מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים בחברות שמירה במגזר החרדי: פתיח ותשתית עובדתית המחלוקת העיקרית מושא הליך זה נוגעת לזכאות התובע לגמול שעות נוספות והפרשי שכר, בהתחשב באופי עבודתו הייחודי כסייר/כונן. מחלוקות נוספות נוגעות לזכאותו לחלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ופדיון חופשה. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעת העידו מר איתי אלטרץ, מר הראל סינואני ומר שלמה בורובסקי. להלן עובדות הרקע: הנתבעת - שמירה כהלכה 3 בע"מ - הינה חברת שמירה הפועלת במגזר החרדי. התובע עבד בנתבעת כסייר-כונן, החל מיום 1.12.07, במקביל ללימודיו ב"כולל". במסגרת עבודתו הועמדה לשימושו ניידת סיור והוא נדרש לבדוק אתרים באזור כפר חב"ד בהם הופעלה אזעקה ואליהם נשלח על ידי מוקד של הנתבעת. התובע נדרש להיות כונן מדי יום במהלך הימים א' - ה' בין השעות 7.00 - 19.00, והשכר שקיבל בגין כך עמד על 2,500 ₪ לחודש. בנוסף לכך עבד בימי שישי כשומר, בשכר שעתי נפרד, אליו התווספה תוספת גלובאלית בשיעור 9% בגין שעות נוספות (התובע הדגיש בישיבה המוקדמת כי תביעתו אינה מתייחסת לעבודה נפרדת זו). התובע התגורר ולמד, בתקופה הרלוונטית, בכפר חב"ד. הצדדים חתמו על הסכם עבודה סטנדרטי של הנתבעת, לפיו יקבל התובע משכורת חודשית ובמסגרתו הסכים התובע לניכוי סך של 16 ₪ לחודש משכרו לטובת "קופת רווחה", וכן לניכוי קנסות משכרו ככל שיגרום נזק לציוד הנתבעת. פרט לנושאים אלו, ההסכם אינו רלוונטי לתנאי עבודתו הייחודיים של התובע. עבודתו של התובע באה לידי סיום ביום 17.8.08, לאחר שהנתבעת החליטה לצמצם את פעילותה באזור כפר חב"ד. לטענת הנתבעת - המוכחשת על ידי התובע - הוצעה לתובע עבודה חלופית במשרה מלאה אך הוא סירב לה. לתובע לא נמסר מכתב פיטורים. זכאות התובע להפרשי שכר וגמול שעות נוספות התשתית העובדתית התובע העיד כי "ההוראות היו שאני יכול לשבת וללמוד אבל אני חייב להישאר בכפר חב"ד וחייב להיות צמוד למירס ולרכב וחייב להיות זמין ופנוי לקפוץ מייד ובכל פעם שיש אזעקה למקום שאומרים לי במירס... אסור היה לי ללכת לישון, לעבוד בעבודה אחרת או לעשות כל דבר שמונע ממני להיות זמין ב - 100% ומוכן להקפצה" (סעיף 5 לתצהירו). לדבריו, נשלח במסגרת עבודתו לא רק לאתרים בכפר חב"ד אלא "עד גבול חולון מצד אחד ורמלה מצד שני" (שם), "ולפעמים הייתי צריך לנסוע לסגור קריאות באזורים של סיירים אחרים כמו בלוד..." (סעיף 8). לדבריו, היקף הקריאות השתנה, כאשר "היו ימים של 3 - 5 קריאות והיו ימים של פחות ושל יותר, בחורף היו בד"כ המון קריאות... היו יכולות להיות 10 - 12 קריאות ביום" (סעיף 14). התובע לא צירף רישום כלשהו של הקריאות אליהן נשלח, אך טען כי הממוצע עמד על 5-6 קריאות ביום (עמ' 6 לפרוטוקול). לדבריו, סיור בכל אתר אליו נשלח ארך בין 3 ל - 7 דקות לערך "או אולי יותר" (שם). התובע אישר בחקירתו הנגדית (במשתמע) כי נדרש לעבוד משך כשעה ביום (לא כולל השליחויות שתפורטנה להלן), אך הדגיש כי "זה נפרס על כל היום" (עמ' 7). התובע טען כי למרות שיום העבודה שלו אמור היה להתחיל בשעה 7.00, בפועל החל בשעה 6.45 "כשהסייר של הלילה היה מגיע אלי הביתה ואני הייתי מסיע אותו הביתה..." (סעיף 7 לתצהירו). באותו אופן בערב, היה מגיע עם רכב הנתבעת לביתו של סייר הלילה בשעה 18.45 והלה היה מחזירו לביתו. התובע הוסיף כי לאחר מספר חודשי עבודה ראשונים התחלף סייר הלילה ומקום מגוריו של הסייר החדש היה בבית שמש, והדבר גרם להארכה משמעותית ביום העבודה שלו - עד 20.00, 21.00 ואף מעבר לכך. ראוי לציין כי במכתב הדרישה שנשלח לנתבעת טרם הגשת התביעה, על ידי אביו של התובע ובשמו (נספח 2 לתצהירו), נטען כי "עבד למעשה כל יום כ - 11 שעות מהשעה 7.00 עד השעה 19.00 פחות שעה הפסקה". התובע טען כי מעבר להיותו כונן נדרש גם לבצע שליחויות עבור הנתבעת, בעיקר שליחויות הקשורות לכלי הרכב שלה (סעיף 5 לתצהירו). לדבריו, מר הראל סינואני - אחראי הרכב של הנתבעת - שלח אותו לסידורים שונים דוגמת "לקחת רכב למוסך והייתי צריך להמתין שם שעות עד שהרכב יתוקן, הוא היה שולח אותי לקחת רכבים לפנצ'ריה, היה שולח אותי לקחת רכבים להדבקה (הדבקה של לוגו החברה על הרכב)... היו פעמים שהוא שלח אותי להסיע מזכירות או עובדים אחרים הביתה ולעוד כל מיני משימות" (סעיף 15 לתצהירו). לדבריו, עם הזמן תדירות השליחויות הלכה ועלתה ו"זה הגיע למצב של 4 פעמים בממוצע בשבוע" (שם). בחקירתו הנגדית טען התובע כי אין לו רישום על מועדי השליחויות, אך היו "המון המון שליחויות, כמעט כל יום", כאשר מר סינואני "היה קורא לי ב - 7 וחצי בבוקר והייתי יכול להישאר שם עד 3.5 - 4 אחה"צ, לחכות עד שיסיימו" (עמ' 7 לפרוטוקול). כאשר נשאל אם ויתר על לימודיו ב"כולל" בהתחשב בכך, השיב כי לא למד בשעות הללו והתייצב ב"כולל" רק לאחר שסיים. כאשר נשאל אם יכול היה לעזוב את לימודיו ב"כולל" ללא מגבלה, השיב כי "אמרתי להם שאני קופץ וכבר חוזר. תפסו אותי שם... נכון שהייתי חסר לאנשים" (שם). התובע סיכם כי "הועסקתי במשמרות קבועות של 12 שעות ויותר ובסיכום חודשי עבדתי הרבה יותר מ - 186 שעות בחודש והיו ימי עבודה רבים שבהם עבדתי 13, 14 ו - 15 שעות ביום" (סעיף 24 לתצהירו). בהתאם, ובהתחשב בכך ששכרו החודשי עמד על סך נמוך משכר המינימום למשרה מלאה - הינו דורש הפרשי שכר לשכר המינימום החודשי בגין כל אחד מחודשי עבודתו; גמול שעות נוספות לפי עבודה בת 12 שעות עבודה ביום; וסך נוסף של 10,000 ₪ כהערכה של גמול השעות הנוספות בגין שעות עבודה מעבר ל - 12 ביום. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי למד בתקופה הרלוונטית ב"כולל" בכפר חב"ד, ובמסגרתו "יושבים ולומדים. יש גם שיעורים, יש חברותות, יש שעות מסודרות" (עמ' 5 לפרוטוקול). לדבריו, לא עשה דבר פרט ללימודים ועבודה במהלך שעות הכוננות, מלבד ארוחות בביתו בחודש או חודשיים הראשונים לעבודתו. לדבריו, לאחר מכן "לפעמים תפסתי סנדוויץ' או ביקשתי מאשתי שתוציא לי משהו. תפסו לי את כל היום ולכן לא יכולתי לשבת לאכול" (שם). התובע הכחיש כי עסק באותה תקופה בעבודה כסופר סת"ם; לדבריו, "למדתי את המקצוע הזה בעבר... מזמן כבר לא נגעתי בזה" (עמ' 6). מר איתי אלטרץ, מנהל סניף בנתבעת והממונה על התובע במהלך עבודתו, העיד כי לא נדרש סייר במשרה מלאה באזור כפר חב"ד בימי חול בשעות היום שכן "מדובר באזור של בעיקר עסקים שמחוברים למוקד, ורוב העסקים פתוחים בשעות היום, כמעט ואין קריאות בשעות שהעסקים פתוחים ולכן הסתפקנו בכונן" (עמ' 10-11 לפרוטוקול). לדבריו, במהלך ראיון העבודה סיפר לו התובע "כי הינו תלמיד כולל (לימודים ישיבתיים) וכי הינו עוסק בביתו כסופר סת"ם ובהתאם ביקש כי עבודתו תאפשר לו לשהות בביתו לצורך עיסוקיו וכן תאפשר לו ללמוד בכולל" (סעיף 7 לתצהירו). בהתאם, סוכם כי "במסגרת תפקידו כסייר כונן התובע יהיה רשאי לעשות ככל שעולה על רוחו בכל שעות הכוננות ובכלל זה, לשהות בביתו, ללמוד בכולל, ו/או כל פעולה אחרת כרצונו וזאת למעט מקרים מועטים בהם נקרא על ידי המוקד" (סעיף 8). מר אלטרץ הדגיש כי שעות הכוננות של התובע היו 12 שעות ביום, וככל הידוע לו לא הייתה חריגה משעות אלו והתובע מעולם לא הלין על כך. בממוצע נקרא התובע לשלוש קריאות ביום, ובכל קריאה נדרש להגיע לאתר הרלוונטי ולבצע סיור על מנת לוודא שאין סימני פריצה, הליך שאורך 20 דקות לכל היותר ובמרבית המקרים דקות ספורות. התובע עבד לפיכך בפועל שעה ביום בממוצע, וממילא קיבל שכר העולה על שכר המינימום. העד הדגיש כי התובע היה אחראי על אזור כפר חב"ד בלבד, ולעיתים נדירות נדרש להגיע לחולון - מרחק של מספר דקות נסיעה מכפר חב"ד. מר אלטרץ צירף לתצהירו את דו"ח קריאות המוקד בתאריכים 20.7.08 - 28.8.08 (נספח א'), ובמסגרתו סומנו 70 קריאות אליהן נקרא התובע במהלך תקופה זו - ביישובים כפר חב"ד, צפריה, חמד, אחיעזר, בית דגן, גנות, יגל וחולון. מר אלטרץ הבהיר כי משמעותה של קריאה הינה כי הופעלה אזעקה באחד האתרים הקשורים למוקד, כאשר מוקדניות החברה מנסות לאתר את בעל הנכס ובמרבית המקרים מסתבר כי האזעקה הופעלה בטעות ואין צורך לשלוח סייר. רק באותם מקרים בהם לא ניתן לאתר את בעל הנכס, או ככל שהינו מעדכן כי אין איש בנכס - מתבקש הכונן להגיע לאתר. לפיכך התובע נקרא בפועל רק לחלק קטן מהקריאות שהתקבלו במוקד, ובממוצע - כאמור - 3 קריאות ביום. מר אלטרץ הבהיר כי התובע נדרש להגיע לאתרים תוך זמן סביר ממועד הקריאה, לאו דווקא 15 דקות, וכדבריו - "זה זמן שאם הוא ישן לקום להתארגן, אם הוא באמצע אוכל לסיים את האוכל ואם הוא בזמן תפילה, לסיים אותה ולצאת לאותה קריאה... הוא היה צריך לסיים מה שהיה לו באותו רגע, לגשת לקריאה ולהמשיך לעשות מה שהוא רוצה" (עמ' 11-12). מר אלטרץ הבהיר כי צירף דו"ח קריאות החל מיום 20.7.08 שכן בתקופה שקדמה לכך "הופעלה אצל הנתבעת מערכת אחרת לגמרי ולא ניתן להוציא דו"חות לגבי התקופה שטרם לכן" (סעיף 21 לתצהירו), אך לגרסתו מדובר בהיקפי קריאות דומים בכל חודשי העבודה. עוד ציין כי התובע לא נדרש לבצע שליחויות, אלא לעיתים "נדירות ביותר" ולצורך תיקון הרכב עמו עבד (סעיף 30). מר אלטרץ אישר כי ברכבי החברה מותקן "איתוראן" באמצעותו ניתן לדעת היכן הרכב נמצא בכל עת, וכן אישר כי עיין בדו"חות אלו טרם עדותו ולכן יכול לומר בוודאות כי התובע לא נשלח לאתרים מחוץ לאזור כפר חב"ד (עמ' 9 לפרוטוקול). עם זאת, לא ציין מדוע דו"חות אלו לא הוגשו לתיק בית הדין. מר אלטרץ אישר עוד כי בתחילת יום הכוננות הובאה הניידת לביתו של התובע על ידי סייר הלילה, וכי התובע נדרש להביא את הרכב לביתו של סייר הלילה בתום יום הכוננות, כאשר "בזמן חזרה הביתה זה היה כמו שכל אחד חוזר לביתו לאחר העבודה" (עמ' 9). עם זאת, ציין כי בדרך כלל הסיירים מתגוררים "בתוך גבולות הגזרה", וככל שאין הדבר כך אחראי המשמרת אמור להביאם "לנקודה בתוך הגזרה" (שם). לדבריו, "אם קרה מקרה שחרג מההגדרות שהגדרתי הוא היה צריך להגיד" (עמ' 10). מר שלמה בורובסקי, מנהל המוקד העירוני בנתבעת בתקופה הרלוונטית, העיד כי הינו תושב כפר חב"ד וכי הוא שגייס את התובע לעבודה. לדבריו, הדגיש בפני התובע טרם קבלתו לעבודה כי "יהיה רשאי לעשות ככל העולה על רוחו בכל שעות הכוננות... וזאת למעט מקרים מועטים בהם נקרא על ידי המוקד" (סעיף 8 לתצהירו). מר בורובסקי הוסיף כי התובע למד ב"כולל" במהלך תקופת עבודתו ובמהלך שעות הכוננות, כאשר מדובר ב"לימודים אינטנסיביים, מדי יום ביומו, בגינם מקבל התובע מלגת לימודים בסכום לא מבוטל" (סעיף 11; בחקירתו טען כי מדובר בסך של 800 ₪ לחודש). בנוסף, "התובע ידוע בכך שהוא כותב ספרי תורה ומגילות בביתו ומשיחות עם התובע אני יודע כי עבד בכך גם במסגרת שעות הכוננות" (סעיף 13). מר הראל סינואני, מנהל תפעול ובקרה בנתבעת בתקופה הרלוונטית ומי שהיה אחראי על רכבי הסיור, העיד כי לא שלח את התובע לביצוע נסיעות לצרכי הנתבעת "אלא לעיתים נדירות ביותר" (סעיף 5 לתצהירו) - להערכתו פעם בחודשיים (עמ' 15 לפרוטוקול) - וזאת לצורך תיקון הניידת הספציפית עמה נסע. מר סינואני הדגיש כי "הרכב תחת ליסינג תפעולי, כלומר שהמוסך מגיע ולוקח את הרכב אם צריך" (שם), ולכן נדרש לעזרתו של התובע לעיתים נדירות בלבד. מר סינואני נשאל על מקרה בו נדרש התובע לבצע הדבקה של "לוגו" החברה, והשיב - "יצא למשה להיות מעורב באיזה תאונה שהוא פגע ברכב... ביקשתי ממנו שייכנס ושידביקו לו את החלק שחסר ובאנו לקראתו בעניין ולא קנסנו אותו" (עמ' 15). כאשר נשאל אם התובע נדרש לסייע לגבי רכבי סיור נוספים, השיב - "רוב רכבי החברה שהתעסקתי איתם היו תחת ליסינג תפעולי. רכב שלא היה תחת ליסינג תפעולי לא היה באזור שלו אלא באזור רחובות ונס ציונה ושם לא נזקקתי לעזרה" (עמ' 16). הכרעה ראשית אציין, כי החלטתי שלא ליתן אמון בעדותו של התובע. התרשמתי כי עדותו של התובע הייתה מגמתית, וכי העצים והקצין את העובדות כפי שהיו בפועל על מנת לשפר את סיכוייו בתביעה. כך, ולמשל, הטענה - שהועלתה בחקירתו הנגדית - לפיה לא היה לו זמן לאכול בצורה מסודרת במהלך יום הכוננות, הינה מחוסרת סבירות לחלוטין גם בהתחשב בגרסתו לגבי היקפי הקריאות. גם הטענה כי השליחויות שנדרש לבצע נמשכו ימים שלמים הינה מחוסרת סבירות, לא עלתה עד חקירתו הנגדית, ומנוגדת לעובדה המוסכמת לפיה התובע למד באופן מלא ב"כולל" משך כל תקופת עבודתו. מאידך עדי הנתבעת העידו, ככלל, באופן עקבי ומעורר אמון. מהעדויות עלה כי התובע הועסק במשרה ייחודית, שכללה כוננות משך 12 שעות ביום. במהלך שעות הכוננות יכול היה התובע לנהוג כרצונו לרבות לימודים ב"כולל", שינה, אכילה, עבודה נוספת וכל פעילות פנאי, במגבלה יחידה והינה כי יישאר באזור כפר חב"ד ויוכל לצאת לקריאה תוך זמן סביר ככל שיידרש לכך. מדו"ח הקריאות שהוצג על ידי הנתבעת (הגם שהתייחס רק לחלק קטן יחסית מהתקופה) עלה כי היו ימים בהם לא נשלח התובע לקריאות כלל, והיו ימים בהם נשלח למספר קריאות (ממוצע של כ - 3 קריאות ביום, מקסימום הקריאות בתקופה מושא הדו"ח הינו 8 ביום). בנוסף לכך נדרש התובע לדאוג להחזרת סייר הלילה לביתו בתחילת הכוננות, ובתום הכוננות לדאוג להעברת ניידת הסיור לסייר הלילה - כאשר העברה זו נעשתה מחוץ לגזרתו ומעבר לשעות הכוננות, ובאופן טבעי גזלה זמן. לא שוכנעתי כי היקף הגזרה עליה הופקד התובע היה גדול כטענתו, שכן דו"ח הקריאות מלמד כי נשלח בפועל בעיקר לקריאות בכפר חב"ד ובמושבים הסמוכים לה (לחולון נשלח פעמיים במהלך התקופה מושא הדו"ח). לא מצאתי סבירות בטענה כי התובע היה אחראי גם על רמלה ולוד, או חולון באופן קבוע, שהרי הנתבעת אמורה לספק שירות סביר ללקוחותיה של סייר שנמצא בקרבת מקום, ויכול להגיע לאתרים תוך זמן קצר יחסית. עם זאת, הקריאות אליהן נשלח התובע לא היו רק במקום מגוריו עצמו - כפר חב"ד - אלא גם במושבים הסמוכים. אף לא שוכנעתי בטענת התובע כי נדרש על ידי מר סינואני לבצע שליחויות ומטלות החורגות מעבודתו כסייר/כונן; אני נותנת אמון בעדותו של מר סינואני כי הדבר אירע לעיתים נדירות בלבד (אחת לחודשיים לערך), ורק בהתייחס לרכב הסיור של התובע עצמו. לא בכדי, הטענה לכך לא הוזכרה כלל הן במכתב הדרישה המקורי של התובע, והן בכתב תביעתו. אף לא מצאתי כי יש בטענה היגיון פנימי, שהרי ככל שהתובע נדרש לשהות שעות ארוכות במשרדי הנתבעת או בסידורים מטעמה שאינם בכפר חב"ד - ממילא לא יכול היה לבצע את כוננותו כנדרש. אציין בהקשר זה כי לא נשמט מעיני כי הנתבעת לא הגישה דו"חות קריאות ביחס לכלל תקופת עבודתו של התובע, ואף לא הגישה את דו"חות האיתוראן ביחס לרכב הסיור עימו נהג התובע. על אף שראוי היה להגיש את המסמכים האמורים, לא שוכנעתי כי אי הגשתם בלבד מטה את הכף לכיוון גרסת התובע. קל וחומר, כאשר התובע כלל לא הגיש בקשה לקבלת המסמכים האמורים במסגרת ההליכים המקדמיים. אציין בהקשר זה כי התקופה הרלוונטית הינה טרם חלותו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. בהתחשב באמור לעיל, אני קובעת כי התובע עבד בפועל בממוצע כשעתיים מדי יום, וביתרת זמן הכוננות יכול היה לנהוג כרצונו - כפי שסוכם עימו מלכתחילה וכפי שהתרחש בפועל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנדרש להיות מוכן לקריאות פוטנציאליות משך 12 שעות רצופות, במהלכן לא יכול היה לנסוע לישוב אחר (למעט בתחומי גזרתו) או לבצע פעילות שאינה ניתנת להפסקה תוך זמן סביר. עוד יש לקחת בחשבון כי זמן העבודה לא היה רצוף אלא קטוע, והתפרס לאורך היום כולו - תוך פגיעה הכרחית בחיי היום-יום של התובע. ייתכן כי פגיעה זו לא הייתה גדולה במיוחד בהתחשב באופי חייו של התובע ולימודיו ב"כולל", אך לא ניתן להתעלם ממנה לחלוטין. נותר לבחון כיצד התייחסה הפסיקה לסוג העסקה ייחודי שכזה, והאם מוצדקת טענת התובע לפיה יש לראות בכל שעות הכוננות כשעות עבודה. ככלל נקבע, כי "'שעות עבודה' הן שעות שבהן עומד העובד לרשות העבודה, דהיינו השעות שבהן לא היה חופשי לעשות כרצונו" (דב"ע לג/2-4 אברהם רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386; סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951). עוד נקבע, כי "את הזמן שבו העובד עומד לרשות העבודה יש לבחון לפי מהות עבודתו" (השופט עמירם רבינוביץ בע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב, מיום 1.1.07; הגם שהיה בדעת מיעוט - נראה כי האמירה דלעיל הייתה מוסכמת על כל חברי המותב). היינו, "יש להעמיד כל מקרה במבחן "עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד..." (ע"ע 131/07 גלעד גולדברג - אורטל שירותי כוח אדם בע"מ, מיום 13.5.09; הדברים אמנם נכתבו לגבי המונח "הפסקה" אך יפים גם לענייננו). בפסיקה אשר דנה בעובדים שנדרשו לשהות ב"כוננות" במקום העבודה עצמו - המגמה הינה להכיר בשעות אלו כשעות עבודה, כפוף לנסיבות המקרה הספציפיות (ע"ע 305/05 אשר מאיר - החברה להגנת הטבע, מיום 1.2.07; עתירה לבג"צ נדחתה - בג"צ 3291/07 החברה להגנת הטבע נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 17.5.07; כן ראו, בנסיבות מעט שונות, את ע"ע 328/06 ש. ניר הצפון (1991) בע"מ - דלאיכה נאדל, מיום 4.5.08; ע"ע 459/07 דוד יפה - ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, מיום 8.12.09; והשוו לע"א 566/70 מחטאוי נ. קו צינור אילת בע"מ, פ"ד כה(2) 622 (1971)). עם זאת, במקרים בהם העובד יכול לנהוג כרצונו בשעות ה"כוננות" - למעט עצם הזמינות לקריאה פוטנציאלית - ואינו מחויב לשהות פיזית במקום העבודה, המגמה בפסיקה הינה כי אין מדובר בשעות "עבודה" (עב' (חיפה) 1991/06 דורון עוזי - אמנור קיסריה שירותי אבטחה ומוקד בע"מ, מיום 22.11.09; עב' (חיפה) 417/04 עופר שגב - חברת החשמל לישראל בע"מ, מיום 13.2.07). לאחר שקילת טענות הצדדים, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי לא ניתן - בנסיבותיו של מקרה זה - להתייחס לכל שעות ה"כוננות" של התובע, אשר במרביתן ישב ולמד ב"כולל" או עסק בענייניו הפרטיים כרצונו ובביתו - כאל שעות עבודה המזכות אותו בשכר מינימום ובגמול שעות נוספות. מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי האופי המיוחד של העסקת התובע, ואי הנוחות שנגרמה לו מעצם היותו כונן משך 12 שעות ביום - באו לידי ביטוי בהסכם העבודה בין הצדדים, שהושג בהסכמה מלאה של התובע ותוך היותו מודע למה שיידרש ממנו, ומכוחו שולמו לתובע לא רק שכר על השעות בהן עבד בפועל אלא גם תמורה גלובאלית בגין עצם ה"כוננות". שוכנעתי לפיכך כי ההסכמה החוזית בין הצדדים, אשר הושגה במקרה זה בהסכמה מלאה של התובע, אינה עומדת בסתירה לחוקי המגן. בהתחשב בקביעתי לעיל, ומשאין חולק כי עבודתו בפועל של התובע הייתה במשרה חלקית ומצומצמת בלבד - לא הוכחה זכאותו להפרשי שכר עד גובה שכר המינימום החודשי ולגמול שעות נוספות. סיום העבודה וזכאות התובע לחלף הודעה מוקדמת תשתית עובדתית התובע העיד כי ביום 17.8.08 נקרא למשרדי החברה, ובהם נאמר לו על ידי מר איתי אלטרץ כי "יש צמצומים ושהסייר של ת"א יסגור גם את הקריאות של כפר חב"ד והסביבה" (סעיף 17 לתצהירו). כך פוטר, ללא הודעה מוקדמת ומבלי לקבל מכתב פיטורים. התובע טען כי מר אלטרץ אמר לו "שהוא יבדוק אם יש לו עבודה אחרת בשבילי ויהיה איתי בקשר" (סעיף 17 לתצהירו), אך הכחיש כי הוצע לו תפקיד אחר (עמ' 8). מר אלטרץ אישר כי בשל רמת הפעילות הנמוכה באזור כפר חב"ד הוחלט להפסיק את פעילות הסיור באזור, ולכן הודיע על כך לתובע - כ-14 יום מראש - והציע לו עבודה חלופית במשרה מלאה. התובע סירב לכך, "בטענה שאין באפשרותו להרוויח מעל סכום מסוים שאז הוא עשוי לאבד את זכותו לתגמול מהכולל" (סעיף 31 לתצהירו). מר בורובסקי העיד כי נכח בפגישה בה הודיע מר אלטרץ לתובע על סיום העבודה בכפר חב"ד, כאשר במהלכה הוצעה לתובע עבודה קבועה בניידת חלופית אך התובע סירב לכך (סעיף 16 לתצהירו). הכרעה לאחר שקילת העדויות, אני קובעת כי התובע פוטר - מבלי שהוכח כי ניתנה לו הודעה מוקדמת כדין טרם פיטוריו. אני קובעת כאמור על אף מתן האמון בעדויות מטעם הנתבעת, שכן גם אם הוצעה לתובע משרה חלופית כסייר - מדובר במשרה שאופי העבודה שלה שונה לחלוטין (לא כוננות, אלא עבודה רצופה) וממילא לא מחויב היה התובע להסכים ולקבלה על עצמו. עבודתו של התובע באה לפיכך לידי סיום מיוזמת הנתבעת בלבד ומטעמיה, והתובע זכאי היה לקבלת הודעה מוקדמת כדין. מר אלטרץ אמנם טען כי הודיע לתובע על סיום עבודתו כ - 14 יום מראש, אך לא הוכיח זאת ולא הצביע על המועד בו הודיע כאמור לתובע או אף על נסיבות ההודעה. בהתחשב בכך, הנתבעת לא עמדה בנטל לשכנע כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת כדין, והוא זכאי לפיצוי בגין כך, בהתחשב בתקופת עבודתו ובהוראות החוק, בגין 12.25 ימים, בסך של 1,392₪. פדיון חופשה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה תשתית עובדתית התובע העיד כי הנתבעת לא ביצעה בגינו הפרשות לקרן פנסיה, וזאת משך כל תקופת עבודתו. עוד טען כי מעולם לא קיבל חופשה בתשלום או פדיון חופשה. מר אלטרץ אישר כי לא בוצעו בגין התובע הפרשות לפנסיה, והסביר זאת בכך שהתובע לא השלים את תקופת הניסיון שהינה בת 24 חודשים. עוד טען כי "התובע שהה בחופשה בחלק ניכר מתקופת עבודתו", אך לא פירט טענתו או צירף יומן חופשות כלשהו (סעיף 39 לתצהירו). בחקירתו ציין כי "התובע היה בחופשה בחול המועד וגם בימים נוספים שהיה צריך לצאת לסידורים..." (עמ' 12). הכרעה הנתבעת לא חלקה על כפיפותה לצו ההרחבה בענף השמירה, כאשר צו ההרחבה הרלוונטי בהתחשב בתקופת עבודתו של התובע הינו צו ההרחבה הישן - אשר הרחיב את ההסכם הקיבוצי משנת 1972. בהתאם לצו זה, התובע עבר את תקופת הניסיון וזכאי להפרשות פנסיוניות רטרואקטיבית החל ממועד תחילת עבודתו. הנתבעת טענה כי תקופת הניסיון מכוח צו זה הוארכה ל - 24 חודשים בהתחשב בהסכם המסגרת מיום 9.1.95, אך טענה זו כבר נדחתה בפסיקה (ראו למשל את פסק דינה של השופטת רונית רוזנפלד בעב' (י-ם) 1152/05 מאיה מור - סער שמירה ושירותים (1996) בע"מ, מיום 22.11.07). התובע זכאי לפיכך לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, בשיעור 6% משכרו, בסך של 1,005 ₪ (לפי החישוב החלופי שערכה הנתבעת בסיכומיה; לא ניתן היה להתבסס על חישובי התובע שכן נערכו על סמך שכר המינימום למשרה מלאה). הנתבעת לא המציאה יומן חופשות, והטענה כי התובע שהה בחופשה בחול המועד פסח עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של מר אלטרץ, ואף זאת ללא פירוט כלשהו של תאריכים וימים מדויקים. משכך, וכאשר נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול חופשה מוטל על המעסיק - התובע זכאי לפדיון חופשה, בהתחשב בתקופת עבודתו, בסך של 1,086 ₪ (לפי החישוב החלופי שנערך על ידי הנתבעת בסיכומיה). טענת קיזוז בגין שימוש ברכב מר אלטרץ העיד כי במסגרת עבודתו הועמדה לשימוש התובע ניידת סיור, אשר התובע אמור היה להשתמש בה אך ורק לצרכי עבודתו. למרות זאת, הסתבר כי התובע עשה שימוש ברכב לצרכיו הפרטיים, בניגוד להנחיות ועל חשבונה של הנתבעת. מר אלטרץ העריך את נזקי הנתבעת - בגין "הוצאות שימוש בדלק, גז ובלאי" בסך של 10,000 ₪ (סעיף 50 לתצהירו). בחקירתו אישר כי ניתן ללמוד על השימוש הפרטי מדו"חות האיתוראן, אך אלו לא הוגשו (עמ' 12). מר בורובסקי העיד כי ידוע לו על שימוש פרטי שביצע התובע ברכבה של הנתבעת לצרכיו האישיים, תוך כדי שעות הכוננות (סעיף 15 לתצהירו) - וכי ראה את הדברים במו עיניו (עמ' 13 לפרוטוקול). התובע הכחיש מכל וכל כי עשה שימוש ברכבה של הנתבעת לצורך נסיעות אישיות (עמ' 7 לפרוטוקול). לאחר שקילת העדויות, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענת הקיזוז ודינה להידחות. גם אם התובע ביצע נסיעות פרטיות מעת לעת, ככל הנראה בהיקף שולי בלבד ובתחומי כפר חב"ד בלבד - לא הוכח היקפן, ולא הוכח הנזק הכספי שנגרם לנתבעת בגין כך. סיכום סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה הקטן. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: חלף הודעה מוקדמת בסך של 1,392 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.8.08 ועד התשלום בפועל; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 1,005 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.8.08 ועד התשלום בפועל; פדיון חופשה בסך של 1,086 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.8.08 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות. חרדיםחברת שמירהזכויות עובדים