מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעמד פליט למי שמסתנן לישראל: לפני עתירה מינהלית שבגדרה מבקשת העותרת, נתינת ניגריה אשר הסתננה לישראל, כי בית המשפט יורה למשיב להעניק לה מעמד של פליט לאחר שבקשותיה נדחו על ידי הגורמים המוסמכים. עוד מבקשת העותרת כי בית המשפט יורה על שחרורה ממשמורת. עיקרי העובדות וההליכים העותרת, נתינת ניגריה, ילידת 1978, נוצרייה המשתייכת לחמולת "גוואנדרה". בשנת 2004 נישאה העותרת, לטענתה בשל כפייה ואילוץ מצד אביה, לגבר מוסלמי המבוגר ממנה בכ-חמישים שנה, המשתייך לחמולת "מאדה". בשל סכסוך אלים שהתגלע בין החמולות באוקטובר 2007, סכסוך שעניינו מאבקי שליטה ומנהיגות באזור אקוואנגה, במהלכו, לטענת העותרת, נרצחו הוריה ואחיה על-ידי משפחת בעלה, ברחה העותרת מניגריה והסתננה לישראל דרך גבול מצרים ביום 29.3.2008. העותרת קיבלה אשרת תייר ב'2 שהיתה בתוקף עד ליום 29.6.08 ומאז, לטענת המשיב, היא שוהה בישראל שלא כדין. בחודש יוני 2008 פנתה העותרת לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לקבל מקלט מדיני. היא הוזמנה לראיון ביום 7.8.08 (נספח א' לעתירה). לטענתה קיבלה העותרת אשרת שהייה עד חודש מאי 2010 (אשרת השהייה ופרוטוקול הראיון לא צורפו לתיק). ביום 8.7.08 נתפסה העותרת כשוהה בלתי חוקית והוצאו כנגדה צווי משמורת והרחקה. ביום 9.7.08 נערך לה שימוע והיא שוחררה בתנאים (נספחים ב'1-ב'3 לעתירה). ביום 4.8.09 נערך לעותרת תשאול ולאחריו ניתנה לה אשרת שהייה בהתאם להוראות סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה) (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). במהלך התשאול טענה העותרת כי סיבת יציאתה מניגריה הינה סכסוך שבטים וכי הוריה נהרגו בתאונת דרכים באוקטובר 2007 (נספח ג' לעתירה). ביום 8.3.10 נערך לעותרת ראיון עומק ביחידת RSD ממנו עלה כי במהלכו של סכסוך אלים בין השבט הנוצרי אליו היא משתייכת לבין השבט המוסלמי אליו משתייך בעלה, נהרגו בני משפחתה ולפיכך אינה רוצה לחזור לבעלה, לו אולצה להינשא על ידי אביה. בסוף הראיון הוסבר לעותרת מה הן האפשרויות העומדות בפניה והיא מצידה חתמה על מסמך לפיו היא מבקשת לסגור את תיק בקשת המקלט והיא מתחייבת לעזוב את הארץ עד ליום 16.5.10. לטענת העותרת אולצה לחתום על מסמך זה מחשש פן תיעצר (נספחים ד1 ו-ד'2 לעתירה). בחודש מאי 2010 הגיעה העותרת למשרדי היחידה לפליטים אצל המשיב במטרה להאריך את אשרת השהייה שלה. לטענתה הובהר לה כי תיק הבקשה למקלט מדיני נסגר בעקבות הצהרתה כי תעזוב את הארץ מרצון, ולפיכך בקשתה להארכת האשרה סורבה. ביום 26.9.10 עוכבה העותרת מאחר ולא עזבה את הארץ במועד שנקבע. במהלך שימוע שנעשה לה בפני ממונה על ביקורת הגבולות ציינה העותרת כי לא יצאה מישראל כפי שהתחייבה, מאחר ורצתה להמשיך לעבוד בארץ ולהשתקע בה כי טוב לה כאן. לפיכך הוצאו כנגד העותרת צווי משמורת והרחקה והיא הושמה במשמורת בה היא מצויה עד היום (נספחים ה'1-ה'3 לעתירה). ביום 27.9.10 הובאה העותרת בפני בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין למשמורת"). לאחר שמיעת טענותיה הותיר ביה"ד למשמורת את צו המשמורת שהוצא כנגד העותרת על כנו ללא שינויים והורה למשיב להעביר לידי בית הדין את פרוטוקול הראיון שנערך לעותרת ואת הודעתה מיום 8.3.10 בדבר נכונותה לעזוב את הארץ מרצונה (נספחים ו' ו-ז' לעתירה). בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 21.10.10, לאחר שהמשיב הציג בפניו את הצהרתה של העותרת מיום 8.3.10 לפיה היא מבקשת, מרצונה החופשי, לסגור את תיקה ולחזור למולדתה, שב ואישר ביה"ד למשמורת את צו המשמורת (נספח ט' לעתירה). ביום 24.10.10 הודע לבית הדין כי העותרת מסרבת לחתום על מסמכים לקבלת תעודת מעבר בטענה שיש ברשותה דרכון, אך זה לא הוצג. באותו יום נערך דיון בבית הדין למשמורת בעניינה של העותרת ושם נקבע כי על העותרת להמציא דרכונה ללא דיחוי נוסף. צו המשמורת נותר על כנו (נספחים י' ו-יא' לעתירה). בחודש נובמבר 2010 הגישה העותרת עתירה כנגד החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתה למקלט (עת"מ (מרכז) 31650-11-10) בטענה שבקשתה לא נבדקה כראוי ויש לבחון מחדש את הבקשה. בשל שביתת הפרקליטים, לא הוגש כתב תשובה בתיק. בפסק הדין מיום 21.12.10 הורה ביהמ"ש ליחידת ה-RSD לפתוח מחדש את תיקה של העותרת ולערוך בדיקה מקיפה של המסמכים שבידה ושל טענותיה, לרבות הטענתה לפיה אולצה לחתום על מסמך ההסכמה להרחקה מהארץ. עוד נפסק כי על יחידת RSD ליתן החלטתה בעניינה של העותרת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. עד למועד זה לא תורחק העותרת (נספח יב' לעתירה; להלן: "פסק הדין"). ביום 27.12.10 הגיש ב"כ העותרת דאז, עו"ד עבדאללה, בקשה לשחררה ממשמורת תוך שהוא מציין כי יש בנמצא מי שמוכן לערוב לשחרורה. ביום 25.1.11 דן בית הדין למשמורת בעניינה של העותרת וקבע כי בהתאם לפסק הדין היה על יחידת ה-RSD ליתן החלטתו בעניינה של העותרת עד ליום 21.1.11. לאור האמור הורה בית הדין למשיב ליתן החלטתו בתוך 3 ימים. צו המשמורת נותר על כנו (נספח יג'1 לעתירה). ביום 25.1.11 הודיע ראש ענף תשאול ביחידת RSD אצל המשיב כי בהתאם לפסק הדין, נקבע לעותרת ראיון נוסף ליום 12.1.11. מאמצי המשיב לאתר את ב"כ העותרת בכל מספרי הטלפון שהיו בידי המשיב והעותרת, לא נשאו פרי. העותרת סירבה לקיים את הראיון שלא בנוכחות בא כוחה (נספחים יג'2 לעתירה ו-19 לתשובה). לפיכך קבע ביה"ד למשמורת כי על ב"כ העותרת ליצור קשר עם יחידת RSD בתוך 3 ימים לקביעת מועד לראיון לעותרת. צו המשמורת נותר על כנו (נספח יג'3 לעתירה). ביום 1.2.11 הודיע ב"כ העותרת כי לא קיבל כל פניה מיחידת RSD וכי ניתן להשיגו במספרי הטלפון שנמסרו למשיב. לפיכך ביקש לשחרר את העותרת ממשמורת. בדיון שנערך בו ביום בבית הדין נקבע כי ב"כ העותרת לא פעל בהתאם להוראות בית הדין ולא תיאם מועד ראיון לעותרת ולפיכך על הצדדים ליתן מועדים לראיון כאמור בתוך יומיים (נספח יד' לעתירה). ביום 8.2.11 הודיעה יחידת ה-RSD לבית הדין כי לאור העובדה כי ב"כ העותרת לא קיים את הוראות בית הדין מיום 25.1.11 ולא יצר קשר עמם לתיאום מועד לראיון, הוסר עיכוב ההרחקה של העותרת ותיקה נסגר. עוד הוסיף המשיב כי "יחידת RSD רואה את בקשת המקלט כזכות ולא כחובה. נציג יחידת ה-RSD התייצב על פי פסק בית המשפט לשם קיום הראיון אך הראיון לא התקיים. לאור זאת אין אנו רואים לנכון, לאחר שהושקעו מאמצים רבים, לקיים את הראיון בשנית". לאור זאת קבע בית הדין למשמורת בו ביום כי "יחידת RSD נתנה החלטתה, בנסיבות עניינה של המוחזקת, כפי שהיא רשומה לעיל. הנני מאשרת את צו המשמורת בלא שינויים" (נספחים טו'1, טו'2 לעתירה). העותרת החליפה ייצוג ופנתה לבית המשפט ל"מתן הוראות" לאור אי קיום פסק הדין ואי קיום דיון נוסף בבקשת המקלט שהגישה העותרת. בתגובה הודיע המשיב כי התנהלות העותרת היא שמנעה את קיום פסק הדין ואולם למרות האמור, "לעותרת ייערך ראיון נוסף על ידי יחידת ה-RSD בתיאום עם ב"כ כשהיא נתונה במשמורת". לאור הודעת המשיב על כוונתו לקיים את הראיון, דחה בית המשפט ביום 24.7.11 את הבקשה למתן הוראות (נספחים טז' ו-יז' לעתירה). ביום 7.8.11 נערך לעותרת ראיון עומק נוסף ביחידת RSD בנוכחות באת כוחה דאז. בראיון סיפרה העותרת על חששה מפני בעלה ומשפחתו, חשש המונע ממנה לחזור לניגריה (פרוטוקול הראיון-נספח כ' לעתירה). בחוות הדעת של יו"ר הוועדה המייעצת של ה-RSD, שנערכה בעקבות הראיון, נקבע כי אין מקום לקבל את בקשת העותרת למקלט הן בשל היעדר עילה מאלה המנויות באמנה לאור העובדה כי מדובר בסכסוך שבטי מקומי ובעניין משפחתי והן בשל הסתירות הרבות שהתגלו בטיעוני העותרת לרבות שינוי הגרסאות. מעבר לכך העותרת לא חוותה איום או פגיעה ולא הוכיחה פחד מבוסס להיותה נרדפת. ביום 11.9.11 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לקבל את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים לסרב לבקשת העותרת לקבל מקלט מדיני (נספח כב' לעתירה). ביום 12.9.11 הודיעה הוועדה המייעצת לענייני פליטים אצל המשיב לעותרת כי בקשתה לקבלת מקלט מדיני נדחתה מאחר והמקרה אינו נופל בגדר המקרים המנויים באמנת הפליטים (נספח כד' לעתירה). ביום 14.9.11 קבע בית הדין למשמורת כי על יחידת עוז לפעול לביצוע החלטת ה-RSD וליתן לעותרת תעודת מעבר לארצה. צו המשמורת נותר על כנו (נספח כא' לעתירה). ביום 26.9.11 הגישה העותרת בקשה לעיון מחדש בהחלטת הסירוב. ביום 2.10.11 הודיעה יחידת עוז לבית הדין כי באותו יום נערך למוחזקת ראיון תקופתי שבו התבקשה למלא בקשה למתן תעודת מעבר ניגרית והיא סירבה בטענה כי הגישה ערר על החלטת הסירוב (נספח כב' לעתירה). ביום 25.10.11 נדחתה על הסף בקשת העותרת לעיון חוזר וזאת מאחר והעותרת לא הציגה כל מידע רלוונטי חדש שיש בו כדי לשנות את ההחלטה המקורית ולהיכנס בגדרי אמנת הפליטים. העותרת התבקשה לעזוב את הארץ בתוך 7 ימים (נספח כד' לעתירה). ביום 5.1.12 פנה ב"כ העותרת בבקשה לבית הדין למשמורת להורות על שחרורה. ביום 8.1.12 קבע בית הדין למשמורת כי: "לאחר שעיינתי בבקשת ב"כ המוחזקת ובחומר שבתיק, אציין כי המוחזקת מתעתעת ברשויות וכי יש לראות בהתנהגותה משום חוסר שיתוף פעולה וחוסר תום לב. המוחזקת נוהגת בידיים שאינן נקיות לפחות כל זמן שאין היא מפקידה את דרכונה במתקן המשמורת, שהרי ביום 3.10.10 טענה בפני מ. הפנים כי יש בידיה דרכון תקף אלא שהוא מצוי בביתה והיא זו שתחליט מתי להביאו. המוחזקת גם חזרה בה בעבר מבקשתה למקלט בישראל והביעה רצונה לשוב לארצה. אחר שוב שינתה את טעמה, חזרה לבקש מקלט אך סרבה לראיון ביחידת ה-RSD. המוחזקת המשיכה שלא להשיב לשאלות בית הדין במהלך שלושת הדיונים התקופתיים האחרונים. טוב תעשה המוחזקת אם תפקיד את דרכונה במתקן המשמורת גבעון בהקדם. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לשחרר את המוחזקת. הנני מאשרת את צו המשמורת בלא שינויים" (נספח כו' לעתירה). ביום 9.1.12 פנה ב"כ העותרת לאגף לזרים אצל המשיב בבקשה להורות על שחרורה. ביום 12.1.12 נדחתה הבקשה על ידי ממונה ביקורת גבולות (נספח כז' לעתירה). כנגד דחיית הבקשה להענקת מקלט מדיני וכנגד דחיית הבקשות לשחרור ממשמורת, הוגשה העתירה שלפני. העתירה הוגשה במקור לבית משפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז ואולם בדיון מיום 14.2.12 קבע כב' השופט אברהם יעקב כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה, לאור שההחלטה העיקרית הנתקפת בעתירה היא ההחלטה הדוחה את בקשת המקלט שהגישה העותרת, החלטה שניתנה בתל-אביב. לפיכך הועבר התיק אלי. בדיון שנערך בפני ביום 12.3.12 ביקש ב"כ העותרת לעיין בחוות הדעת שעמדה בבסיס ההחלטה לדחות את הערר שהגישה העותרת כנגד ההחלטה שלא להעניק לה מקלט מדיני. ביום 15.3.12 הגיש המשיב לביהמ"ש את חוות הדעת המבוקשת. לאור חוות הדעת הגיש ב"כ העותרת ביום 21.3.12 בקשה לתיקון העתירה ולשחרורה של העותרת ממשמורת. ביום 30.4.12 קבעתי כי וכי לאור הימשכות ההליכים בתיק ובהיעדר נסיבות חדשות, אין מקום בעת הזו לתיקון העתירה ו/או לשחרור העותרת ממשמורת ולפיכך הבקשה נדחתה. טיעוני הצדדים טענות העותרת לטענת העותרת עצם היותה אישה שאולצה להתחתן עם גבר מבוגר כמו גם היותה נרדפת במדינת מוצאה מחמת דת, דעה פוליטית והשתייכות לקבוצה אתנית -שבט "גוואנדרה" המצוי בסכסוך פוליטי על שליטה באזור עם שבטים אחרים, מכניסה אותה בגדר הגדרת "פליט" על פי אמנת הפליטים ובגדר העילות להענקת מקלט מדיני כפי שהן מנויות בה. די בכך שבני משפחתה של העותרת נרצחו כדי להעיד על "חשש מבוסס" לחייה, סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, מקום בו תשוב לניגריה, ועל היותה נרדפת על ידי משפחת בעלה ובני השבט אליו הם משתייכים. מלחמת הדתות בניגריה בין הנוצרים למוסלמים, ואזלת היד של השלטון במיגור האלימות, הינם בגדר עובדה ידועה וגם האו"ם התייחס לכך בדו"ח מטעמו. לפיכך לא יכלה העותרת לפנות לרשויות בארצה, לרבות למשטרה המקומית, בבקשה שיגנו עליה. עוד טוענת העותרת כי בהתנהלות המשיב בעניינה, לרבות לעניין היותה במשמורת מאז יום 26.9.10, נפלו פגמים מנהליים רבים לרבות חוסר סבירות, חוסר מידתיות ושרירותיות. החתמת העותרת בעל כורחה ביום 8.3.10 על מכתב לפיו היא מבקשת לעזוב את הארץ מרצונה החופשי, וזאת מקום בו הגיעה לראיון לבקשת מקלט, הינה התנהגות של המשיב הלוקה בחוסר תום לב וחוסר הגינות כלפי מי שנזקק לשירותיו ומאוים על ידו במעצר. העותרת מעולם לא התכוונה לוותר על בקשת המקלט שלה. בראיון שנערך לעותרת ב-7.8.11 התייחסה מפורשות לאיום במעצר שהופעל עליה ושבגינו חתמה על מכתב זה. על בסיס מכתב זה, קבעה הערכאה הראשונה, בהליך מקוצר ומבלי שהוועדה התכנסה לדון בעניינה של העותרת, כי העותרת אינה זכאית למקלט מדיני. גם לאחר שבית המשפט קבע בפסק דינו כי יש לדון בעניינה של העותרת מחדש ולבחון לעומק את טענותיה, הסתמכה הערכאה השנייה על קביעותיה השגויות של הערכאה הראשונה ושוב נדחתה בקשת העותרת למקלט מטעמים פסולים ומבלי שנערכה בחינה אמיתית של טענותיה. מדובר בהליך פגום הן מהפן המהותי והן מהפן הפרוצדוראלי. בניגוד לנטען על ידי המשיב, לא נמצאה כל סתירה ו/או חוסר עקביות בין הראיונות השונים של העותרת, ובכולם הציגה גרסה קוהרנטית לאירועים שקדמו לבריחתה מניגריה לישראל. זה שהעותרת חזרה בה מהמכתב שעליו אולצה לחתום בניגוד לרצונה, אינו בגדר סתירה בין גרסאות. יש לקבל את בקשת העותרת למקלט גם על פי עקרון אי ההחזרה שנקבע בבג"צ 4702/94 אל טאי נ' שר הפנים פ"ד מט (3) 843 (1995) (להלן:"פרשת אל טאי"), לפיו אין לגרש אדם למקום בו צפויה לו סכנת נפשות, עקרון שאימץ המשיב בנוהל הטיפול שלו במבקשי מקלט. טענות המשיב טענת סף-העתירה לוקה בשיהוי. החלטת המשיב המורה על דחיית בקשת העותרת למקלט מדיני ניתנה ביום 11.9.11 בירושלים. בקשת העותרת לעיון חוזר בהחלטה נדחתה ביום 25.10.11 בתל-אביב. העתירה הוגשה ביום 19.1.12 בחלוף המועד הקבוע בחוק. לגופו של עניין טוען המשיב כי אמנת הפליטים נועדה להעניק מקלט זמני למי שמוכר כ"פליט" כהגדרתו באמנה, וזאת עד לשוך הסכנה ממנה נמלט. בשני ראיונות העומק המקיפים שנערכו לעותרת נמצא כי אינה עומדת בתנאי אמנת הפליטים וכי לא הוכיחה פחד מבוסס לסכנת חיים הנשקפת לה במדינת מוצאה. עיקר חששה של העותרת הוא ממשפחת בעלה לאור העובדה כי היא נוצרייה ובעלה מוסלמי, וכי השבטים השונים אליהם הם משתייכים, מצויים בסכסוך. עוד ציינה העותרת כי בעלה הינו אדם טוב שמעולם לא פגע בה והתייחס אליה בכבוד ואף לא נישא לנשים נוספות. למרות זאת, טענה העותרת, כי מדובר במי שמבוגר ממנה בשנים רבות ואינה מעוניינת להיות עמו בקשר זוגי ולפיכך היא נמנעת מלשוב לניגריה. גרסאות העותרת בראיונות שנערכו לה היו רצופות סתירות וחוסר עקביות. לעניין האירועים האלימים שפרצו בכפר ניתנו על ידי העותרת מספר גרסאות, לרבות לעניין מקום שהותה מפרוץ האירועים באוקטובר 2007 ועד למועד כניסתה לישראל במרץ 2008. במהלך בחינת בקשתה של העותרת נעשו ניסיונות על-ידי המשיב לאתר מידע חיצוני שיתמוך בטענות העותרת אך לא נמצא כל אזכור לאירועים אלימים בכפר מגוריה. זאת ועוד, במקור ציינה העותרת כי מדובר בסכסוך שבטי על הנהגת הכפר שהחל עם מות המנהיג בשנת 2006. בהמשך טענה העותרת כי מדובר בסכסוך על רקע דתי בין נוצרים ומוסלמים. לאור הסתירות הרבות שנתגלו בגרסאות השונות שמסרה העותרת בתשאולים ובראיונות שעברה, הרי שלא הוכח בכל דרך שהיא, חשש אובייקטיבי של העותרת מבעלה ומשפחתו קרי לא הוכח המרכיב העיקרי עליו נשענת בקשת המקלט. עניינה של העותרת נבחן כראוי על ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים אצל המשיב אשר לא מצאו ליתן לעותרת מקלט מדיני בישראל. גם עקרון "אי ההחזרה" אינו חל על העותרת בענייננו וזאת מאחר ועובר להגעתה לישראל, התגוררה העותרת באין מפריע באזור אחר בניגריה בו לא נשקפה לה סכנה. העותרת גם לא פנתה לסיוע מצד גורמי האכיפה במדינתה. כמו בעניין אוקפור (עת"מ 31600-3-11) כך גם בענייננו. העותרת, ככל שהיא נרדפת, אינה נרדפת בשל השתייכות לדת ו/או לקבוצה כי אם באופן אישי. זאת ועוד, משנדרש באמנה "פחד מבוסס" לרדיפה מצד מי שמבקש מקלט, אין די בהערכה עצמית שזהו המצב כדי לייצר "פחד מבוסס". הדרישה היא שחששו הסובייקטיבי של מבקש המקלט יהיה מגובה בנתונים אובייקטיביים, ואלה לא הומצאו על ידי העותרת (לעניין זה מפנה המשיב גם ל-עע"מ 6473/11 Guven Elcin נ' משרד הפנים [לא פורסם] (19.9.2011) (להלן:"פרשת "Guven Elcin")). מכאן שהעותרת לא הוכיחה כי חייה ו/או חירותה יועמדו בסכנה אם תורחק לניגריה, ממנה יצאה עם דרכונה באין מפריע. לעניין החזקת העותרת במשמורת הרי שככלל, שוהים בלתי חוקיים מוחזקים במשמורת עד למועד צאתם מישראל, אלא אם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. בעניינה של העותרת לא מתקיימות אף אחת מהעילות המצדיקות שחרור בתנאים. לביה"ד למשמורת הוענקה הסמכות שבשיקול הדעת להאריך שהייתם של שוהים בלתי חוקיים במשמורת מעבר ל-60 יום בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. משסורבה בקשת העותרת למקלט מדיני, לרבות לעיון חוזר בהחלטה, ומשסירבה לחתום על תעודת מעבר ולהפקיד את דרכונה, לא היה ספק כי העותרת לא תעזוב את הארץ לו תשוחרר ממשמורת ולפיכך מצא בית הדין למשמורת להותירה במשמורת בהתאם להוראות סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל הקובעות כי : "13ו. ... (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל;" בענייננו נמנעת העותרת מלחתום על תעודת המעבר ו/או להפקיד את דרכונה ולפיכך יש להותירה במשמורת עד לביצוע צו ההרחקה וליציאתה מישראל. דיון שיהוי הלכה היא כי מקום שטענת השיהוי מועלית כנגד עתירה מנהלית, בוחן בית המשפט את טענת השיהוי על פי שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי קרי התנהגות העותר והאם ניתן לראות בו בחלוף הזמן כמי שויתר על זכויותיו לפנות לערכאות; שיהוי אובייקטיבי קרי האם השתהות העותר בהגשת העתירה פגעה באינטרסים ראויים של הרשות ושל צדי ג'; ומהות הפגיעה בשלטון החוק במעשה המנהלי שכנגדו מכוונת העתירה קרי מהו הנזק שייגרם לשלטון החוק מקום שטענת השיהוי תתקבל והעתירה תדחה על הסף (עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733- 734 (1994) וראה גם עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נו(3) 673, 679) (2002)). השאלה אם בסופו של יום תידחה העתירה על הסף בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות והענקת המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם בנסיבות העניין. על פי רוב שיהוי סובייקטיבי לכשעצמו אין בו כדי להצדיק דחייה על הסף ואולם מקום שבנוסף לשיהוי הסובייקטיבי נמצא כי השיהוי האובייקטיבי קרי השתהות העותר בהגשת עתירתו, גרם נזקים לרשות ולצדדים שלישיים ופגע באינטרסים ראויים להגנה, יש מקום לדחיית העתירה על הסף (בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630, 641 (1994); (עע"ם 10996/02 עיריית קרית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', [לא פורסם] (9.4.2003); ע"א 1054/98 חוף הכרמל תיירות ונופש בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו(3) 385)(1998). ובענייננו, אכן לעותרת נודע כבר ביום 25.10.11 דבר דחיית בקשתה לעיון חוזר בהחלטה לדחות את בקשת המקלט שלה והעתירה הוגשה רק ביום 19.1.12, בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק, ואולם לא מצאתי לדחות את העתירה על הסף מבלי לדון לגופה, בעיקר לאור העובדה כי בבקשת מקלט עסקינן ולאור עובדת היות העותרת נתונה במשמורת מאז 26.9.2010. המסגרת הנורמטיבית חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 1 כי: "(א) מי שאיננו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת-עולה או על פי אשרה לפי חוק זה. (ב) מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". מכאן שהסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה לשר הפנים. החוק לא מגדיר את הקריטריונים להענקת זכות ישיבה בישראל וכבר נקבע לא אחת כי בעת מתן רישיונות ישיבה בישראל, סמכות שיקול-הדעת הנתונה בידי שר הפנים היא סמכות רחבה ככל שהיא נוגעת לריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה, והוא אף אינו חייב לנמק את החלטתו (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). ככלל, בית משפט אינו שם עצמו בנעלי רשות ואינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אשר בידיה המומחיות והניסיון. התערבות בית משפט בשיקול דעת שר הפנים בעת מתן רשיונות ישיבה בישראל, נעשית אך לעיתים נדירות. לצד הסמכות להענקת רישיונות ישיבה בישראל, נתונה לשר הפנים גם סמכות גירוש מהארץ, נגד אדם אשר אינו אזרח ישראל, ואשר שוהה בה ללא רישיון ישיבה. בעת הפעלת סמכות הגירוש, על הרשות המינהלית לפעול לאור התכליות העומדות בבסיס החוק, ובכלל זה להביא בחשבון, מחד גיסא - את טובת הציבור, ומאידך גיסא - את חייו של הפרט וחירותו. בהקשר זה נפסק, כי "מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין, אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה" ולפיכך על המדינה המגרשת לדאוג כי לא יגורש למדינה בה יהיו חייו וחירותו בסכנה (בג"ץ 4702/94 אל טיי נ' שר הפנים מט (3) 843, 848 (1995)). (להלן: "עיקרון אי-ההחזרה"). עקרון אי ההחזרה מעוגן גם באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, ובפרוטוקול המשלים לה משנת 1967 (להלן:"אמנת הפליטים"), שאליהם הצטרפה מדינת ישראל. מטרת אמנת הפליטים הִינה להבטיח מקלט זמני למי שמוגדר "פליט" קרי מי שנרדף בארץ האזרחות שלו על רקע גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית או השקפה פוליטית שהם חמשת יסודות הרדיפה שנקבעו באמנה, המהווים רשימה סגורה. המקלט לפליט ניתן עד לשוך הסכנה בארצו. לפיכך, המדינות החתומות על האמנה, התחייבו שלא לגרש או להחזיר פליט אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה. כבר נפסק, לאור עקרונות האמנה והאמור בה, כי לשם הוכחת זכאות למקלט מדיני, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה מהטעמים האמורים, המבוסס על הערכה עצמית גרידא של מבקש המקלט, וכי על-מנת להכיר במבקש כפליט, יש להיסמך על נתונים אובייקטיביים. ואולם, האמנה אינה מסדירה את מדיניות בדיקת זכאותו של אדם למעמד של "פליט" והעניין נתון לשיקול דעת המדינה ולאופן שבו היא בוחרת ליישם את האמנה. מדינת ישראל שינתה את אופן יישום האמנה מספר פעמים ובהתאם שונו הנהלים אצל המשיב. במקור הופקדה על המלאכה נציבות האו"ם. בהמשך, נקבע כי על המדינה להקים מערך עצמאי לטיפול במבקשי מקלט ולפיכך, החל מיום 1.7.09 מופקדות על המלאכה שתי יחידות של רשות האוכלוסין - יחידת רישום ותשאול מסתננים, שתפקידה לברר את זהותו ונתינותו של המבקש; ויחידת RSD אשר תפקידה הוא טיפול ובחינה בבקשות למקלט מדיני בישראל, תוך גיבוש המלצות לוועדה המייעצת. נוכח העליה המשמעותית ביותר במספר הבקשות למקלט מדיני בישראל, והצורך למצוא דרך התמודדות עם בקשות סרק רבות אשר אינן מגלות ולו עילה לכאורה לקבלתן, גובש ביום 2.1.11 נוהל חדש אצל המשיב - "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" (להלן: "הנוהל"), אשר מסדיר את סמכויותיהן של יחידת הרישום והתשאול ויחידת ה-RSD, וכן מתווה את הליכי הטיפול בבקשות בצורה סדורה ומפורטת. הכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. לא מצאתי, כפי שטוענת העותרת, כי המשיב חרג מהוראות הנוהל בעניינה של העותרת וכי טענותיה לא נשמעו כראוי ולא נשקלו בעת מתן ההחלטות בעניינה. העותרת הסתננה לישראל דרך מצרים. לאחר שקיבלה אשרת תייר, פנתה לנציבות האו"מ בבקשה לקבלת מקלט, בטענה כי חזרתה לניגריה מהווה סכנת חיים עבורה. ביום 4.8.09 נערך לעותרת ראיון העומק הראשון. בראיון זה סיפרה על סכסוך השבטים בכפרה בו נרצחו שני אחיה. עוד טענה כי אביה ואמה נהרגו בתאונת דרכים שארעה ב-2007 ב-KADUNA שבניגריה (נספח ג' לעתירה). ביום 8.3.10 נערך לעותרת ראיון נוסף שם טענה שהוריה נרצחו ביום 25.10.07 בשל הסכסוך בין השבטים וכך גם אחותה ואחיה. עוד טענה כי הסכסוך החל כסכסוך מקומי בין שבטים על שליטה בכפר וכיום, כך שמעה מניגרים אחרים, מדובר בסכסוך מקיף על רקע דתי בין נוצרים ומוסלמים. כשנשאלה העותרת אם היא חוששת אישית מאדם מסוים או ממשהו ספציפי טענה כי אין לה חשש כזה. היא חוששת באופן כללי מסיטואציית הסכסוך. עוד טענה כי איננה מעוניינת לחזור לבעלה ולהישאר נשואה לו. משהוסבר לה כי אינה עומדת בדרישות לקבלת מקלט מדיני, חתמה העותרת על תצהיר לפיו היא מבקשת לסגור את התיק ולעזוב את הארץ מרצונה. בהמשך טענה העותרת כי אולצה לחתום על תצהירה זה מחשש שתיעצר (נספחים ד'1 ו-ד'2 לעתירה). בראיון העומק הנוסף שנערך לעותרת ביום 7.8.11, בעקבות פסק הדין בעתירה שהגישה, טענה העותרת כי נכפה עליה להינשא לבעלה בעת שהיתה בת 26 והוא בן 52 והיא אינה מעוניינת לחזור ולחיות איתו. (נספח כ' לעתירה). בכל הראיונות שנערכו לה, לא טענה העותרת כי היא נרדפת על רקע גזע, דת, מין, אזרחות, השתייכות לקבוצה ו/או מעורבות פוליטית. העותרת גם לא העלתה כל טענה בדבר בעיות אחרות שיש לה לרבות מול הרשויות, הצבא או המשטרה או כי נאלצה להימלט בצאתה מארצה. מדברים אלו של העותרת עולה כי הסיבה היחידה לחששה לחזור למדינתה נעוצה בעובדה שהיא חוששת ממלחמת השבטים ובעיקר אינה מעוניינת לחזור לחיק בעלה. טיעון זה הינו על רקע אישי ועל רקע סכסוך משפחתי ושבטי-מקומי אשר אינם עומדים בדרישות אמנת הפליטים להגדרת נרדפות המכניסה את מבקש המקלט בגדר "פליט". משום כך אין העותרת נכללת בגדרי האמנה. מהאמור גם עולה כי הסכסוך השבטי הוא סכסוך מקומי שעניינו מאבקי שליטה באזור אקוואנגה. לא מדובר בסכסוך כלל ארצי בניגריה ולפיכך, ככל שנשקפת לעותרת סכנה, לא עסקינן בסכנה גורפת בכל חלקי המדינה והעותרת יכולה להעתיק את מקום מגוריה לעיר אחרת או להסתייע בגורמי האכיפה במדינתה. זאת ועוד, כל טענותיה של העותרת לא נתמכו בראיות, ולו לכאורה. כל טענותיה מתבססות על תחושה סובייקטיבית גריידא כאשר בשום מקום לא טענה העותרת כי בפועל מישהו ניסה לפגוע בה ו/או איים עליה בפגיעה. לטענת העותרת בקשתה למקלט נדחתה במסגרת הליך מקוצר והראיון שנערך לה היה שטחי. עוד טוענת העותרת כי ההחלטה שלא להעניק לה מקלט מתבססת על הסתירות והגרסאות השונות שמסרה בעוד שלטענתה דבריה הוצאו מהקשרם ולא נבחנו לעומקם. לא מצאתי מקום לקבל טענות אלה. לעותרת נערכו שני ראיונות עומק ומספר תשאולים. כמו כן, הובאה העותרת מספר רב של פעמים בפני בית הדין לביקורת משמורת שבחן מקרוב את עניינה. בנוסף פעלה העותרת גם באמצעות הליכים משפטיים ואף בקשתה לעיון חוזר נבחנה על ידי המשיב. בכל ההזדמנויות האלה ניתנה לעותרת האפשרות לטעון טענותיה ולהציג ראיותיה. בראיונות לא הוצגו טיעונים והראיות המצדיקים קבלת מקלט מדיני והעותרת לא נמצאה כעומדת בקריטריונית להגדרת "פליט". סעיף 4 לנוהל מאפשר דחיית בקשה למקלט על הסף, מייד בתום ראיון בסיסי, מקום בו נמצא "כי הטענות והעובדות העומדות בבסיס הבקשה, גם אם יוכחו כולן, אינן מגבשות אף לא אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים". למרות שהמשיב סבר כי זהו המצב בענייננו, נערך לעותרת גם ראיון מקיף כהגדרתו בסעיף 5 לנוהל, ובעקבות פסק הדין, נערך לעותרת ראיון מקיף נוסף. לאחר הראיון המקיף, פעל המשיב בהתאם להוראות סעיף 6א לנוהל הקובעות כדלקמן: "הוגשה בקשה למקלט מדיני המבוססת לכאורה על אחד מהיסודות הקבועים האמנת הפליטים, אולם נמצא על יסוד הראיון המקיף כי המבקש אינו אמין, טענותיו חסרות בסיס או כי הפחד שהציג מבקש המקלט אינו מבוסס היטב, ומשכך הבקשה אינה מגלה בסיס עובדתי או משפטי מינימאלי לקבלת מקלט מדיני, תועבר הבקשה לרבות המסמכים והטיעונים שמבקש המקלט העביר, טפסי הראיון הבסיסי, הראיון המקיף וחוות הדעת מטעם אגף המסתננים ומבקשי המקלט, ליו"ר הוועדה לבחינת הבקשה בסדר דין מקוצר ככלל, בתוך שבועיים ימים מיום הראיון המקיף". המשיב פעל בהתאם. לאחר הראיון שנערך ביום 7.8.11, הגיש יו"ר הוועדה המייעצת של ה-RSD את חוות דעתו והמלצתו. שם נקבע: "עיקר בקשתה של המבקשת למקלט נסב סביב חששה של המבקשת מפני בעלה ומשפחתו. עיקר החשש נובע משום שהמבקשת בת לשבט גוואנדרה (GUANDARA) ובעלה בן לשבט המאדה (MADA). שני שבטים שלטענת המבקשת מצויים בסכסוך הנהגה. המבקשת הצהירה כי בני משפחתו של בעלה הרגו את בני משפחתה חוץ ממנה. נמצא כי גרסאותיה רצופות סתירות וחוסר עקביות, כך למשל לעניין סיבת מותם של בני משפחתה. כמו כן, המבקשת חזרה בה מהצהרתה בראיון העומק הראשון וטענה כי עזבה את מדינתה עקב חוסר שביעות רצונה מהקשר הזוגי עם בעלה. אף אם נתעלם מכך, המבקשת לא חוותה כל איום או פגיעה מצד בעלה או בני משפחתו, ולא עלה בידה להוכיח פחד מבוסס היטב. משכך בקשתה אינה נכנסת בגדר אחד מהקריטריונים המנויים באמנה. יודגש כי המבקשת לא מיצתה את האפשרויות להעתקת מקום מגוריה, ופניה למשטרה בארץ מוצאה. דין הבקשה להידחות" (נספח כ'1 לעתירה). ביום 11.9.11 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לקבל את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים לסרב לבקשת העותרת לקבל מקלט מדיני וביום 12.9.11 הודיעה הוועדה המייעצת לענייני פליטים אצל המשיב לעותרת כי בקשתה לקבלת מקלט מדיני נדחתה מאחר והמקרה אינו נופל בגדר המקרים המנויים באמנת הפליטים. על פי סעיף 9 לנוהל רשאית היתה העותרת להגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה לדחות את בקשתה למקלט מדיני ואולם בקשה כזו, בהתאם לסעיף 9א. לנוהל ניתן להגיש רק "אם חל שינוי בנסיבות הרלוונטיות להחלטה, לרבות גילוי מסמכים וממצאים חדשים". על-פי סעיף 9ב. לנוהל, מקום בו אם לא חלו התנאים האמורים , תמחק הבקשה על הסף. כך נעשה בענייננו כאשר העותרת לא הציגה כל שינוי בנסיבות לרבות מסמכים או ממצאים חדשים. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי ההליכים בעניינה של העותרת התקיימו בהתאם להוראות הנוהל בעניין הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, הן בנוגע לבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, והן בהתייחס לבקשה לעיון חוזר בהחלטה. ההחלטה שלא להעניק לעותרת מקלט מדיני בישראל מכוח אמנת הפליטים, היא החלטה סבירה בנסיבות העניין ואינה מצדיקה התערבות בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים. בהתאם להוראות האמנה, על המבקש מקלט מדיני להוכיח קיומו של פחד מבוסס להיותו נרדף וכן עליו להראות כי סיבת הרדיפה היא לפחות אחת מאלו המנויות ברשימה שבאמנה. בנוסף עליו להראות אי יכולת להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בשל הפחד האמור. על מנת לחסות תחת ההגנה שמעניקה אמנת הפליטים, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה ולסכנת חיים, ויש לתמוך את הטענות בראיות אובייקטיביות המגבשות חשש מבוסס היטב. העותרת לא הרימה נטל זה ולו לכאורה. העותרת לא הוכיחה כי ככל שצפויה לה סכנה בכפר הולדתה, אם צפויה, היא חורגת מעבר לאזור מגוריה וחלה על כל שטחי ניגריה. כמו כן לא ניסתה העותרת לפנות בשום שלב לקבלת הגנה מהרשויות בארצה. לפיכך, החלטת המשיב להחזירה לארצה, משלא נמצאה כי היא עונה לקריטריונים של "פליט", היא החלטה סבירה בנסיבות העניין. בהמשך לאמור, לא מצאתי כי יש ממש בטענת העותרת לפיה על משרד הפנים לפעול בעניינה על-פי עיקרון "אִי-ההחזרה", כפי שנקבע בפרשת אל טאי שם נקבע כי גם מי שאינו בא בגדרי 'פליט' כהגדרתו באמנת הפליטים, לא יגורש מהארץ, אם צפויה סכנה לחייו או לחירותו במדינה אליה הוא יגורש, מאחר ולא הוכחה סכנה כזו הצפויה לעותרת בכל שטחי ניגריה. זאת ועוד, בידי העותרת, כהצהרתה, דרכון בר תוקף ולפיכך תוכל לעבור למדינה אחרת ככל שתחפוץ בכך (לעניין זה ראה פרשת Guven Elcin לעיל). לעניין המשמורת הארוכה בה היתה נתונה העותרת, הרי שלצד סמכות הגירוש והטיפול במבקשי מקלט בישראל, בהתאם לסעיף 13 ג' חוק הכניסה לישראל, נתונה לשר הפנים סמכות נילווית להורות על השמתו של אדם במשמורת, עד יציאתו או הרחקתו מהמדינה. המעצר לא נועד לשרת תכליות עונשיות ו/או מטרות של כפייה, כי אם נועד להבטיח שהאדם המיועד לגירוש יהא בטווח שליטתן של הרשויות, באם יתעורר חשש כי יימלט מאימת הגירוש או יסרב לצאת את גבולות הארץ מרצונו (בג"ץ 1468/90 גדעון בן ישראל נ' שר הפנים, פ"ד מד(4) 149, 151-2 (1990)). בענייננו נתונה העותרת במעצר מאז 26.9.10 ואולם לאור העובדה כי סירבה לחתום על תעודת מעבר ולפקיד את דרכונה, ומחחש פן תימלט מאימת הגירוש, קבע בית הדין למשמורת כי יש להותירה במעצר. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון: "על רקע המציאות הנורמטיבית הנ"ל, הרי שמקום בו מסרב המוחזק במשמורת לשתף פעולה באופן מלא עם המדינה ומעכב הלכה למעשה את הרחקתו מישראל, הכלל הוא כי אין מקום להורות על שחרורו ממשמורת. במיוחד נכונים הדברים מקום בו נסיבות העניין מוכיחות כי מלכתחילה השוהה שלא כדין נכנס לישראל לא כפליט, אלא על מנת לשהות ולעבוד בה שלא כדין, ואין הוא מעוניין לעזוב את ישראל והוא אף מצהיר על כך בעצמו. מכאן, שהחלטת בית הדין למשמורת בעניינו של המבקש ופסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קבעו כי אין לשחרר את המבקש ממשמורת נוכח אי-שיתוף הפעולה מצידו להרחקתו, ניתנו בהתאם להוראות הדין ומכאן שאין מקום ליתן רשות ערעור לגבי פסק הדין השני. יתרה מזו, לו הייתה מתקבלת בנסיבות החלטה אחרת היא הייתה עלולה להוות תמריץ עבור שוהים שלא כדין שלא לשתף פעולה באופן מלא עם רשויות ההגירה, ובכך לסכל את מאמצי המדינה לפעול להגשמת תכלית החקיקה" (בר"מ 1662/11 גברמדהין נ' משרד הפנים [לא פורסם] (1.9.11)). סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. על העותרת לפעול בהתאם להחלטת המשיב מיום 12.9.11 ובהתאם להחלטות בית הדין למשמורת מיום 14.9.11 ו-5.1.12, לחתום על אשרת מעבר לניגריה ולעזוב את הארץ, ויפה שעה אחת קודם. עד לעזיבתה את הארץ כאמור, תישאר העותרת במשמורת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.משרד הפניםמסתננים