מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זימון שופט לעדות: הבקשה 1. לפני בקשה לזמן את סגן הנשיא של בית משפט זה, השופט שלום ברנר, למתן עדות וכפועל יוצא להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. עד שאבוא להכריע בשאלה זו אין לי מנוס אלא לפרט את השתלשלויות העניינים עד להגשת בקשה זו וזאת לצורך השאלה האם יש מקום למתן עדות זאת. ההליכים שהיו עד הלום 2. המבקש הינו עיתונאי. ביום 1.5.91 פרסם המבקש כתבה בעיתון "העולם הזה", שבו ייחס לאהרון מאיר המנוח, שהיה אז המנהל הכללי של בנק המזרחי המאוחד, גרימת נזקים בהיקף של מליונים לבנק המזרחי המאוחד. ביום 15.5.91 פורסמה בעיתון "העולם הזה" הודעת הבהרה, שבה נאמר: "ביום 1 במאי 1991 פרסמנו כתבה תחת הכותרת 'אהרון מאיר פנים לאקירוב'. לאחר בירור שנערך, הסתבר ל'העולם הזה' כי אין מקום למה שעלול להשתמע מן הכתבה, כאילו אהרון מאיר יזם את עיסקת השכירות בידיעה מראש כי יצטרף לאחר מכן לקבוצת צמיחה, וכי בשעה שנערך הסכם השכירות האמור, לא היה ידוע ולא ניתן היה לצפות שמר אהרון מאיר יצטרף, כחמש שנים לאחר מכן, לקבוצת צמיחה. אנו מצטערים אם נגרמה לאהרון מאיר עגמת נפש". 3. מאחר והודעת ההבהרה לא הניחה את דעתו של אהרון מאיר, הוא הגיש תביעת לשון הרע למחרת היום, ביום 16.5.91, נגד "העולם הזה", רפי גינת, שהיה עורך העיתון והמבקש. את אהרון מאיר ייצג המשיב 2 ואת העולם הזה, עורכו והמבקש יצג המשיב 1. 4. בחודש נובמבר 1991 היה המבקש בשירות מילואים. באותה עת התנהלו מגעים לסיום התביעה בפשרה. המגעים התקיימו בין שני המשיבים. נראה שעורך "העולם הזה" נטה להתפשר ואילו עמדתו של המבקש אינה ברורה, משום שיש מחלוקת באשר לניואנסים של השיחה שהתקיימה בינו לבין המשיב 1 בלילה של 24.11.91. המבקש טוען שהתנגד להסכם הפשרה ואף הורה למשיב 1 שלא לחתום עליה. כמו כן הודיע המבקש, לטענתו, למשיב 1 שהוא מפוטר. גירסת המשיב 1 היא, שרק בשיחה זו הוא למד לראשונה שהמבקש מסתייג מהסכם הפשרה. המשיב 1 הכחיש שהמבקש פיטר אותו באותה שיחה. למחרת בבוקר נערכה שיחה בין עורך "העולם הזה" לבין המשיב 1. בשיחה זו, לטענת המשיב 1, אמר לו רפי גינת, שהמבקש אמנם אינו שבע רצון מהסכם הפשרה, אך הוא קיבל עליו את הכרעתו של רפי גינת. בתום שיחה זו התקשר המשיב 1 למשיב 2. בשיחה זו סוכם שהמשיב 2 יגיש את הסכם הפשרה לשופט. המשיב 2, שהיה לו באותו יום דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, הגיש את הסכם הפשרה לשופט ברנר, שאישר אותה. נוסח הבקשה שהוגשה לשופט ברנר, היה כדלקמן: "בקשה בהסכמה למחיקת התביעה 1. הצדדים מבקשים בזה מבית המשפט הנכבד ליתן תוקף של פסק-דין להסדר פשרה אליו הגיעו בת.א. 310/91, כדלקמן: א. התביעה בת.א. 310/91 תימחק בהסכמה ללא צו להוצאות. ב. התובע והנתבעים מעבירים להכרעת הבוררים עו"ד ד"ר יעקב נאמן, עו"ד דב ויסגלס את ההכרעה בדבר נוסח תיקון הכתבה, מיקום פרסומו וגודלו, שיהיה על הנתבעים לפרסם. חתימת הצדדים על בקשה זו כחתימה על שטר בוררין לענין זה. הבוררים יתנו פסק-דינם תוך 7 ימים מהיום. 2. עוד יתבקש בית המשפט הנכבד, לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 15(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח - 1987 ולהורות על החזרת מלוא אגרת המשפט ששולמה על ידי התובע בת.א. 310/91 לידי התובע. 3. כל צד ישא בהוצאותיו בגין כל ההליכים בתיק 310/91. 4. מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה. ( - ) ( - ) דב ויסגלס, עו"ד ד"ר יעקב נאמן, עו"ד ב"כ הנתבעים ב"כ התובע". השופט ברנר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה: "פסק דין הנני מאשר את הפשרה דלעיל ונותן לה תוקף של פסק דין כל צד ישא בהוצאותיו. הגזברות תחזיר לתובע את כל האגרה אשר שילם. ניתן היום, 25.11.91 בפני עוה"ד ד"ר י. נאמן בלבד". 5. עוד לא יבשה הדיו על חתימת השופט ברנר, שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, התקשר המבקש עם המשיב 1 והודיע לו שהוא מתנגד להסכם הפשרה ושהסכם זה יוגש מטעמו לבית המשפט. המשיב 1 ניסה לאתר את המשיב 2 ומשלא צלחה דרכו, פנה לבית המשפט וביקש שלא לאשר את ההסכם או לבטל את פסק הדין, אם הוא כבר נחתם. משנתברר שפסק הדין כבר נחתם, הוגשה בקשה נוספת לביטולו. המשיב 2, לא הביע דעה והשאיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט. השופט ברנר, בהחלטה שנתן באותו יום, סירב לבטל את פסק הדין. 6. ביום 26.11.91 פירסם העולם הזה, במדור מכתבים למערכת את הודעת התיקון, כפי שנוסחה על ידי המשיבים 1 ו- 2 בנוסח שלהלן: "תיקון בכתבה ביום 1 במאי 1991 פרסמנו כתבת-שער תחת הכותרת 'אהרון מאיר פניו לאקירוב'. לאחר פרסום הכתבה התברר ל'העולם הזה', כי אין יסוד לדברים העלולים להשתמע מן הכתבה, כי בין מר אהרון מאיר לבין אלפרד אקירוב נערכו 'קומבינות' ביחס לעיסקת שכירות המקרקעין שנעשתה בין בנק המזרחי לבין חברת אל-רוב. מר אהרון מאיר לא היה מעורב אישית בייזומה או בקשירתה של עסקת השכירות, ובשעה שנערך הסכם השכירות האמור - לא היה ידוע ולא ניתן היה לצפות שמר אהרון מאיר יצטרף, כחמש שנים לאחר מכן, לקבוצת צמיחה. העולם הזה מצטער על עוגמת הנפש שנגרמה למר אהרון מאיר". 7. יומיים לאחר מכן, ביום 28.11.91, פירסם המבקש מודעה בעיתון הארץ שבה נאמר: "הודעה בענין עסקת בית אירופה בגליון 'העולם הזה' שיצא לאור השבוע (מס' 2830) פורסם 'תיקון בכתבה' המתייחס לכתבה שפורסמה בשבועון (1.5.91) מאת יואב יצחק, אודות חלקו של אהרן מאיר בעסקת בית אירופה ('אהרון מאיר פניו לאקירוב'). התיקון פורסם בעקבות פסק בוררות שנערך ונחתם ע"י עורכי הדין דב ויסגלס (מצד הנתבעים) ויעקב נאמן (בא כח התובע) ובגינו הוסרה תביעה משפטית שהגיש אהרן מאיר נגד 'העולם הזה', עורכו רפי גינת ונגד יואב יצחק - מבלי שהתקיים ולו דיון אחד בבית המשפט, להוכחת התביעה ו/או להפרכת הכתבה. אני מודיע בזאת שפסק הבוררות שהתקבל כביכול גם בשמי, נחתם בניגוד לדעתי, ובניגוד לרצוני החופשי, כל זאת תוך ניצול המצאותי בשירות מילואים פעיל. יתרה מכך: ההסכם להעברת המחלוקת לבוררות - ככל שהוא נוגע לי - הוגש לבית המשפט כביכול גם בשמי לקבלת תוקף של פסק דין, בניגוד לרצוני ובניגוד להוראותי המפורשות (כנתבע) שניתנו לעורך דין דב ויסגלס ממקום שירותי בצה"ל". 8. לאחר הדברים האלה הופסקה עבודתו של המבקש בעיתון העולם הזה במכתב שנשלח אליו ביום 1.12.91. 9. ביום 2 בדצמבר 1991 הוציאו המשיבים פסק בוררים מתוקן בנוסח הבא: "פסק בוררים לאחר שניתן פסק הבוררות ביום 25 בנובמבר 1991 הודיע הנתבע מס' 3 לב"כ הנתבעים כי הוא איננו מסכים להסדר הפשרה שהושג בתיק אזרחי 310/91 בבית המשפט המחוזי בירושלים. ב"כ הנתבעים הגיש הודעה וכן בקשה לביטול פסק דין מסכם (השיבוש במקור - מ' ר') מיד לאחר שהנתבע מס' 3 הודיע לו על סרובו לקבל את הסדר הפשרה. כב' בית המשפט דחה בו ביום את בקשת ב"כ הנתבעים מהטעמים המפורטים בהחלטת כב' השופט ש. ברנר. לאחר ששקלנו פעם נוספת את הנושא וכן את העובדה שביום 25 בנובמבר 1991 פורסם בגליון 'העולם הזה' בעמ' 5 נוסח 'תיקון הכתבה' המופיע בפסק הבוררים מיום 25 בנובמבר 1991 החלטנו כי: הנתבע מס' 3 איננו צד לבוררות. החובה לפרסם 'תיקון הכתבה' חלה אך ורק על הנתבעים 1 ו- 2. תיקון הכתבה מיום 26 בנובמבר 1991 נעשה על ידי הנתבעים 1 ו- 2 בלבד. אין צו להוצאות בין כל בעלי הדין". 10. ביום 17.3.92 הגיש המבקש המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבה עתר לביטול הסדר הפשרה ופסק הדין שאישר אותו. כמו כן עתר המבקש לקבלת סעד הצהרתי שהמשיבים לא מונו כבוררים על ידי המבקש וכמתבקש מכך, שהמשיבים פעלו כבוררים ללא סמכות ושהמשיב 1 פעל בניגוד להרשאה שקיבל מהמבקש. כמשיבים להמרצת הפתיחה נקב המבקש במשיב 1 ובאהרון מאיר וכן נוספו, כמשיבים פורמליים, העולם הזה ורפי גינת. יצוין שלמרות שבית המשפט התבקש לבטל את פסק הבוררות המשיב 2 לא צורף כצד להליך זה. בישיבה מיום 2.7.92 קיבלו הצדדים את המלצתו אל השופט גורן, שהיתה כהאי לישנא: "בשלב זה מקבלים הצדדים את הצעת בית המשפט שלפיה: תוגש בקשה משותפת חתומה בידי פרקליטי כל הצדדים לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת תיק אזרחי 310/91 שבו יודיעו הצדדים כדלקמן: פסק הדין כנגד המבקש יואב יצחק יבוטל לרבות היותו צד להסכם הפשרה. התביעה נגד אותו יואב יצחק תמחק ללא צו להוצאות. אולם לתובע שם לא תהיה הזכות להגיש תביעה נוספת נגד הנ"ל על בסיס אותה עילה". לאחר הצהרה זו שנרשמה בפרוטוקול, נתן השופט גורן, על אתר, פסק דין בנוסח הבא: "פסק-דין ההליכים בתובענה זו מסתיימים בדרך של הגשת הבקשה המוסכמת לבית המשפט בירושלים כמפורט בפרוטוקול זה. בהודעה לבית המשפט המחוזי בירושלים צויין כי ההסדר המוגש לו לאישור הוא בהמלצת בית משפט זה. אינני מחייב את השבועון המשיב 3 לפרסם הודעה מתיקנת (השיבוש במקור - מ' ר'). יחד עם זאת, ישקול המשיב 3 ואני ממליץ על כך כי יובהר בדרך שהיתה קיימת ההבהרה הקודמת כי התובענה נגד המבקש נמחקה מבלי שהיה צד להליך הבוררות והסכים לו בנוסח שיהיה מקובל על פרקליט העיתון. הבהרה שכזו תעשה אם תעשה רק לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים יאשר את הבקשה המשותפת ובתנאי שיאשר". 11. אהרון מאיר, העולם הזה, רפי גינת והמבקש פעלו בהתאם והגישו לשופט ברנר בקשה מוסכמת ביום 20.10.92, לביטול פסק הדין נגד המבקש. בבקשה נאמר בין היתר: "א. פסק הדין מיום 25.11.91 ביחס לנתבע 3 יבוטל, לרבות היותו של נתבע 3 צד להסכם הפשרה. ב. התביעה נגד נתבע 3 תמחק בזאת ללא צו להוצאות, אולם לתובע (אהרון מאיר - מ' ר') לא תהיה הזכות להגיש תביעה נוספת נגד נתבע 3 על בסיס אותה עילה". השופט ברנר נתן ביום 22.10.92 החלטה, שבה נאמר: "כמבוקש בפסקאות א' ו-ב' דלעיל". 12. לאחר הדברים האלה הגיש המבקש תלונות נגד שני המשיבים ללשכת עורכי הדין והתנהלו חילופי מכתבים בענין זה בין המבקש, המשיבים ולשכת עורכי הדין. 13. המבקש לא הסתפק בכך, פתח חזית נוספת נגד המשיבים, והגיש את התביעה הנוכחית. תחילה הוגשה תביעה לבית משפט השלום בירושלים. כעבור זמן, נימלך המבקש בדעתו, ביקש להגדיל את סכום התביעה והיא הוגשה לבית משפט זה ביום 29.11.92. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 19.1.94. 14. בכתב התביעה המקורי מובאת השתלשלות העניינים על-פי גירסתו של המבקש. בחלק האופרטיבי של כתב התביעה נאמר שהמשיבים חרגו מהרשאתם ומתוך מרמה, הפרת אמונים, מסירת הודעות כוזבות לבית המשפט ופרסום המודעה בעיתון העולם הזה, נגרמו לתובע נזקים כספיים בשל אבדן מקום פרנסתו, פגיעה בשמו הטוב, מעמדו ותדמיתו וכן נפגעו הכנסותיו בעתיד כעתונאי. 15. לכתב התביעה המתוקן הוכנסו שני פרקים נוספים, הנושאים את הכותרת בוררות פיקטיבית ותרמית כלפי בית המשפט. שני פרקים אלה נוספו לאחר חילופי המכתבים הנזכרים לעיל, בעקבות תלונותיו של המבקש נגד המשיבים, שהוגשו ללשכת עורכי הדין. 16. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, נתנה השופטת מרים נאור פסק-דין חלקי והחלטה. בהחלטתה זו נדרשה השופטת נאור לשאלה האם יש בעובדות החדשות, שבהן נטען קיום בוררות פיקטיבית על ידי המשיבים, שביקשו מהשופט ברנר לאשר את הבקשה למחיקת התביעה, שתועבר לפי בקשת הצדדים להכרעתם כבוררים, שיתנו את פסק דינם תוך 7 ימים, כאשר המשיבים כבר סיכמו ביניהם, לפני הגשת הבקשה, על הליך בוררות פיקטיבי. במעשים אלה - כך טענת המבקש - היתה גם תרמית כלפי בית המשפט, שכן, בכך קיבל אהרון מאיר, שלא כדין, החזר של מלוא האגרה ששולמה. 17. צדקה בכל הכבוד, השופט נאור, כשקבעה ששני פרקים אלה, שנוספו לכתב התביעה המתוקן והמייחסים למשיבים עבירות אתיות או פליליות, בהנחה שנעשו, אינן מקימות עילת תביעה לזכות המבקש. עילת תביעה תקום למבקש בהתקיים היסודות הללו: א. נעשה שימוש בשמו לצורך הפשרה; ב. שימוש זה היה בחריגה מהרשאה; ג. בית המשפט - השופט ברנר - הוטעה להניח שהסכסוך מועבר לבוררות. ד. כתוצאה מכל המעשים הללו נגרם לתובע נזק המזכה אותו בסעד כספי (ראה גם תקנה 9(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 572). עיון בכתב התביעה, כפי שמציינת השופט נאור, אינו מפרט רכיב של נזק בגין הבוררות הפיקטיבית, בניגוד לנזקים שנטענו בכתב התביעה המקורי. 18. בתיקון, בחלק ה' לכתב התביעה המתוקן, הוסף המשפט: "מסירת הודעות כוזבות לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי נתבעים 1 - 2", אך הדברים נסמכים על נספח לג' לכתב התשובה של המבקש, מיום 5.4.94. במכתב זה, מיום 18.10.93, הגיב המשיב 2 לועדת האתיקה על תלונתו של המבקש. בתשובתו זו של המשיב 2 נאמר (בעמ' 5) בסעיף 4, פסקה 5, שהינה תגובה לסעיף 5 לתלונת המבקש: "כפי שפרטתי בסעיף 5 למכתבי מיום 5 באוגוסט 1993, חתמתי על פסק הבוררות רק לאחר שכב' השופט ברנר אישר את הסכם הפשרה ולאחר שהקראתי בפניו את נוסח פסק הבוררות. פסק הבוררות נוסח על ידי ועל ידי עו"ד דב וייסלגס, כפי שאף כתוב בו מפורשות, לאחר שהכרנו את עמדות הצדדים מכתבי הטענות שהוגשו באותו תיק ולאחר ששמענו עמדות בעלי הדין במשך תקופה ארוכה ובמסגרת המשא ומתן אשר ניהלנו לשם גיבוש הפשרה בתיק". 19. לאחר קבלת תגובה זו, פנה המבקש ביום 12.12.93 לקבלת תגובתו של השופט ברנר על גירסתו של המשיב 2. הפניה נעשתה באמצעות מנהל בתי המשפט (נספח לה' לכתב התביעה). השופט ברנר השיב אף הוא באמצעות מנהל בתי המשפט השופט י' קדמי, במכתב מיום 22.12.93 (נספח לו' לכתב התשובה; ראה גם נספחים 2 - 3 להמרצה שלפני): "הנדון: קובלנה כנגד עוה"ד נאמן וויסגלס - בקשת תגובה מכב' השופט ברנר סימוכין: שלך מיום 22.12.93 זוהי תשובה לפנייתך שבסמך, מטעמו של כב' השופט ברנר. להלן השתלשלות העניינים בת.א. 310/91 מנקודת מבטו של השופט: א. ביום 25.11.91 הגיש עו"ד נאמן לבית המשפט מסמך, שכותרתו 'בקשה בהסכמה למחיקת התביעה'. על יסוד הכתוב בבקשה, החליט השופט הנכבד לאשר את הפשרה ולתת לה תוקף של פסק דין. ב. זמן מה לאחר מכן, התקבלה בבית המשפט בקשה, מטעם עו"ד וייסגלס שלא לאשר את הפשרה; וכשעה לאחר מכן התקבלה בקשה נוספת מטעם עו"ד ויסגלס, אשר היתה שונה מן הבקשה הראשונה בכותרתה בלבד. ג. בית המשפט החליט להעביר את הבקשה השניה לתגובת בכ' התובע - עו"ד נאמן; והתגובה נמסרה בו ביום ונרשמה בפרוטוקול בשעה 11:45. ד. לאחר קבלת תגובתו של עו"ד נאמן, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין המוסכם; וזאת - מן הנימוקים שפורטו בגוף ההחלטה. ה. כשנה לאחר מכן, ביום 22.10.92, לבקשת כל הצדדים, בוטל פסק הדין, ככל שהוא מתייחס אליך והתביעה נגדך נמחקה. ו. ביום 1.12.93, המציא עו"ד נאמן לשופט הנכבד העתקים מן המסמכים הקשורים לקובלנתך כנגד עוה"ד נאמן וויסגלס. השופט החזיר מסמכים אלו לעו"ד נאמן למחרת היום, תוך הבעת תמיהה על עצם מסירתם לעיונו. 3. מן האמור לעיל עולה כי אין ולא היה לשופט הנכבד כל קשר לקובלנתך האמורה מעבר לטיפולו השוטף והרגיל בבקשות שהוגשו בפניו". 20. לאחר קבלת המכתב ולאחר הגשת כתב התשובה לכתבי ההגנה המתוקנים , פנה המבקש שוב לשופט ברנר, ביום 2.5.94 ובו ביקש הבהרה נוספת לתשובתו האמורה (נספח 4 להמרצה שלפני). פניה זו נענתה שוב במכתב של מנהל בתי המשפט השופט י' רביבי מיום 24.5.94, שבו הובאו דברי ההבהרה של השופט ברנר (נספח 5 להמרצה): "אני חוזר על אשר נמסר לך ע"י כב' השופט י' קדמי (מנהל בתי המשפט לשעבר) ובמענה ישיר לשאלתך, תוך התיחסות לסעיף א' למכתבו של השופט י' קדמי, הנני לצטט מתשובת כב' השופט ברנר: 'על יסוד הכתוב נספח א' (הבקשה בהסכמה למחיקת התביעה, י' ר'), ומבלי ששמעתי כל הסברים, הקראה או צעדים נוספים מפיו של עו"ד נאמן - רשמתי במקום, בכתב ידי, על גבי נספח א' (הבקשה הנ"ל - י' ר') את פסק-הדין (כפי שמופיע בתחתית נספח א' הנ"ל)". 21. בדברים שהוספו לכתב התביעה, אין, גם לדעתי, תוספת לנזק שנגרם כבר למבקש, לטענתו, כתוצאה מכך שהמשיב 2 הקריא, בהנחה שהקריא, את הסכם הבוררות לפני השופט ברנר. השופט ברנר לא אישר את פסק הבוררות, כאמור בסעיף 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- . אין טענה בכתב התביעה המתוקן ואף אין ראיה שפסק הבוררות פורסם ברבים, בטרם היה סיפק בידי המבקש להבהיר שאינו קשור לבוררות זו ושמו הוכפש, כמי שהיה שותף להוצאת כספים במירמה מבית המשפט (ראה עמ' 5 לפרוטוקול). מכל מקום, אין בכתב התביעה טענה של תוספת נזק מחמת הטעית בית המשפט (ראה חלק ה' לכתב התביעה המתוקן, שבו פורטו הנזקים שנגרמו למבקש, לטענתו; ראה גם עמ' 26 - 27 לפסק הדין החלקי ולהחלטה של השופטת נאור). 22. אמנם השופט נאור קבעה, לאור האמור, שמדובר בהשתק עילה ולכן דחתה את התביעה נגד המבקש 1, אך דבריה עומדים כבמסמרות גם באשר למסקנה של העדר עילה (עמ' 27 לפסק הדין החלקי ולהחלטה) ובלשונה: "השאלה שבפני איננה מה 'החומרה' שבמעשיהם של הנתבעים (המשיבים - מ' ר'). אם, כפי הטענה עשו הנתבעים מעשים חמורים שלא גרמו לתובע נזק נוסף המקום הראוי לבירור הטענות איננו תביעה אזרחית בין התובע והנתבעים. השאלה החשובה לצורך התביעה האזרחית היא האם כשמתחוור (לפי הטענה) שמעשי הנתבעים היו חמורים יותר ממה שסבר התובע מלכתחילה הנזק שנגרם לתובע גדול יותר. אני סבורה שלא בכדי, ולא כתוצאה מנסוח לא מוצלח אין כתב התביעה המתוקן מפרט כיצד 'הבוררות הפיקטיבית' גרמה לתובע נזק נוסף ... מקובל עלי שהתובע לא ידע את העובדות להן הוא טוען היום, בגינן הוא מכנה את הבוררות כ'בוררות פיקטיבית'. אך התובע לא הראה, לא בכתב התביעה ואפילו לא בטיעון בע"פ, שהעובדות החדשות מחמירות את נזקיו". במילים אחרות, אין תביעה לנזק נוסף שנגרם למבקש בגין הבוררות הפיקטיבית והא ראיה שעד עצם היום הזה לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. אף הערעור על פסק דינה של השופטת נאור נסב רק על הנימוק שקיים השתק עילה בין המבקש למשיב 1 ולא על קביעתה שהנזק הנוסף אינו מקים עילת תביעה. ניתן ללמוד זאת מהדברים שאמרה השופטת נאור, בעמ' 32 לפסק הדין החלקי וההחלטה: "בענין אחד, ענין 'הבוררות הפיקטיבית', יהנה נאמן מן הטעון שהועלה (בין השאר על ידי בא-כוחו, עו"ד ארליך) לא כחליף של ויסגלס, אלא משום שהעובדות הנטענות בענין 'הבוררות הפיקטיבית' אינן מגלות עילת תביעה, כפי שנותח בענינו של ויסגלס. סוף דבר בעניננו (השיבוש במקור - מ' ר') של נאמן: אין לדחות את התביעה על הסף בשל השתק עילה. אין מקום עם זאת לברר את נושא 'הבוררות הפיקטיבית', בשל כך שהתובע לא טען שקיומה של בוררות פיקטיבית כזו הסבה לו בנסיבות הענין נזק מעבר לנזק שנגרם לו על ידי עצם השגת פסק הדין המוסכם בתביעת הדיבה והבוררות שהתנהלה בהקשר לפסק דין זה". 23. בחקירתו הנגדית, בהמרצה שלפני, (עמ' 6) אמר המבקש שהנזקים שנגרמו לו הם אלה: (א) שאמרו שהוא מסכים להתנצל ובכך סימן וראיה שהתקפל; (ב) שהוא חשף פרשה גדולה שמעורב בה אהרון מאיר המנוח ונפתחה חקירה שבגינה היתה לו הצלחה גדולה מאד בגילוי שחיתות. אף בדברים הללו, אין שום התיחסות לנזק שנגרם למבקש עקב הקראת פסק הבוררות בפני השופט ברנר. 24. על פסק הדין החלקי והחלטה הגיש המבקש נגד המשיב 1. הערעור הופנה רק נגד דחית התביעה נגדו מחמת השתק עילה (ע"א 4569/94). המשיב 2 צורף כמשיב פורמלי לערעור זה. בפסק הדין מיום 31.12.96 קיבל בית המשפט העליון את הערעור בנקודה זו, כשהשורה התחתונה לפסק הדין הינה: "אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק הדין. הבקשהלדחיה על הסף נדחית". בית-המשפט העליון לא התיחס לטענה של חוסר עילה באשר לקיום 'בוררות פיקטיבית', שכן לא הוגש ערעור על קביעה זו של השופטת נאור בדבר העדר עילה. אני מפנה גם לדברים שאמר עו"ד זינגל, ב"כ המבקש, בישיבה מיום 7.7.94, שבה הוא הצהיר שהוא מסכים שנושא הבוררות הפיקטיבית לא ידון, אך צירף לכך פרשנות מצמצמת שהשופטת נאור, בהחלטתה מאותו יום, לא התיחסה אליה. 25. לאחר כל הדברים האלה הועבר התיק לטיפולי. בישיבה שהתקיימה ביום 20.5.95 הועלתה על ידי הצעת פשרה. משלא נתקבלה הצעת הפשרה על דעתם של הצדדים, נתתי ביום 26.6.95 החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים ונקבע מועד לקדם משפט. תצהירי המבקש לא הוגשו בפרק הזמן שנקבע לו, תחת זאת הוגשו לתיק שתי המרצות. האחת, המ' 4757/97 מיום 2.7.97, מטעם המשיבים, שבה נתבקשתי למחוק את הפרקים ג' ו-ד' לכתב התביעה המתוקן - בקשה שהפכה להיות מיותרת לאור פסק הדין החלקי וההחלטה של השופטת נאור ושלמניעת ספק אני מאמץ אותה מחדש. והשניה, המ' 4796/97, שהגיש המבקש ביום 6.7.97 ובו בקשה שאפסול עצמי מלדון בתיק ושהתיק יועבר לבית משפט אחר מאחר ויש צורך לשמוע את עדותו של השופט ברנר. 26. ביום 10.7.97 נתתי החלטה שבה קבעתי שהסמכות להעביר דיון לבית משפט אחר מסורה לנשיא בית המשפט העליון. בשאלה מתי ניתן להעיד שופט פרטתי בקצירת האומר את השיקולים העומדים לפני בית המשפט בבואו להחליט האם יש מקום למתן עדות על ידי שופט. 27. המבקש פנה בבקשה להעברת הדיון וההחלטה בבקשה ניתנה על ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין. המשנה לנשיא קבע ביום 14.8.96 שאם יהיה צורך לשמוע את עדותו של השופט ברנר, יועבר הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב והורה שבית משפט זה יקבע שאם יש מקום למתן עדותו של השופט ברנר, אזי יועבר התיק כאמור. רק ביום 20.10.97 הוגשה על ידי המבקש בקשה כדין להעברת הדיון, היא הבקשה המונחת לפני. 28. בתצהירו התומך בבקשה אומר המבקש את הדברים הבאים: "... (2) את התביעה הגשתי בבית המשפט המחוזי בירושלים, מתוך כוונה לברר את התביעה במהירות האפשרית. (3) ואולם, מתשובותיו של נאמן לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (נספח לג', שצורף ל'כתב התשובה מטעם התובע', סעיף 3.3, פיסקה אחרונה), ומכתב ההגנה שהגיש נאמן, התברר לי כי נאמן מעמיד אותי ואת בית המשפט הנכבד בפני מצב המחייב - כדי לברר את האמת, את זימונו של כב' השופט ברנר, למתן עדות, וכפועל יוצא מכך - את העברת הדיון בתביעה לבית משפט מחוזי אחר. (4) בכתב ההגנה שהגיש נאמן (בסעיף 21 שם), וכן בתצהירו שצירף לכתב ההגנה (סעיף 15 שם), טען נאמן, כי עשה את שעשה (הצגת הסכם פשרה כהסכם בוררות), וכן את הימנעותו מביצוע בוררות כדין (כמתחייב מהחלטת כב' השופט ברנר מיום 25.11.91), בסמכות וברשות מפורשת של כב' השופט ברנר - עמו, לטענתו, שוחח אישית בלשכתו. לטענת נאמן, שבה מצדד ויסגלס, ההרשאה ניתנה לו בעל-פה, מפי כב' השופט ברנר (מבלי שהדבר תועד בפרוטוקול). (5) ... (6) ... (7) מתשובותיו של כב' השופט ברנר התברר לי, כי אין שחר לגירסתו של נאמן, וכי כב' השופט ברנר לא התיר לו, בשום שלב, להציג הסכם פשרה כהסכם בוררות - ובכך להימנע מההכרח לבצע את החלטתו הפסוקה של כב' השופט שלום ברנר. (8) במצב שנוצר, וכיוון שנאמן עומד בתוקף על דעתו - ממנה לא נסוג גם בשלב זה, הפך כב' השופט ברנר ל'עד מרכזי' בתביעה זו. שהרי מאליו מובן - אם נכונה טענתו של נאמן (טענה שאותה אני דוחה וכך גם כב' השופט ברנר), ואם יוכיח את דבריו בסוגיה זו, הרי שעלולה להיות לכך השלכה מהותית על תוצאות התביעה..." בסעיף 4 לתצהירו טען המבקש שהמשיב 2 הציג את הסכם הבוררות בפני השופט ברנר ונמנע מביצוע בוררות כדין, כמתחייב מהחלטת השופט ברנר מיום 25.11.91 בסמכות וברשות מפורשת של השופט ברנר, עימו שוחח המשיב 2. השיחה וההרשאה היו בעל פה, מבלי שהדבר תועד בפרוטוקול. לדברי המבקש הוא מסתמך בדבריו הללו על האמור בסעיף 15 לתצהירו של המשיב 2, שצורף לכתב ההגנה המתוקן שהגיש וכן על האמור בסעיף 21 לכתב ההגנה. וכך נאמר בסעיף 15 לתצהירו של המשיב 2: "15. ביום 25 בנובמבר 1993 הגשתי את הבקשה לידי כב' השופט ש. ברנר בלשכתו. לאחר שכב' השופט ש. ברנר אישר את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פס"ד, חתמתי על פסק הבוררות. עוד לפני חתימתי על פסק הבוררות, הקראתי לכב' השופט ש. ברנר את פסק הבוררות ונוסח מודעת התיקון אשר תפורסם. הבהרתי לכב' השופט ש. ברנר כי ההסכמה נעשתה בדרך של פסק בוררות, בין היתר לצורך החזר האגרה לתובע". בסעיף 21 לכתב ההגנה נאמר: "... פסק הבוררים נחתם על ידו (של השופט ברנר - מ' ר') ביום 25 בנובמבר 1991, לאחר שבית המשפט נתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה בין הצדדים בתביעת לשון הרע. הנתבע יוסיף, כי עוד לפני חתימתו על פסק הבוררות, הקריא לכ' השופט ש. ברנר את פסק הבוררים ונוסח מודעת התיקון אשר תפורסם, וכי הבהיר לכ' השופט ש. ברנר כי ההסכמה נעשתה בדרך של פסק בוררות, בין היתר לצורך החזר האגרה לתובע...". 29. אנו רואים שבעוד שהמשיב 2 טוען שהקריא לשופט ברנר את פסק הבוררים ואת נוסח מודעת התיקון ושההסכמה לדרך זו נעשתה, בין היתר, לצורך החזר האגרה, טוען השופט ברנר, במכתבו הנזכר, שהוא ראה את הבקשה בהסכמה למחיקת התביעה ונתן במקום, בכתב ידו, פסק דין (בנוסח המופיע בנספח ו' לכתב התביעה המתוקן) וזאת מבלי שהמשיב 2 פצה את פיו. אין חולק שיש כאן גירסאות סותרות, אך אין טענה, גם לא מפי השופט ברנר, שהוא שנתן למשיב 2 את בירכת הדרך. עו"ד טהורי טוען שהוא מסתמך, לצורך העדתו של השופט ברנר, על סעיף 21 לכתב ההגנה של המשיב 2 ועל סעיף 15 לתצהירו של המשיב 2. יגעתי ולא מצאתי שהשופט ברנר העניק סמכות או נתן רשות מפורשת למשיב 2 לעשות את שעשה. אינני יודע אם השופט ברנר נענע בראשו לחיוב או לשלילה כששמע, בהנחה ששמע, את דברי המשיב 2. סמכות ורשות של שופט ניתנים בכתב ולא בתנועות ראש או מלמולי שפתיים. כל בר בי רב יודע שהסמכה של שופט יכולה להיעשות רק בכתב. דברים אלו הם למעלה מהצורך, מפני שאפילו נאמרו הדברים המיוחסים לשופט ברנר, אין הם קבילים כעדות, כפי שאראה להלן. 30. עוד יש להוסיף, בהקשר זה, שבכתב התביעה המתוקן אין מאומה בענין זה. למרות שהמכתב האחרון של מנהל בתי המשפט נכתב לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, לא הוגשה בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, כך שפורמלית לא הועלתה שאלה זו על המדוכה. גם לאחר שנתבררו למבקש העובדות, באספקלריה שהוא רואה אותן, לא זו בלבד שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה מטעמו, אלא שבקשה להזמנת השופט ברנר לעדות הוגשה רק לאחר שקצבתי למבקש מועד להגשת תצהירים. לא רק שהוא לא קיים החלטה זו אלא שסמוך למועד שנקבע לקדם משפט, הוא הגיש בקשה להעברת הדיון. קשה לומר שהמבקש פעם בתום לב כשהגיש את בקשתו זו להעברת הדיון למעלה משלש שנים לאחר שנתחוורו לו כל העובדות לאשורן. קבילות ורלבנטיות של עדות 31. בית משפט דן על פי הפלוגתאות כפי שנוסחו על ידי הצדדים (ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני, כפר שיתופי מיסודם של גרעיני חרות ביתר בע"מ, פ"ד מב(2) 527, 534) וכפי שתוחמו בקדם משפט (תקנה 143(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ). גם אין לחייב צד על פי עילה שלא נטענה בכתבי טענותיו (ע"א 665/86 רשות החינוך מושריפה נ' ברגמן - מדלג' קבלני בנין שותפות רושמה, פ"ד מג(3) 793, 798). במקרה הנוכחי פעלה השופטת נאור, אמנם לא מיוזמתה, מכח תקנה 143(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- וקבעה אילה חלקים יש למחוק מכתב התביעה, משום שאינם דרושים לענין ומשום שאינם מגלים עילת תביעה. 32. לאור זאת, כל פרשת ה'בוררות הפיקטיבית' אינה פלוגתה בין הצדדים. ניתן איפוא לפנות לסעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש] הקובע: "(א) מותר להזמין את כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא כשאין הוראה אחרת בפקודה זו. (ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גלוי האמת". הדברים המיוחסים לשופט ברנר, הינם במשפט זה, עדות בלתי רלבנטית, שכן אין בעדותו זו של השופט ברנר, בהנחה שתינתן, משום תרומה שממנה ניתן להסיק מסקנה ישירה או עקיפה לפלוגתאות שבמשפט. כלל 401 ל-Federal Rules Of Evidence קובע: “’Relevant Evidence’ means evidence having any tendency to make the existence of any fact that is of conseqquence to the determination of the action more probable or less probable than it would be without the evidence”. ראה גם כללים 403 ו- 404 ל- Federal Rules Of Evindence. בספרו של McCormick, On Evidence, 4TH Ed. S.185 , , נאמר: "There are two components to relevant evidence: mateiality and probative value. Materiality looks to the relation between the propositions for which the evidencebis offered and the issues in the case. If the evidence is offered to help prove a proposition which is not a matter in issue, the evidence is immaterial. What is ‘in issue’ that is whithin the range of the litigated controversy, is determined mainly by pleadings, read in the light of the rules of pleading and controlled by the substantive law...The second aspect of relevance is probative value, the tendancy of evidence to establish the proposition that it offered to prove...In short, to say that evidence is irrelevant in the sense that it lacks probative value is to say that knowing the circumstantial evidence does not justify any reasonable inference as the fact in question... Yet how can a judge know whether the evidence could reasonably affect an assessof the probabilityof the fact to be inferred? In some instances, scientific research may show that the fact in issue is more likely to be true (or false) when such evidence is present than when it not. Ordinarily, however, the answer must lie in the judge’s own experience, his general knoeledge, and his understanding of human conduct and motivation... In sum, relevant evidence is evidence that in some degree advances the inquiry. It is material and probative.” בדרך כלל עדות רלבנטית הינה עדות קבילה, בכפוף לחריגים, שאינם מעיננו כאן ושענינם עדויות שמקורן מפוקפק או שלא ניתן לבחון את אמינותן(McCormick, שם; ,Cross & Tapper, Evidence, 8TH Ed., pp. 59 - 60 נתניהו, על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים, ספר זוסמן,297, 298). לאותה תוצאה נגיע לפי הכלל של סופיות חקירת העד בעניינים צדדים. כידוע מותר להציג לעד בחקירה נגדית שאלות הנוגעות למהימנותו, אף אם הן אינן רלבנטיות לפלוגתאות. אולם אין מתירים הבאת ראיות לסתור את תשובות העד, כאשר תשובותיו אינן רלבנטיות לאחת הפלוגתאות במשפט, או כאשר התשובה אינה נוגעת לתכונה חיונית של מהימנות העד. ניתן לומר שכלל זה בא להשלים את כלל הרלבנטיות (הרנון, ראיות, כרך א', עמ' 116 - 119; Cross & Tapper, שם, עמ' 325 - 327). 33. נראה לי, לאור האמור, שהמדובר בעדות בלתי רלבנטית ושלכן אין להתירה. זו עדות שרק תוסיף פלוגתאות שאינן נחוצות, בדברים שהינם טפלים למשפט והדבר רק יקשה על ניהולו, ירבה פלוגתאות, שהינן צדדיות, יגרום לטשטוש הפלוגתאות האמיתיות במשפט ולהארכה ניכרת של משך ניהולו. חסיון של שופט במתן עדות 34. אפילו טעיתי במסקנתי זו והעדות של השופט ברנר נוגעת למהימנות המשיב 2 וזו פלוגתה חשובה במשפט, עדין נראה לי שאין מקום להזמין את השופט ברנר לעדות. לחברה יש אינטרס שמשפטים יתנהלו כראוי ושהאמת תצא לאור. מטרת ההליך השיפוטי הינו חשיפת האמת. מאידך יש גם מקרים שבהם הדין מעדיף אינטרס נוגד בין באופן מוחלט ובין באופן יחסי, המונע חשיפת האמת (ראה רשימת חסיונות בספרו של קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א - 1991, עמ' 565 - 481; ב"ש 258/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 876-875). 35. יש שהחיסיון הינו מוחלט ויש שהוא נדחה כולו או חלקו מפני אינטרס חשוב אחר, כמו פגיעה בצד למשפט או בחשיפת האמת העובדתית, שיש מי שיינזק מגילויה (שטיין, חסיון בנק לקוח בדיני ראיות, משפטים כה' 45 - 54). יש חסיון שהוא אישי, יש שהוא תוכני ויש שהוא מעורב. החסיון המוענק לשופט הינו אישי, אך הוא מוענק רק בתחום עבודתו המקצועית של השופט, משמע החסיון הוא מעורב. 36. הגישה הרווחת בארץ ששופט אינו מעיד בעניינים הנוגעים לתפקידו כשופט (קדמי, שם, כרך א', עמ' 222). הפרוטוקול הוא "המדבר" במקומו בשל האמינות שברישום זה ובהיותו מסמך ציבורי, שהוא גם הראיה הטובה ביותר (ע"פ 135/50 היועץ המשפטי נ' פרידמן, פ"ד ה' 567, 575-572), הגם שאין הוא ראיה מכרעת (ראה ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד'(3) 485, 516, 520-519; ראה סעיף 139 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982; תקנות 174 - 175 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). אם נשמטה טענה מהותית מהפרוטוקול, למשל משום שלא נראתה מהותית באותה עת, ניתן לפנות בבקשה לשופט לתקן את הפרוטוקול (ע"א 33/75 איר טרמו בע"מ נ' אתרים בחוף ת"א - יפו בע"מ, פ"ד ל' (1) 547, 551 , 554, 556). בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 627, הלין ב"כ הנאשם על כך שבית משפט השלום, סרב להזמין שופטת כדי שתעיד על מה שארע בינה לבין המערער. עו"ד שפאר הוסיף שהוא מודע שלפי ההלכה הפסוקה, אין לחייב שופט בית משפט מחוזי להעיד על ענינים שהתרחשו אצלו במשפט אחר, אבל היה לדעתו לפחות להרשות לו להזמין את השופטת ולהותיר לה את הברירה להיענות או לסרב להזמנה. על כך אמר השופט ברנזון: "כלל בל יעבור הוא, שאין לחייב שופט של בית משפט גבוה להעיד על דבר שטיפל בו בסמכותו כשופט, ואף לא להיקרא להעיד על כך, כפי שעולה מבג"צ 337/51 לאלו נ' זוסמן, שופט בית המשפט המחוזי, פ"ד ו' 1062; וכפי שנאמר בצורה החלטית בפיפסון על עדות, מהדורה 11, עמ' 568, סעיף 769. הסיבה לכך היא שאין לבזבז את זמנו של שופט בבית משפט גבוה על ענינים צדדים כאלה, וגם אין להעמידו בפני הברירה להענות או לא להענות להזמנה כזאת. שאם יבחר להעיד וייחקר בחקירה נגדית עשוי הדבר להביא לביזוי בית המשפט - דבר שאין להרשותו". 37. מקונן בליבי החשש שקריאתו של שופט לדוכן העדים תחתור תחת אמינותו של הפרוטוקול. כיום, כפי שראינו, יש לפרוטוקול משקל רב ואם יעלה שופט על דוכן העדים ויעיד, ירד הפרוטוקול מגדולתו ובכך יינזקו השופטים ובחשבון סופי כל מערכת עשיית הצדק. על כן יש לעשות כל מאמץ למנוע משופט להעיד על מה שארע במשפט שבו ישב, ולתת לפרוטוקול להעיד במקומו (השווה בג"ץ 305/89 ניר נ' בית משפט שלום (תעבורה) למחוז חיפה, פ"ד מה' (3) 203; בג"ץ 6371/94 דרעי נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, תקדין עליון 95 (1) 218). אין המחלוקת, שכאשר מתבקש שופט להעיד, לא רק שמטילים דופי בפרוטוקול שנרשם, אלא תהיה לכך השלכה גם על אמינותו כשופט. חקירה נגדית של שופט עלולה לפגום במעמדו מחד, ומאידך, קיים חשש רציני שדווקא משום כבודו של השופט יהיו פרקליטים שיחששו לחקור את השופט בחקירה נגדית, על מנת שלא לפגוע במעמדו ובכך ימנעו מלעשות שימוש במכשיר חיוני זה לגילוי האמת. (בג"ץ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל חקירה מוקדמת, פ"ד יג' 5, 23). בעוד שהשיקול הראשון הינו כללי ומערכתי ועלול לפגום ברשות השופטת בכללותה, הרי השיקול השני הינו בעיקר פרטני, משום שהוא עלול לפגוע בבעל דין שבמשפטו מעיד השופט, אך בחשבון סופי גם כאן עלולה הרשות השופטת להינזק. 38. גישה דומה רווחת גם באנגליה, שגם בה שופט אינו מעיד בבית משפט בתיק אחר, על מה שהעידו בפניו. הסיבות לכלל זה דומות: החשש נובע מהפגיעה במעמדו, הקושי בחקירה נגדית והחשש לפגיעה בו בחקירה נגדית. מאחר והצד החפץ בהבאת השופט עלול להיפגע בניהול משפטו, הרי הפיתרון לכך הוא במציאת עדים אחרים שיוכיחו את הטעון הוכחה במקום השופט (ראו13Th. Ed., SS. 13-02, 14-11 Evidence , Phipson, ;Cross & Tapper, שם, עמ' 530). 39. בארצות הברית סטו מהגישה של המשפט המקובל באנגליה וההלכה היא ששופט אינו פסול לעדות בגין משרתו (McCormick, סעיף 68; Wigmore, On Evidence, 3rd Ed. SS. 1909,2372),אך עדין שרירה הגישה הבסיסית, שאין לקרוא לעדות שופט, אלא אם עדותו נחוצה לברור האמת. 40. ראינו שכאשר החסיון אינו מוחלט, קמים וניצבים זה מול זה אינטרסים מנוגדים ועל המחוקק או השופט למצוא את האיזון הראוי ביניהם. עמד על כך המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט' (4) 54, 61 - 62: "על רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים (של הפרטים בינם לבין עצמם, ובין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל) נוצרו במשך השנים מספר 'חסיונות'. הם מאפשרים חסיון מפני גילוי ראיה בהליך השיפוטי, גם אם בגילוי הראיה יהיה משום קידום גילוי האמת, וזאת מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת. דוגמה לכך היא החסיון הניתן לראיה אשר גילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה (סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. דוגמה אחרת היא החסיון הניתן לעיתונאי מפני גילוי מקורותיו על מנת לקדם את חופש הביטוי... חסיונות אלה ואחרים הם לרוב 'יחסיים'. הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חסיון 'מוחלט' לראיה, אלא מתנים את החסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת - בצד האיזון 'העקרוני' שנעשה בגיבוש החיסיון עצמו - עריכת איזון 'קונקרטי'. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חילופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החסיון הוא החריג. 'חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם וניכבד יותר שבטובת הכלל, מצב המציג תמיד דילמה בין שתי רעות, הפרת אמון וסודיות מחד, ודיכוייה של האמת הדרושה למשפט צדק, מאידך' (ש' נתניהו, 'על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים', ספר זוסמן, 297, 298)". 41. ישנם מקרים שבהם האמת העובדתית ניתנת לגילוי אך אי גלויה עדיף על פני גילויה. הדברים תלויים בחשיבותו ובשיקולו של האינטרס הנוגד, כגון ביטחון המדינה, הגנה על צנעת הפרט והגנת הפרטיות, משא ומתן לפשרה וכו'. 42. אם יש מקום לשינוי ההלכה הנוהגת, אזי המבחן שלדעתי יש ליישם הוא, ששופט לא יקרא לדוכן העדים בענין שבו דן, אם ניתן להסתפק בפרוטוקול הדיון וקל וחומר אם יש עדים אחרים לארוע שבגינו מתבקש השופט להעיד. יש לנקוט זהירות רבה בזימון שופטים להעיד שמא תיפגע מכך הרשות השופטת ככלל ושמא ייפגעו שופטים כפרטים. יש למנוע קריסת הסכר הקיים ויש להתיר רק קילוח דק מן הדק, כך שמתן עדות על ידי שופט תעשה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן. גם חשיבותו של הפרוטוקול עלולה להיפגע מגדולתו במקרה זה, משום שהשופט עלול להחקר מדוע רשם פרט פלוני ולא רשם פרט אלמוני ומדוע רשם כך ולא רשם אחרת (השווה ע"פ 220/83 מרום נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 803, 804). ייתכנו מקרים חריגים שבהם לא יהיה מנוס מהזמנתו של השופט להעיד וזאת כאשר עלול אינטרס של צד במשפט להיפגע קשות אם השופט לא יבוא ליתן עדות במשפטו. האינטרס המערכתי של הרשות השופטת הוא אינטרס חשוב המצדיק עריכת איזון זה. ערך זה של שמירה על מערכת המשפט מפני פגיעה בה, מצדיק שימוש באמת מידה זו, מה עוד שלרשות הצד המבקש את העדתו של השופט יימצאו, בדרך כלל, כלים אחרים לחשיפת האמת, כגון עדים נוספים, או פרוטוקול הדיון. חלק מהשיקולים הללו קיימים גם כאשר שופט מעיד בענין שאינו קשור לעבודתו המקצועית, אך נראה שכאן אף אחד לא יחלוק שהשיקול של חשיפת האמת עדיף על השיקולים האחרים, כגון פגיעה ברשות השופטת או בשופט עצמו. 43. אמרנו שבצד האיזון העקרוני יש לעשות גם איזון קונקרטי. כאן מדובר בעדות בנושא שולי, שאינה נוגעת לפלוגתאות שבתיק זה. מה שרוצה המבקש הוא לקעקע את אמינותו של המשיב 2 באמצעות עדותו של סגן הנשיא ברנר (ראה דברי ב"כ המבקש עו"ד טהורי בעמ' 9). אינטרס זה אינו שקול כנגד הפגיעה באינטרסים אחרים שעליהם עמדתי. מחד ניתן לטעון שחקירתו של השופט ברנר תוסיף נדבך לטענתו של המבקש, שהמשיב 2 אינו אמין ואינו דובר אמת בכל הקשור לגירסתו במשפט. ברם אם אכן המשיב 2 אינו אמין, לא אלמן ישראל וימצאו במהלך המשפט מספיק זיזים להיאחז בהם, כדי להוכיח את טענתו של המבקש, שאין המשיב 2 ראוי לאמון. לכך יש לצרף שעו"ד ארליך ב"כ המשיב 2 הצהיר שלא יעלה כטענת הגנה אם היתה או לא היתה שיחה בלשכת השופט ברנר. כמובן שאין בדברי אלה משום נקיטת עמדה בשאלה גירסתו של מי נכונה. 44. למעלה מהצורך אוסיף שניתן היה גם לפנות לשופט ברנר בבקשה לתיקון פרוטוקול, שבה הוא היה מתבקש לפרט, כמיטב זכרונו, מה ארע בלשכתו, כאשר תופיע לפניו המשיב 2 והציג את הסכם הפשרה. פרט זה שקודם לא היה מהותי ולכן לא נרשם (בהנחה שגירסתו של המשיב 2 נכונה) הפך אולי, בדיעבד, לאור מה שארע, לפרט חשוב, שמצדיק תיקון הפרוטוקול. הדברים הללו הם למעלה מהצורך, שכן אין לשיחה זו שום רלבנטיות בתביעה שהגיש המבקש. הערת סיום 45. לאחר שמיעת סיכומי ב"כ הצדדים, קיבלתי בקשה בכתב מאת ב"כ המשיב 2 להוסיף טענה שהוא שכח לציין בסיכומיו והיא, שאין בתצהירו ובכתב הגנתו של המבקש שמץ של אחיזה לטענה שהמשיב 2 עשה מה שעשה ברשות ובסמכות של השופט ברנר. ביקשתי את תגובתו של ב"כ המבקש, אך מה שקיבלתי כתגובה היה טיעון ארוך ומפורט שאין ממש בטענה זו. מאחר שלא ניתנה תשובה ענינית להחלטתי, עלי לצאת מהנחה שישנה הסכמה לתוספת, אך אין הסכמה לתוכנה. סוף דבר 46. הבקשה להעדתו של סגן הנשיא, השופט שלום ברנר נדחית וכפועל יוצא נידחת אף הבקשה להעברת הדיון. המועדים הנקובים בהחלטתי, סעיף7, מיום 26.6.97, יימנו מיום קבלת החלטה זו. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסך 2000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כדין. שופטיםעדותדיוןהזמנת עדים