מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות ניצולי שואה הסובלים ממחלת נפש: רקע כללי 1. השאלה שמעורר הסיפור האנושי והנוגע ללב שהובא בפני נוגעת למשמעותו ולהיקף התפרשותו של "אינטרס ההסתמכות" בתחום הביטחון הסוציאלי ובאופן קונקרטי -ֹ לחלוקת הזכות לפנסיית שאירים מקרן הפנסיה (להלן: "מבטחים" או "הקרן") בין מי שהייתה בשעתו "הידועה בציבור" של פנסיונר הקרן והתגוררה עימו מאז שנת 1983 ועד למועד פטירתו ביום 23.2.06 (להלן: "המנוח") לבין מי שהייתה נשואה למנוח משנת 1959 ועד לפטירתו אך חיתה משך שנים ארוכות במוסדות לחולי נפש ניצולי שואה בלא שזכתה לתמיכתו הכלכלית. משמע - השאלה המתעוררת נוגעת לעצם זכאותה של האישה הנשואה (הנתבעת 2 להלן: "האישה"), ניצולת שואה, לוקה בנפשה וחסרת כשירות משפטית, לגמלה כאלמנת המנוח, חרף העובדה שלא התגוררה עימו תחת קורת גג אחת משך כ- 30 שנה ועד לפטירתו. זאת, בשל מחלת נפש בה לקתה אשר הביאה לפירוק התא המשפחתי, לקטיעת חייה המשותפים עם המנוח ובה בעת לאי מיצוי זכויותיה לתשלום מזונות. 2. התובעת חייתה כאמור עם המנוח משנת 1983 ועד למועד פטירתו, קרי משך 23 שנים "כידועתו בציבור". במהלך השנים הללו התגוררו השניים בדירתה של התובעת בהרצליה והם ניהלו משק בית משותף, לרבות חשבונות בנק משותפים. למרבה הצער, כעשר שנים טרם פטירתו חלה המנוח במחלה ממארת והתובעת טיפלה בו במסירות עד מותו ביום 23.2.06. הנתבעת 2 - (האישה) ילידת 1927, ניצולת שואה, נישאה למנוח בשנת 1959, בהיותה גרושה ואם לילד בן עשר (יליד 1949). בשנת 1961 ילדה למנוח בן. כחמש עשרה שנה מאוחר יותר, במהלך שנת 1976 עזבה האישה את המנוח ואת בנה הקטין ועקרה עם בנה הבכור, שהיה אז בן 27 שנים, לעיר אחרת וזאת, בנסיבות השנויות במחלוקת: בעוד האישה טוענת כי היא עזבה את המנוח בשל כורח ונוכח מחלת נפש בה לקתה הרי שהתובעת טוענת כי האישה עזבה את המנוח מבחירה חופשית בדעה צלולה,תוך שהיא נוטלת עימה את כל רכושו. ניסיונותיו של המנוח להשיב את האישה לחיק המשפחה - לא צלחו ועם השנים נותק הקשר בין השניים כאשר האישה שהתה במהלך השנים שלאחר הפרידה במוסדות לחולי נפש או במעונות לניצולי שואה הלוקים בנפשם. בשנת 83' הכיר המנוח כאמור את התובעת ומאז חי עימה כבן זוג עד לפטירתו ביום 22.2.06. 3. הנתבעת 1 - קרן הפנסיה המנהלת, בין היתר, תוכנית פנסיית יסוד ותוכנית פנסיה מקיפה במסגרת קרן הפנסיה לעמיתים ותיקים מכח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל) התשכ"ד - 1964 וחוק הפיקוח על שרותים פיננסיים (קופל גמל) התשס"ה - 2005 ובהתאם לתקנון קרן הפנסיה כפי שהותקן על ידי המפקח על הביטוח מכח חוק הפיקוח על עסקי ביטוח התשמ"א - 1981. תקנון החל על אירועים מזכים החל מיום 1.10.03 ואילך (להלן: "התקנון"). 4. ביום 31.8.09 הגישה התובעת תביעה כנגד הקרן וכנגד האישה במסגרתה עתרה לתשלום פנסית שארים מכוח מעמדה "כאלמנת המנוח" שהיה כאמור פנסיונר הקרן עד לפטירתו. התובעת צירפה לתביעתה כנתבעת את האישה כצד העלול להפגע מתוצאות ההליך. על אף שתקנון הקרן מאפשר חלוקה של סכום פנסיית השאירים המיועדת לאלמנה - במקרה בו הותיר אחריו הפנסיונר שתי אלמנות כהגדרתן בתקנון - הרי שהתובעת טענה כי יש לשלם לה ולה בלבד את סכום הגמלה במלואו. שכן לשיטתה, משהאישה לא חייתה עם המנוח תחת קורת גג אחת מאז שנת 1976 ועד לפטירתו ולא זכתה בתשלום מזונות מן המנוח הרי שממילא גם לא ענתה להגדרה של "אלמנת פנסיונר" כלשון התקנון ומשכך - אף לא היתה זכאית לפנסית שאירים על פיו. 5. אשר ללשון התקנון הרי שההוראות הרלבנטיות לענייננו, כפי שעמדו בתוקפן במועד פטירתו של המנוח (הוא מועד קרות הארוע המזכה בו מתגבשת הזכות לגימלה), הגדירו "אלמנת פנסיונר" הזכאות לפנסית שאירים כך: "אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: היתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה. לענין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חוייב הפנסיונר לתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת." אשר להגדרה של המונח בת זוג, קובע התקנון כי מדובר באחת משתי אלה: "1. אשתו של מבוטח או פנסיונר; 2. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך." סעיף 19(א)(1) לתקנון, העוסק באופן חישוב קצבתו של שאיר פנסיונר, קובע כדלקמן: "סכום קצבת שאיר פנסיונר עבור חודש הזכאות הראשון לקצבת שאיר פנסיונר יהיה לפי השיעורים האלה: מסכום הקצבה האחרונה ששולמה לפנסיונר (להלן: "סכום הקצבה האחרונה"): 1. לאלמנת פנסיונר - 60% מסכום הקצבה האחרונה (להלן: "סכום קצבת אלמנת פנסיונר"). השאיר פנסיונר יותר מאלמנה אחת, יחולק סכום קצבת אלמנת פנסיונר באופן שווה ביניהן." משמע - על פי התקנון, שעה שמדובר באישה נשואה אשר נישאה לגמלאי הקרן טרם שהיה לפנסיונר ועל מנת שזו תוכר "כאלמנת פנסיונר" הזכאית בתור שכזו לפנסיית שאירים - עליה לעמוד בתנאי של מגורים משותפים עם הפנסיונר שנה ברציפות לפחות לפני פטירתו או בתנאי החלופי של זכאות למזונות לפי פסק דין של ערכאה מוסמכת במהלך התקופה כאמור. התנאי החלופי בדבר הזכאות למזונות מקפל בחובו הנחה לפיה, זכאות האישה לפנסיית שאירים מן הקרן איננה צריכה להיפגע גם בהעדר מגורים משותפים וכל עוד קיימת סיבה מוצדקת לכך מן הסוג החריג המצדיק פסיקת מזונות לאישה החיה הנפרד מבעלה. סוגיה אליה אדרש ביתר פירוט בהמשך. 6. ביום 28.11.10 ועל בסיס ראיות שהוצגו בפני בית הדין בנוגע לאופי ולמשך היחסים שהיו בין המנוח לתובעת ניתן פסק-דין (חלקי) הקובע כי התובעת הינה "אלמנת פנסיונר" כהגדרתה בתקנון וכי היא זכאית בתור שכזו לקצבת שארים. אשר לשיעור הקצבה ונוכח הטענות שהיו בפי האישה - לפיהן היא הייתה זכאית לחלוק את פנסיית השאירים עם התובעת - נקבע באותו פסק דין (חלקי) כי עד להכרעה במחלוקת שבין התובעת לבין האישה תשולם לתובעת אך ורק מחצית הגמלה בהתאם לאמור בסעיף 19(א)(1) לתקנון. הקרן עצמה השאירה את ההכרעה בשאלת חלוקת הזכויות בין התובעת לבין האישה לשיקול דעתו של בית הדין. טענות התובעת - האישה איננה "אלמנת פנסיונר" כהגדרתה בתקנון 7. התובעת שכפרה כאמור במעמדה של האישה "כאלמנת פנסיונר" העלתה בהקשר זה מספר טענות במישור העובדתי והמשפטי כאחד: אשר למישור העובדתי טענה התובעת כי אין בנמצא מסמך רפואי המאשר כי האישה נפרדה מן המנוח בשל כורח וכי היא אכן לקתה במחלת נפש עת עזבה אותו בשנת 76. כן טענה - כי האישה אמנם הציגה חוות דעת רפואית של מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר קבע כי עזיבתה את המנוח היתה חלק מתהליך חולני, אולם מסמך זה התבסס בעיקרו על עדויות בניה ועל ראיון שנערך עם האישה. זאת שעה שהאישה סבלה מבעיות זיכרון ואילו בניה היו בעלי עניין משהם מבקשים להנות בסופו של יום מן הכספים שיתקבלו אצל האישה. לפיכך השליכה התובעת יהבה על חוות דעת רפואית נגדית הנסמכת על מסמכים רפואיים. חוות דעת ממנה עולה לשיטתה, כי במהלך השנים לא אובחנה האישה כלוקה במצב פסיכוטי או סכיזופרני וכי אין אפשרות ממשית לקבוע מה היה מצבה המדויק במועד בו עזבה את המנוח. הוסיפה התובעת וטענה כי ניתן ללמוד על העדר פגיעה בשיקול הדעת של האישה, במועדים הרלבנטיים לתביעה, גם מתוך כך שהיא ידעה לתבוע ולעמוד על זכויותיה לקבלת גימלת נכות מהביטוח הלאומי. כן ציינה התובעת כי האישה ויתרה במודע על תביעת מזונות מן המנוח משנטלה עימה את כל חסכונותיו בעת עזיבתה. 8. אשר למישור המשפטי טענה התובעת כי מאחר והאישה לא התגוררה עם המנוח ולא הסתמכה על תמיכתו הכלכלית - גם אם נבע הדבר ממחלת נפש בה לקתה - הרי שאין הצדקה לסטות מלשונו הברורה של התקנון ומן הדרישה לקיומם של מגורים משותפים של פנסיונר הקרן ובת זוגו שנה לפחות עד למועד הפטירה. זאת, משלא התגבש למעשה "אינטרס הסתמכות" של האישה. הכרעה אקדים אחרית לראשית ואציין כבר כאן כי לעניות דעתי יש לאמץ במקרה דנן את עיקרון החלוקה השווה של פנסיית השאירים בין התובעת והאישה כשם שמאפשר תקנון הקרן וזאת, מהטעמים שיפורטו להלן, תוך התייחסות לטענות התובעת בהיבט העובדתי והמשפטי. המתווה הנורמטיבי 9. בפסיקה נקבע כידוע כי זכויות העמית בקרן הפנסיה ושאריו נקבעות בהתאם להוראות שבתקנון הקרן (ראה - דב"ע נג/6-1 קרן ביטוח פועלי בנין נ' דגמי ששון פד"ע כה(1) עמ' 546). עם זאת, נפסק כי את ההוראות הללו יש לפרש בזיקה לכללים הפרשניים הגמישים החלים על הוראות הדין בתחום הביטחון הסוציאלי ובשים לב לתכלית ההוראה המקנה את הזכות. נוכח כללים פרשניים אלה נקבע לא אחת כי דרישה "למגורים במשותף" הקבועה בדין - כתנאי לזכאות לפנסיית שאירים של בן זוג - איננה מתפרשת באופן דווקני וכי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ולנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. על כללים פרשניים אלה, עמד בית הדין הארצי לעבודה עוד לפני מספר עשורים באומרו: "התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים" (ראה - דב"ע מד/ 0-62 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי פורסם במאגרים האלקטרונים להלן: "עניין משעלי"). 10. על דברים אלה שב בית הדין וחזר מאז ניתן פסק הדין בעניין משעלי במספר הזדמנויות ונדמה כי חלוף הזמן, השינויים החברתיים וההתפתחויות בתובנות הפסיכולוגיות שהביא עימו אך העצימו את תוקפם של הדברים (ראה - דב"ע נו 255-0 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים האלקטרוניים). עם זאת נראה כי מבחינה מושגית ההגמשה של דרישת המגורים המשותפים בהקשר הנדון לא התבססה אך ורק על שינויים חברתיים שהביאו גם לשינוי בתפיסת העולם ביחס לחיי הזוגיות ולדפוסי המגורים המשותפים שנלוו להם - אלא גם על ההתחשבות גוברת והולכת במצבים של כורח שמנעו מגורים משותפים אלה, בין שכורח זה התקיים בגיל צעיר ובין בגיל מבוגר: כך למשל, הוכר מעמדה של "ידועה בציבור" לצורך קבלת פנסיית שאירים, למרות שלא התגוררה בפועל עם המנוח "בשעת מותו" - וזאת, כפי הנדרש לכאורה על פי פרשנותו הדווקנית של הדין באותו עניין - בנסיבות בהן התגורר המנוח בערוב ימיו בדיור מוגן או היה מאושפז בבתי חולים תקופה ממושכת עד לפטירתו. ברוח זו אף הוכרה זכאותה של אלמנה לפנסיית שאירים על אף שלא התגוררה על בעלה ולא תבעה ממנו דמי מזונות כפי דרישת הדין בעניין ההוא - זאת לאחר שהוכח כי היא נפלה קורבן, משך שנים, להתנהגותו האלימה (עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי, ע"ע 33/99 עליזה צרפתי - הממונה על תשלום הגמלאות, עב' 10015/09אלמונית נ עיריית תל אביב יפו "להלן: "עניין עריית ת"א" פורסמו במאגרים האלקטרוניים). משמע - פסיקה זו הכפיפה למעשה את דרישת ה"מגורים המשותפים" של בת הזוג לנסיבות של כורח או "כוח עליון" שכפו נתק פיזי והפרדה במגורים בין בני הזוג בתקופה שקדמה לפטירה וללא כל קשר לשינויי התפיסה באשר לחיי הזוגיות הנובעים מחלוף העיתים. זאת, תוך מתן משקל נכבד ליחסי ההסתמכות הדדיים - הכלכליים או /או והנפשיים ששררו בין בני הזוג תקופה ממושכת ועד לפטירה. משמע - נקודת המוצא של פסיקה זו הייתה - כי אלמלא אותו כורח ונוכח יחסי ההסתמכות שבין הצדדים היו מתגבשים תנאי הזכאות במלואם, גם על פי הפירוש הדווקני, ומשכך מן הראוי לבחון את המציאות שהייתה מתקיימת קרוב לוודאי אלמלא אותו כורח כאילו זו התרחשה בפועל. במיוחד שעה שאותו כורח העצים את מצב הנזקקות של השאיר או טמן בחובו קיפוח או התנהלות בלתי תקינה כלפיו שהעצימה את נזקקותו. על מנת לבחון האם יש מקום להכיר במצב של "כורח" מסוג זה גם במקרה דנן וברוח הפסיקה דלעיל, אתמקד תחילה בקביעות העובדתיות הנוגעות לנסיבות העזיבה של האישה ובסיבות הייחודיות שהביאו לנתק שנוצר עם השנים בינה לבין המנוח ולאחר מכן - אתייחס למשמעות המשפטית של קביעות אלה. מצבה הנפשי של האישה "ככוח עליון" שכפה הפרדה פיזית וכלכלית מן המנוח - ההיבט העובדתי 11. אכן יש קושי נוכח הזמן הרב שחלף, לעמוד באופן מדויק על מצבה הנפשי של האישה עת עזבה את ביתו של המנוח. זאת מעבר לקושי האינהרנטי הנעוץ בעצם עריכתה של אבחנה מדויקת ביחס למצב נפשי בכלל ובנקודת זמן ספציפית בעבר הרחוק בפרט. אי לכך, ספק בעיניי אם חווה"ד הפסיכיאטריות שניתנו כיום לגבי מצבה של האישה משנות ה- 70 ואילך, יכולות לסייע לבית-הדין יותר מאשר ההיגיון הבריא ועקרונות הסבירות המושתתים על התשתית העובדתית כפי שזו נפרשה בפני בית-הדין. זו המספקת בסיס מוצק דיו למסקנה כי מצבה של האישה כבר במועד בו עזבה את המנוח ואת בנה הצעיר, באמצע שנות ה- 70, היה כזה שניתן לראותו ככורח שמנע את המשך חייה לצד המנוח כמו גם את נקיטת היוזמה, בין בעצמה ובין באמצעות אחר, לשם מימוש זכויותיה הכספיות מול המנוח. על מצבה של האישה כאמור ניתן ללמוד בראש ובראשונה מעדות בנה הבכור המשמש לה כיום גם כאפוטרופוס (להלן: "הבן"). הבן שרטט בגילוי לב לא רק את הנסיבות שהביאו לפרידתה של האשה מהמנוח אלא גם את שעלה בגורלה מאז אותה פרדה, באופן המשליך על הבנת נסיבותיה. דבריו של הבן נתמכו במסמכים רפואיים שונים מזמן אמת - אף כי לא מרובים - והם עשו על בית-הדין רושם אמין. בשל חשיבות הדברים אספרם בתמצית להלן: 12. במהלך שנות ה- 70, בעת שהאישה התגוררה עדיין עם המנוח היא החלה להתנהג "באופן משונה": חדלה לטפח הן את עצמה והן את הבית, החלה לאסוף מטבעות חסרות ערך אותן נהגה לצרור בבדים אדומים ולטמון במקומות שונים בחצר הבית. כמו כן החלה לאסוף (שלא לצורך) אלפי עיתונים, אותם סידרה בעשרות ערימות של כחצי מ' כל אחת בצריף עץ שעמד בחצר הבית. במהלך שנת 76' החלה האישה לסבול גם מבעיות נוירולוגיות שהתבטאו בכאבי ראש, סחרחורות, טשטוש בראיה, ראיה כפולה וכן, מזמזומים באוזניים בחילות והקאות. עקב כך, היא אושפזה בביה"ח ביום 13.6.76 כאשר בסיכום המחלה נכתב כי מחלתה מצביעה על סימנים המתאימים לפגיעה בגזע המוח. זאת למרות שהבדיקות שבוצעו לא הראו ממצא חריג. בשוליו של הסיכום הנ"ל נכתב כי "קרוב לוודאי שמדובר בתהליך אשר טיבו טרם ברור לנו" (ראה - נספח ב' לתצהיר הבן). עם שחרורה של האישה מביה"ח לא פסקה התנהגותה החריגה ואף החלה להחמיר: האישה החלה להאשים את המנוח, על לא עוול בכפו, כי הוא "בוגד" בה עם נשים אחרות. דבר שלטענת הבן לא היה ולא נברא, וכן האשימה אותו בבואם של שדים לביתה על פי הזמנת המנוח. הבן העיד על רגשות הבושה שחש נוכח התנהגותה של אימו ולצד זאת, על ההתכחשות למחלת הנפש שקיננה בה. כמו כן העיד הבן על תחושת הכעס הבלתי נשלט שחש כלפי האישה על לא עוול בכפה. 13. במהלך שנת 1976 נוכח חששה של האישה מהימצאותם של שדים בביתה לפי הזמנת המנוח, היא גמרה אומר לעזוב אותו. הבן מצידו, סירב בתחילה לעזוב את הבית יחד עם האישה, כפי בקשתה ואף ניסה לשכנע אותה שלא לעשות כן - אולם משזו עמדה על דעתה הוא הצטרף אליה על מנת להיות לה לעזר בשעתה הקשה. עובר לעזיבתה - ניסתה האישה לשכנע גם את בנה הצעיר להצטרף אליה אולם זה סירב והמשיך בחייו בבית המנוח כאשר עם השנים הקשר שלו עם האם [האישה] נותק לחלוטין. בעקבות פרדה זו העתיקו הבן והאישה את מקום מגוריהם לדירה בעיר אחרת, אותה רכש הבן כשנתיים קודם לכן מכספים שחסך במהלך שירותו בצבא הקבע. כאסמכתא לכך צירף הבן את הסכם הרכישה מיום 23.10.75 (ראה - נ/1). לאחר הדברים הללו פקד המנוח את ביתה החדש של האישה מספר פעמים על מנת לנסות ולשכנע אותה לחזור לחיק משפחתה אולם זו סירבה בתוקף ודבקה במחשבות השווא שלה לפיהן המנוח "רודף אותה ומביא עליה שדים". 14. נוכח ההתדרדרות ההדרגתית במצבה הנפשי של האישה היא אושפזה במהלך שנת 78' בבי"ח לחולי נפש "מצפה נוף" שם אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. לאחר שחרורה המשיכה בטיפול אמבולטורי בתחנה לבריאות הנפש, שם טופלה בזריקות עקב סירובה ליטול טיפול תרופתי אחר. דע עקא, שחרף הטיפול נמשכה ההידרדרות במצבה, שהתבטאה בהתנהגות דרשנית ותוקפנית גם כלפי בני משפחה אחרים ומשכך, היא אושפזה שוב בבי"ח לחולי נפש "כפר גנים" ביום 21.9.80 משך כ- 20 שנה עד לשנת 2000 אז נסגר המוסד. משם הועברה האישה להמשך אשפוז במרכז רפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב, שם היא מאושפזת עד עצם היום הזה. כתמיכה לדבריו, צירף הבן סיכום מחלה מביה"ח "כפר גנים" מיום 7.1.00 וכן מכתב של עובד סוציאלי, מנהל המעון לניצולי שואה מביה"ח באר יעקב מיום 17.10.06 וכן אישור של מנהל המעון בבאר יעקב אודות אשפוזה של האישה (ראה -נספחים ב'-ה' לתצהיר הבן). כמו כן הוצג בפניי מסמך של המוסד לביטוח לאומי המלמד על כל שהאישה הוכרה כנכה בשיעור 100% (נכות יציבה) החל מיום 1.8.78 (ראה - נספח ו' לתצהיר הבן). על מצבה המעורער של האישה סמוך ועובר לפרידה מעידה גם העובדה שהיא ניתקה לחלוטין מגע עם בנה הצעיר שהיה עדיין קטין, בן שאף לא התייצב להעיד בבית הדין על מנת לתמוך בטענותיה. עם זאת נראה כי את התמיכה העיקרית למסקנה בדבר מצבה הנפשי המעורער ניתן לדלות מן העובדה שהאישה אושפזה במוסדות לחולי נפש סמוך לאחר עזיבתה את המנוח ועד היום, שם חייתה משך עשרות שנים. זאת, בצירוף העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר כאמור בנכותה בשיעור של 100% זמן לא רב לאחר הפרידה. 15. אשר לטענות העובדתיות הנוספות של התובעת, לפיהן היה לה לאישה שיקול דעת מאחר והיא ידעה לממש את זכויותיה מהביטוח הלאומי ומנגד ויתרה בדעה צלולה על זכויותיה למזונות מהמנוח - הרי שמהראיות עולה כי מי שטיפל בעניינים אלה, שלא הצריכו כנראה טיפול משפטי מורכב, היו הגורמים המקצועיים במוסדות בהם אושפזה האישה ולא - האשה עצמה. אשר לטענות העובדתיות הנוספות שבפי התובעת לפיהן האישה ויתרה על זכאותה למזונות מן המנוח נוכח נסיבות הפרידה מאחר והיא נטלה עימה בעת העזיבה את כל חסכונותיו הרי שאלה נטענו בעלמא ולא הובאו ראיות להוכחתן: הן הטענה לפיה האישה נטלה את כל חסכונות המנוח בעת עזיבתה והן זו שלפיה היא ויתרה במודע ומתוך דעה צלולה על תביעתה למזונות. 16. עם זאת ונוכח החשיבות המשפטית שיש ליחס לטעמי לסוגיה זו של אי מימוש הזכות למזונות מן המנוח, סיבותיו והשלכותיו וטרם שתאמר "המילה האחרונה" בסוגיה זו במישור העובדתי - אבקש לערוך סטייה קלה ומתחייבת מנתיב הקביעות העובדתיות לצורך הבהרת זכויותיה המשפטיות של האישה למזונות מן המנוח בעת עזיבתה ועל רקע נסיבותיה. הבהרה זו נדרשת לא רק לצורך ההכרעה בשאלת הפרשנות והיישום של הוראות התקנון, כהוראות המקפלות בחובן הגנה על הסתמכות כלכלית אלא גם לשם הבנה שלמה יותר של התשתית העובדתית: שאלת זכאותה של האישה למזונות נגזרת כידוע מסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה )מזונות) התשי"ט-1959, הקובע כי "אדם חייב במזונות לפי הוראות הדין האישי החל עליו". במקרה דנן, היות והמנוח היה יהודי נקבע החיוב במזונות לפי הדין העברי שהטיל עליו חובה במזונות האשה כתוצאה מן הנישואים, כחלק ממערכת הזכויות והחובות שבין בני הזוג. עם זאת, על פי הדין העברי יתכנו מספר מקרים בהם תישלל זכאותה של האישה למזונות כאשר הכלל הנקוט בהקשר הרלוונטי לענייננו הוא - כי אשה העוזבת את בית המשפחה "ללא טעם מבורר" מאבדת את זכותה למזונותיה (ר' ע"א 485/76 מרצל משה נגד חיה משה, ע"א 3-9/79 שירלי שדמי נ' יהושוע שדמי פורסמו במאגרים האלקטרוניים). כך באשר לכלל ואילו לעניין היוצא מן הכלל נקבע - כי ככל שמוכיחה האישה טעם מוצדק להפסקת המגורים בצוותא ממשיכה לעמוד על מכונה חובתו של הבעל לזון אותה, גם אם "אינה עימו" (ראה - ע"א 741/76 קרמר נ' קרמר פורסם במאגרים האלקטרוניים). בנוסף נקבע כי המשקל הסגולי של מידת ההוכחה אשר תידרש האישה שעזבה את בעלה להביא כדי להוכיח טעם מבורר הוא קל מאוד כ"משקל נוצה" (ראה - ע"א 256/65 רות מילר נ' יוסף מילר פורסם במאגרים האלקטרוניים). בהקשר הספציפי הנוגע לעניננו נפסק כי עזיבת אישה את בית הבעל בשל מחלת נפש בה לקתה מהווה טעם מוצדק לעזיבה שאינו שולל את זכאותה למזונות וזאת, גם לאחר חלוף שנים ארוכות מאז העזיבה ואף במקרה שלא הגישה תביעה למזונות במהלך השנים (ראה ע"א 358/64 מאיר מזרחי נ' יפה מזרחי פורסם במאגרים האלקטרוניים). 17. משהשלמתי את הסטיה המשפטית לצורך הארת השדה העובדתי אציין כי במקרה דנן עולה לכאורה כי האישה על אף שהייתה זכאית, נוכח נסיבות הפרידה, לתשלום מזונות מן המנוח - לא מימשה זכות זו במהלך השנים, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים. זאת בשל מצבה הנפשי, בשל ההכחשה והבושה שחש כלפיה הבן שמונה רק ביום 11.5.08 לשמש לה כאפוטרופוס על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התתשכ"ב - 1962 וייתכן שגם בשל העדר התייחסות חברתית מוסדית מספקת לצרכיה ובלשון פרוטוקול עדותו של הבן לאמור: "ת. היא לא תבעה מזונות כי היא היתה אישה חולה במחלת נפש. אנחנו התביישנו בדבר הזה. היה מקובל להסתיר את זה... ש. כל השנים האלה לא פנית לאב שיתן כסף ? ת. הסברתי לפני כמה דקות שעקב זה שאני באמת התביישתי במצבה הנפשי של אימי שלצערי מלווה אותנו לאורך כל השנים וגורם לנו לבעיות שקשה לי להעלותן כאן שהיא בעצמה סובלת לאורך השנים. לא חשבנו אפילו לנסות לתבוע. הוא ניתק איתנו כל קשר לאחר שנות ה- 80." (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 23-24, עמ' 8 ש' 24-26) 18. זה המקום להעיר - כי לעניות דעתי וכפי שיוסבר בהמשך - היותה של האישה ניצולת שואה, לצד הטעמים הפסיכולוגיים והסוציאליים המסבירים את דפוסי ההימנעות של לא מעטים מבין אלה הנמנים על אוכלוסייה זו לעמוד על זכויותיהם יכולה אף היא להסביר במקרה דנן את אי מימוש הזכות. זאת אם נניח כי היו לתובעת תקופות של הפוגה ממחלתה. לסיכום פרק זה ניתן אפוא לאמר כי מחלת הנפש בה לקתה האישה וההכחשה הסביבתית שהתלוותה לה פעלו ככורח והן שהיו הסיבות העקריות לכך שלא התקיימו בה - לפי הפרשנות הדווקנית והמצרה של הוראות התקנון - התנאים החלופיים הקבועים בו של מגורים משותפים או זכאות למזונות לפי פסיקת הערכאה המוסמכת. "אינטרס ההסתמכות" וזכאותה של האישה לפנסיית שאירים מהקרן - המישור המשפטי 19. בקביעותי דלעיל ערה הייתי לכך שבאותם מקרים בהם הלכה הפסיקה בנתיב המאמץ פרשנות גמישה ומרחיבה לדרישת המגורים המשותפים לצורך קביעת הזכות לגמלת שאירים של אלמנת פנסיונר - וזאת, בעטיו של כורח רפואי או אחר - הרי שממכלול הנסיבות ניתן היה ללמוד בדרך כלל על קיומו של קשר בין הצדדים, על קשירת גורל והסתמכות נפשית ו/או וכלכלית, חרף העדרם של מגורים משותפים בפועל. זאת שעה שבמקרה דנן - שאני. שכן הנחת המוצא ממנה יצאה אותה פסיקה הייתה כאמור - כי אלמלא אותו כורח שמנע את קיומו הדווקני של תנאי המגורים משותפים היה תנאי זה מתקיים ולכן, לאור תכליתו הסוציאלית של הדין שנועד להגן, בין היתר, על הסתמכותו הכלכלית של השאיר מן הראוי להתייחס למציאות שהייתה מתקיימת קרוב לודאי אלמלא אותו כורח. נוכח האמור יש צורך להוסיף אפוא ולבחון האם ראוי ונכון ליישם גם במקרה דנן את "מבחן האלמלא" הנגזר כאמור מיחסי ההסתמכות וזאת, נוכח פרק הזמן הארוך בו חיו המנוח והאישה בנפרד ללא שהתקיים ביניהם קשר ובשים לב לפרק הזמן הממושך בו חייתה האישה בלא שהסתמכה לכאורה על תמיכתו הכלכלית של המנוח. משמע - עלינו לשאול עצמנו באיזו מידה תרם הכורח המתמשך בו מדובר במקרה זה לנתק שבין המנוח והאישה וכן באיזו מידה מוצדק להכיר, חרף נתק זה, באינטרס הסתמכות או באינטרס משפטי רלוונטי אחר של האישה לאחר תקופה כה ממושכת במהלכה לא הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח. מחלת הנפש ככורח מתמשך וההצדקות להכרה באינטרס ההסתמכות 20. לעניות דעתי, בבוא בית הדין להכריע בסוגיית תרומתו של הכורח לנתק הממושך שבין המנוח לאישה יש ליתן משקל נכבד לעובדה שהסיבה העיקרית לו הייתה נעוצה באופייה של המחלה שפקדה את האישה מסוג סכיזופרניה פרנואידית. אותה מחלה שגרמה לה, כפי שהוסבר לעיל, לפעול מתוך מחשבות שווא, ללא התחשבות רציונלית בטובתה שלה ובטובת הסובבים אותה ולהדיר אגב כך את המנוח מתוך חייה משהיא ראתה בו מקור לסבלותיה. הדרה שהמנוח מצידו אולץ להסכין עימה "כאישיות בלתי רצויה" בחייה ובביתה של האישה באמצעות ההתרחקות שהפכה עם השנים לנתק. משמע - איפיונו של של הכורח מסביר במקרה זה לא רק את עצם התרחשותו אלא גם את משכו. יתירה מכך, אותה נכות נפשית ממנה סבלה וסובלת האישה היא גם שהייתה, ככל הנראה, הגורם לאי מיצוי הזכויות שהגיעו לה מן המנוח כאשתו, לרבות הזכות למזונות. הן משום שבשל מחלתה היא לא הייתה מסוגלת לעמוד על זכויותיה בעצמה או משום שהחברה הסובבת אותה - לרבות הרשויות האמונות על הטיפול באוכלוסיות מוחלשות ו/או בני המשפחה הקרובים לה - לא השכילו לעשות כן מטעמה. זאת בין משום ההכחשה או תחושת הבושה שחשו הקרובים לה נוכח מחלתה ובין משום גורמים אחרים היכולים להסביר אי פעולה מצד גורמים ממסדיים. על מצב דברים זה ניתן היה ללמוד כאמור, בין היתר, מעדותו של הבן. זכויות אלה לו מומשו בעיתן היו מבססות בבוא העת עבור האישה "אינטרס הסתמכות" במובנו הצר, גם על פי הפרשנות הדווקנית של התקנון הממירה כזכור את דרישת המגורים המשותפים בזכאות למזונות על פי פסק דין של הערכאה המוסמכת. לנוכח האמור ניתן אפוא לקבוע ברמת סבירות גבוהה כי אלמלא אותו כורח מסויים עליו עמדתי - כפי שהיה במקרה דנן - היו מתקיימים באישה תנאי הזכאות על פי הפרשנות הדווקנית של הוראות התקנון. זאת נוכח הזיקה ההדוקה והמתמשכת כאמור שבין אפיוניו של הכורח הנ"ל לבין אי קיומם של תנאים אלה. 21. יתירה מכך, לעניות דעתי עמדתי דלעיל אף עולה בקנה אחד עם הראציונל הבסיסי של הוראות התקנון המקפל בחובו הכרה בחשיבותו של אינטרס ההסתמכות. זאת שעה שאינטרס זה נבחן דרך הפריזמה הרחבה של ההצדקות המוסריות העומדות ביסודו. אותן הצדקות מכוחן אנו מניחים כי התנהלות בלתי תקינה מתמשכת איננה יכולה בתור שכזו לגבש אינטרס הסתמכות או להוות מקור לזכויות ומאידך אף איננה יכולה להוות הצדקה לשלילתן. זאת בעיקר שעה שמדובר באוכלוסיה נזקקת. על אחת כמה וכמה שעה שההתנהלות המקפחת והבלתי תקינה היא שהעצימה את נזקקותה (ראה - עניין עריית ת"א"). כך למשל נקבע כזכור בעניין עריית ת"א כי אין לשלול מאלמנה זכויות לפנסיית שאירים מחמת העובדה שהיא לא התגוררה עם בן זוגה ולא מימשה את זכאותה למזונות כנדרש בדין וכתנאי לזכאות לתשלום הפנסייה וזאת, מחמת העובדה שהיא הייתה קורבן לאלימותו של הבעל משך שנים ורצתה למנוע מעצמה אלימות נוספת, בין על ידי המנעות מגורים משותפים ובין על ידי המנעות מהגשת תביעה למזונות. כן נפסק שם כי בשלילת הגימלה בנסיבות מעין אלה יש לראות ענישה כפולה של הלאמנה ומשכך אין להתיר אותה. לשון אחרת, שעה שמימושו של תנאי מזכה נמנע מן השאיר בשל כורח הנובע בעיקרו מהתנהלות מקפחת או בלתי תקינה הנגזרת ו/או משליכה ישירות על רמת נזקקותו הנפשית-כלכלית הרי שמן הראוי להכיר במשנה תוקף "בהסתמכות מושגית מתקנת" כזו הבאה למנוע הנצחה ואף העצמה של קיפוח או עוול: כך לגבי אישה שלא התמלאו בה התנאים של מגורים משותפים או של הגשת תביעה למזונות מחמת היותה "אישה מוכה" - וכך גם בענייננו. שעה שנמנעו מן האישה מגורים משותפים בשל מחשבות שוא שניכפו עליה בדבר האסון שמביא עליה המנוח ושעה שנינמע ממנה גם לממש את זכויותיה למזונות בשל מחלת נפש שלוותה בההתכחשות חברתית. 22. הטעם לעמדה זו נעוץ כאמור באחת ההצדקות העיקריות המבססות את ההכרה באינטרס ההסתמכות כמקור לזכויות הנגזר מהתנהגות מתמשכת. הצדקה שכוחה יפה גם לביסוס ההכרה בזכויות באותם מקרים חריגים בהם ההתנהגות המתמשכת שאמורה הייתה לגבש את ההסתמכות במובנה הצר לא יצאה אל הפועל מחמת עוול שנכפה על בעל הדין הדורש את תיקונו. בהקשר זה מכוונים דברי לאותה "הצדקה קנטיאנית" לאינטרס ההסתמכות שאוזכרה בספרות המשפטית ובפסיקה, זו הנשענת בעיקרה על ערכים מוסרים ורואה ב"התחשבות בהסתמכותו של הזולת ובנזקים העלולים להיגרם לו בהעדרה כמחוייבת מתוך כבוד לאנושיותו" (ר' ד . ברק ארז" הגנת ההסתמכות במשפט המנהלי" משפטים כ"ז עמ 17 בעמ' 20 וכן, ר' ע. קאנט הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות מהדורה רביעית) התשל"ג) אליו מפנה כותבת המאמר). ההשקפה זו הרואה בכבוד לאדם תכלית לעצמה זכתה לפיתוח וקונקרטיזציה במשנתו של ג'ון רולס (Rawls)שהתווה לאורה עקרונות שנועדו להביא לחלוקה הוגנת של תועלות חברתיות כעקרונות המחייבים, בין היתר, התחשבות במצבם של החלשים ביותר. ((John Rawls," Justice as Fairness"The Philosophical Review, Vol. 67, No. 2 (Apr,1958), 164-194 בהתאם לכך, ככל שאנו מאמצים את ההצדקה המוסרית להכרה באינטרס ההסתמכות כביטוי לכבוד לאנושיות - הרי שניתן לגזור מכך קריאה להכרה בזכויותיהם של "החלשים ביותר" שנמנע מהם בעל כורחם ועקב חולשתם לממש את זכויותיהם משך שנים ולתרגמם "לאינטרס הסתמכות" במובנו הצר של מושג זה. על אחת כמה וכמה שעה שאי מימוש הזכויות נובע במידה לא מבוטלת גם מהתכחשות חברתית - ממסדית או משפחתית - למצבם של אותם חלשים ומכאן גם לצרכיהם המיוחדים. סוגיה אליה אתייחס מייד גם בהקשר להיותה של האישה ניצולת שואה. ההצדקות "לאינטרס ההסתמכות" והיותה של האשה ניצולת שואה 23. זה המקום להוסיף ולציין כי במקרה המיוחד דנן ולאור דבריי דלעיל יש ליתן משקל לצורך קביעת המשמעות המשפטית של הנתק שהיה בין האישה לבין המנוח - ובעיקר לאי מיצוי זכויותיה מול המנוח - לא רק לאופי הנכות הנפשית של האישה שהייתה בעלת קווים פרנואידים אלא גם לעובדת היותה ניצולת שואה, שסבלה מלקות נפשית שגררה אשפוז מתמשך במוסדות שונים. בהקשר זה מכוונים דברי לזיקה שבין היותה של האישה ניצולת שואה לבין אי מיצוי זכויותיה סמוך לאחר הפרידה מן המנוח ולמשמעות המשפטית שיש ליתן לזיקה זו בהקשר של פרשנות התקנון. זאת, אפילו הייתה מתקבלת עמדת התובעת לפיה, האישה לא סבלה ממחלת נפש בעת עזיבתה את המנוח אלא רק לאחר תקופת מה ו/או כי היו תקופות של הפוגה במחלתה. 24. תימוכין לזיקה מעין זו ניתן למצוא בספרות העוסקת "בקשר השתיקה וההכחשה" שאפיין את היחס לניצולי שואה בחברה הישראלית ובחקר מצבם שנים ארוכות לאחר שחוו את טראומת השואה. ספרות זו מצביעה על דפוס של שתיקה ואי עמידה על זכויות כדפוס המאפיין ניצולים רבים וכדפוס הנובע בעיקרו מתחושת הבושה והעלבון, שהינם פועל יוצא של טראומת השואה אך בה בעת גם מ"קשר השתיקה" שליווה את קליטתם של יוצאי השואה בארץ. "קשר שתיקה" שמנע מהם סיפוק של צרכיהם הנפשיים והפיזיים משך שנים ארוכות: כך למשל, מציין החוקר שמואל שטייר במאמרו: "'מדוע הם שתקו שוב' על מצבם הנפשי של ניצולי השואה והתייחסות החברה והמטפלים אליהם" לאמור: "הפגיעה הבושה והעלבון נמנים על מאפייניה המאוחרים של ה- PTSD (התסמונת הבתר טראומטית) והם מסבירים את ההתנהגות הלא נורמטיבית של הניצולים חרף מצוקתם ואולי אף בגללה. מכאן נובע כי רצף הטראומות - בעיקר הטראומה השנייה וקשר השתיקה - הוא הגורם לכך שהניצולים האודים העשנים מאירופה לא פצו פה ולא מחו הם נפגעו פעמיים בפעם האחת בארץ הולדתם ובפעם השניה - בארץ מולדתם" (הרפואה כרך 148 חוב' 4 אפריל 2009. לעניין תחושת העלבון והבושה כחלק מהתסמונת הבתר טראומטית ראה- Ruth R.Leys."Image and Trauma" Sci Context 2006 19(1)137-149) 25. נדמה כי דברים אלה מחזקים אפוא את המסקנה בדבר הזיקה שבין אי מיצוי זכויותיה הכלכליות של האישה מול המנוח משך שנים לבין עברה כניצולת שואה. מסקנה הקוראת ליישום של אינטרס ההסתמכות במובנו הרחב, תוך מתן משקל לנסיבות של כורח ו/או התנהלות בלתי תקינה שמנעה מאדם למשש את זכותו כמו גם להצדקות המוסריות העומדות ביסודו של אינטרס זה. זאת באופן בו שאלת העמידה בתנאי התקנון תיבחן על יסוד המציאות המסתברת אלמלא התקיים אותו כורח ובאופן המביא לתיקון העוול שנגרם לאישה ולא - להנצחתו. 26. לאור כל האמור אני קובעת אפוא כי אלמלא הכורח המתמשך שהוכח בפני הייתה מתקיימת בסבירות גבוהה - אף לפי הפרשנות הדווקנית של הגדרות התקנון - לפחות אחת מן הדרישות החלופיות שבהגדרת "אלמנת פנסיונר". כמו כן שוכנעתי כי מן הראוי ליישם במקרה זה את "עיקרון האלמלא" גם לנוכח ההצדקות שביסוד אינטרס ההסתמכות המקופל בהוראות הרלוונטיות שבתקנון. לאור האמור יש לראות אפוא באישה כמי שהתקיימו בה מבחינה מהותית התנאים הנדרשים לצורך ההכרה בה כאלמנת פנסיונר על פי תקנון הקרן. זאת באופן המזכה אותה במחצית מגמלת השאירים בהתאם לסע' 19(א)(1) לתקנון זה. בשולי הדברים אציין כי אין לי אלא לקוות כי סכום הגימלה שישולם לאישה יאפשר לה לא רק לשפר את רווחתה הכלכלית בערוב ימיה אלא גם יקדם אולי גם את האפשרות להשתלבותה בתוך הקהילה, מחוץ למסגרת מוסדית, בהתאם לצרכיה וליכולותיה. 27. לאור מהותה של התביעה הרי שאין צו להוצאות. התחום הנפשירפואהחולי נפשניצולי שואה