייבויות שנתנה בעניין זה לעמותה. 29. חיזוק למסקנה הזו אני מוצאת במחדלה של הנתבעת מלהציג כל מסמך שהוא באשר להחלטות שהתקבלו על ידה בכלל ובפרט ביחס למעבר בית הספר לכפר ורדים. הנתבעת לא הציגה ולו פרוטוקול של ישיבה אחת שבה נדונה העברת בית הספר, אם בשלבים שטרם ההתקשרות עם התובע ואם במועד שלאחר ההתקשרות עם התובע. לו אכן היה ממש בטענת העמותה, כאילו המעבר לכפר וורדים היה כעין פשרה שנכפתה על העמותה, ולא מהלך שאליו שאפה כל העת, ניתן היה לצפות כי תתקיים בעניין זה ישיבה של העמותה, שבסופה תתקבל ההחלטה לאשר את המעבר לכפר וורדים. ראיה כלשהיא לקיומה של ישיבה כזו לא הוצג. מדובר בעניין עקרוני, שחברי העמותה הסכימו להוציא עליו סכום כסף לא מבוטל (שכרו של התובע) ויש להניח שההחלטה בעניין כזה - לו אכן היה מדובר בפשרה שהעמותה "נאלצה" לקבל , היתה מובאת להכרעת כלל חברי העמותה, ולכל הפחות היה לה תיעוד במסמכי העמותה. 30. גם לא הוצגה ראיה כלשהי לדיון שהתקיים בעמותה בעקבות מכתבי הדרישה של התובע. לו אכן סברו בעמותה כי יש לדחות את דרישתו של התובע וכי הוא אינו זכאי לתשלום שדרש, הדעת נותנת כי בעקבות מכתבי הדרישה של התובע התקיים דיון כלשהו בעמותה. העובדה שלא הוצג תיעוד כלשהו של אותן פגישות ו/או ישיבות וגם לא הובא עד כלשהו להעיד אילו החלטות קיבלה העמותה בעקבות מכתבי הדרישה ששלח התובע, פועלת לחובת הנתבעת וההלכות בעניין זה ידועות. תשובתו המתחמקת של מר סבח בעניין זה אינה מסייעת לנתבעת (עמ' 22 שו' 28-30). 31. בנוסף, מעדותו של מר סבח (עמ' 23 שו' 16-19) נראה כי הנתבעת הסתירה מסמכים שונים הנוגעים למעברו של בית הספר לכפר ורדים וגם מחדל זה יש לזקוף לחובתה משלא פרטה דבר בעניין זה בתצהירי עדויות ראשיים של העדים מטעמה. 32. לעדותו של מר עמר, כאילו לשונו של ההסכם, שמתייחס אך ורק לעין יעקב כיעד למיקומו הקבוע של ביה"ס מקורה בהתעקשותו לניסוח זה דווקא שכן אך ורק המקום הזה היה מטרת ההתקשרות עם התובע, אינני מאמינה. לטענה זו, שנטענה בעדותו של מר עמר בפני (עמ' 29 שורה 14 - 16) אין זכר בתצהיר העדות הראשית של מר עמר וגם לא בתצהיר שתמך בהתנגדות לביצועה של התביעה. למעשה, למרות שנושא זה עלה מפורשות בחקירתו של מר עמר בפני כב' הרשם, לא חזר מר עמר על דברים אלה בתצהיר עדותו הראשית ובתצהיר אין זכר לטענה כזו. 33. בעדותו בפני כב' הרשם הודה מר עמר, כי העברת ביה"ס לכפר הורדים היתה פתרון שהיה מקובל ומוסכם על העמותה (עמ' 5 שורה 22 ואילך). 34. לסיכום - ממכלול הראיות כפי שהוצגו בפני ברור, כי פירוש דווקני, כפי שטוענת לו הנתבעת, אינו מתיישב כלל עם אומד דעת הצדדים, וגם אם היה בו ממש - הרי שהצדדים הסכימו, מאוחר יותר, לשנותו. 35. ציינתי כבר בעבר, כי: "ההליך הפרשני אינו בא אלא מתוך ניסיון להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ולשונו של החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים וככזו מהווה, לעיתים, הראיה המרכזית בדבר הגנתם המשותפת. אמנם, ביהמ"ש רשאי לבחון גם נסיבות חיצוניות אך לא ניתן להתעלם מהעובדה, ש"כאשר הצדדים מגיעים לאולם ביהמ"ש, לאחר שכבר נפלה ביניהם מחלוקת, טוען כל אחד מהם, מטבע הדברים, שתכליתו המשותפת של החוזה הייתה שונה. בסופו של המשפט על השופט להכריע בין הצדדים, ולקבוע, מה היתה כוונתם המשותפת במועד כריתת החוזה ביניהם. במקרים בהם לא ניתן בשום אופן לברר את התכלית הסובייקטיבית לא נותר לביהמ"ש מנוס מלפנות לתכלית האוביקטיבית של החוזה...(דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות, בסעיף 12 לפסה"ד)". (הדגש שלי, ה.א.) ת.א (חדרה) 3822/06 עמאש בשיר פיאד נגד עבד אלסאלם יונס. במקרה שבפני מעידים המסמכים והראיות שהוצגו, על התכלית הסובייקטיבית של ההסכם ולא ניתן להתעלם ממכלול הראיות שהוצג לי בעניין הזה. 36. פירוש דווקני אינו עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים ועמידתה של הנתבעת על פירוש כזה יש בה משום חוסר תום לב מובהק וניסיון להתחמק מהתשלום המגיע לתובע. 37. אני קובעת אפוא, כי בהשגת האישורים הנדרשים, לשם העברת מבנה הקבע של ביה"ס לכפר ורדים, מילא התובע אחר ההתחייבויות שנטל על עצמו בהסכם ועל הנתבעת לקיים את התחייבויותיה היא מכוח אותו הסכם ולשלם לתובע את הסכום הנקוב בסעיף 3.2 להסכם. 38. יצוין, כי לתוצאה זו ניתן להגיע גם בדרך אחרת ועפ"י "דוקטרינת הביצוע בקירוב" שעל פיה יכול ביהמ"ש להורות על אכיפה מקורבת של החוזה, אם מכוח עיקרון הלב ואם מכוח פרשנות מרחיבה של סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970. ג. שלו, תרופות, שלו עמ' 263. ת.א (מחוזי ת"א) 1683/05 שלמה גרפי נגד כרמלה קלעי (נבו מיום 9/3/2010). 39. סקירה ממצה לעניין דוקטרינה זו מצויה בפסק דינו של כב' השופט רניאל מביהמ"ש המחוזי בחיפה: "לפי דוקטרינת ה"ביצוע בקרוב", זכאי נפגע מהפרת חוזה, במקרים שבהם הביצוע בלתי אפשרי, לתחליף הקרוב ככל האפשר למה שהובטח לו בחוזה (ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 536-537; ד. קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (כרך א') עמ' 447; א. ברק, חוק השליחות (כרך א') עמ' 304-306. דוקטרינה זאת נקלטה למשפט הישראלי מן המשפט המקובל באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 (ראו: דברי השופט זילבר גבע"א 79/49 פרנט נ' יהודאי עמ' 387; דברי השופט ברנזון בע"א 264/72 סיגלר נ' עידית חברה קבלנית לבניין בע"מ, עמ' 705; דברי מ"מ הנשיא השופט לנדוי בע"א 165/78 שליט נ' סוסייטה אנונים בלג' דאקספלוסציין דה לה נביגסיון אריאן, עמ' 479). אולם חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 אינו כולל הסדר מפורש של דוקטרינת הביצוע בקירוב. משום כך יש הסוברים שדוקטרינה זאת ממשיכה לעמוד בעינה (ראו: דברי המשנה לנשיא בן פורת בע"א 289/78 אשד נ' לובר, עמ' 19-20, ובד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, עמ' 256). יש הסוברים שדוקטרינה זו אינה חלה עוד במשפטנו (ג. שלו, דיני החוזים, עמ' 536), ויש הסוברים שבדוקטרינה זאת ניתן לראות חלק מעקרון תום הלב (דברי הנשיא שמגר בע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, עמ' 199; א. ברק חוק השליחות (כרך א') עמ' 305; ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 537). לדעה האחרונה, כאשר החוזה אינו ניתן לאכיפה במדוייק, אולם אפשר להגשים את כוונת הצדדים המקורית תוך סטייה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי, יתייצב עקרון תום הלב לטובת מתן צו אכיפה "בקירוב" לנפגע מן ההפרה (ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 537). וראה: ת"א (מחוזי חיפה) 699/07 סוואעד יוסף חליל נ' ממ"י ( ניתן ביום 24.11.09). וראה: ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים ( ניתן ביום 28.10.03). 40. בבוא ביהמ"ש לפסוק עפ"י דוקטרינה זו עליו להיזהר "על מנת שלא ימצא עצמו עורך חוזה חדש בין הצדדים שתנאיו משנים מן היסוד את אופיו של החוזה המקורי". ת.א 1683/05 הנ"ל. במקרה שבפני ברור, כי אכיפה מקורבת של ההסכם, במובן זה שיש לאכוף על הנתבעת את מילוי ההתחייבויות בהסכם, אף שביה"ס עבר לכפר ורדים ולא לעין יעקב, אינה משנה את אופיו המקורי של ההסכם וכל שכן שלא ניתן לומר כי היא משנה מן היסוד את אופיו המקורי של ההסכם. 41. ציינתי כבר, כי ממכלול הראיות ברור, כי כוונת הצדדים הייתה לדאוג לכך שמבנה הקבע של ביה"ס לא יוקם במרום גליל אלא באחד מהישובים שתלמידיהם לומדים בביה"ס, וכי ההצעות להעביר את ביה"ס לכפר ורדים ולעין יעקב נשקלו באופן שווה ע"י העמותה ועלו בעבר כאפשרויות מקבילות , עד שמשרד החינוך שינה עמדתו ועמד על כך שמבנה הקבע יוקם במרום גליל, עמדה שהעמותה התנגדה לה בתוקף. 42. מאחר ש"כל עיקרו של רעיון הביצוע בקירוב נוצר כדי להגשים במידת האפשר את כוונותיהם העיקריות של הצדדים לחוזה ולא לתת לאחד מהם פתחון פה להתחמק מהתחייבויותיו כלפי חברו". (צלטנר זאב, חוזים, כרך ג', עמ' 289) נראה כי יש מקום לעשות שימוש בעיקרון זה גם במקרה שבפני. גם מטעם זה יש לקבל את התביעה. 43. אני מקבלת אפוא את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 98,634 ₪, יתרת הסכום המגיע לתובע על פי סעיף 3.2 להסכם, כערכו ביום הגשת התביעה, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 44. אשר להוצאות ההליך - כל צד ישא בהוצאותיו. הקפדה על ניסוח נכון יותר של ההסכם, בנסיבות העניין, או תיקונו מאוחר יותר, יכולה היתה לחסוך את ההתדיינות בבית המשפט ואם הביא נוסחו של ההסכם לכך שבית המשפט נדרש להכריע במחלוקת בדבר אומד דעת הצדדים, ולתובע נגרמו הוצאות בשל כך, אין לתובע להלין אלא על עצמו. לפיכך, כאמור, כל צד ישא בהוצאותיו. חוזהזכרון דברים