מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות לאחר הגשת תביעה בבית דין לעבודה: בפני בית הדין תביעת התובעת, אשר הגישה תביעתה, במהלך תקופת עבודתה, אולם היא ילדה במהלך הליך זה ובקשה להתפטר מעבודתה לשם טיפול בתינוק ובכך סיימה עבודתה. התובעת תובעת דמי חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשות לגמל שלא בוצעו, שכר בגין שעות נוספות, תמורת נסיעות. הנתבעת טענה כי לתובעת שולם כל שכרה וכי סכומי השכר כללו זכויות סוציאליות. עוד טענה כי מכספי התובעת יש לקזז שעות הפסקה שנטלה וכן עלות צילומי וידאו שהנתבעת שילמה לבר המצווה של בנה. העובדות התובעת החלה את עבודתה כתופרת אצל הנתבעת ב-6/00 ובמועד הגשת התביעה המתוקנת היא עדיין עבדה, התביעה המקורית הוגשה בדצמ' 2010. לאחר מכן סיימה עבודתה עקב לידה.          שכרה האחרון של התובעת עמד על סך של 27.5 ₪ לשעה (לטענת הנתבעת שכר זה כלל נסיעות, הבראה ותמורת חופשה). 3.         תלושי המשכורת משקפים את התשלומים ששולמו לתובעת בפועל. 4.         התובעת החתימה כרטיס נוכחות בתקופת העבודה. 5.         הנתבעת לא הפרישה לתובעת לפנסיה. התובעת זכאית לפנסיה מכוח צו ההרחבה הכללי מה-1.1.08. המחלוקת          מה גובה השכר הקובע של התובעת ומה היקף משרתה.          האם נותרו לתובעת ימי חופשה לפדיון וככל שכן, באיזה שיעור. בעניין זה, לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובעת באופן שוטף תשלום העולה על 100 ₪ בחודש בגין חופשה. 3.         מה שיעור הפיצוי בגין היעדר הפרשה לגמל המגיע לתובעת. 4.         האם עבדה התובעת שעות נוספות וכפועל יוצא, האם זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. בעניין זה, לטענת הנתבעת התובעת ביצעה עבודה בשעות נוספות על דעת עצמה והגיעה לעבודה מוקדם יותר מהדרוש. עוד טוענת הנתבעת, כי דוחות הנוכחות אינם משקפים את שעות העבודה בפועל. 5.         האם זכאית התובעת להפרש בגין החזר הוצאות נסיעה וככל שכן, באיזה שיעור. בעניין זה, הצדדים חלוקים על מרחק הנסיעה ועלות התחבורה הציבורית, מביתה של התובעת למקום העבודה. 6.         האם זכאית התובעת להפרשי שכר וככל שכן, באיזה שיעור. בעניין זה, לטענת הנתבעת התובעת אינה זכאית להפריש שכר הואיל ודוחות הנוכחות לא שיקפו את שעות עבודתה בפועל. 7.         האם זכאית התובעת לפיצויי הלנה או שמא לנתבעת הגנה טובה. 8.         האם הנתבעת זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק, סכומים בגין הלוואה, תשלומי יתר בגין חופשה, והפרשי שכר. וככל שכן, באיזה שיעור. הכרעת הדין שיעור השכר והיקף המשרה תלושי השכר אשר צורפו לכתב התביעה ולאחר מכן לתצהירים מצביעים על אופן התשלום הבא: יש רכיב משכורת, רכיב נסיעות, רכיב הבראה וכן רכיב תמורת חופש. תמורת החופש היא בשיעור קבוע מדי חודש בחודשו בסך מאה ₪ כאשר במשבצת "חשבון החופשה" אשר בתלוש אין התחשבנות כלל. בכל התלושים מופיע חשבון חופשה 00 בכל המשבצות. זאת ועוד, בפרטי העובד בהתייחס למסגרת המשרה כתוב "1- יחידה" "בסיס שכר: חודשי". בחלק מהתלושים מופיע חלקיות משרה 0.05 בחלקם 0.01 ובחלקם אין רישום כלל. הצדדים לא חלקו על כך שלעובדת שולם על פי שעות. טוענת הנתבעת כי "עם תחילת העסקתה סוכם כי משכורתה תשולם לה בשכר גלובלי אשר יכלול את מלוא הזכויות הסוציאליות להן היא זכאית" (סעיף 5 לתצהיר איתן צדוק מנהל הנתבעת). ובהמשך בסעיף 10 "שכרה של נטליה אף עלה במהלך תקופת העסקתה מפעם בפעם". בסעיף 20 אומר "שכרה השעתי של נטליה חושב החל משעת פתיחת בית העסק ועד ליציאתה בהתאם לרישומי שעון הנוכחות". (דגש שלי ש.ש.). הנתבעת לא הגישה דוחות נוכחות, אף לא ריכוזי טופס 106 בדבר גובה שכרה כל שנה והדיווחים לשלטונות המס חרף העובדה שמידע זה אמור להיות בידה ושהיה בו כדי לשפוך אור על סה"כ השכר ששולם והחלוקה לרכיבים. יתר על כן, חרף העובדה שהתובעת הגישה מסמכים שהיו בידה, הנתבעת לא הגישה תלושי שכר האמורים להיות תחת ידה ואף לא דוחות נוכחות ועל כן גרסת התובעת לא הופרכה. יש לציין כי התובעת הגישה תצהיר משלים ואליו צרפה את התלושים והדוחות שהיו ברשותה. בעניין זה יש לקבל את טענת הנתבעת כי על פי החלטת בית הדין מיום 30.5.12 עמ' 15-16 לפרוטוקול התייחס בית הדין לתלושים ולדוחות נוכחות מודפסים שצורפו לתצהיר המשלים, ושנוספו על כתבי הטענות שלפני כן. באשר לדוחות נוכחות בכתב יד, נוכח תוכן ההחלטה ומהותה לא יתייחס בית הדין לדיווחים אלה נוכח מועד ואופן הגשתם ומשאינם עולים בקנה אחד עם הרשות שניתנה להגיש דוחות נוכחות שאמורים היו להיות בידיעת הנתבעת. הדוחות בכתב יד לא היו בידיעת הנתבעת ולא הוכח אם ומתי נרשמו. בפועל מי שהיה אחראי על התובעת זו אשת מר צדוק, אשר עבדה במחיצתה. חרף זאת בנוגע לשעות עבודתה וטיב עבודתה לא הובאה כעדה מטעם הנתבעת. אי הבאתה מחייב התייחסות להיקף המשרה על פי גרסת התובעת שכן מר צדוק נשאל האם היה בקשר עין עם התובעת לעניין עבודתה וענה: "... אישי לא, לא במצב שאני יכול להסתכל, לא יכולתי לראותה...ת. כי אני לא נותן הוראות מה לעשות ומי שהיה בקשר אתה כל הזמן זו אשתי ומרגלית... " (עמ' 22 שו' 17-28). באשר לגובה השכר מעיד מר צדוק: "כן. היום מקבלים 24-25 ₪ לשעה, יש כאלה שמקבלות 20 ₪. היא קבלה 27 כולל הכל, בשנים הראשונות היה 18 ₪ לשעה. ש. ב 2010 כשקיבלה 27 ₪ לשעה כמה מקבלת עובדת ממוצעת. ת. בין 20-24. ש. שכר מינימום עומד על 21.70 ₪. ת. בין 20-24 ₪ לשעה. יש עובדות שמקבלות 20 ₪ לשעה. שלמתי לה תמיד יותר משכר המינימום. בנוסף 4,5 שקלים לכל שעה שזה עבור יגולם בסה"כ הכללי, אם היא קבלה 22 ₪ בתוך זה חמש שקל יגולם כל התנאים סוציאליים שהייתי חייב לה... " (עמ' 23 שו' 16 עד 26). ובהמשך "ש. מה היה מגולם בחמישה שקלים. ת. מה שהיה צריך לתת. הבראה קבלה בתלוש, נסיעות וחופש במשך כל השנים מה שאמרה פה , העסק שלנו לא עובד בפסח, חופש בפסח אנו סגורים למשך 33 יום. חופש הבראה ונסיעות". (עמ' 23 שו' 27-29). ברי אפוא כי עד הנתבע לא יכול היה לתת מענה לגבי מה היה השכר השעתי של התובעת ובגין מה שולמו לה עוד כספים. עד הנתבעת לא ידע לעשות הבחנה בסכומים הוא מציין "ת. שלמתי לה לפי ... את התובעת ראיתי פעם בחודש במשרד כשהגישה לי כרטיס יש מכשיר שאומר כמות שעות מכפיל בשעת הכסף ונותן כסף וזה הכל... שלמתי את ... עשיתי בדיקה של שעות גלובליות מה שהיה לה. לא בדקתי אם היא עברה את מס' השעות בש.נ.". (עמ' 24 שו' 17-20, 24-25). באין מענה בתצהיר עד הנתבעת ובחקירתו הנגדית יש לבדוק את המצוי בתלושי השכר ולנסות ללמוד מהם נוכח המוסכמה כי מה שנרשם בתלושים שולם. התלוש הראשון שצורף לתצהיר התובעת הוא לחודש אוקטובר 2004. בחודש זה קבלה התובעת בשכר היסוד 4,500 ₪. גם בהתעלם מהרישום הידני של התובעת שצורף לתצהירה, על פי עדותו של עד הנתבעת ועל פי המצוי בתלוש עבדה התובעת באותו חודש 182.92 שעות. נוכח האמור חלוקת הסכום בשעות מביא ל- 24.6 ₪ לשעה. ב 2004- שכר מינימום שעתי עמד על 17.93 ₪. מר צדוק אמר כי שילם 4 ₪ יותר. ההפרש לפי חשבון זה הוא 6.67 אגורות לשעה. וזאת עוד בטרם לקחנו בחשבון את הנסיעות וההבראה. אשר לטענת מר צדוק הם חלק מהשכר הכולל. אם ניקח אותם בחשבון עמד שכרה השעתי על 25.8 ₪ כלומר בשיעור של 7.8 ₪ מעבר לשכר המינימום. על כן החישוב לא מתיישב עם עדותו. דוגמא נוספת בחודש יולי 2005 משכורתה של התובעת היה 3,550 ₪. אין התייחסות למס' השעות שבוצעו בתלוש, פרט לכך שבנתונים הנוספים נכתב 8.58 שעות ליום. לעומת זאת בחלקיות המשרה בראש העמוד נרשם 0.5 דהיינו חצי משרה. על כן האמור בתלוש זה לא מתיישב עם טענתו. חצי משרה היא 93 שעות. חלוקת הסכום מביא ל- 36.9 ₪ לשעה, וזה עוד לפני נטילה בחשבון של נסיעות, הבראה ותמורת חופש. בדיקה של דוח הנוכחות ליולי 2005 מצביעה על סה"כ שעות עבודה בחודש זה בשיעור 187.19 שעות. אכן, בחישוב הידני למטה צוין 189 שעות שזה קרוב לחישוב, ואפילו בהתעלם משעות העבודה בבית 3,550 ₪ מחולקים ב- 187.19 שעות עבודה מביא לשכר לשעה בשיעור של 18.96 ₪. אם נצרף את הנסיעות ההבראה והחופש נגיע לסך של 4,000 ₪ לחלק ל- 187.19 שעות יעמוד שכרה השעתי על 21.3 ₪. שכר המינימום השעתי ביולי 2005 עמד על 17.93 ₪. כך שגרסת הנתבעת לגבי התמורה בגין שעת עבודה של התובעת מופרכת לחלוטין מבדיקה של שני תלושי שכר אקראיים. נבדוק תלוש נוסף מתקופה מאוחרת יותר. בינואר 2007 עמדה משכורת התובעת על 3,950 ₪. גם כאן לא מופיע מס' השעות רק חלקיות המשרה 0.5 ושעות ליום 8.58. בדוח הנוכחות מופיעות 172 שעות ו-9 דקות. לפיכך שכרה השעתי לחודש זה עמד על 22.9 ₪ לשעה. שכר מינימום לינואר 07' עמד על 19.28 ₪ לשעה, גם אם ניקח את הרכיבים של נסיעות הבראה ותמורת חופש היה שכרה השעתי לכאורה 25.2 ₪ לשעה. גם בחודש זה הסכומים לא מתיישבים עם טענות הנתבע. נוכח כל האמור לעיל, יש לקבל את גרסתה של התובעת שלא נסתרה לפיה שכרה עמד על 27.5 ש"ח לשעת עבודה עם סיום עבודתה. באשר למה כולל השכר בזאת נדון מטה. היקף העסקה התובעת טענה כי עבדה במשרה מלאה. הנתבעת טענה כי הייתה עובדת שעתית בהיקפים משתנים. דוחות הנוכחות מצביעים על עבודה פחות או יותר סביב 186 שעות בחודש, כך שהאמירה בדבר משרה מלאה, מבוססת. הוסף לכך את העובדה כי בחלק מהתלושים בחלקיות המשרה נקבע 0.01 דהיינו משרה מלאה. ובשעות העבודה למטה נקבע בחלק מהתלושים 186 (למשל ינואר 09' אפריל 09' ומאי 09'). עוד יודגש כי טענת הנתבעת לפיה לא עבדה התובעת במשרה בשיעור מאה אחוז, נזנחה משלא התייחסה לכך בחקירתה הנגדית של התובעת. נוכח האמור הרי שכל שעה שאותה עשתה התובעת מעבר למכסה זו, בין אם יומית ובין אם חודשית מזכה אותה בתשלום ש.נ. כחוק בשיעור 25% על השעתיים הראשונות ו- 50% על השעות מעבר לשעתיים הראשונות. טענת הנתבעת כי שילמה עבור כל השעות הרגילות שעשתה התובעת נסתרה בעדות מר צדוק אשר ממנה עולה כי לא שילם לתובעת לפני השעה 08:00. (עמ' 25 שו' 1 -13) באשר לטענה כי אמר לה לא להגיע לפני השעה 08:00 הוא אומר: "גם זה אפשר להוכיח, יש אנשים שהיו במתן הכסף בחדר". טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו. במוסכמות ובפלוגתאות לא נאמר דבר על תשלום מזומן מעבר לתלושים, על כן יש בכך בבירור הרחבת חזית אסורה. כך גם לא הובא אף עד מטעם הנתבעת לתקף טענה זו. משכך, יש לקבל את טענת התובעת כי מה ששולם לה בתלושים הוא כל מה ששולם לה וכי לא קבלה שכר מעבר לכך בכל דרך אחרת, ודאי שלא במזומן. התובעת נשאלה כיצד קבלה את שכרה בפועל וציינה "קבלתי בצ'ק" (עמ' 14 שו' 15). הוכח כי הסכומים המפורטים בתלושים הם הסכומים היחידים אשר שולמו לתובעת במהלך תקופת עבודתה. באשר לסך של 6,000 ₪, בגין צילומי וידיאו לבר מצווה, אליו נתייחס בהמשך, ונקדים את המאוחר כי שוכנענו שמדובר במתנה לבר מצווה כפי שהוכח בפנינו ונפרט מטה. רכיבי השכר בתלוש חופשה בתלוש השכר מופיעים רכיבים של משכורת, נסיעות, הבראה ומתקופה מסוימת תמורת חופש. הלכה היא כי אין לכלול בשכר את התמורה בגין חופשה שנתית לפי חוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). עוד יודגש כי נטל ההוכחה לעניין רישומי החופשה מוטל על המעביד. (דבע לד/ 3-17 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך פדע ה' 253. בית הדין העביר בקורת על הנוהג לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית במהלך תקופת העבודה, ואף שלל נוהג פסול זה. (ע"ע 1144/04 מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981), בע"מ (נבו)). משכך, הסכום בגין פדיון ימי חופשה לכל חודש מהווה חלק משכרה. על כן יש לקבל את טענת התובעת כי שכרה לשעה בסיום תקופת עבודתה ומשנת 2008 עומד על 27.5 ₪ לשעת עבודה ו- 220 ₪ ליום עבודה. פדיון חופשה מר צדוק הצהיר בסעיף 8 "במועדים מסוימים רבים אשר אינם זכורים לי אף יצאה נטליה לחופשה בפועל וקיבלה בעבור תקופות אלו שכר עבודה מלא...". בתלושים אין רישום כלל של חופשות, ולא הוצג בפנינו כל רישום אחר. לפיכך, יש לראות את פדיון החופשה ששולם לה במהלך עבודתה כחלק משכרה והתובעת זכאית לפדיון מלוא ימי חופשתה על פי חוק חופשה שנתית. אין לקזז את הסכום ששולם בגין פדיון זה, נוכח הפסיקה. יש להדגיש כי אין לקבל את הנתבעת לפיה את החופשה יש לחשב רק לפי התלושים ודוחות הנוכחות שהגישה התובעת שכן מידע זה אמור להיות אצל הנתבעת ונטל ההוכחה עליה. מר צדוק נחקר בעניין ואמר: "חופש בפסח אנו סגורים למשך 33 יום" אפילו אם ניקח בחשבון את ספירת העומר, טענה זו לא רק שלא הוכחה אלא שככל שהייתה נכונה אם הייתה נכונה, ניתן היה בקלות להוכיחה. זאת ועוד, מר צדוק נשאל "... האם ידעת שאסור לשלם חופשה בצורה בה שלמת?" הוא מתחמק מתשובה וטוען לחופשות שונות שאותן לא הוכיח ולא נתן הסבר מדוע שילם דווקא 100 ₪ כל חודש (עמ' 23 שו' 29-33, עמ' 34 שו' 1-14), בסופו של דבר, אומר: "לא ידעתי". (עמ' 24 שו' 15). לאור האמור, תשלם הנתבעת לתובעת פדיון חופשה שנתית. משחדלה התובעת לעבוד בנתבעת, וגם נוכח הוראות חוק חופשה שנתית, זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין שלוש שנים בצירוף השנה האחרונה. התובעת עבדה 9 וחצי שנים. על כן, זכאית לדמי חופשה בגין תקופה זו. על פי חישוב בית הדין הסכום אותו תבעה התובעת בסך 12,705 ₪, הינו סכום הפחות מהסכום לו זכאית. על כן, הנתבעת תשלם לתובעת את מלוא הסכום הנתבע בגין פדיון חופשה בסך 12,705 ₪. דמי הבראה בתלושי התובעת הופיעה באופן קבוע במהלך השנים השורה דמי הבראה, בכל חודש נרשם סכום אחר, כך למשל בינואר 09' נרשם סך 176 ₪, באפריל 09' נרשם 136, במאי 09' נרשם 136 ₪. דהיינו בחודש הקדום יותר שולם סכום גבוה יותר לעומת החודש המאוחר יותר. מר צדוק נשאל לגבי דמי הבראה הוא מציין כי "ש. מה היה מגולם בחמישה שקלים. ת. מה שהיה צריך לתת. הבראה קיבלה בתלוש, נסיעות וחופש במשך כל השנים, מה שאמרה פה... חופש, הבראה ונסיעות". (עמ' 23 שו' 27-29). בית הדין הארצי לעבודה נתן דעתו על הניסיון לכלול בשכר רכיבים שונים "האיסור על "שכר כולל" והמשמעות המשפטית של הפרתו אינם קיימים, שעה שהשכר כולל רכיבים שתשלומם אינו מתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה ומחוק חופשה שנתית. כך למשל "דמי נסיעה" לעבודה וממנה אינם רכיב האסור בהכללה במסגרת "שכר כולל". הוא הדין לגבי "דמי הבראה". אולם יש להניח כי מעביד שיבקש להוכיח כי "דמי נסיעה" או "דמי הבראה" נכללו במסגרת "שכר כולל" ששילם יאלץ להביא ראיות חזקות וחד משמעיות המלמדות על הסכמת העובד לתשלום כולל זה. שכן, גם כאשר אין איסור בחוק על תשלום הכולל "דמי הבראה" ו"דמי נסיעות" צריכה להיות הסכמה חוזית של הצדדים ליחסי עבודה לצורת תשלום כזאת". (י. לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 12, 35 (הוצאת ניצן 2006) והאסמכתאות שם). עוד נקבע כי הכללת דמי הבראה בשכר כולל אינה פוגעת בזכויותיו מכוח צו ההרחבה אך יש לעדכן את הסכומים כאשר תעריפי ימי ההבראה מתעדכנים על פי הצו. (דב"ע שן/ 1-7 אליקים הדני נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ פדע כג 45). מהכלל אל הפרט. עם קבלתה לעבודה הייתה התובעת עולה חדשה אשר בקושי ידעה קרוא וכתוב ולכן אין לומר כי מה שכתוב היה בתלוש היה מוסכם עליה מדעת. לא זאת הייתה כוונת הפסיקה עת דרשה הסכמה ברורה של העובד. על כן, טענת הנתבעת לפיה העובדה שהמילה הבראה הופיעה בתלושים מהווה הסכמה, נדחית. אולם, מאחר והזכאות לדמי הבראה קמה רק לשנתיים האחרונות ומאחר והתובעת עבדה למעלה מתשע שנים וכבר ידעה את השפה בשנתיים האחרונות, יתכן כי היה מקום לקזז מהסכום לו זכאית התובעת את סכומי ההבראה ששולמו בשנתיים אלה. דא עקא, שהנתבעת לא הביאה בפנינו נתונים אלה, לכל היותר ידוע לנו שבאפריל ומאי 2009 שולם לתובעת מדי חודש סך של 136 ₪. על כן אין לנו אלא את חישובי התובעת. זאת ועוד, על פי הפסיקה יש לבדוק האם סכומי ההבראה התעדכנו על פי תעריפי צו ההרחבה. הראינו לעיל כי הסכומים בתלושים שנזקפו להבראה לא מתנהלים באופן העדכון על פי הצו, או בהקשר הגיוני אחר כלשהו לגבי הסכומים (כך למשל בתלוש של אפריל 2008 תמורת ההבראה עמדה על 100 ₪ ואילו בתלוש של מאי 2008 עמדה על 180 ₪ ובתלוש של אוגוסט 2008 עמדה על 176 ₪. אין כל הגיון פנימי בסכומים. במועד הגשת התביעה היה שיעור ליום הבראה בסך 340 ₪. אין בפנינו את כל תלושי שכרה של התובעת. בסיום עבודתה לטענתה הייתה זכאית ל-11 יום לשנה. על כן, הייתה התובעת זכאית ל-7,480 ₪ בגין השנתיים האחרונות. הנתבעת תשלם לתובעת בגין דמי הבראה סך של 7,480 ₪. הפרשות לגמל אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד החל על כל העובדים בישראל, המבוטחים בקרן פנסיית יסוד ומעבידיהם (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89), עמ' 3411), על המעביד להעביר לקרן פנסיה שיעור משתנה של אחוז משכרו החודשי על פי התקופה. עוד, אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה לתובעת לפנסיה (מוסכמה 5 בפרו' מ- 15.5.11 עמ' 3). התובעת תבעה סך של 1,191 ₪ עד לתחילת שנת 2010. הנתבעת לא התייחסה כלל לעניין ההפרשות לפנסיה או לחישובן בסיכומיה. משכך, לא נסתרה גרסת התובעת בעניין סכומים אלה. עוד יש להדגיש כי בכתב ההגנה המתוקן הוכחשו סעיפים 31, 32 לכתב התביעה המתוקן אולם כאמור במוסכמות הוסכם כי לא שולם לה רכיב זה כדין. לאור האמור תשלם הנתבעת לתובעת בגין אי הפרשות לגמל עד תחילת 2010, סך של 1,191 ₪. שעות נוספות התובעת צרפה לכתב התביעה כרטיסי נוכחות מהם עולה כי הגיעה לעבודה לעיתים ב-06:10, 7:01, וכן 8:00 ואילך. הכרטיס מודפס אוטומטית על ידי שעון הנוכחות כך שבידי הנתבעת הייתה בכל זמן נתון ידיעה מובהקת בדבר שעות עבודתה של התובעת בכל יום ויום. התובעת עבדה למעלה מתשע שנים וטענה כי מעולם לא העירו לה על עבודה מעבר לשעות. טענת עד הנתבעת כאילו הגעתה בשעות מוקדמות הייתה כשהעסק סגור וכי העירו לה על שעות הגעה אלו (סעיפים 21-22 לתצהיר צדוק), לא מתיישבת עם חתימות בשעון הנוכחות מהלך כל השנים. לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובעת עבדה על דעת עצמה. יתר על כן, בשלב כלשהו שולמה לה תמורה בגין חלק מהשעות הללו. כפי שציינו לעיל יש לקבל את טענת הנתבעת כי לעניין השעות הנוספות על בית הדין להתחשב אך ורק בדוחות הנוכחות המודפסים ולא בדוחות הנוכחות בכתב יד. אולם אין לקבל את טענת הנתבעת שלא להתייחס לכל הדוחות שצורפו לתצהיר המשלים ובעיקר לשעות בהן החלה לעבוד עוד לפני השעה 08:00. על פי החלטת בית הדין מיום 30.5.12 (עמ' 15-16) ניתנה הרשות להגשת דוחות מודפסים מתוך הנחת היסוד שהם בידיעת המעביד. על כן, ענין השעות הנוספות הנתבעות יילקחו בחשבון אך ורק הדוחות המודפסים לרבות אלו שצורפו בתצהיר המשלים. התובעת תבעה בגין שעות נוספות סך של 13,033.08 ₪. הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן הכחישה באופן גורף את טענת השעות הנוספות בטענה כי "יומן השעות של התובעת כמו של כלל עובדיה נערך באמצעות שעון הנוכחות אותו החתימה התובעת בשעת הגעתה לראשונה אל סלון הנתבעת ובשעת יציאתה הסופית לביתה". (סעיף 45 לכתב ההגנה המתוקן). עוד טענה הנתבעת כי "שעות עבודה רשמיות אצלה הינם מהשעה 08:30 בבוקר". הטענה העיקרית של הנתבעת היא כי התובעת עשתה על דעת עצמה עת הגיעה מוקדם בבוקר. אין לקבל טענה זו של הנתבעת. ראשית, כאמור לעיל מפרוטוקול הדיון (עמ' 22 שו' 9-28) עלה מפורשות כי עד הנתבעת לא עקב בדיוק אחרי מועדי ושעות עבודתה של התובעת כך גם עולה מעדותה (עמ' 21 שו' 8-13), ולכן אין בפנינו גרסה הסותרת את שעות עבודתה על פי דוחות הנוכחות המודפסים. שנית, בדיסקים שהועברו לצפייתנו על פי סיכומי הנתבעת ראינו כי גם תופרות אחרות הגיעו לפני השעה 08:00 ועבדו כבר לפני שעה זו. משראייה זו הוגשה על ידי הנתבעת עצמה והיא סותרת את תצהיר עד הנתבעת בסעיף 4 בדבר סיכום שעות העסקה בין 8:30 ל-15:30 וכן את כתב ההגנה המתוקן כאמור לעיל, הרי שטענת הנתבעת הופרכה בראייה מטעמה שלה. התובעת הדגישה כי נוכח העבודה הרבה שהוטלה עליה היה עליה להשכים ולבוא, וכאמור מהקלטת ניתן לראות כי אכן לא רק היא הקדימה, וכי העבודה החלה בפועל עוד לפני השעה 08:00 גם על ידי תופרת אחרת. לאור כל האמור לעיל, נבדוק מדוחות הנוכחות המודפסים מהם השעות הנוספות אותן ביצעה התובעת. בנספח לכתב התביעה המתוקן מפורטות השעות הנוספות לחודשים בהם בוצעו. עיון בתצהיר המשלים מצביע על דוחות מודפסים לחודשים יולי - אוג' 2005; פברואר- מרץ, מאי, יוני, יולי 2006; פברואר, מאי, יוני, יולי 2007. בכך הרימה התובעת את הנטל הנדרש לעניין ביצוע השעות הנוספות הללו בגינם היא תובעת. לא מדובר במתכונת עבודה קבועה על פי הפסיקה אלא בשעות נוספות המופיעות בדיווח בשעון הנוכחות של הנתבעת. לפיכך, לא מדובר באומדנא. אף אם נותנים אנו אמון בדברי התובעת כי עבדה בבית מכל מקום עניין זה לא יצטבר לשעות הנוספות מאחר והרישום בעניין זה הוא בכתב יד ולא בא לידי ביטוי בחיי העבודה. לפי חישובי בית הדין, ובהשוואה לחישובי התובעת לעניין השעות הנוספות בחודשים בהם יש דוחות נוכחות ותלושים, הוכח כי הנתבעת לא שילמה בגין השעות הנוספות. בנוסף, גם על פי גרסת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 73 לגבי 12 החודשים המפורטים בטבלה) זכאית התובעת ל-2,735 ₪ בלבד. אולם, הנתבעת נטלה בחשבון שכר שעה מופחת על פי טענתה אשר נדחתה לעיל לעניין שיעור התשלום לשעה. משכך, נדחה חישוב הנתבעת. על פי חישובי בית הדין בגין החודשים כאמור בסעיף 37 זכאית התובעת לשעות נוספות בסך של 3,700 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת שעות נוספות בסך זה. יודגש בהקשר זה כי טענת הנתבעת לקיזוז בגין הפסקות נדחתה כמפורט מטה. הפרשי שכר יסוד משקבלנו את טענת התובעת כי יש לכלול את הרכיבים של הבראה וחופשה כחלק משכרה הרגיל ולא כרכיב נפרד אזי התשלום לשעה כולל רכיבים אלה מגיע לערכים עליהם היא מסתמכת בתביעתה. לא מצאנו כי יש מקום להוסיף על התשלום ששולם בגין שכר היסוד משכללנו רכיבים אלה בשכר, משעל פי חישובנו לעיל עלה במידה כזו או אחרת באופן משתנה על שכר המינימום בשלושה שקלים ואף יותר ומקורב לשיעורים לגביהם טענה התובעת. לעניין זה יש לומר כי התובעת נחקרה מדוע לא ציינה בפני מר צדוק אי תשלום בשוטף, ואמרה כי ראתה במהלך חיי העבודה שחסרים תשלומים, אולם חששה מפניו נוכח תגובתו כלפי עובדות אחרות. מנגד, ציינה שצילמה את כרטיס הנוכחות (עמ' 16 שו' 28 עמ' 17 שו' 1-15). על כן, עולה כי תקופה ארוכה הייתה מודעת לאי התשלום ולא עשתה דבר. אין זה שולל זכות קוגנטית אולם משלקחנו בחשבון כשכר את הרכיבים שצוינו בנפרד, בא העניין לפתרונו. נסיעות התובעת טענה כי לא קבלה את מלוא דמי הנסיעות שכן הנתבעת אמרה לה שהנסיעות כלולות בשכרה. רכיב הנסיעות יכול וייכלל בשכר הכולל על פי הפסיקה כפי שאמרנו לעיל ובלבד שהדבר נעשה בהסכמה מפורשת. (ראה פסיקה בסעיף 22-23 לעיל). לתובעת שולם מדי חודש בחודשו תשלום בגין הנסיעות. בתלושי מאי ואוקטובר 2009 שולם לה בגין נסיעות 232 ₪. בתלוש ינואר 2008 שולם לה 200 ₪. כך גם בתלוש ינואר 2006. אין קשר בין הסכומים בתלוש לבין שיעורי חופשי חודשי למשל. אין ספק כי תביעה זו אינה יכולה לעלות על שבע שנים, ואכן כך נתבע. יש לקבל את טענת התובעת כי נוכח טענות עד הנתבעת בדבר היכרות קרובה עם התובעת היה עליו לדעת כי מגוריה הם בקריית ארבע. נספח ד' לכתב התביעה המתוקן לעניין הנסיעות לא נסתר על ידי הנתבעת. הנתבעת טענה כי מועד המעבר לקריית ארבע לא הוכח על ידי התובעת ובחקירתה הנגדית ציינה כי גרה בקרית ארבע שש שנים (עמ' 13 שו' 25). לא למותר לציין כי יש חודשים בהם לא שולם לתובעת רכיב נסיעות כלל אף במהלך שש השנים האחרונות. מבדיקת בית הדין עולה כי חופשי חודשי מחירו 235 ₪ בתוך ירושלים, אולם מחוץ לירושלים התעריף גבוה בהרבה. (ירושלים גוש עציון 450 ₪ וכרטיס הלוך ושוב יומי ירושלים - קריית ארבע 36 ₪). גם אם נצא מתוך הנחה שבתקופה נשוא ההליך לפחות בחלקה היו הסכומים נמוכים יותר מכל מקום לכל הפחות היה על הנתבעת לשלם לתובעת במהלך השנים 235 ₪ לחודש, בין אם גרה בירושלים ובין אם גרה בקרית ארבע. דהיינו יש לזכותה בנסיעות בגין שבע שנים שכן אנו לוקחים בחשבון את שיעור החופשי חודשי רק בירושלים משספק עלה לגבי מועד המעבר לקריית ארבע. על פי החישוב כאמור לעיל זכאית התובעת לסך של 19,740 ₪ בגין נסיעות לשבע שנות עבודתה האחרונות. יש להדגיש כי על פי התנהלות הנתבעת יש ספק אם אכן התשלום בגין הנסיעות היה עבור הנסיעות כך למשל למרות תשלום באוקטובר נוב' דצמ' 2004 בסך 100 ₪ לחודשים ינואר ומרץ לא שולמו נסיעות כלל. תלוש פברואר 2005 לא נמצא. יתר על כן, בחודשים מאי ויולי 2007 שולם סך של 200 ₪ ואילו באפריל 2008 יותר ממחצית השנה אחר כך שולם סך של 100 ₪ בלבד בגין נסיעות. האמור לעיל מצביע כי הרכיב הקרוי נסיעות לא בהכרח ניתן בגין נסיעות. על פי הפסיקה שצוטטה בסעיף 23 ללעיל ניתן היה לקבוע כי לתובעת מגיע מלא התשלום עבור נסיעות וכי לא הייתה הסכמה מפורשת מצידה כי סכום זה ייכלל בשכרה. אולם כפי שציינו לעיל בשלהי תקופת עבודתה כבר ידעה עברית ולפיכך מצאנו לנכון להפחית מהסכום הנ"ל את הסכומים שיש בידינו והמופיעים בתלושי השכר החלקיים שבפנינו. חישוב של הסכומים הללו מעלה כי לתובעת שולם סך של 5,020 ₪ במהלך 7 שנים אחרונות (על פי התלושים החלקיים שהוגשו על ידי התובעת, הנתבעת לא הגישה כלל) . על כן תשלם הנתבעת את ההפרש בגין נסיעות בסך 14,720 ₪. טענות הנתבעת לקיזוז טענת הנתבעת הייתה כי במועד מסוים התובעת ביקשה ממר צדוק לספק שירותי צילום לבר המצווה של בנה והוא "מאחר והיחסים ביניהם בשעתו היו טובים נמנעתי מלדרוש כי התשלום יבוצע מיד בסמוך לאירוע, כנהוג, אלא סוכם כי התשלום יבוצע בתשלומים נמוכים מדי חודש" (סעיף 13 לתצהיר), לטענתו מדי חודש הודיעה התובעת כי נאלצת לעכב את התשלום והוא מצדו: " לא לחצתי על ביצוע התשלומים במועדם, יודגש כי מעולם לא ויתרתי על תשלום אלו ואני עומד על דרישת הקיזוז". (סעיפים 16-17 לתצהיר). יודגש כי למרות ההערכה של הסכום בסעיף 17 לתצהירו לא הוגשו ולא צורפו לתצהיר קבלות לצלמים, קבלות בגין הוצאות העריכה והגרפיקה או חשבוניות וכדומה. לא למותר לציין כי מדובר בסלון כלות אשר עניין הצילום נעשתה מן הסתם כדבר שבשגרה בהקשר זה. משלא הוכח בבדל ראיה הסכום הנטען דין הטענה לקיזוז להידחות. זאת ועוד, הנתבעת יכלה לקזז את הסכומים משכרה באופן חודשי ואף זאת לא נעשה, כך שהטענה לתשלומים חודשיים נדחית אף היא. גרסת עד הנתבעת נסתרה על ידי התובעת בסעיף 14 לתצהירה וכן כאשר נשאלה ישירות לעניין זה וענתה "כן. הוא נתן לי מתנה לבן". (עמ' 17 שו' 23). דהיינו גרסתה כי שירותי הצילום ניתנו לה במתנה לבר המצווה, הייתה קוהרנטית. על פי תצהירה בר המצווה נערכה בשנת 2008. משכך, ככל שהיו קבלות עד 2010 היה על הנתבעת להציגם. יתר על כן, ברי כי לולא הוגשה תביעתה ב 2010 לא הייתה עולה כל טענה כי מדובר בהלוואה ולא במתנה. טענה זו הייתה רק בגין תביעתה. נוכח כל האמור לעיל, טענת הנתבעת והעד מטעמה כי הלווה לתובעת כסף או שירותי הסרטה נדחית מאחר והופרכה ולמעשה לכתחילה לא הוכח הסכום. באשר לטענת הנתבעת להפסקות שנטלה התובעת ולקיזוז השעות הללו, בראשונה נציין כי הנתבעת הסתמכה על הקלטות שהקליטה ואשר הם בתאריכים בודדים בלבד. אין בהם כדי להעיד על כל תקופת עבודתה בפרט משאנו רואים תקופות מסוימות בדוחות הנוכחות ימים בהם עבדה 10 ו-11 שעות. דוחות מודפסים אלה לא הוכחשו על ידי הנתבעת. עוד יש לומר כי טענת קיזוז זו לא ראויה שעה שהנתבעת לא שילמה לתובעת על שעות עבודתה בפועל ובוודאי שלא על השעות הנוספות. בהחלטה מיום 30.5.12 (עמ' 21 לפרוטוקול) נאמר מפורשות כי הסרטים שהוגשו כחלק מתצהיר הנתבעת לא הוצגו בפני התובעת במהלך חקירתה הנגדית ועל כן לא יכלה להתייחס לעניין ההפסקות בצורה מסודרת. התובעת נחשפה אך ורק לקטע מיום 14.7.10 המתייחס לחתיכת בד שגזרה. טוענת הנתבעת כי התובעת יצאה להפסקות והשחיתה זמן עבודה, כאשר בסיכומי הנתבעת יש פירוט של זמני הקלטת והנתבעת טוענת לקיזוז זמן הפסקה. הקלטת הוגשה במצורף לתצהיר הנתבעת אולם לא מצורפת לקלטות הצהרה של מי שערך או שעשה אותן ומי ששמר עליהן במהלך הזמן. צפייה בקלטות מצביעה על קפיצות בזמן באופן שאינו שולל עריכה. בהעדר תצהיר מתאים של מי שצילם את הקלטת ודאג שלא תצא מידיו הערך הראייתי של הקלטת נמוך. יחד עם זאת, צפינו בדיסקים מס' פעמים. יודגש כי בדיסקים אין אפשרות לדעת את השעה על פי מה שעלה במחשבי בית הדין הדיסקים ערוכים מקטעים מקטעים וקפיצה ממצלמה בלובי למצלמה באותו חדר. יחד עם זאת, מצאנו כי הממצאים המפורטים בסיכומי הנתבעת אינם מדויקים, לא נפרט את מלוא מה שראינו, אולם למשל, בנוגע לתאריך 14.7.10 - ראשית רואים עובדת אחרת תופרת עוד לפני הגעתה של התובעת ולא זמן קצר. עובדה זו ככל שאכן מדובר בשעה 07:46 בבוקר, על פי סיכומי הנתבעת, יש בה כדי להפריך את טענת הנתבעת כי העבודה לא החלה לפני 08:00 וכי התובעת לא נדרשה לעבוד לפני שעה זו. בקלטת רואים היטב תופרת התופרת עוד לפני כניסתה של התובעת. יותר מכך, בסיכומים כתוב "אוכל, קפה, דיבורים", כל מה שרואים הוא שהתובעת נכנסת, העובדות מדברות ורואים בוודאות כי הן מתייעצות בקשר לשמלה ומדגימות כיצד תראה השמלה. ממש נראית התייעצות בין העובדות כאשר העובדת האחרת מביאה חלק תחתון של השמלה לראות התאמה עם החגורה. כך ש"הדיבורים" הן למעשה מרביתם התייעצות בענייני עבודה. יש לציין כי נראה שגם תופרות אחרות נוטלות מעת לעת הפסקה ומביאות קפה או שתיה ומפטפטות, לא מצאנו כל פגם בהתנהלות זו, הטבעית למהלך יום עבודה. מנגד, מצאנו בהחלט את התובעת וגם תופרות אחרות עובדות בשקידה ותופרות ברציפות ובריכוז רב. דוגמא להפסקה שניטלה היא בדיוק בזמן שהמנקה מנקה בחדר ושתי העובדות התובעת ותופרת נוספת יוצאות להפסקת אוכל. ואכן, לאחר שהוא גמר לנקות ויצא, יש חזרה לחדר לעבודה. כך שלמעשה לפחות הפסקה אחת ביום זה מתייחסת לזמן שהמנקה מנקה בחדרן ובאופן טבעי, כפי שרואים בקלטת, אי אפשר לעבוד. התובעת מדגישה לעניין ההפסקות "שירותים או שתיה אך תמיד עשיתי את כל העבודה שאני הייתי צריכה". (עמ' 18 שו' 31), כך גם נראה בקלטות. יודגש שוב, כי אין שעות בקלטת שנמסרה לבית הדין. משכך, טענת הנתבעת להפסקות לאורך כל תקופת עבודתה לא הוכחה, ולכן נדחית טענת הקיזוז. בנוסף, על פי הנצפה בקלטות - גם בימים הבודדים ההפסקות היו בין עשר לחמש עשרה דקות לקפה ולטעימה, גם אם הלכה התובעת למטבח להכנת הקפה, כאשר ביניהן יש עבודת תפירה מאומצת רצופה וראויה. גם מטעם זה יש לדחות את טענת הקיזוז של ההפסקות. טענת הנתבעת בדבר נטילת בד ללא רשות באשר לאירוע הצילום של הדגם כטענת הנתבעת אכן רואים כי התובעת מצלמת דגם תלוי וגם לוקחת חלק לצילום על השולחן, אולם היא מחזירה את מה שצילמה לקולב. באשר לגזירת חתיכת הבד, אכן רואים שהיא גוזרת חתיכה אולם שלא כאמור בטענות הנתבעת ובסיכומיה לא רואים את התובעת שמה את חתיכת הבד בתיק שלה. בית הדין צפה פעמים מספר בקלטת. מדובר בפינה ליד החלון ולא רואים שהתובעת מכניסה לתיק. כמו כן נחקרה התובעת ישירות והכחישה הכנסה של הבד לתיק האישי (עמ' 18 שו' 21-22), "שמתי חתיכות של בד בצד בשביל העבודה ולא לעצמי " (עמ' 20 שו' 32) ובהמשך "כי לפעמים צריך תוספות בשמלה ותיקונים בשמלה עצמה.. שמתי על המדף ולא בתיק". (עמ' 21 שו' 1-6). לא נעלמה מעיננו סיומה של אותה קלטת עת התובעת הולכת הביתה ולוקחת את התיק. וגם לא נעלם מעינינו מיקומו הלכאורי כי לא רואים בדיוק. האזור מוסתר. אולם, אין רואים בשום שלב את התובעת מכניסה דבר כלשהו של המעביד לרבות חתיכת הבד לתיקה. על כן, לגופו של עניין, אין רואים את הנטען על ידי הנתבעת בקלטת. טענה של נטילה ממעביד היא טענה חמורה הטעונה הוכחה של ממש. לטעמנו טענה זו לא הוכחה אפילו לכאורה. גם בצילום הדגם באמצעות הטלפון הנייד או יותר נכון צילום חלק מהדגם לא מצאנו חומרה של ממש. עוד ציינה התובעת כי חברה ביקשה שתראה לה משהו יפה בחנות כדי שתבוא למדוד ויש בכך כדי להסביר את עניין צילום הדגם. (עמ' 21 שו' 4-6). לא למותר לציין כי התובעת כבדת שמיעה וצפייה בקלטות מצביעה על כך ששיחת טלפון שהיא מנהלת היא בשפת הסימנים. משכך, יותר טבעי במקרה שלה לצלם את הדגם ולא לתאר אותו מילולית כפי שאולי היה עושה עובד שאינו מתקשה בדיבור. מנגד, מצאנו מצפייה בקלטות כי התובעת ישבה ותפרה בשקידה והבדים הפכו תחת ידה לחצאית, לחגורה, להינומה והכל במהלך יום עבודה רצוף ובעבודה ראויה. דווקא מתוך הקלטות למדנו שהתובעת עבדה כראוי, מה שמסביר את העסקתה במשך למעלה מתשע שנים. הטענות בדבר אורך ההפסקה ופטפוטים לא באו לידי ביטוי כזה בקלטות לפחות לא כפי שהוצגו על ידי הנתבעת. לא למותר לציין, כי גם בתיאורי הנתבעת ההפסקות הן בנות 10 עד 15 דקות, והן לגיטימיות לחלוטין. העובדה שזמנו של העובד מוקדש למעביד אינה אומרת שאינו יכול לקום מעת לעת לשתייה של כוס קפה או לאכילה של פרי או דבר אחר. ההיפך, ראינו בקלטת שהתובעת מפסיקה לעבוד - אוכלת ליד מכונת התפירה, מסיימת - וממשיכה לתפור. מסקנתנו אפוא מהצפייה בקלטות היא כי אין פגם בהתנהלותה של התובעת אף לא בצילום חלק מדגם. כל נטילה מהמעביד לא הוכחה ואינה נראית בעין בקלטות. כמו כן הטענה ל"בטלה" מופרכת לחלוטין נוכח הצפייה בקלטות. על כן טענה זו של הנתבעת נדחית מכל וכל. כך גם נדחית כל טענה של קיזוז בגין הפסקות אלה ובעיקר הטענה של נטילה ללא רשות נדחית. סוף דבר בהליך זה הובאו בפני בית הדין נתונים לא מלאים של דוחות נוכחות, תלושי שכר וכדומה. אין בית הדין צריך לעשות מלאכתם של הצדדים, אולם על סמך הנתונים החלקיים הללו בחנו כל סוגיה משפטית לגופה והכרענו כאמור לעיל. באשר לשאלת ההלנה חרף אי התקינות שנתגלתה בניהול תלושי הנתבעת, נוכח חלק מהמחלוקות לגופן לא מצאנו כי יש לפסוק הלנה ויפסקו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (14 ינואר 2010) ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פדיון חופשה בסך 12,705 ₪. דמי הבראה בסך 7,480 ₪. הפרשות לגמל בסך 1,191 ₪. שעות נוספות בסך 3,700 ₪. הפרש נסיעות בסך 14,720 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/1/10 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה להפרשי שכר נדחית וכן תביעות הנתבעת לקיזוזים שונים נדחות. בנוסף תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד התובעת בסך 7,950 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. התפטרותבית הדין לעבודה