במסגרת התביעה לפיצויי פיטורים טען התובע כי התפטר על רקע הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שקיבלה ביטוי במהלך חד צדדי בחודש מרץ 2007 במסגרתו הופחת שכרו ב-500 ₪ לחודש, חרף מחאתו; ובנסיבות בהן אין לבקש ממנו להמשיך בעבודתו בנתבעת, לאחר שבמהלך השנים לא שילמה לו הנתבעת גמול על העסקתו בשעות נוספות כדין. בנסיבות אלה טען התובע, כי יש לראות את ההתפטרות כפיטורים ובהתאם ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים, בסכום של 33,448 ₪. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת התפטרות בגלל הפחתת משכורת: מבוא: פסק דין זה עניינו תביעה שהגיש התובע נגד חב' שדרקום בע"מ (להלן: "הנתבעת") ובעליה (להלן: "הנתבע" ו"הנתבעת 2", בהתאמה) ותביעה שכנגד של הנתבעת. את התביעה הגיש התובע בחודש מרץ 2009. כתב תביעה מתוקן הוגש לבית הדין בחודש ינואר 2010. בתביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים, גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות. סה"כ ביקש התובע לחייב את הנתבעים יחד ולחוד, בסכום כולל של כ-174,000 ₪. בתביעה שכנגד טענה הנתבעת, התובעת שכנגד, כי התובע, הנתבע שכנגד, חייב בפיצוי על נזק שנגרם לה כתוצאה מעזיבתו את מקום העבודה והקמת עסק מתחרה המבוסס על עובדי הנתבעת (אשר התפטרו מעבודתם יחד איתו) ולקוחותיה. בהתאם ביקשה הנתבעת בתביעה שכנגד, לחייב את התובע בפיצוי בסכום של 200,000 ₪. את הדיון בפסק הדין נפתח בהצגת הצדדים ועילות התביעה; משם נפנה לדיון בתביעת התובע על עילותיה השונות; את פסק הדין נסיים בבירור התביעה שכנגד. הצדדים: 1. התובע, תושב קריית גת, עבד אצל הנתבעת, חב' שדרקום בע"מ, מיום 13.1.02 ועד ליום 1.4.08. הנתבעת, חברת שדרקום בע"מ, הינה חברה בע"מ העוסקת בשירותי אחזקה והתקנה של אנטנות לחברות תקשורת סלולאריות. הנתבע 1, הינו בעל מניות והמנהל בפועל של הנתבעת. הנתבעת 2, הינה רעייתו של הנתבע 1, ובעלת מניות בנתבעת. התביעה: 2. כתב התביעה מורכב משלושה ראשים. הראש האחד, הטענה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, על אף שיחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו מיוזמתו, מהנימוק כי ההתפטרות היא בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. הראש השני, תביעה להפרשי שכר במסגרתה טען התובע, כי לא שולם לו גמול על העסקה בשעות נוספות כדין. האחרון, זכויות הנתבעות מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין בעבודות הציבוריות; ובכלל זה, פיצויים על אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה והפרשים על תשלום קצובת הבראה בחסר. על פי כתב התביעה יש לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בחיוביה של הנתבעת, מכוח היותם בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת. 3. במסגרת התביעה לפיצויי פיטורים טען התובע כי התפטר על רקע הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שקיבלה ביטוי במהלך חד צדדי בחודש מרץ 2007 במסגרתו הופחת שכרו ב-500 ₪ לחודש, חרף מחאתו; ובנסיבות בהן אין לבקש ממנו להמשיך בעבודתו בנתבעת, לאחר שבמהלך השנים לא שילמה לו הנתבעת גמול על העסקתו בשעות נוספות כדין. בנסיבות אלה טען התובע, כי יש לראות את ההתפטרות כפיטורים ובהתאם ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים, בסכום של 33,448 ₪. 4. בתביעה להפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות, טען התובע כי תפקידו בנתבעת כלל את איסוף צוות העובדים בתחילת יום העבודה ופיזור הצוות בסוף יום העבודה. מכאן גורס התובע, כי הוא זכאי לשכר עבודה על פרק הזמן שמרגע יציאתו את הבית ועד לחזרתו לביתו בסוף יום העבודה. על בסיס האמור לעניין תיחומו של יום העבודה של התובע, והרישום ביומני העבודה מספטמבר 2002 ועד חודש אפריל 2008 - טען התובע כי בפועל לא שולם לו גמול העסקה בשעות נוספות, על מלוא השעות בהן עבד. התובע הוסיף, כי גמול בגין העסקה בשעות נוספות אשר שולם בפועל, שולם על בסיס תעריף מוטעה ומופחת של שכר שעה (כמפורט בפרק הדן בהפרשי שכר). לאור האמור ביקש התובע בתביעתו, לחייב את הנתבעת בהפרשי שכר על אי תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום של 110,498 ₪. 5. לטענת התובע פועלת הנתבעת בענף העבודות הציבוריות והתשתית. לפיכך, ביחסים שבין הנתבעת לתובע חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות (להלן: "צו ההרחבה"). בהתאם טען התובע, כי מכוח צו ההרחבה הייתה הנתבעת חייבת בהפרשות לקרן פנסיה מתחילת ההתקשרות, מחודש ספטמבר 2002, בהיקף של 6% מהשכר. בפועל טען התובע כי הנתבעת דאגה להבטחת זכויותיו בביטוח מנהלים בהיקף של 5% מהשכר; וזאת רק מחודש אפריל 2004. מכאן התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, כמתחייב מהוראות צו ההרחבה בסכום של 12,957 ₪. התובע המשיך וטען, כי הוראות צו ההרחבה חייבו את הנתבעת לשלם לתובע קצובת הבראה בסכום הגבוה מהסכום אשר שילמה לו הנתבעת בפועל. בהתאם ביקש התובע לחייב את הנתבעת בסכום של 8,493 ₪ על תשלום בחסר של קצובת הבראה. 6. התביעה האחרונה של התובע, היא על סכום של 2,914 ₪ ומקורה בהעברה בחסר של ניכוי משכר התובע לטובת ביטוח המנהלים, ליעדו. 7. אין בדעתנו בשלב זה של פסק הדין, להביא את תשובת הנתבעים בראשי התביעה השונים במלואה. די לומר כי הנתבעים חולקים על טענות התובע להתממשות התנאים להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם של הנתבע והנתבעת 2 בחובותיה של הנתבעת לתובע. לטענת הנתבעים, בעניינו של התובע בפנינו, לא התקיימו הנסיבות בהן ניתן לראות את ההתפטרות כפיטורים; ולפיכך דינה של התביעה לפיצויי פיטורים להידחות. לגרסת הנתבעים תחומו של יום העבודה איננו כגרסת התובע מרגע יציאת התובע את הבית ועד לחזרתו לבית בסוף יום העבודה; ולפיכך נשמט הבסיס מראש התביעה שעניינו הפרשי גמול בגין העסקה בשעות נוספות. הנתבעים שללו את הטענה לפיה פועלת הנתבעת בענף התשתיות וכפועל יוצא מכך, על הטענה לפיה חלים ביחסים שבין הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות. מכאן סבורים הנתבעים, כי אין להיעתר לסעדים הכספיים המבוקשים בכתב התביעה, המבוססים על הוראות צו ההרחבה. 8. להשלמת התמונה נוסיף, כי בעקבות התביעה מצאה הנתבעת תקלה בהעברת הכספים לחברת הביטוח (תקלה שנבעה מאי עדכון הסכומים שהועברו לחברת הביטוח עם עליית שכר התובע). בהתאם ביקשה הנתבעת להעביר לתובע סכום בסך של 3,188 ₪ שהינו שיעור ההפרש בין הסכומים שאמורים היו להעביר לחברת הביטוח לסכומים שהועברו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעת הוסיפה כי טעות של מנהלת החשבונות - אשר חילקה את השכר החודשי ל-210 שעות עבודה חודשיות במקום ב-186 שעות חודשיות - גרמה לחישוב מוטעה של ערך השעה המשמש בסיס לחישוב גמול העסקה בשעות נוספות, ובהתאם לתשלום מופחת על העסקה בשעות נוספות לתובע. לפיכך הודתה הנתבעת בחוב לתובע בסכום של 17,361 ₪ כהפרשי גמול בגין העסקה בשעות נוספות. 9. בשים לב למחלוקת בין הצדדים, את הדיון בתביעת התובע נפתח בהצגת העובדות אשר ישמשו בסיס לדיון בתביעה על ראשיה השונים. בסיום הצגת העובדות נפנה לבחינת ראשי התביעה השונים בסדר הצגתם לעיל. העובדות: 10. הנתבעת הינה חברה בע"מ ומקום מושבה בקריית מלאכי, העוסקת במתן שירותי התקנה ואחזקה של ציוד תשתית לחברות תקשורת סלולאריות. 11. שירותי ההתקנה והאחזקה לחברות הסלולאריות, מבוצעים במבנים קיימים ובמבנים שלפני אכלוס, בהם התשתית לפריסת כבלי התקשורת קיימת. כך נשאל התובע בעדותו והשיב: "ש. באיזה שלב אתה נכנס לעבוד? במבנים קיימים או מבנים בהקמה? ת. גם במבנים קיימים, העבודה מתבצעת על תרנים, התרנים כבר קיימים. ש. אמרת שמדובר בכבלים תת קרקעיים, הכבלים מונחים כשאתם באים? ת. יש תשתיות שבונים לפני שאנחנו מגיעים, יש צינורות מוכנים ואנו משחילים לתוכם כבלים" עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.12.2010 שורה 32 עד עמ' 11 שורה 4. ובמקום נוסף מאשר התובע כי עיסוקה של הנתבעת ועבודתו שלו עצמו, לא כללו עבודות חפירה והכנת תשתית, כדלקמן: "ש. לא חפרתם. הייתה הכנה מתחת לאדמה ואתם השחלתם כבלים, נכון? ת. כן. ש. והיה לכם גם חבל כדי למשוך? ת. בדר"כ, נכון. ש. לא היה לכם כלים, מחפרון, או כלי חפירה כלשהם. נכון? ת. נכון."עמ' 4 לפרוטוקול מיום 13.12.2010, שורות4-9. 12. התובע אשר התגורר במהלך כל התקופה הרלוונטית לתביעה בקריית גת, התקבל לעבודה בנתבעת בחודש ינואר 2002, כעובד חודשי והועסק כרגיל חמישה ימים בשבוע. 13. בעת קבלתו לעבודה, היה התובע חסר ניסיון בתחום הפעילות של הנתבעת (ראה: עדות התובע עמ' 3 לפרוטוקול מיום 13.12.2010 שורות 16-20). כשלושה חודשים לאחר תחילת עבודתו בנתבעת, קודם התובע לתפקיד ראש צוות. 14. כחלק מתנאי העסקתו כראש צוות, העמידה הנתבעת לרשות התובע רכב (ראה: עדות התובע עמ' 4 לפרוטוקול מיום 13.12.2010, שורות 12-13). אחד מתפקידיו כראש צוות היה איסוף חבריו לעבודה בתחילתו של יום העבודה והחזרתם לנקודת האיסוף בסיום יום העבודה. 15. הנתבעת שילמה לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות, על בסיס רישום יומי שערך התובע ביומן העבודה ובו ציין את שעת היציאה מהבית ושעת החזרה לבית (ראה: עדות התובע עמ' 4 לפרוטוקול מיום 13.12.2010 שורות 13-14), החל מהשעה האחת עשרה. 16. הסידור האמור לעניין גמול בגין העסקה בשעות נוספות נעשה על רקע העובדות הבאות: א. יום העבודה בנתבעת החל מרגע ההגעה למקום מושבה של הנתבעת, בקריית מלאכי; משם היו הצוותים שהפעילה הנתבעת מתפזרים למשימות שנקבעו להם ליום העבודה. ב. התובע כאמור הוא תושב קריית גת. הנסיעה מקריית גת לקריית מלאכי אורכת כחצי שעה, 20 דקות (ראה: עדות התובע עמ' 4 לפרוטוקול מיום 13.12.2010 שורות 27-28). ג. בהתאם, לא כללה הנתבעת את זמן הנסיעה מקריית גת לקריית מלאכי ובחזרה - שעה הלוך חזור - בתחום יום העבודה בגינו זכאי התובע לשכר. ד. מאחר והתובע הועסק חמישה ימים בשבוע ותחומו של יום העבודה הרגיל הוא 9 שעות; שולם לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות החל מהשעה האחת עשרה של יום העבודה. 17. בחודש מרץ 2007 כינס הנתבע את עובדי הנתבעת והודיע להם על מצוקה כלכלית אליה נקלעה הנתבעת. הנתבע העמיד בפני עובדי הנתבעת שתי אפשרויות: האחת, פיטורי צמצום והשניה, הפחתת שכר (ראה: תצהיר הנתבע סעיף 10; עדות התובע בבית הדין, שם מאשר התובע את קיומה של השיחה במסגרתה הודיע הנתבע על הצורך בהפחתת השכר, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 13.12.2010, שורות13-14). 18. בהמשך לשיחה הפחיתה הנתבעת מהתמורה אשר שולמה לתובע ערב ההחלטה על ההפחתה בשכר, סכום בסך של 500 ₪. מתוכם 300 ₪ מרכיב דמי הכלכלה ו-200 ₪ משכר היסוד. להשלמת התמונה נוסיף כאן, כי כבר בחודש ינואר 2008 חזרה הנתבעת לשלם לכלל עובדיה ובכללם התובע, דמי כלכלה בשיעור ששולם ערב ההפחתה. בהתאם הפגיעה בשכר התובע נכון לחודש מרץ 2008, עמדה על סכום של 200 ₪ לחודש. 19. אין לקבל את טענת התובע כאילו הפחתת השכר, היא פרי מהלך חד צדדי אשר נעשה שלא בהסכמתו וזאת מהנימוקים הבאים: א. בתצהיר עדות ראשית של התובע, טען התובע כי לא הסכים למהלך ההפחתה ופנה מידי חודש בדרישה להעלאת השכר. ב. בחקירתו הנגדית הוסיף התובע וסיפר, כי ההפחתה נעשתה בזמן שיצא לשירות מילואים ולטענתו כשחזר, חזר למציאות קיימת שלאחר ההפחתה. בהקשר זה נביא מעדות התובע: "הוא דיבר איתי באופן אישי ואמר שהוא מפחית מהשכר ואני לא הסכמתי להפחתה. בתקופה שהוא עשה את ההפחתה אני יצאתי למילואים וכשחזרתי המצב היה מוגמר". ג. אין בפנינו כל עדות למחאה של התובע בזמן אמת על ההפחתה בשכר. הטענה לפיה ההפחתה בשכר נעשתה בעת שהתובע היה בשירות מילואים, עומדת בסתירה ליומני העבודה שערך התובע עצמו המלמדים כי התובע יצא לשירות מילואים רק בחודש מאי 2007, כחודשיים לאחר שיושמה בפועל ההחלטה על השכר המופחת. ד. יוצא מכאן כי לא ניתן לתת אמון לגרסת התובע על הנסיבות בהן הוחלט על ההפחתה בשכר, משהעובדות עומדות בסתירה לגרסה זו. ה. התנהגות התובע אשר המשיך בהתקשרות עם הנתבעת, כשנה לאחר שיצאה לפועל ההחלטה על ההפחתה בשכר - יש בה כדי לחזק ולתמוך בעמדת הנתבעת על הסכמתו של התובע להחלטה. 20. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתו של התובע, אשר הודיע לנתבעת בחודש מרץ 2008, על התפטרותו מהעבודה. בתחילת חודש אפריל 2008, החל התובע לפעול במסגרת עסק בתחום פעילותה של הנתבעת - מתן שירותי אחזקה והתקנה לחברות תקשורת סלולאריות. 21. סמיכות הזמנים בין מתן הודעת ההתפטרות לבין תחילת פעילות התובע בעסק עצמאי, מלמד כי הרצון לפעול במסגרת עסק עצמאי, הוא המניע להתפטרות. גם כאן נציין, בצער, כי אין לקבל את גרסת התובע בפנינו, לפיה לא היה בכוונתו לפעול במסגרת עסק עצמאי במועד מתן הודעת ההתפטרות, משמדובר בטענה מיתממת אשר איננה תואמת את ניסיון החיים המלמד כי מעבר ממעמד של עובד למעמד של בעל עסק, נעשה לאחר חשיבה ופעולות הכנה. 22. כך גם אין לקבל את גרסת התובע לפיה המניע להתפטרות היא ההפחתה בשכר. כאן נזכיר, כי במועד מתן הודעת ההתפטרות, חודש מרץ 2008, התבטאה הפגיעה בשכר בסכום של 200 ₪ בשכר היסוד; ובאותה עת עמד שכרו של התובע (שכר הבסיס ודמי הכלכלה) על סכום בסך של כ-7,000 ₪ והשכר הכולל בתוספת גמול בגין העסקה בשעות נוספות, על סכום של כ-10,000 ₪. על פני הדברים קשה לקבל גרסה האומרת כי המניע להתפטרות היא פגיעה בשכר בשיעור זניח לכאורה של 200 ₪ מהשכר בסדר גודל של כ-10,000 ₪. הגרסה לפיה המניע להתפטרות היא פגיעה בשכר, נופלת מקום שהתובע עצמו מאשר כי הנתבע ביקש את המשך ההתקשרות ולצורך זה ביקש לבוא איתו בדברים על העלאה בשכרו. פניה לה סירב התובע עצמו. בהקשר זה נשאל התובע והשיב: "ש. אני אומר לך ששי (הנתבע, הוספה שלי-ט.מ.) אפילו הציע לשפר את שכרך מעבר ל-200 ₪ האלה, העיקר שלא תעזוב. ת. הוא לא הציע לי משהו ענייני, אלא בא אלי ואמר שהוא מעלה את המשכורת ככה וככה, תישאר." עמ' 9 לפרוטוקול מיום 13.12.2010 שורות 24-26. 23. כאמור לעיל, יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בסוף חודש מרץ 2008; ובשלב זה של פסק הדין, נעבור לבחינת טענות התביעה בראשיה השונים. התביעה לפיצויי פיטורים: 24. התביעה לפיצויי פיטורים מתבססת על הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), הקובעת כי: "מתפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים." ולפיכך, עובד מתפטר המבקש פיצויי פיטורים במסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, נדרש להראות קשר של סובב ומסובב, בין ההרעה בתנאי העבודה או הנסיבות האחרות שביחסי העבודה בגינן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (הסיבה) - לבין ההתפטרות (המסובב). 25. הפסיקה שדנה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוסיפה, כי מקום שמדובר בנסיבות שהן הרקע להתפטרות ובידי המעביד לשנותן - על העובד החובה להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר בשל אותן נסיבות כתנאי להקמת זכותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) הנ"ל. 26. בענייננו טען התובע להרעה מוחשית בתנאי העבודה המוצאת ביטוי בפגיעה בשכר, הרעה עליה מחה והיא שהובילה להתפטרותו בחודש מרץ 2008. מכאן טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 27. כאמור בפרק העובדות, אין בידינו לקבל את הגרסה בפי התובע לפיה לא הסכים לפגיעה בשכר. כך ולטעמנו, ההפחתה בשכר נעשתה בהסכמת התובע, על רקע המצוקה הכלכלית אליה נקלעה הנתבעת. מכאן שאין לראות בהפחתת השכר , כפגיעה בתנאי העבודה. 28. זאת אף זאת. כפי שמפורט בפרק העובדות, הפגיעה בתרומה המשולמת לתובע לא היוותה את סיבת ההתפטרות. נחזור ונזכיר, כי ההחלטה על הפחתה בתמורה המשולמת לתובע בסכום של 500 ₪ נפלה בחודש מרץ 2007, שנה קודם להתפטרות. נזכיר עוד, כי כבר בחודש ינואר 2008 העמידה הנתבעת את שיעור דמי הכלכלה על שיעורם ערב ההפחתה, כך שבמועד ההתפטרות הפגיעה הנטענת בשכר, היא בסדר גודל של 200 ₪ בלבד, מתוך תמורה כוללת של כ-10,000 ₪ לחודש. כמצוין בפרק העובדות התפטר התובע על מנת לפתוח בדרך עצמאית, וכבר בחודש אפריל 2008 הוא פועל במסגרת עסק שבבעלותו. 29. משנמצא כי אין בסיס לטענת התובע לפיה התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, המוצאת ביטוי בפגיעה בשכרו שלא בהסכמה - התביעה לפיצויי פיטורים המושתת על הוראת סעיף 11(א) הנ"ל, דינה להידחות. 30. במאמר מוסגר נוסיף עוד, כי בכתב התביעה ושוב בתצהיר שהגיש התובע, טען האחרון ל"נסיבות אחרות שביחסי העבודה" בגינן יש לראות את ההתפטרות כפיטורים. בהקשר זה הפנה התובע לתביעה בגין אי תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות; וטען כי אי תשלום שעות נוספות כדין, הוא בגדר נסיבות אחרות ביחסי העבודה, בעטיין הוא זכאי להתפטר בדין מפוטר. גם בטענה זו אין ממש, מקום שהתביעה לגמול על העסקה בשעות נוספות, עלתה רק לאחר ההתפטרות, בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל התובע, לפיה לא שילמה לו הנתבעת מלוא הגמול לו הוא זכאי על העסקתו בשעות נוספות, ולגופה נדחתה כמפורט להלן. 31. לסיומו של פרק זה, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית, משנותקו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בהתפטרות התובע, על רקע רצונו לפנות לדרך עצמאית. התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות: 32. במוקד התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, עומדות שתי מחלוקות: המחלוקת האחת, עניינה טענת התובע לפיה לא שולם שכר על מלוא שעות העבודה בגינן זכאי הוא לשכר. בשורש המחלוקת שאלת תיחומו של יום העבודה, שעה שעמדת התובע גורסת כי יש לכלול את זמן הנסיעה לעבודה וממנה במסגרת יום העבודה בגינה הוא זכאי לשכר. המחלוקת השניה עניינה, תעריף השעה המשמש בסיס לתשלום גמול העסקה בשעות נוספות. בהקשר זה טען התובע, כי יש לחשב ערך של שעת עבודה לצורך קביעת גמול בגין העסקה בשעות נוספות, על בסיס משרה מלאה של 182 שעות חודשיות. לשיטתה של הנתבעת, חישוב ערך שעת עבודה לקביעת גמול בגין העסקה בשעות נוספות, צריך להיעשות על בסיס משרה מלאה של 186 שעות חודשיות. העמדות המנוגדות של הצדדים בשאלה זו - שאלת היקף המשרה המלאה, היא פרי התפיסה השונה של כל צד בשאלת חלותו של צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות, הקובע כי משרה חודשית של עובד עליו חל הצו, היא בת 182 שעות. 33. את הדיון בתביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, נפתח בטענת התובע לפיה לא שילמה לו הנתבעת גמול על מלוא שעות עבודתו; ומשם נמשיך לבירור הטענה לעניין ערך שעת עבודה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות. 34. טענת התובע לפיה לא שילמה הנתבעת גמול על מלוא שעות העבודה, נגזרת מהעמדה לפיה תחומו של יום העבודה בגינו הוא זכאי לשכר, הוא משעת היציאה מהבית ועד לשעת החזרה. לשאלה זו, שאלת תיחומו של יום העבודה של התובע, נדרש עתה. 35. בפסק הדין ע"ע 93-09, נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל, חזר בית הדין הארצי על ההלכה האומרת כי זמן הנסיעה למקום העבודה וממנה, איננו נכלל במסגרת שעות העבודה בגינן זכאי העובד לשכר. בהקשר זה נפסק שם: "כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר, זאת מן הטעם שעובד איננו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה." פסקה 25 לפסק דינה של כב' הנשיאה. 36. בדב"ע מד/3-143, חיים קיסר נ' דחן בע"מ (להלן: "פסק דין קיסר") נדרש בית הדין הארצי למציאות בה עובד מתבקש להסיע עובדים נוספים למקום העבודה ובחזרה. בהקשר זה הגדיר בית הדין הארצי את הסוגיה שבמחלוקת והשיב: "השאלה השניה בסוגית הזכאות לגמול עבור עבודה בשעות נוספות היא: האם זכאי העובד לתשלום בגין זמן הנסיעה לעבודה וממנה באותם ימים שבהם אסף העובד עובדים אחרים מבתיהם בדרכם לעבודה והחזירם לבתיהם בתום יום העבודה. מחומר הראיות עולה, כי זמן הנסיעה של העובד לאחר העבודה וממנו התארך מידי יום מן הטעם שהיה עליו לאסוף עובדים מבתיהם, ולצורך זה לסטות סטיה של ממש מן הדרך לביתו לאחר העבודה וחזרה, לעיתים להמתין להם על שיהיו מוכנים וכן להחזירם לבתיהם. בנסיבות העניין אנו פוסקים כי העובד זכאי, עבור כל יום בו הסיע את העובדים לעבודה לשלום שכר עבודה עבור שעה אחת בלבד - משך הזמן שבו התארכה נסיעתו של העובד מעבר לזמן הנסיעה הרגיל לצורך הסעת העובדים האחרים (הדגשה שלי,ט.מ.)". פסקה 3 לפסק דין קיסר. 37. מכאן עולה כי זמן הנסיעה לעבודה וממנה, איננו נכלל בתחום יום העבודה בגינו זכאי העובד לשכר. במציאות בה נדרש עובד להסיע עובדים אחרים יחד איתו במסגרת הסדרי הסעה בהן מעמיד המעביד רכב לטובת העובד המשמש את העובד עצמו ולהסעתם של עובדים נוספים לעבודה וממנה, זכאי העובד לשכר למשך פרק הזמן בו התארכה נסיעתו מעבר לזמן הנסיעה הרגיל. 38. ובחזרה לענייננו. כמפורט בפרק העובדות, שילמה הנתבעת לתובע שכר על זמן הנסיעה שהתארך מעבר לזמן הנסיעה הרגיל בשל הצורך להסיע עובדים למקום העבודה ובחזרה; ובכלל זה גמול בגין העסקה בשעות נוספות. לעניין זה נזכיר כי התובע אישר בפנינו כי משך הנסיעה הרגיל לעבודה וממנה, הוא כשעה; ומעבר לאותה שעה אשר נוכתה מתחום יום העבודה עליו דיווח התובע ביומן העבודה (משעת היציאה מהבית ועד שעת החזרה לבית) - שילמה הנתבעת לתובע שכר עבודה, לרבות גמול בגין העסקה בשעות נוספות. 39. יוצא מכאן כי הנתבעת פעלה בהתאם להוראות הדין, מקום שכללה במסגרת תחום יום העבודה, את משך הזמן שבו התארכה נסיעתו של התובע מעבר לזמן הנסיעה הרגיל, בשל הצורך בהסעת עובדים למקום העבודה וממנה. מכאן שאין לקבל את טענת התובע לפיה לא שילמה לו הנתבעת שכר על מלוא שעות העבודה בגינן הוא זכאי לשכר. 40. המחלוקת לעניין הבסיס לפיו יש לחשב את תעריף השעה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות, נובע מהתפיסה לפיה הנתבעת פועלת בענף הבנייה ולפיכך חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף; ואלה קובעות כי משרה חודשית מלאה של עובד בענף הבנייה, היא בת 182 שעות. 41. את העמדה לפיה פועלת הנתבעת בענף הבנייה, מבסס התובע על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה הכולל במסגרת ענף הבנייה תתי ענפים כדלקמן: תת ענף (4536) התקנת מתקני תקשורת שזה תיאורו: "התקנת מערכות תקשורת חוץ ופנים, קווי תקשורת למחשבים, נקודות טלפון, נקודות טלפון פנים דירתיות, הכנות לטלפון חוץ בניין, טלוויזיה במעגל סגור, הכנות לאנטנה מרכזית לטלוויזיה, נקודות חיבור לטלוויזיה ורדיו לאנטנה, התקנת אנטנות רדיו וטלוויזיה, התקנת צלחות לווין, התקנת מערכות כריזה, התחברות לקווי תקשורת של טלוויזיה בכבלים, תיקון מערכות תקשורת". ותת ענף (461) הכולל הנחת קווי תקשורת. 42. הסיווג האחיד של ענף הכלכלה מתייחס להתקנת מתקני תקשורת והנחת קווי תקשורת בענף הבנייה, כחלק מעבודות התשתית של המבנה. הוא איננו מתייחס לטלפוניה סלולארית שהוא תת ענף בענף נפרד - תחבורה אחסנה ותקשורת. 43. בענייננו אישר התובע כי עבודות ההתקנה נעשו על בסיס תשתית קיימת שהייתה מצויה במבנה. כך נזכיר את עדות התובע המספר כי העבודה כללה השחלת כבלים לצינורות קיימים, זאת להבדיל מעבודת הנחת הצינורות. בדומה לא שמענו כי התובע נדרש לבצע פעולה מהפעולות שמפורטות בתת ענף התקנת מתקני תקשורת (התקנת מערכות תקשורת חוץ ופנים, קווי תקשורת למחשבים, התקנת אנטנות רדיו וטלוויזיה וצלחות לווין וכו'). 44. יוצא מכאן כי אין לקבל את טענת התובע לפיה הוראות צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות חל ביחסים שבין הצדדים; וכפועל יוצא מכך, את הטענה לעניין משרה חודשית מלאה בהיקף של 182 שעות חודשיות. 45. משנדחו טענותיו של התובע לפיהן לא שילמה לו הנתבעת גמול על מלוא שעות העבודה בגינן הוא זכאי לשכר, ועל תשלום גמול על העסקה בשעות נוספות על בסיס משרה מלאה בהיקף של 182 שעות חודשיות - התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות נדחית. התביעה לזכויות המבוססות על צו ההרחבה: 46. ראש התביעה האחרון של התובע, הוא לפיצוי על העדר ביטוח לתקופה שמינואר 2002 ועד לחודש אפריל 2004 ולתשלום בחסר של קצובת הבראה. תביעות אלה של התובע מבוססת על צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות אשר לטענת התובע חלות ביחסים שבין הצדדים. אליבא התובע, היה על הנתבעת מכוח הוראות צו ההרחבה, לדאוג לביטוחו בקרן פנסיה מקיפה החל מהיום הראשון לעבודתו; ומשדאגה לביטוח כאמור רק מחודש אפריל 2004, היא חייבת בתשלום פיצוי על אי ביטוח לתקופה שמחודש ינואר 2002 ועד אפריל 2004 בסכום בסך של 12,957 ₪. כן טען התובע, כי הוא זכאי להפרשים על אי תשלום קצובת הבראה בהיקף שקבוע בצו ההרחבה, בסכום בסך של 8,493 ₪. 47. כמפורט לעיל (ראה פסקאות 41-44 לפסק דין זה), אין בידינו לאמץ את טענת התובע האומרת כי הנתבעת פועלת בענף הבנייה ולפיכך חלות עליה הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות - ולפיכך דינן של התביעות בראש פרק זה להידחות. שאלת חיובם של הנתבעים 2 ו-3: 48. על אף ונדחו טענות התובע לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר ולזכויות המבוססות על צו ההרחבה בענף הבניין והעבודות הציבוריות (פיצויים בגין אי ביטוח בקרן פנסיה ותשלום של קצובת הבראה בהיקף הקבוע בצו ההרחבה) - יש צורך בבירור טענות התובע לחיובם של הנתבעים 2 ו-3 בחובות הנתבעת לתובע, משמודה האחרונה בחוב לתובע בסכום של 3,188 ₪ הנובע מאי העברת מלוא הניכוי מהשכר לחברת הביטוח; ובחוב של 17,361 ₪ בגין תשלום בחסר של גמול על העסקה בשעות נוספות. 49. בקצרה יאמר, כי הדין מכיר בקיומה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, המונעת את ייחוס חובות החברה בע"מ לצד ג', לרבות עובד, לאורגן או לבעל מניות, כל עוד אין מדובר בנסיבות חריגות המאופיינות בשימוש לרעה במסך ההתאגדות ובהתנהגות הגובלת בחוסר תום לב מצד אורגן או בעל מניות. העובדה כי מדובר בחברת מעטים, היא לכשעצמה איננה מבטלת את ההכרה באישיות המשפטית של החברה בע"מ באופן שניתן לייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה ולמנהליה. 50. בענייננו המחדלים בהם הודתה הנתבעת (טעות של מנהלת חשבונות בקביעת ערך שעה לצורך תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות; והעברה לחב' הביטוח את חלק העובד מבלי להתחשב בשינוי בגובה השכר) אינם מלמדים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה בע"מ או התנהלות הגובלת בחוסר תום לב במידה כזו המחייבת את חיובם של הנתבעים 2 ו-3 בחובות החברה בע"מ. 51. אשר על כן גם כאן לא מצאנו מקום לקבל את עמדת התובע ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 בחובות בהן הודתה הנתבעת לתובע. לסיומו של פרק התביעה: 52. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים בהם הודתה כדלקמן: פיצוי בגין העברה בחסר של חלק העובד וחלק המעביד לחברת הביטוח בסכום בסך של 3,188 ₪; הפרשי גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך של 17,361 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, חודש מרץ 2009. התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית. בשלב זה של פסק הדין, נפנה לבחינת התביעה שכנגד. התביעה שכנגד: 53. בתביעה שכנגד ביקשה הנתבעת מהתובע פיצוי על נזקים שנגרמו כתוצאה מעזיבתו את מקום העבודה לטובת עסק מתחרה המבוסס על עובדים לשעבר של הנתבעת ולקוחותיה של הנתבעת. 54. בפסק הדין המנחה, ע"ב 164/99, דן פרומר נ' רדגארד בע"מ, עמד בית הדין הארצי על זכות העובד לחופש העיסוק. במסגרת זו הכיר בית הדין הארצי בזכותו של העובד לפעול בתחום עיסוקו של המעביד בשירותו של מתחרה או על דרך הפעלת עסק מתחרה. 55. על רקע ההכרה בזכותו של העובד לחופש העיסוק, אין הנתבעת זכאית לנזקים שנגרמו כתוצאה מעזיבתו של התובע את מקום העבודה ומעבר לקוחות הנתבעת לתובע. יוצא מכאן כי גם אם יתקבלו טענותיה של הנתבעת על נזקים שנגרמו כתוצאה מעזיבתו של התובע את מקום העבודה, אין הנתבעת זכאית לפיצוי מהתובע על נזקים אלה, שהרי רשאי התובע לפעול במסגרת עסק מתחרה ורשאים עובדים אחרים של הנתבעת לבחור ולעבוד עם התובע בעסק המתחרה שהקים. 56. מכאן שדינה של התביעה שכנגד להידחות. סוף דבר: 57. מהמקובץ עולה כי על הנתבעת, חברת שדרקום בע"מ, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין העברה בחסר של חלק העובד וחלק המעביד לחברת הביטוח בסכום בסך של 3,188 ₪; הפרשי גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך של 17,361 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, חודש מרץ 2009. 58. התביעה נגד הנתבע, מר שי רוזנפלד והנתבע 2, הגב' רינת רוזנפלד - נדחית. 59. כאמור בפרק הדן בתביעה שכנגד, דינה של התביעה שכנגד להידחות. 60. בנסיבות העניין, משנדחתה התביעה שכנגד ומשנדחו טענות התובע, למעט אותן טענות בהן הודתה הנתבעת - אין צו להוצאות. 61. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. הפחתת שכר / ירידה בשכרמשכורתהתפטרות