מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי הבן של דייר מוגן שנפטר מדירת עמידר: 1. תביעה לפינוי מושכר שהגישה עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר) כנגד הנתבע, הנתבע. 2. המושכר הוא דירה בת שלושה חדרים ברח' הרב קוק 1 בכפר יונה (להלן: הדירה). הדירה הושכרה להוריו המנוחים של הנתבע בשנת 1988. אביו ז"ל של הנתבע נפטר בשנת 2003, ואמו ז"ל נפטרה ביום 20.2.10. עמידר טוענת שהנתבע מתגורר בדירה ללא זכות, לאחר שנדחתה בקשה להקנות לו זכויות חוזיות של "דייר ממשיך", מהטעם שלא התגורר בדירה ברציפות במשך מספר השנים שנדרשות על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: החוק). מנגד טוען הנתבע כי הוא מתגורר בדירה ברציפות מאז שנת 2001 ולפיכך מקיים את התנאי של מגורים ברציפות בדירה כנדרש על פי ההגדרה של "דייר ממשיך" שבסעיף 1 לחוק. הגדרת "דייר ממשיך", בקטעים שרלבנטיים לענייננו, היא: "בן זוג של זכאי שנפטר... לרבות.. ילדו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי...". אין מחלוקת כי האם המנוחה היתה בגדר "זכאי" כמשמעותו בחוק. סעיף 3 (א) לחוק, כפי שהיה טרם שתוקן בשנת 2009, העניק ל"דייר ממשיך" זכות להמשיך ולהתגורר בדירה עם קרוביו וביחד עם הוראות נוספות, קבע ש"יראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין". בשנת 2009 תוקן סעיף 3 לחוק באופן שגרע מזכות זו של ה"דייר הממשיך", אך בהוראת מעבר שבחוק המתקן (ובדומה, אף בחוק ההתייעלות הכלכלית [תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010], התשס"ט - 2009, כמצויין בסעיף 22.2 לסיכומי ב"כ עמידר) - נקבע כי ההוראות הקודמות של סעיף 3 לחוק ימשיכו לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית ברציפות, במשך ארבע שנים לפחות, עד מועד פטירתו, גם אם מועד זה חל לאחר 1.8.09. הוראה זו תיקרא להלן: הוראת המעבר. ב"כ הנתבע טוען כי מכוח הוראת המעבר חל על הנתבע ההסדר שעל פי סעיף 3 לחוק, טרם תיקונו, היינו: כיוון שהנתבע התגורר עם אמו המנוחה בדירה, במשך ארבע שנים ברציפות, עד פטירתה, ואין לו דירה אחרת, התקיימו התנאים להיותו "דייר ממשיך", אשר על פי הוראת המעבר חל עליו סעיף 3 לחוק כפי שהיה טרם תיקונו, והפועל היוצא הוא שיש לדחות את תביעת הפינוי דנן. 3. עמידר מסתמכת על דו"חות הביקור השנתיים (שמכונים "ביקורי מעגל") של רכזי השטח מטעמה, בשנים 2006 - 2009, שבהם דווח כי האם המנוחה מתגוררת בדירה לבדה. בהתאם לכך, לאחר פטירת האם מולא על ידי רכז השטח, מר דודו מויאל, טופס "בקשה להקניית זכויות חוזיות לדייר ממשיך" (נספח ב' לתצהירו של עד התובעת, מר אהרון מלול; להלן: טופס הבקשה). חלקו הראשון של טופס הבקשה מולא ביום 8.6.10. אין מחלוקת כי הנתבע סירב לחתום על חלק זה של טופס הבקשה, ועל כן טוען הוא כי בקשה זו לא הוגשה על ידו או מטעמו. את סירובו לחתום על טופס הבקשה נימק הנתבע בחשש פן אם יחתום עליו, יוציאו אותו מהדירה או יעלו את שכר הדירה (עדותו, בעמ' 26 לפר'). בחלק השני של טופס הבקשה מצוי ריכוז של דו"חות ביקורי המעגל, הן לגבי הטוען לזכות של "דייר ממשיך" והן לגבי הדייר החוזי (במקרה דנן, האם המנוחה). לגבי הנתבע צויין כי על פי כל הדו"חות הללו הוא לא התגורר בדירה, בעוד שלגבי האם צויין כי התגוררה בדירה. בחלק השלישי של טופס הבקשה מצוייה החלטתה של הועדה המרחבית של עמידר, מיום 13.6.10, שלא הכירה בזכותו של הנתבע כדייר ממשיך. החלטתה של הועדה המרחבית הועברה אל הועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון. בהחלטתה של הועדה העליונה, מיום 5.9.10 (נספח ג' לתצהירו של עד התובעת), נאמר: "לדחות הבקשה להקניית זכויות חוזיות כדייר ממשיך. לא התגורר 4 שנים ברציפות עם האם ז"ל לפני פטירתה עפ"י ביקורי המעגל. שילמה תשלומי שכר דירה כיחידה נתמכת שגרה בגפה. ביישוב ממתינים 6 משפחות בנות 5 - 6 נפשות וכן 4 זכאים לדירת 2 חדרים. המבקש עפ"י נתוניו אינו זכאי לדירה ציבורית, ולא ניתן להעדיפו על פני המשפחות הנזקקות. אי פינוי הדירה מונע איכלוסן". 4. מנגד טוען הנתבע כי הדיווח ב"דו"חות המעגל" אינו משקף את המציאות, וכי הוא התגורר בדירה ברציפות מאז שנת 2001, שבה התגרש וחזר להתגורר עם הוריו. הנתבע טען כי הוא מעולם לא פנה אל עמידר בבקשה להכיר בזכויותיו כ"דייר ממשיך", כיוון שלא היה לו צורך בכך, בהיותו בעל זכות של "דייר ממשיך" ישירות מכוח החוק, כיוון שהתגורר בדירה ברציפות בשנים הרלבנטיות, ואף הרבה קודם לכן. טענתו של הנתבע, כי לא פנה כלל אל עמידר בבקשה להכיר בזכותו כ"דייר ממשיך", נסתרת על ידי מכתבו של הנתבע אל עמידר, מיום 14.3.10 (המוצג ת/ 3). במכתב זה, שנכתב כחודש לאחר פטירת אמו, מבקש הנתבע מעמידר לאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה, שהיא ביתו היחיד. עולה איפוא כי הנתבע סירב, אמנם, לחתום על טופס הבקשה - וזאת, לדבריו, מחשש פן יוצא מהדירה; אך סירוב זה אירע מספר חודשים לאחר שהוא עצמו פנה אל עמידר בבקשה שתתיר לו להישאר בדירה. הנתבע היה איפוא מודע היטב לכך שזכותו להישאר בדירה אינה "אוטומטית" אלא טעונה אישור של עמידר. לאחר שבקשתו בעניין זה, במכתבו ת/ 3, לא הניבה את הפרי המבוקש, הוא סירב לחתום על טופס הבקשה, ולא בכדי. יצויין כי סמוך למועד שבו שיגר הנתבע אל עמידר את מכתב הבקשה האמור, הוא אף ביקש וקיבל תעודת זכאות (המוצג ת/ 4). על פי תעודת הזכאות, שתוקפה היה לשנה, מיום 21.3.10, נמצא הנתבע זכאי לסיוע כיחיד, בתנאים: "מימוש הזכאות בכל היישובים שסווגו לעניין סיוע בדיור" (תוקפה של תעודת זכאות זו פג בינתיים). 5. ב"כ הנתבע טוען כי בטופס הבקשה עצמו יש שתי הודאות בעל דין של עמידר, כי הנתבע זכאי להכרה כ"דייר ממשיך", ודי בכך כדי לדחות את תביעת הפינוי. הודאת בעל דין אחת מצוייה, לשיטתו, במסמך שהוא מכנה "תצהיר" של רכז השטח, מר דודו מויאל, אשר צורף כנספח כ"א לתצהיר הנתבע. אין מדובר בתצהיר, אלא בחלק השני של טופס הבקשה שתואר בסעיף 3 לעיל. זה הוא ריכוז של דו"חות ביקורי המעגל בשנים הרלבנטיות, שערוך בשני חלקים (שתי עמודות): האחד - ל"דייר הממשיך" (כלומר, לאדם אשר על פי טופס הבקשה טוען לזכויות של "דייר ממשיך"). השני - לדייר החוזי (כלומר, ה"זכאי", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, שהוא בעל חוזה השכירות אשר נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי). ב"כ הנתבע מסתמך על חלק הטופס שמתייחס לדייר החוזי, ובו נרשם בכל הדו"חות "כן", תחת טור המגורים בדירה. אולם בדיון ההוכחות הסתבר כי הסתמכות זו יסודה בטעות. עמידר העידה מטעמה את רכז השטח, מר אהרון מלול, שמשמש כיום רכז השטח לגבי הדירה שבה עסקינן. מר מלול מונה רכז שטח לדירה רק לאחר פטירתה של אם הנתבע, ועל כן לא היה בידיו להעיד על עובדות מהתקופה הרלבנטית לענייננו, אלא רק על הנוהלים והטפסים של עמידר. מר מלול הסביר (בעמ' 17 לפר') את החלוקה האמורה, של חלקו השני של טופס הבקשה, לגבי הטוען לזכויות "דייר ממשיך", מחד, ולגבי הדייר החוזי, מאידך. הציון "כן" - שעליו סומך ב"כ הנתבע את טיעונו - מתייחס לדייר החוזי (האם המנוחה), ולא לטוען ל"דייר ממשיך" (הנתבע). לעומת זאת, בכל הדו"חות, בחלק שמתייחס לטוען ל"דייר ממשיך", הציון תחת טור המגורים הוא "לא", וזה הציון שמתייחס לנתבע. אין כאן איפוא לא "תצהיר" של רכז השטח מויאל, ולא "הודאת בעל דין" של עמידר בהיותו של הנתבע בעל זכויות של "דייר ממשיך". הודאת בעל הדין השנייה, שב"כ הנתבע טוען לה, מצוייה בחלק השלישי של הבקשה, תחת הכותרת: "החלטת הועדה המרחבית". תחת כותרת זו מודפסות בטופס שתי אפשרויות: "לאשר לגליזציה לדייר ממשיך" ו- "לא לאשר לגליזציה לדייר ממשיך". בטופס סומן X לצד האפשרות הראשונה. מתחת לאפשרויות המודפסות הללו יש בטופס מקום לרישום החלטתה של הועדה המרחבית. החלטה זו, מיום 13.6.10, היא: "בן לדיירת חוזית שנפטרה ביום 20.2.10. לא עונה לכללים. לא התגורר בדירה לפני פטירת האם. להעביר לועדה עליונה ולהגיש תביעה משפטית" (טקסט ההחלטה הוכתב לפרוטוקול, בעמ' 11). על פני הדברים, יש סתירה בין הסימון X לצד "לאשר לגליזציה...", לבין התוכן של החלטת הועדה המרחבית. ב"כ הנתבע טוען כי אותו הסימון של X, לצד "לאשר לגליזציה...", מהווה הודאת בעל דין של עמידר בכך שהוכרו זכויותיו של הנתבע כ"דייר ממשיך". עד עמידר, מר מלול, עומת בחקירתו הנגדית עם הסתירה שבין הסימון האמור לבין התוכן של החלטת הועדה המרחבית. הוא השיב כי תוכן ההחלטה הוא שקובע, ולא הסימון: "אם האדם היה עונה על הקריטריונים, היו מאשרים לו מעמד של דייר ממשיך. אז היה צריך להיות תוכן אחר לטקסט שבכתב יד. כמו שה- X מסומן, יש סתירה בינו לבין תוכן ההחלטה. תוכן ההחלטה הוא שקובע" (בעמ' 11 לפר'). עוד השיב מר מלול לב"כ הנתבע, כי הוא לא שם לב לסתירה זו, עד שב"כ הנתבע העמידו עליה. "אם יש החלטה, אני לא מסתכל על ה- X". אין ספק שהסימון X נעשה ברשלנות, באופן מנוגד להחלטתה של הועדה המרחבית. אכן, יש להקפיד על סימון נכון בטופס. הסתירה בין הסימון לבין התוכן של החלטת הועדה המרחבית היא צורמת למראה, רשלנית, ומותירה רושם לא טוב של חוסר תשומת לב ראוייה (ב"כ הנתבע צירף לסיכומיו את פסק דינו של כב' השופט מאור ב-תא"מ 11-09-157144 שם נמתחה ביקורת על אופן העריכה של דו"חות ביקורי המעגל. אף מר מלול ציין בעדותו מספר תיקונים חשובים שהוכנסו לאחרונה בטופס של דו"ח הביקור, על מנת שיהא מדוייק ומשקף טוב יותר את הממצאים בביקור המעגל). אולם הרשלנות שבסימון X לצד האפשרות, שמנוגדת בתוכנה להחלטתה של הועדה המרחבית, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים הודאת בעל דין של עמידר כי הכירה בזכויותיו של הנתבע כ"דייר ממשיך". הודאת בעל דין אינה יכולה להתבסס על טעות כזאת, אלא היא צריכה להיות הודאה משמעותית ומודעת. ברור כי עמדתה של עמידר היא זו שבאה לידי ביטוי בתוכן של החלטת הועדה המרחבית, ולא בסימון השגוי, הנוגד. על כן אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע כי די באותו סימון שגוי כדי להקים הודאת בעל דין מצד עמידר. ב"כ הנתבע טען עוד כנגד הסתמכותה של הועדה המרחבית, בהחלטתה, על "הכללים". הוא טוען כי אותם "כללים" לא נקבעו בחוק, וכי ההסתמכות עליהם מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענתו, משעונה הנתבע על התנאים, על פי הגדרת "דייר ממשיך" שבחוק, ואף על התנאי שבסעיף 3 (ב) לחוק, בנוסחו מלפני התיקון (תנאי זה הוא העדר דירה אחרת) - אזי מוקנה לו, ישירות מכוח החוק, המעמד של "דייר ממשיך", ומעמד זה אינו ניתן לכרסום באמצעות "כללים" שמציבה הרשות המינהלית (הועדה המרחבית או הועדה העליונה). טיעון זה אינו מדוייק: ה"כללים" מצויים בתוך החוק ואינם "מחוצה לו". "הכללים" הוגדרו בסעיף 1 לחוק: "כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי". הסתמכותה של הועדה המרחבית על "הכללים" היא איפוא הסתמכות כדין. על פי סעיף 3 (א) לחוק - לאחר התיקון משנת 2009 - על הדייר הממשיך לפנות את הדירה "תוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים". (ההדגשה שלי - י.ק.). ככל שיתקבלו טענותיו המצטברות של הנתבע: כי יש להכיר בזכויותיו כ"דייר ממשיך"; וכן - כי חל עליו סעיף 3 לחוק, כפי שהיה לפני התיקון - אזי יהא צדק בטענתו של ב"כ הנתבע, כי הדין שחל על הנתבע אינו שואב מן "הכללים"; אך אין בסיס לטענתו, כפי שהוצגה, כי "הכללים" מצויים מחוץ לגדרו של החוק, ועל כן אין הרשות רשאית להסתמך עליהם כבסיס לגרוע מזכויותיו של הנתבע. 6. הנתבע צירף לתצהירו מסמכים רבים על מנת להראות כי החל משנת 2001, כתובתו היחידה שמדווחת, הן בפלט מרשם האוכלוסין והן במסמכים שונים של בנקים, פוליסות ביטוח רכב, רישיון נהיגה, ועוד - היתה, מאז 2001, בכתובת הדירה. ב"כ הנתבע עימת את מר מלול עם שלל המסמכים הללו והצביע בפניו כי "אלו מסמכים שמי שנותן את המען מתכוון לזה". מר מלול השיב: "אם הוא לא שינה את כתובתו, כל הזמן הדואר יגיע לשם" (בעמ' 19 לפר'). על כן טען מר מלול כי עמידר אינה רואה את רישום כתובת הדירה במסמכים שונים, ביוזמת הנתבע, כהוכחה לכך שאמנם התגורר בדירה, וכי לעניין עובדת מגוריו בדירה של הטוען לזכויות של "דייר ממשיך", נסמכת עמידר רק על דו"חות ביקורי המעגל של רכזי השטח שלה. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי על פי פלט מרשם האוכלוסין, נספח א' לתצהיר הנתבע, נרשמה כתובתו בכתובת הדירה החל מיום 13.2.01, ובתקופות קודמות דיווח הנתבע על כתובות אחרות שבהן התגורר, לרבות כתובת בהרצליה שבה התגורר תקופה קצרה בלבד, בראשית שנת 2001, בעת שהתנהלו הליכים בינו לבין אשתו דאז, טרם גירושיו (עמ' 2 של פלט המרשם). הנה כי כן, טוען ב"כ הנתבע, מפלט מרשם האוכלוסין עולה כי הנתבע טרח לעדכן תמיד את כתובתו שרשומה במרשם, לרבות מקום מגורים לתקופה קצרה. מסמך זה תומך איפוא במובהק בטענת הנתבע כי החל מפברואר 2001 ואילך הוא התגורר בדירה. אולם הצגת דברים זו נסתרת על ידי עדו של הנתבע-עצמו, מר צורי ג'יאן, שהעיד כי בשנת 2001 היה הנתבע שכנו, ברח' סוקולוב בכפר יונה, וכי הנתבע התגורר ברח' סוקולוב במשך למעלה משנה. כתובת של הנתבע ברח' סוקולוב אינה מצוייה כלל בפלט מרשם האוכלוסין. עדותו של עד-הנתבע סותרת איפוא, על פני הדברים, את המידע אשר הנתבע הזין אל מרשם האוכלוסין: כי החל משנת 2001 היתה כתובת הדירה כתובתו היחידה. לפיכך יש לכאורה טעם בתשובתו של מר מלול, כי עמידר אינה נסמכת על כתובת הנתבע, כפי שנרשמה על פי דיווחו במסמכים שונים, אלא על הדו"חות של ביקורי המעגל. 7. עוד צירף הנתבע לתצהירו התכתבות - מהחודשים יוני עד אוגוסט 2010 - בין עו"ס נעמי בירנבוים, אשר טיפלה באמו המנוחה, לבין גב' אורית רוסו ממשרד הבינוי והשיכון (נספחים ד', ה', ז' לתצהיר). במכתב מיום 14.6.10, לאחר שניתנה החלטתה של הועדה המרחבית של עמידר, כותבת עו"ס בירנבוים כי הנתבע גר עם אמו וסעד אותה וממליצה לפני משרד הבינוי והשיכון לדון בבקשתו להמשיך לגור בדירה. בתשובה לשאלה שהוצגה לה, במכתב תשובה של גב' רוסו ממשרד הבינוי והשיכון: על סמך מה כתבה שהנתבע גר בדירה; השיבה עו"ס בירנבוים כי נמסר לה על ידי בני המשפחה, שהנתבע ישן בדירה, כדי שהאם לא תהיה לבדה. עוד ציינה כי בביקורי בית שערכה אצל האם היא פגשה בנתבע בדירה, ובמספר מקרים היה ישן בחדרו. עו"ס בירנבוים לא פירטה מתי התקיימו ביקורים אלה. עו"ס בירנבוים לא מסרה תצהיר, או תעודת עובד ציבור, ולא זומנה על ידי הנתבע לעדות. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי היה על עמידר לזמן את עו"ס בירנבוים לעדות, אך אני סבורה כי היה על הנתבע לעשות כן, ככל שסבר כי תוכל לתמוך באופן ממשי בעובדת מגוריו בדירה. משני מכתביה האמורים של עו"ס בירנבוים עולה כי לא היה ביכולתה לעשות כן. ניתן להניח כי עו"ס בירנבוים - מכוח תפקידה כעובדת סוציאלית - מכירה ומודעת לעניין המעמד של "דייר ממשיך" ולהשלכותיו, אך במכתביה אינה מזכירה זאת כלל. במכתביה הושם הדגש על העזרה הרבה שהושיט הנתבע להוריו, ויש בהם המלצה לדון בבקשתו לאפשר לו להמשיך לגור בדירה. אולם את עובדת המגורים שאבה עו"ס בירנבוים מעדות שמיעה: דברי בני המשפחה, וכן מכך שבמספר ביקורים שערכה אצל האם המנוחה היא מצאה את הנתבע בדירה. למותר לומר כי אין די בדברים אלה, שהרי גם אם הרבה הנתבע לשהות עם אמו בדירה ולסייע לה, עדיין אין בכך ראייה ברורה למגוריו שם. לו סבר ב"כ הנתבע אחרת - מצופה היה לזמן את עו"ס בירנבוים כעדה מטעם הנתבע. 8. הנתבע העיד מטעמו שמונה עדים, בני משפחתו וחבריו, שהעידו כי מאז שנת 2001 הוא גר בדירה, ובין היתר - כי ביקרו אצלו בדירה וכי ילדיו מבקרים אצלו שם (עדות גרושתו). עמידר טוענת כי כל העדים הללו מוטים, וכי תצהיריהם נערכו באופן מגמתי, על מנת לסייע לנתבע להדוף את תביעת הפינוי. נוסף על הקרבה המשפחתית, או הידידות, עם הנתבע, מציין ב"כ עמידר אף אינטרס אישי, של שתי אחיותיו ושל אחיו של הנתבע, למנוע את פינויו מהדירה, לבל יפול עליהם למעמסה, בהיותם בעלי משפחות גדולות שגרות בדירות קטנות (אף הן של עמידר). לעומת זאת, טוען ב"כ עמידר, דו"חות ביקורי המעגל, שנערכו לאורך השנים, נערכו בזמן אמת, על ידי רכזי השטח של עמידר, שלא לצורך התביעה, ולא היה לרכזים אינטרס "להעלים" את דבר מגוריו של הנתבע בדירה, לו דווח להם על כך. על כן מבקשת עמידר להעדיף את הדיווח בדו"חות הללו על פני עדויות הנתבע ועדיו. 9. כיצד קרה שבכל הדו"חות של ביקורי המעגל - אשר לדברי הנתבע הוא נכח ברבים מהם - דווח שהאם המנוחה גרה בגפה, ולא דווח דבר מגוריו בדירה גם של הנתבע? על כך מסר הנתבע גירסות סותרות: הגירסה הראשונה היא לגבי דו"ח הביקור מיום 21.3.07, נספח ב' לתצהירו, דו"ח שעליו חתם הנתבע עצמו. ביקור זה נערך על ידי רכז השטח, מר ברוך טייאר. בטופס הדו"ח סומן "כן" לצד: האם גרה בגפה? (הכוונה לאם המנוחה). לשאלה מדוע חתם על טופס הדו"ח, אם הרכז סימן "כן", בעוד שהתשובה הנכונה היתה: "לא"; השיב הנתבע כי הוא ענה לשאלת הרכז ומסר כי האם "לא" גרה לבדה, אך בניגוד לכך - סימן הרכז בדו"ח את המילה "כן" וביקש ממנו לחתום על הדו"ח. הנתבע, שאינו קורא היטב עברית, לא ביקש לתקן את הסימון השגוי, לשיטתו. עוד העיד הנתבע באותו הקשר: "אני ישנתי, הוא בא, דפק בדלת, אמר לי לחתום" (בעמ' 24 לפר'). דברים אלה כשלעצמם מעוררים תמיהה: אם הרכז העיר את הנתבע משנתו, ואז אמר לו לחתום על הטופס, והנתבע חתם עליו - מתי התנהל דו-השיח שבו אמר הנתבע, לטענתו, לרכז כי אמו "לא" גרה לבדה בדירה, והרכז למרות זאת סימן "כן"? הרכז, מר טייאר, שלל בתוקף גירסה זו של הנתבע. לדבריו, הוא פגש בו בסלון הדירה, שאל אותו למעשיו במקום, והנתבע השיב לו כי בא לבקר אצל אמו. לשאלה מה היו ההשלכות, לו היה הנתבע מוסר שהוא מתגורר בדירה יחד עם אמו, השיב הרכז: "ההשלכות הן כאלה שהייתי רושם בדו"ח הביקור את השם שלו, ת"ז שלו כמי שמצהיר שהוא מתגורר גם כן בדירה. זה אומר ששכר הדירה היה עולה" (בעמ' 59 לפר'). ואמנם, בגירסתו השנייה של הנתבע יצא המרצע מן השק: הנתבע אישר כי אמו שילמה שכר דירה נמוך בשל היותה גרה לבדה, וכי לו ידעה עמידר שגם הוא מתגורר בדירה, היא היתה גובה שכר דירה גבוה יותר. הנתבע הודה במפורש (בעמ' 26 לפר') כי הוא ואמו הסתירו מעמידר את דבר מגוריו בדירה, ולא דיווחו על כך, על מנת שלא לשלם שכר דירה גבוה יותר. גירסה זו סותרת חזיתית את גירסתו הקודמת של הנתבע, כאילו רכז השטח סימן בטופס דו"ח הביקור תשובה הפוכה מזו שמסר לו. גירסה זו אף אינה הגיונית, כיוון שאין כל סיבה שהרכז יתעלם מדיווח שנמסר לו אודות מגוריו בדירה של בן משפחה, שאינו הדייר החוזי ואינו מדווח אצל עמידר כמי שגר בדירה. אני מקבלת את עדותו של הרכז, מר טייאר, כי לו השיב הנתבע לשאלתו, שגם הוא מתגורר בדירה (ולא רק מבקר), היה הרכז רושם את פרטיו ומדווח על כך, וכתוצאה מכך היה שכר הדירה מועלה. אף הנתבע ידע זאת היטב, ועל כן לא דיווח לרכז השטח כי גם הוא גר בדירה, אלא הסתיר זאת, כפי שאישר בגירסתו השנייה. מבין קרוביו וחבריו של הנתבע, שהעידו מטעמו, היחיד שהודה כי ידע על הסתרת דבר מגוריו של הנתבע בדירה, היה אחיו, מר אהרון צורדאקר, שאישר (בעמ' 38 לפר') כי "שמעתי ככה במשפחה", שהנתבע והאם הסתירו מעמידר את מגוריו של הנתבע בדירה, כדי לא לשלם שכר דירה גבוה יותר. יתר העדים אמרו כי לא ידעו על כך. הדבר אפשרי, אך נשמע תמוה מפי אחותו של הנתבע, גב' רחל דוקאן, שהעידה כי טיפלה בענייני האם המנוחה, ובין היתר בבקשה שהוגשה על ידי האם, בשנת 2004, לרכישת הדירה. בהתייחס לבקשה זו, שנחתמה בידי העדה, הוגשו מספר מוצגים (ת/ 5 - ת/ 7). המוצג ת/ 7 הוא תעודת זכאות של האם, שעל פיה נמצאה "זכאית לסיוע כיחידה". ב"כ עמידר שאלה את העדה אם נשאלה בעניין זה, כשטיפלה במסמכי האם, והעדה השיבה כי אינה זוכרת, וכי מה שעניין את בני המשפחה היה מחיר הדירה. התשובה "לא זוכרת" אינה משכנעת, כשמדובר בבת שטיפלה בענייני האם, ובין היתר בהוצאת תעודת הזכאות עבורה, כדיירת "יחידה", לאחר פטירת האב המנוח. 10. שתי שאלות עומדות להכרעה: השאלה הראשונה היא עובדתית: האם בפועל התגורר הנתבע בדירה ארבע שנים רצופות לפני פטירת אמו (שלוש שנות מגורים נדרשות על פי ההגדרה של "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק; ארבע שנות מגורים רצופות נדרשות על פי הוראת המעבר). אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, אזי עומדת המחלוקת בשאלה השנייה: האם יש להכיר בזכותו של הנתבע כ"דייר ממשיך", למרות שהוא ואמו הסתירו מעמידר את עובדת מגוריו עם האם בדירה, על מנת לזכות בהטבות. במילים אחרות: האם ראוי לאפשר לנתבע ליהנות מעובדת המגורים, שהסתיר מעמידר במשך אותן שנים, ולזכותו על פיה במעמד של "דייר ממשיך", למרות שבכך יצא כחוטא שנשכר. 11. עמידר טוענת כי יש לדחות את טענתו העובדתית של הנתבע בדבר מגוריו בדירה, כיוון שלא הוכחה כנדרש. עמידר טוענת כי רישום כתובתו של הנתבע בדירה, במסמכים שונים, אינו מהווה ראייה כי אמנם התגורר בדירה. אף העדים מטעם הנתבע הם, לטענת עמידר, עדים "מוטים", שהיה להם עניין לתמוך בטענת הנתבע, והדבר גורע מהמשקל שיש ליתן לעדויותיהם. מנגד, טוענת עמידר, הדו"חות של ביקורי המעגל נערכו בזמן אמת, ולא לצורך ההליך המשפטי. הם נערכו על ידי רכזי השטח, שלא היה להם כל אינטרס "להעלים" את עובדת מגוריו של הנתבע בדירה, לו היו מוצאים שאמנם התגורר בה. אדרבא, לו היתה עמידר יודעת, באמצעות דו"חות הביקורים, כי האם אינה מתגוררת לבדה בדירה, אלא הנתבע גר שם עמה - היא היתה מעלה את שכר הדירה (ועל פי האמור במסמך של גב' רוסו ממשרד הבינוי והשיכון, אפשר שעובדת מגוריו של הנתבע בדירה היתה משפיעה "לרעה" גם בעניין מתן המטפלת הצמודה לאמו). לאחר שמר מלול "דחה" את המסמכים הרבים, שבהם נרשמה כתובתו של הנתבע בדירה, כראייה לכך שאמנם התגורר בה, שאל אותו ב"כ הנתבע: "מה היית מצפה מהנתבע שיביא כדי להראות שהוא התגורר בבית שלוש שנים לפני פטירת האם?" על כך השיב מר מלול, מניה וביה: "שהאם תצהיר שהוא מתגורר אתה. זאת היא יכלה לעשות בביקור מעגל. להגיד לרכז השטח שהבן גר אתה" (בעמ' 19 לפר'). לטענה שהאם עצמה דיברה אך מעט עברית, ניתן להשיב כי ספק אם הדבר מנע בעדה לומר שבנה גר עמה בדירה; וודאי שהדבר לא מנע בעד הנתבע עצמו לומר זאת, והנתבע הרי הודה במפורש שהסתיר מרכזי השטח את עובדת מגוריו בדירה. עמידר טוענת כי יש לדחות את גירסתו העובדתית המאוחרת, והבלתי אמינה לשיטתה, של הנתבע, בדבר מגוריו בדירה. היא טוענת כי הדיווח, בדו"חות ביקורי המעגל, ולפיו האם גרה בדירה לבדה - צריך לגבור על ראיות הנתבע ולהביא לדחיית טענתו העובדתית בדבר מגוריו בדירה ביחד עם האם בשנים שקדמו לפטירתה. מנגד מותח ב"כ הנתבע ביקורת על אופן העריכה של ביקורי המעגל ושל הדו"חות שמתעדים אותם וטוען כי משקלן של הראיות הרבות, שהנתבע המציא, בדבר מגוריו בדירה, צריך לגבור על הדיווח שבדו"חות הללו. 12. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות, מסקנתי היא כי מהפן העובדתי, כשלעצמו, הוכיח הנתבע - כדי מידת מאזן ההסתברויות - את טענתו שגר בדירה עם אמו במשך ארבע השנים שקדמו לפטירתה (קרי: בשנים 2006 - 2010), ואף קודם לכן. מההיבט של ביקורי המעגל: כשמדובר באם קשישה, אלמנה ונכה, שזקוקה לסיוע רב, הרי אך טבעי הוא שמי מששת בניה ובנותיה, שרובם גרים בקרבת מקום, יימצא עמה בדירה חלק ניכר מהזמן. הנתבע ובני משפחתו העידו (והדבר נכתב אף במכתביה של עו"ס בירנבוים), כי המטפלות שהוקצו לאם התחלפו תכופות, כך שהיא נותרה ללא עזרה ונזקקה לסיוע צמוד של ילדיה. על כן, כאשר היה רכז השטח מגיע לביקור המעגל השנתי, הוא מצא בדירה, ברוב הביקורים הללו, את הנתבע או את מי מאחיותיו (בעיקר האחות רחל). למותר לומר שאין בכך כדי להעיד על כך שאותו בן (או בת) מתגורר בדירה. על כן צודקת עמידר, מנקודת מבטה, בטענתה כי אם אותו בן (או בת) מתגורר בפועל בדירה, יש למסור זאת לרכז בעת ביקור המעגל, על מנת שהדבר יתועד כנדרש (ובמקרה כזה אף יועלה שכר הדירה). עמידר מצידה נסמכת על הדיווח שהיה קיים אצלה: כי האם גרה בדירה בגפה. בהעדר הודעה, בזמן אמת, לרכז המבקר, על מגוריו של הבן בדירה, אין לעמידר בסיס "לדעת" על מגוריו שם, ולדידה - זו טענה עובדתית שצצה לאחר פטירת האם, ושהנתבע מנסה להיבנות ממנה שלא כדין, על מנת לזכות במעמד של "דייר ממשיך", על השלכותיו. מנגד עומדות הראיות הרבות, והמצטברות, שהמציא הנתבע להוכחת מגוריו בדירה. המסמכים השונים בעניין רישום כתובתו של הנתבע בכתובת הדירה אמנם אינם כשלעצמם ראייה מכרעת למגוריו שם, אך הם תומכים בטענתו, ויש להם משקל במסגרת מכלול הראיות. שמונה העדים מטעם הנתבע הם אמנם מקורביו, בני משפחתו וחבריו, שהיו מעוניינים לסייע לו ולתמוך בטענתו בדבר מגוריו בדירה. אולם משקל-נגד לנסיבה זו הוא היותם של העדים הללו מגוונים, מבחינת הקשר שלהם לנתבע: העידו לא רק אחיו, אחיותיו וגיסו, אלא גם גרושתו ואף שני שכנים וחבר ותיק לעבודה. כל העדים הללו גרים בקרבת מקום לדירה (למעט העד מר טויטו, שגר אמנם במושב ינוב אך שוהה תכופות בכפר יונה אצל ילדיו שגרים בקרבת הדירה). כל העדים מקיימים קשר שוטף עם הנתבע. כולם העידו כי היו מבקרים אצל הנתבע בדירת אמו, שם התגורר, אספו אותו משם להסעה לעבודה ולמקומות אחרים, וכד'. גרושתו של הנתבע העידה כי ילדיהם מבקרים אצלו בדירה, ושם הוא מקבל אותם. על פי העדויות, ואף תלושי השכר של הנתבע (נספחי י"ח לתצהירו), עבד הנתבע במשך השנים הללו, ועדיין עובד, במפעל מטרנה בקיבוץ מעברות. העד מר יעקב יאן, חבר ותיק של הנתבע במקום העבודה, העיד כי הוא מבקר אצלו מידי פעם בדירה וכי "כל הזמן ראיתי אותו שם. גם לפעמים בבוקר. למשל בשבתות, חגים, הוא היה שם. הרבה פעמים ראיתי אותו ישן שם, היה לו חדר" (בעמ' 33 לפר'). התמונה שעולה מהראיות היא שהנתבע מנהל שגרת חיים קבועה, וכי המיקום של "מרכז חייו", מקום עבודתו ומגוריו, לא השתנו במשך השנים הללו. העדים השונים, אף בהתחשב ברצונם לסייע לנתבע, עשו עלי רושם פשוט, טבעי ובלתי מתוחכם. בעדויותיהם מסרו פרטים רבים, מהיבטים שונים של חיי היום-יום, אשר בהצטברם, תומכים ומאששים את טענת הנתבע כי הדירה היא מקום מגוריו, לפחות בארבע השנים שקדמו לפטירת האם, ואף קודם לכן. נסיבה נוספת, בעלת משקל, היא כי לא הוצג כל מקום מגורים אחר של הנתבע לאורך השנים הללו. בהצטבר לראיות ולנסיבות שהוצגו לעיל, שוקלת אף נסיבה זו לתמיכה בטענת הנתבע בדבר מגוריו בדירה. על פי מכלול הראיות הללו, מסקנתי היא שהנתבע הוכיח במידה הדרושה את העובדה כי הוא אמנם התגורר בדירה במשך ארבע השנים שקדמו לפטירת האם, ואף למעלה מכך. 13. עובדת מגוריו של הנתבע בדירה לא תועדה בדו"חות ביקורי המעגל, כיוון שהנתבע ואמו הסתירו אותה מעמידר, על מנת שלא יועלה שכר הדירה המופחת שהאם שילמה, כ"יחידה" שמתגוררת בדירה. האם בנסיבות אלה יש לאפשר, כעת, לנתבע לקצור את הפרי של אותה עובדה שהעלים ולהכיר בזכותו כ"דייר ממשיך"; או שעל ביהמ"ש למנוע זאת ממנו, לנוכח המצג הכוזב שהציג במשך השנים הרלבנטיות. 14. עמידר טוענת כי אין לאפשר לנתבע ליהנות מפרי מעלליו. ב"כ עמידר מסתמך לעניין זה על פסק דינה של כב' השופטת אסיף (ת.א. [חד'] 4532/07 עמידר נ. יעקב שריקי; להלן: עניין שריקי), שם נפסק, בנסיבות דומות, כי מתן אפשרות לנתבעים להשתחרר מהצהרות-שקר שהצהירו בעבר, בין היתר, על מנת לזכות בהפחתה של שכר הדירה - "נוגדת את האינטרס הציבורי. על הנתבעים בפרט, ועל הציבור בכלל, לדעת כי מי שמצהיר הצהרות שקריות בבקשותיו השונות לרשויות עלול להיתפס בהן גם אם בעתיד לא יהיו שקרים אלה נוחים לו, והוא יעדיף לפתע להציג גירסה שונה...". עמידר טוענת כי גם אם תתקבל טענתו העובדתית של הנתבע בדבר מגוריו בדירה בתקופה הרלנבטית, הרי לנוכח הסתרת הדבר מעמידר לאורך השנים, אין להכיר כעת במעמדו כ"דייר ממשיך" על פי החוק, ויש לקבל את תביעת הפינוי, לבל יצא חוטא נשכר. 15. ב"כ הנתבע אינו מתמודד, חזיתית, עם טענה עקרונית זו. הוא צירף לסיכומיו מספר פסקי דין שבהם נהגו בתי המשפט גמישות בפרשנות של הדרישה למגורים במשך תקופה רצופה ביחד עם הזכאי שנפטר, כבסיס להתגבשות הזכות של "דייר ממשיך". כך, בעניין עמידר נ. גלאה (תא"מ 11-09-157144; בימ"ש השלום בתל-אביב) קיבל ביהמ"ש את טענתו של הנתבע, כי התגורר בדירה עם הוריו המנוחים במשך שלוש שנים לפני פטירתה של אמו, חרף כפירתה של עמידר בטענה זו. למותר לומר כי ממצאי-עובדה, על פי הראיות הספציפיות שעמדו לנגד עיני ביהמ"ש בתיק מסויים, אינם מהווים "אסמכתא" לממצאי-עובדה בתיק אחר. בענייננו מצאתי, כאמור, כי במישור העובדתי, הוכיח הנתבע דנן במידה מספקת את עובדת מגוריו בדירה במשך התקופה הרלבנטית. פסק דין אחר, שב"כ הנתבע נסמך עליו, הוא עמידר נ. ואחניש (א [פתח תקוה] 2521/00). שם הכיר ביהמ"ש בזכותה של בתם של הזכאים שנפטרו, כ"דיירת ממשיכה", לעניין חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, למרות שהבת נעדרה מהארץ תקופות ממושכות, לאורך התקופה הרלבנטית, ולמרות היותו של המקרה "גבולי ביותר" (פיסקה ד' של פסק הדין). ביהמ"ש ביסס פסיקה זו על פרשנות תכליתית של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), שיש לו מטרה סוציאלית מובהקת: לאפשר לילדיו של הזכאי שנפטר לרכוש את הדירה הציבורית בתנאים נוחים, על מנת לקדם את מצבם הכלכלי והחברתי של דורות העתיד של משפחות-מצוקה. ב"כ הנתבע מבקש לאמץ גישה פרשנית זו גם במקרה דנן. כללית, ניתן לקבל טיעון זה, בשינויים המחוייבים, כשמדובר בהמשך של שכירת הדירה הציבורית (על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998, שבו עסקינן), לעומת הזכות לרכשה (על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, שנדון בעניין ואחניש). אולם לא זו הסוגייה שעל המדוכה. בעניין ואחניש לא היתה כלל מחלוקת לגבי העובדות, ולא עמדה שאלה של דיווח כוזב והשלכותיו. העובדות בעניין נסיעותיה של הבת לחו"ל, ובעניין תקופות אחרות, שבהן לא התגוררה בדירה שבמחלוקת, היו ידועות ומוסכמות. הכרעתו של ביהמ"ש נדרשה בסוגייה המשפטית-פרשנית, ובאופן מחודד יותר: בשאלה של המדיניות המשפטית-ציבורית שעל פיה יש לצקת את התוכן לדרישה של מגורים ברצף בדירה טרם פטירתו של הדייר החוזי, על מנת שתקום לבת הזכות של "דיירת ממשיכה". הנסיבות בענייננו שונות, וכך אף השאלות שבמחלוקת. פסק דין נוסף, שב"כ הנתבע מסתמך עליו, הוא עמידר נ. מילוא (א [ראשון לציון] 280/08). שם היה מדובר בבת זוג של הדייר החוזי שנפטר, אשר התגוררה עמו בדירה שנים רבות. המכשול שעמד על דרכה להכרה בזכויות של "דיירת ממשיכה" היה, כי היתה בבעלותה דירה אחרת, אך אותה דירה היתה מושכרת בשכירות מוגנת, ולא היתה ברת פינוי בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972. ביהמ"ש פסק כי פרשנות תכליתית של המונח "בעלות", בסעיף 3 (ב) לחוק שבו עסקינן (חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי), בהתחשב במטרתו הסוציאלית המובהקת, צריכה להחריג בעלות על דירה שתפוסה על ידי דייר מוגן אשר אין ניתן לפנותו על פי חוק הגנת הדייר. על כן פסק ביהמ"ש כי הנתבעת עומדת בתנאי החוק להכרה בה כ"דיירת ממשיכה". השאלות שעמדו להכרעה - הן בעניין מילוא והן בעניין ואחניש - אינן רלבנטיות לענייננו. השאלה בענייננו היא זו שהוצגה בסעיף 13 לעיל. 16. מדובר בסוגייה עקרונית. כידוע, עקרון תום הלב הוכר בפסיקה כעיקרון-על שחולש על כל תחומי המשפט. אחד הפנים של עיקרון זה הוא כי חוטא אינו צריך לצאת נשכר. ב-ע"א 11172/05 אלון נ. חדד ואח' מציין ביהמ"ש את "העיקרון לפיו אין חוטא יוצא נשכר, והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון". ... מקורו של הכלל בסלידתו של בית המשפט מליתן סעד לבעל דין, שתביעתו או הגנתו נסמכים על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור" (מתוך סעיף 9 של פסק הדין). ההסתרה, על ידי הנתבע ואמו, של עובדת מגוריו בדירה, והצגת מצג כוזב, בביקורי המעגל, כי האם גרה בדירה לבדה - מנוגדים לחובה לנהוג בתום לב. הנתבע העיד (בגירסתו הראשונה) כי נשאל על ידי רכז השטח, אם האם גרה לבדה. דחיתי את טענתו, כי הוא השיב על כך "לא", אך הרכז רשם את התשובה "כן". בגירסתו השנייה אישר הנתבע במפורש כי הוא ואמו הסתירו מהרכזים המבקרים את עובדת מגוריו בדירה, על מנת ששכר הדירה לא יועלה. עקרון תום הלב מחייב להשית על הנתבע אחריות למצג זה. מנגד גורס ב"כ הנתבע: ייקוב הדין ("היבש") את ההר. היינו, משהוכחה העובדה של מגורי הנתבע בדירה במשך התקופה הרלבנטית - אזי על ביהמ"ש ליישם על עובדה זו את הדין היחיד שרלבנטי, לשיטתו, שהוא החוק שבו עסקינן. להמחשה ולחידוד של טיעון זה: משקבע ביהמ"ש את הממצא העובדתי בדבר מגוריו של הנתבע בדירה, נקשרת לעיניו מעין "מטפחת", ואין לו מנוס אלא לילך, באופן "עיוור", בנתיב של יישום החוק ככתבו; הא ותו לא. על פי גישה זו, חייב ביהמ"ש להכיר בזכותו של הנתבע כ"דייר ממשיך", כיוון שהוא עונה על התנאים שנדרשים לכך על פי החוק, ואין לביהמ"ש שיקול דעת שלא להגיע לתוצאה זו. ה"התנגשות" היא בין עמדה זו לבין עמדת עמידר, כי עקרון-העל של תום הלב הוא שצריך לגבור. הנתבע מנסה ליהנות - שלא בתום לב (בלשון המעטה) - משני העולמות: במשך השנים שבהן הסתיר מעמידר את מגוריו בדירה, נהנו הוא ובני משפחתו, שתמכו באם המנוחה, מיתרונות כספיים שהתבססו על הסתרתה של עובדה זו. שולם שכר דירה מופחת באופן משמעותי (קרי: לא שולם שכר דירה עבור מגוריו של הנתבע בדירה); וניתנה לאם מטפלת צמודה אשר אפשר שעצם מתנה, או היקף משרתה, היו נגרעים, לו ידעו עמידר (ושירותי הרווחה) כי הנתבע מתגורר עם האם בדירה. לאחר פטירת האם "הפך" הנתבע את המצג העובדתי בעניין מגוריו בדירה, וכעת מנסה הוא לזכות, באופן מצטבר, גם ביתרון הכלכלי שמקנה המעמד של "דייר ממשיך". עמידר טוענת כי תקנת הציבור מחייבת שביהמ"ש ימנע תוצאה כזאת. היינו, על ביהמ"ש ליתן את הבכורה לעקרון תום הלב ולא לאפשר לחוטא לצאת נשכר. 17. בסוגייה עקרונית זו מקבלת אני את עמדת עמידר ומאמצת, בכל הכבוד, את פסיקתו של ביהמ"ש בעניין שריקי שנזכר לעיל. הכרה כעת במעמדו של הנתבע כ"דייר ממשיך" - על פי הממצא העובדתי של מגוריו, בפועל, בדירה, ותוך התעלמות ממצג-השווא שהעמיד בעניין זה במשך השנים הרלבנטיות - משמעה שחרורו מנשיאה באחריות למצג-השווא והענקה לו של "פרס" ההנאה משני העולמות. תוצאה כזאת תהא נוגדת את הכלל כי חוטא אינו צריך לשאת נשכר; יהא בה "עלבון למצפון", כלשונו של ביהמ"ש העליון; ותהא בה אף פגיעה קשה באינטרס הציבורי שלא להעניק זכויות למי שהציג לפני הרשות מצג כוזב. 18. בהקשר של הדיור הציבורי, יש היבט נוסף שממחיש את ההצדקה להכרעה העקרונית כי יש ליתן את הבכורה לעקרון-העל של תום לב. כידוע, המלאי של דירות ציבוריות הוא מוגבל. נזקקים אשר זכאותם לדירה ציבורית נבדקה כנדרש ואף אושרה, נאלצים להמתין למימוש זכותם בשל המחסור בדירות ציבוריות. כשדירה ציבורית תפוסה על ידי מי שאינו זכאי להחזיק בה, אין אפשרות להשכירה לאדם או למשפחה שזכאותם אושרה. בהחלטתה של הועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, בעניינו של הנתבע, צויין כי בכפר יונה ממתינות שש משפחות בנות 5 - 6 נפשות, וארבעה זכאים נוספים, לקבלת דירה ציבורית (ההחלטה במלואה צוטטה בסעיף 3 לעיל). בפסק הדין בעניין שריקי עמד ביהמ"ש על עניין זה: "בנסיבות האלה, ומאחר ויש מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות, אין מקום לאפשר לנתבעים ליהנות ממעמד של דייר ממשיך, מעמד שעשוי לאפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירה ללא בדיקת זכאות הנדרשת מכלל הפונים לקבלת דיור ציבורי, וודאי שאין מקום להעניק להם יתרון כזה - לאור התנהגותם בעבר". נכון שעניינם של זכאים אחרים שממתינים לדירה ציבורית אינו מהווה, כשלעצמו, נסיבה שעל פיה נבחנת זכותו של הנתבע להכרה כ"דייר ממשיך". בשאלה העקרונית בעניין זה הכרעתי מבלי להתחשב בשיקול זה, אלא מהטעמים שבוארו לעיל. אני מציינת עניין זה כיוון שהוא ממחיש עד כמה בלתי צודקת ובלתי ראוייה היתה התוצאה ההפוכה, קרי: הכרה בנתבע כ"דייר ממשיך" תוך התעלמות מהסתרת מגוריו בדירה במשך שנים, על מנת להפיק מכך יתרון כלכלי. לו היה הנתבע נוהג כדין ומודיע, בעת ביקורי המעגל, כי הוא מתגורר בדירה יחד עם אמו; ובהתאם - משלם את שכר הדירה המתאים עבור מגוריו; אזי היה זכאי, בדרך המלך, להכרה במעמדו כ"דייר ממשיך". אולם משהסתיר הנתבע את מגוריו בדירה, תוך מצג כוזב שהניב לו יתרון כלכלי, אזי הכרה בו כעת כ"דייר ממשיך" תהיה תוצאה מקוממת ונוגדת את תקנת הציבור, במיוחד ביחס לזכאים שהעמידו את זכאותם לבדיקה כדין וממתינים לדירה שתתפנה. הכרה כזאת עלולה אף לעודד התנהלות דומה על ידי אחרים, אם יווכחו שביהמ"ש נותן "גיבוי" למי שהתגורר ביחד עם הזכאי שנפטר, מבלי לדווח על כך, ולאחר פטירתו - זוכה, למרות זאת, בהכרה במעמד של "דייר ממשיך". למותר לעמוד על הפגיעה באינטרס הציבורי, שתיגרם במצב דברים כזה. 19. על פי כל האמור, אני מקבלת את התביעה. אני מורה כי על הנתבע לפנות את הדירה ברח' הרב קוק 1, דירה 1, בכפר יונה, לא יאוחר מיום 17.3.13. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. קטיניםמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש