התנגשות בשובר גלים במהלך שחייה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגשות בשובר גלים במהלך שחייה: 1. לפניי תביעת נזקי גוף של התובע בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, במהלך שחייה בחוף ים באשקלון, כאשר גופו נחבט על שובר גלים. התביעה הוגשה כנגד עיריית אשקלון (להלן: "נתבעת 1"), הרשות המקומית, אשר החוף מצוי בתחום שיפוטה ובחזקתה, וכנגד משרד הפנים (להלן: "נתבעת 2"), המשרד אשר מתוקף תפקידו אחראי על החופים במדינת ישראל. פסק הדין, יידון בשאלת הנזק בלבד שכן הצדדים הגיעו להסכמה בעניין האחריות. העובדות: 2. התובע יליד 09.01.1958, הגיע ביום 20.07.2001, יחד עם ילדיו לחוף "דלילה" באשקלון (להלן: "החוף"). החוף, הינו חוף רחצה מוכרז ומוסדר בעיר אשקלון. בשלב מסוים נכנס התובע לרחוץ בים, במהלך שהייתו של התובע במים עת שחה בסמוך לשובר הגלים, הגיח גל, שהדף את גופו לעבר שובר הגלים (להלן: "התאונה"). הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ואולם לנוכח ההסכמה בעניין החבות ניתן להסתפק בגרסת התובע. שאלת האחריות 3. הצדדים הגיעו להסכמה כי יוטל על התובע אשם תורם בשיעור של 40%. לפיכך - הנתבעים יישאו ב- 60% מנזקיו של התובע, אשר ישולמו באופן הבא: א. הנתבעת 1 תישא בשני שליש [40% מהנזק המלא] ב. הנתבעת 2 תישא בשליש [20% מהנזק המלא] [ראו פרו' מיום 16.11.2011 עמ' 50 וכן החלטת בית המשפט מיום 2.12.2011]. חוות דעת של המומחים הרפואיים: 4. התובע מסתמך על חוות דעת מטעמו, בתחום האורטופדיה, אשר נערכה ע"י פרופ' דן עטר. מנגד, הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית, מטעמם, אשר נערכה ע"י ד"ר מיכאל לבני. פרופ' דן עטר קבע בחוות דעתו, כי נכותו הרפואית, הצמיתה של התובע מוערכת על ידו בשיעור של 30% לפי סעיף 37 (7) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן: "התקנות"), בגין הגבלת התנועות בעמוד שדרה המתני בצורה קשה. פרופ' עטר מציין בחוות הדעת כי לאור הפגיעה, התובע "איבד את יכולתו לחזור לעיסוקו הקודם (כמכונאי רכב)" ולפיכך יש להפעיל את תקנה 15 במלואה ולכן העריך את נכותו התפקודית בשיעור של 45%. המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר מיכאל ליבני קבע בחוות דעתו, כי נכותו הצמיתה של התובע מוערכת על ידו בשיעור של 15% לפי סעיף 37 (7) לתקנות, בין א' ל-ב', בגין הגבלת התנועות בעמוד שדרה המתני, בצורה קלה עד בינונית. לאור הפערים בין חוות הדעת של הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט ד"ר נחשון רנד (להלן: "המומחה"), אשר קבע בחוות דעתו מיום 26.12.2009 כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, מוערכת על ידו בשיעור של 30% לפי סעיף 37 (7) ג' לתקנות, בגין הגבלת התנועות בעמוד שדרה המתני בצורה קשה, כאשר מנכות זו יש לנכות 20% בגין מצב קודם לתאונה, היינו כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע, נכות רפואית צמיתה בשיעור של 24%. ד"ר רנד ציין, כי לדעתו יש להפעיל את תקנה 15, לאור אי יכולתו של התובע: "להמשיך ולעבוד במקצועו...". המומחה ד"ר רנד ציין בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה, בין היתר, מצא כי התובע: "מתקשה בתנועה, צולע ונעזר במקל הליכה. עקמת ימנית קלה. מתהלך עם הגב בכיפוף. צלקת ניתוחית תקינה עדינה 6 ס"מ בגב גבי - מותני וכ-12 ס"מ בבסיס קשת צלעות שמאל. עומד היטב על עקבים ועל קצות האצבעות וכן על רגל אחת כולל בכריעה דו"צ. ללא קיפוח מוטורי. החזרי פיקה תקינים, היעדר החזרי אכילס דו צדדי ללא החזרים פתולוגיים. תחושה ירודה מ- L4- 1S דו צדדי. טווחי התנועה בעמוד השדרה המתני: יישור -0 מעלות, כיפוף 45 מעלות קדימה עם כאב. הטייה לצדדים מלווה ברגישות ניכרת כ- 30 מעלות לכל צד. רוטציה - 30 מעלות לכל צד עם כאב. בבדיקה מתקשה מאד בכניסה וביציאה מהמיטה. מתקשה בחליצה ובנעילת נעליים. מבחן הרמת הרגל ישרה (SLR) במיטה: 60 מעלות דו"צ". המומחה סיכם את מסקנותיו וציין: "הממצא העקרי בבדיקה הגופנית הוא הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המתני" (עמ' 4 לחוות דעתו). 5. ביום 16.11.2011 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמם ישמשו כראיה והצדדים מוותרים על חקירות המומחים מטעמם (עמ' 46 ש' 18). בישיבה שהתקיימה ביום 24.11.2011 חזרו הצדדים על הודעתם הקודמת וכן ויתרו גם על חקירת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט. בנסיבות העניין, משמונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר לא נחקר על חוות דעתו, ע"י מי מהצדדים, ולאור מעמדו המיוחד של המומחה מטעם בית המשפט, הנני רואה מקום לאמץ את ממצאיו ומסקנותיו ביחס לנכות הרפואית ולקבוע שכתוצאה מהתאונה נותרה לתובע, נכות רפואית צמיתה בשיעור של 24%. האקטואר והעדים הנוספים 6. ביום 16.11.2011 (עמ' 51 לפרוטוקול) הגיעו הצדדים להסכמה שימונה מומחה אקטואר מטעם בית המשפט, וכתוצאה בית המשפט מינה את האקטואר ד"ר שי ספיר כמומחה מטעמו (להלן: "האקטואר"). האקטואר הגיש חוות דעת מיום 29.3.2012 וכן נתן תשובות לשאלות הבהרה (מיום 16.6.2012 ומיום 1.7.2012). בעקבות קבלת תשובות ההבהרה, הודיע התובע שהוא מוותר על הצורך בחקירתו של האקטואר. חוות הדעת האקטוארית מתבססת על ההנחה, כי לתובע נקבעה, במסגרת נכות כללית, נכות רפואית יציבה בשיעור של 40% מיום 1.2.2003. אין מחלוקת, כי מלוא היקף הנכות, אשר נקבעה במוסד לביטוח לאומי, מקורה בארוע נשוא התאונה. האקטואר חישב את סך כל התשלומים המהוונים ששילם המוסד לביטוח לאומי וישלם לתובע בעתיד, בסכום כולל של 519,700 ₪, כאשר בסכום זה לא נכללים דמי תאונה [בסך של 13,200 ₪], ריבית על דמי התאונה [בסך של 5,470 ₪] וריבית על יתר תשלומי העבר [בסך 74,064]. סך כל התשלומים והתוספות נכון, למועד עריכת חוות הדעת [29.3.2012], עומד על סך כולל של 612,434 ₪. יש לאמץ של מסקנותיו של האקטואר, הואיל ולא עלה בידי התובע לסתור את הממצאים שנקבעו בחוות הדעת. יש לקבל את סיכום הטענות מטעם הנתבעת 1 בשאלת הניכויים. 7. מטעם התובע העידו ארבעה עדים. התובע בעצמו; גב' כנרת בן חמו (בתו של התובע שנכחה ביום התאונה); מר אביב שמואל (מי שפינה את התובע מהחוף אל בית החולים) וגב' אינגה ירוביצקי (בת זוגתו של התובע). מטעם הנתבעים העידו שלושה עדים. מר דוד עיני (אחראי על הבטיחות, מטעם עיריית אשקלון); מר ויטלי דודיס (חוקר פרטי מטעם נתבעת 2) ומר יוסי קרן (חוקר פרטי מטעם נתבעת 2). בנוסף, נחקר גם המומחה מטעם בית המשפט, מר דוד כץ, אשר הגיש חוות דעת ביחס לשאלת האחריות. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב - כל אחד לשיטתו הוא. דיון: 8. בשל הסכמת הצדדים התייתר הצורך לדון בשאלת החבות ולפיכך אפרט את נימוקיי לעניין הנזק בלבד. אציין כבר עתה שהחלטתי לדחות התובענה שעה שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל. לצורך שלמות התמונה יצויין כי במהלך שמיעת הראיות הוברר כי חרף גרסת התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו ובעדותו, לפיה כתוצאה מהתאונה הוא מתקשה בפעולות שגרתיות יומיומיות ואף נזקק למקל הליכה, הרי שבפועל הוברר כי התמונה אותה התובע ניסה לצייר - הינה שונה. ברור אפוא משהוברר כי גרסת התובע אינה מהימנה יש בכך כדי להשליך על גובה הפיצויים. מהימנות התובע: 9. התובע טוען בתצהירו כי חייו השתנו כתוצאה מהתאונה ולפני התאונה היה אדם בריא. כך טוען התובע בתצהירו: "לפני הארוע הייתי בריא בגופי ובנפשי, עבדתי עבודה פיזית קשה כמכונאי רכב, התקדמתי והפכתי למכונאי רכב בכיר וראש צוות. מצבי הקודם לא מנע ממני ביצוע העבודות, זכיתי לשבחים והתקדמתי בעבודתי" (סע' 36(ב) לתצהירו). בהמשך טען: "מעת הארוע וכתוצאה ממנו...אני מוגבל בתנועותיי כך שאני מתקשה בהליכה למעט למרחקים קצרים, מתקשה בעמידה ממושכת, מתקשה בירידה ובעליה במדרגות או בהליכה במשטח משופע, מוגבל בכפיפה איני יכול לשבת ישיבה ממושכת ומתקשה מבעבר ממצב של עמידה למצב של ישיבה ולמצב של שכיבה וכל שינוי מסב לי כאבים איומים" (סע' 36(ג) לתצהירו). התובע מציין בתצהירו, כי אינו מסוגל לעבוד כתוצאה מהתאונה וכי "מאז התאונה ועד היום איני עובד ואיני מסוגל לעבוד..." (סעיפים 38 +44 לתצהיר התובע). גם בעדותו בבית המשפט, כאשר נשאל האם כתוצאה מהתאונה הוא מוגבל השיב: "... אני אומר שכן" (עמ' 10 ש' 23). בהמשך תיאר מגבלותיו וציין: "אני אומר מוגבל פיזית בהליכה, בישיבה מרובה, להרים דברים כבדים..." (עמ' 11 ש' 6). כן בהמשך: "אני אומר שאני מתקשה בהליכה, ישיבה מרובה, בהרמת משאות כבדים. אני חי עם כדורים נרקוטיים..." (עמ' 11 ש' 22). המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות הדעת כי הביא בחשבון שהתובע נעזר במקל הליכה שעה שהתובע התייצב לפגישה שנערכה עימו במקל הליכה (ראו עמ' 4 לחוות הדעת), כמו כן המומחה הסתמך על דברי התובע, כי אינו יכול לעבוד עקב מגבלותיו. אולם, גרסת התובע הובררה כגרסה שאינה אמינה - במה דברים אמורים. בפני בית המשפט הובאו ראיות (סרט וידאו ותמונות סטילס) מטעם נתבעת 2 לפיה התובע, אינו מוגבל, באופן כפי שניסה להציג בתצהירו ובעדותו (ראו פרו' מיום 16.11.2011 עמ' 47, הדיסק שהוגש סומן A). שני דיסקים נוספים המתעדים את התובע הוגשו לתיק בית המשפט (ראו פרו' מיום 24.11.2011 עמ' 67, הדיסקים שהוגשו סומנו B ו-C בהתאמה). הן בבית המשפט והן בסרטי הוידאו לא נצפה התובע כשהוא נעזר במקל הליכה. שני החוקרים אשר צילמו את התובע העידו במשפט, מטעם הנתבעת 2. החוקר, מר ויטלי (להלן: "ויטלי") העיד כי ביום 13.11.2011 ביצע מעקב אחר התובע בין השעות 7:00 עד 12:00. במהלך המעקב ראה וצילם את התובע כאשר הוא בסמוך למנוע של רכב, במוסך הנמצא בחצר בית אימו (להלן: "המוסך הביתי"), כאשר היו לתובע כלי עבודה בידיים. מר ויטלי העיד, כי שאל את התובע מה שעות העבודה שלו והתובע ציין בפניו ששעות העבודה הן, מהשעה 08:30 עד לשעה 17:00 (עמ' 68 ש' 21 ואילך). צפיתי בסרטי הוידאו שהוגשו. בדיסק אשר סומן B וצולם על ידי החוקר ויטלי, נראה התובע (בתמונות סטילס ובסרט וידאו) תוך שהוא לא מותיר ספקות, כאשר הוא עוסק בעבודות מכונאות רכב. בסרטון (קובץ 0005) אשר מתחיל בשעה 08:36 החוקר נראה צועד לכיוון המוסך הביתי, בהכנסו למוסך (08:36:27) התובע נראה במצב כריעה, כאשר הוא מתקן מנוע, ככל הנראה של רכב, המצוי על מנוף ומניח כלי עבודה על הרצפה שהיה בידו. כאשר החוקר ויטלי מציג בפני התובע מצג לפיו יש לו תקלה במנוע עם רכב מסוג "רנו", התובע שואל את ויטלי (08:36:49): "מה זה גיר אוטומט או גיר רגיל? נו מה הבעיה?" לאחר שויטלי מציג בפניו את הבעיה המכנית ברכב, התובע אומר לויטלי: "צריך לשמוע את זה" ובהמשך: "תביא את האוטו נשמע מה הלך". לאחר מכן ויטלי שואל את התובע לגבי הימים ושעות העבודה שלו, אז התובע השיב: "מ- 08:30 עד השעה 17:00". באשר לשעות העובדה ביום ו' ציין התובע "מ-08:30 עד השעה 14:00" (08:37:21). תוך כדי צילום הסרט ויטלי נשמע משוחח בפלאפון, אז התובע נראה, כאשר הוא במצב כריעה, ובידו כלי עבודה כלשהו, כאשר הוא מכופף את הגב באלכסון ומתקן את המנוע אשר מצוי על המנוף (08:38:00). בהמשך התובע אומר לויטלי שמבלי לראות את הרכב הוא לא יוכל לדעת מה התקלה ברכב. בהמשך התובע נראה מניח פיסת בד על הרצפה אשר מלוכלכת בחומר כלשהו (ככל הנראה שמן) וברגלו הימנית מסובב את פיסת הבד בצורה מעוגלת, לאחר מכן מתכופף ומרים את פיסת הבד ללא כל קושי הנראה לעין (08:39:23). סרט וידאו נוסף אשר הוגש לבית המשפט ביום 13.11.2011, אשר תועד ע"י החוקר יוסי קורן (להלן: "קורן"). קורן העיד כי הוא וויטלי עקבו אחר התובע בנפרד, כאשר כל אחד מהם מצויד במצלמה נסתרת, כאשר המעקב שבוצע על ידו החל בשעה 06:30 בבוקר סמוך לביתו של התובע עד לשעה 11:30 (עמ' 70 ש' 14). דא עקא, כי גרסת התובע אינה עולה בקנה אחד עם הצילומים (תמונות הסטילס והוידאו) שהוצגו בפני בית המשפט ולפיהן התובע נראה כאדם נורמטיבי, אשר אינו סובל מהגבלה בתנועותיו. מהצילומים עולה בבירור כי התובע עובד כמכונאי, עבודה המצריכה כושר פיסי, התובע נצפה שוהה במצב של ישיבה בכיפוף ובידיו כלי עבודה. התובע אינו מתקשה לעמוד ממצב של כריעה. עוד עולה מדבריו של התובע, כפי שהציג בפני החוקר ויטלי כי הוא עובד מיום א' עד ה', מהשעה 08:30 עד השעה 17:00 וביום ו' מהשעה 08:00 עד השעה 14:00. נכותו התפקודית של התובע 10. כאמור, התובע טוען כי מאז התאונה הוא מוגבל ואינו יכול לעבוד למעט החודשים בהם ניסה לחזור לעיסוקו כמכונאי אך ללא הצלחה. עוד ציין ב"כ התובע כי חרף הראיות שהוגשו ולפיהן התובע נראה עובד במוסך, הרי שאין מדובר בעבודה לשם השתכרות אלא התובע: "... מעביר את זמנו" (סע' ה (1) לסיכומים מטעם התובע). לאור האמור עותר התובע שתקבע לו נכות תפקודית בשיעור של 50%. מנגד, הנתבעים טוענים כי בשים לב לתמונה שהובררה, יש לערוך את הפסדי ההשתכרות, לפי נכות תפקודית, בשיעור של 15% לכל היותר (סע' 18 לסיכומים). ככלל, ההלכה הפסוקה קובעת כי שיעור הנכות הרפואית מבטאת לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. כך נאמר: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית..." (ע"א 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3), 792). בעניינינו, אינני מקבל את טענת התובע כי חרף העובדה שהתובע תועד עובד כמכונאי - עבודה זו היא נועדה על מנת "להעביר את זמנו". טענותיו לנכות תפקודית בשיעור מוגזם של 50% נסתרו והופרכו ע"י הנתבעים ואין צורך לחזור ולפרט, שכן הצילומים וסרטי הוידאו, אשר הוגשו לבית המשפט מדברים בעד עצמם. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועדותו של התובע, וכלל הראיות שבפניי, סבורני כי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע, על הצד הגבוה, בשיעור של 30%. כושר השתכרות - בסיס השכר של התובע טרם התאונה 11. התובע טען, כי לפני התאונה הוא עבד ברציפות כמכונאי רכב וכן שימש כראש צוות. התובע צירף לתצהירו תעודה לפיה סיים קורס במכונאות רכב בשנת 1986. בכתב התביעה נטען כי התובע השתכר את הסך של 4,500 ₪ נטו לחודש (סע' 61 (1) לכתב התביעה). במסגרת כתב הסיכומים טען התובע, כי עובר לתאונה השתכר בממוצע כ- 6,300 ₪ בחודש (סע' ה (1) לסיכומים). מנגד הנתבעות סבורות שהתובע טרם התאונה לא עבד באופן רציף ולראיה הגישו את "דו"ח רציפות ביטוח" מהמוסד לביטוח לאומי, ממנו עולה כי מס' שנים טרם התאונה התובע כלל לא היה מצוי במעגל העבודה. משכך הנתבעות סבורות שעסקינן בתובע שללא קשר לתאונה מספר שנים לא היה עובד ולפיכך סבורות שיש להעמיד את בסיס השכר של התובע טרם התאונה על סך של 3,800 ₪ ובכל מקרה לא יותר מ- 4,500 ₪ (כנטען בכתב התביעה). מדו"ח רציפות בעבודה ניתן ללמוד על מעמדו של התובע כ"אסיר/עציר" במשך חמש פעמים לאורך השנים (חמישה חודשים בשנת 1989, שישה חודשים בשנת 1991, שישה חודשים בשנת 1993, 7 חודשים בשנת 1994 ושני חודשים (לאחר התאונה) בשנת 2004). להלן נתונים נוספים העולים מדו"ח רציפות בעבודה, אשר מלמדים על כושר השתכרותו של התובע, משנת 1994 ואילך: בשנת 1994 - התובע לא עבד כלל. בשנת 1995 - התובע לא עבד כלל (קיבל אבטחת הכנסה במשך 6 חודשים). בשנת 1996 - התובע לא עבד כלל (קיבל אבטחת הכנסה במשך 12 חודשים). בשנת 1997 - התובע לא עבד כלל (קיבל אבטחת הכנסה במשך 8 חודשים). בשנת 1998 - התובע לא כלל. בשנת 1999 - התובע עבד במשך חודש אחד במוסך האומנים והשתכר 420 ₪. בשנת 2000 - התובע עבד במשך 12 חודשים במוסך האומנים והשתכר 59,179 ₪. בשנת 2001 - התובע עבד במשך 8 חודשים [עד התאונה] והשתכר 52,228 ₪. סה"כ השתכר התובע, ב- 36 חודשים (שלוש שנים) לפני התאונה, סך כולל של 111,827 ובממוצע סך של 3,106 ₪ לכל חודש (בערכי קרן). סכום זה לאחר תוספת שיערוך להיום (100% הצמדה) מגיע לכ- 4,000 ₪ בחודש. משנתבקש התובע להסביר כיצד לא עבד במשך תקופות ממושכות, השיב: "לשאלה...איך יכול להיות ש- 7 שנים לא עבדתי, אני אומר שהיה לי משבר גם משפחתי וגם ענייני כספים וחובות. חלק מהפיטורין מהמוסכים היו על זה..." (עמ' 17 שורה 11 ואילך). התובע צירף לתצהירו 7 תלושי שכר, מחודש ינואר 2001 עד לחודש יולי 2001 (סה"כ 7 חודשי עבודה ברצף), בהם השתכר סך נטו של 4,000 ₪ (במשך חמישה חודשים), סך נטו של 4,250 ₪ (במשך חודש אחד) וכן סך נטו של 5,049 ₪ (במשך החודש האחרון, אשר כלל גם תשלומי הבראה ופידיון מחלה). אשר על כן, בהתחשב בכל הנתונים המפורטים לעיל, על דרך של אומדנא, אני קובע כי בסיס שכרו החודשי של התובע, לאחר שיערוך להיום, עומד על סך של 5,000 ₪ ברוטו לחודש. שכר התובע לאחר התאונה 12. התובע טען כי לאחר התאונה ניסה לעבוד בתחום עיסוקו אך ללא הצלחה ולנוכח מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, אף פוטר משני מוסכים שניסה לעבוד בהם (סע' 40-42 לתצהירו). בעדותו בבית המשפט התובע העיד שבמקומות העבודה הנ"ל שימש כמנהל עבודה במוסך (עמ' 17 ש' 14). התובע צירף לתצהירו תלושי שכר משנת 2007 לחודשים, ינואר, פברואר ומרץ. בחודשים אלו התובע השתכר 6,305 ₪ (לפי דו"ח הרציפות בעבודה), בממוצע של 2,101 ₪ ברוטו לכל חודש. התובע צירף 6 תלושי שכר נוספים מהמעסיק האחרון "מוסך עזרא" שהעסיק את התובע מחודש דצמבר 2007 ועד לחודש מאי 2008 (6 חודשים), בתקופה זו התובע השתכר סך כולל של 18,062 ₪ (לפי דו"ח הרציפות בעבודה), בממוצע של כ- 3,000 ₪ ברוטו לחודש. התובע טען, כי עבד בתפקיד של "מנהל עבודה", במוסך א.א. לרכב (באשקלון), ואולם ממכתב הפיטורין (ת/10) עולה שהתובע הועסק בחצי משרה "כמחסנאי ושליח". ראו הסבריו של התובע בעניין זה בעמ' 17 לפרוטוקול משורה 15. התובע לא חשף את הכנסותיו מהמוסך הביתי. כאב וסבל 13. התובע טוען כי מאז קרות התאונה הוא סובל "מכאבי גב טורדניים ובלתי פוסקים המקרינים לרגל ימין. כל אורחות חיי השתנו ואיכות חייו נפגעה לבלי היכר" (סע' 35 לתצהירו). גם בעדותו בבית המשפט חזר על גרסתו לפיה הוא מתקשה לתפקד וכך ציין: "...אני אומר שאני מתקשה בהליכה, בישיבה מרובה, בהרמת משאות כבדים. אני חי עם כדורים נרקוטיים. הזיכרון שלי נפגע..." (פרו' מיום 16.11.2011 עמ' 1 ש' 22 ואילך). התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה אושפז מיום 01.07.01 עד ליום 27.07.01 (סה"כ 26 ימים) וזאת לאחר שהתגלה כי הוא סובל משבר דחיסה בחוליה 2 L. עוד טוען התובע כי ביום 24.02.02 עבר ניתוח בו בוצעה כריתה של גוף החוליה שלאחריו אושפז עד ליום 06.03.02 (סע' 25+26+27 לתצהירו). משכך עותר התובע לפסוק לו בגין ראש נזק זה, סכום בסך של 180,000 ₪ [תשומת הלב, כי התובע טוען לאישפוז מיום 1.7.2001 בעוד התאונה התרחשה 19 ימים לאחר מכן]. מנגד הנתבעות סבורות שיש לפסוק לתובע סכום שלא יעלה על סך של 20,000 ₪. הלכה פסוקה היא שכאשר בית המשפט קובע את שיעור הפיצויים בגין נזק לא ממוני הרי שעליו להתחשב במקרה הקונקרטי שבפניו וכך נאמר: "שבתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, בטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסבות הרלוונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל" (ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי ( 7.10.90). בין היתר מובאים בחשבון גילו של התובע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על תהליך חייו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב נסים זאב, פ"ד נה(5) 274,241 (2001)). ממסמכים שצירף התובע לתצהירו עולה כי התובע אושפז לשתי תקופות לאחר התאונה. הראשונה, מיום התאונה 20.7.2011 ועד ליום 27.07.2011. השנייה, לצורך ניתוח בחוליה L2 מיום 23.02.2002 ועד ליום 06.03.2002. התובע אושפז בסה"כ למשך 20 ימים (ת/3 +ת/4). בשים לב לכל המפורט לעיל ולרבות הפסיקה הרלוונטית, סבור אני כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק שאיננו ממוני על סכום של 160,000 ₪ נכון להיום, ובקביעת סכום הפיצוי כבר לקחתי בחשבון שסכום זה כולל גם את הריבית המגיעה ממועד היווצרות עילת התביעה. הפסד השתכרות לעבר 14. התובע טוען כי מאז קרות התאונה ועד שנה לאחריה היה מרותק לגמרי למיטתו, עם יכולת מועטה של תנועה. לשיטתו, הוא לא היה מסוגל לעבוד, למעט, הכנסותיו בחודשים שפורטו לעיל. לפיכך עותר לפסוק לו בגין ראש נזק זה סך של 1,099,176 לפי החישוב הבא: "הפסדו של התובע עד למועד תחשיב נזק זה על 100% בקיזוז הסך שהשתכר באותן עבודות ולעתיד נעמידו על נכות תפקודית של 50%, לפי 6,300 ₪ לחודש, בקיזוז 23,400 ₪..." (סעיף ה 1 לסיכומי התובע). מנגד הנתבעות סבורות שהתובע לא איבד את מלוא כושר השתכרותו, לא נקבעו לו נכויות זמניות והמומחה גם לא נשאל בקשר לכך. עוד ציינו הנתבעות כי מהראיות עולה שהתובע אושפז למשך כחודשיים כתוצאה מהתאונה, ובשים לב לכך שמדובר בנזק מיוחד, הרי שיש לפסוק לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 7,600 ₪ בלבד. מאז התאונה ועד למתן פסק הדין חלפו כ- 133 חודשים (11 שנים וחודש אחד לערך). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדותו של התובע, וכלל הראיות שבפני בית-המשפט, מצאתי לקבוע שהתובע היה באובדן כושר עבודה מלא (100%) למשך כשנה ממועד קרות התאונה. לאחר תום שנה, ממועד התאונה, ועד למועד הגשת התביעה מצאתי שיש להעמיד את הפסדי ההשתכרות של התובע לפי 30% משכרו [למרות שנזקים בפועל היו גדולים הרבה יותר] וזאת בהתחשב, בין היתר, בחובת התובע להקטין את נזקיו. החישוב לתקופה הראשונה הוא: 5,000 ₪ לחודש X 12 חודשים ובסה"כ 60,000 ש"ח ובתוספת הפרשי ריבית כחוק (בסך של 27,250 ₪) מאמצע התקופה (20.01.2002) ובסה"כ 87,250 ₪. החישוב לתקופה השנייה הוא: 1,500 ₪ בחודש [30% מ- 5,000 ₪] X 121 חודשים ובסה"כ 181,500 ₪ ובתוספת הפרשי ריבית כחוק (בסך של 23,250 ₪) מאמצע התקופה (20.07.2007) ובסה"כ 204,750 ₪. לפיכך, הסכום המלא המגיע לתובע בגין הפסד שכר לעבר, עומד על 292,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד 15. התובע טוען כי יש לחשב את אובדן כושר השתכרות לעתיד לפי נכות תפקודית בשיעור של 50% ולפי בסיס שכר של 6,300 ש"ח ובסך כולל של 752,588 ₪. מנגד, הנתבעים סבורים כי פגיעתו של התובע הינה מזערית ומשכך לא נפגע כושר השתכרותו העתידי, על אף האמור, העמידו את נכותו בשיעור של 15% ובסיס שכר של 3,800 ₪ לחודש ובסך הכל העמידו את נזקיו, לפי חישוב חצי אקטוארי, בסך של 37,000 ₪. הבאתי בחשבון העובדה שהוכח כי התובע עובד במוסך ביתי, כמכונאי אולם התובע בחר להסתיר עובדה זו ומשכך אין בפני בית המשפט תמונה מהימנה באשר להכנסותיו. בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים סבורני שיש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, לפי גובה הפיצוי המתקבל בחישוב אריתמטי ולפי נכות תפקודית בשיעור של 30% עד גיל 67.   החישוב המלא הוא: השכר המשוערך (100% הצמדה) להיום בסך 5,000 ₪ בחודש X 30% נכות תפקודית X מקדם היוון 122.8876 (לתקופה של 12 שנים, עד הגיע התובע לגיל 67) = 184,331 ₪.   זהו הפיצוי לו זכאי התובע בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 16. התובע טוען כי אחר התאונה (20.07.2001) היה מרותק למיטתו במשך 12 חודשים ועד לחודש יולי 2002. נטען ע"י התובע כי בתקופה זו נזקק לסיעוד ולעזרת מיטבים מוגברת, בכל הפעולות היומיומיות השגרתיות, כגון, רחצה, לבוש וכיוצ"ב. לפיכך עתר לפסוק לו סך של 28,700 ₪ (סע' 2 לסיכומים), בגין תקופת העבר. באשר לעזרת צד ג' לעתיד טוען התובע כי יש לפסוק לו סך של 67,426 ₪ (לפי 2 שעות שבועיות בסך של 35 ₪ לשעה). סה"כ נטען לעזרת הזולת לעבר ולעתיד בסכום כולל של 96,126 ₪. מנגד הנתבעים סבורים כי הוכח שהתובע אינו נזקק כלל לעזרת צד ג' לעבר ולעתיד, ומשום שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, שלא הוכח, יש לפסוק לתובע בסך הכל 3,000 ₪ בלבד: לעבר (1,000 ₪) ולעתיד (2,000 ₪) (סע' 30-31 לסיכומים). מכלל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, עולה כי יש לתובע מגבלות עקב נכותו כתוצאה מן התאונה הנדונה, אך כיום הוא מצליח להתמודד עם רבות ממגבלותיו בצורה טובה וייתכן ואינו זקוק לעזרה. כמו כן, עצם העובדה שבני משפחתו של התובע עזרו לו, ואין הוא נזקק עד היום לקבלת עזרה בשכר, אינה שוללת את הזכאות לפיצוי בגין עזרה זו. אני מפנה לדברי כב' השופט [כתוארו אז] א. גרוניס בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון ואח', תק-על 2005 (3) 1492, בעמ' 1497 (מיום 4.8.2005, בפיסקה 11 לפסק הדין): "אם כן, השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה".   בענייננו, מדובר באדם שהוא כיום בן 54 שנים שסובל בעיקר מהגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המתני. כפי שנצפה בסרט הוידאו, הרי שהתובע מסוגל לבצע עבודות פיזיות. כמו כן הוברר שהוא יכול לטפס על סולם לגג רעפים ולתקן דוד שמש. כך גם בת זוגתו העידה, כי הוא יכול לתקן דברים בבית כדוגמת ברז או מכונת כביסה (עמ' 44 משורה 22). על כן לאור האמור לעיל, אני קובע כי הפיצוי בגין עזרת הזולת, הן לעבר והן לעתיד בגין התאונה הנדונה, יהיה בסכום כולל של 20,000 ₪, נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא. בקביעת שיעורו של הפיצוי בראש נזק זה, לקחתי בחשבון את המגבלות מהן סובל התובע עקב התאונה הנדונה, את תקופת אי הכושר הארוכה, את כושרו ויכולתו של התובע להתמודד בכוחות עצמו עם מגבלותיו כיום, והחשש שכושרו להתמודד בכוחות עצמו עם מגבלות אלה יפחת באופן טבעי עם עליית גילו (וללא קשר לתאונה). הוצאות רפואיות - גלובאלי 17. התובע טוען כי הוציא הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות בעבור טיפולים אלטרנטיבים, וכן רכש תרופות שונות מסוג משככי כאבים, כמו כן הוציא עבור חוות דעת רפואיות, לפיכך עותר לפסוק לו בגין ראש נזק זה סך של 25,000 עבור הוצאות בעבר וסך של 36,121 ₪ הוצאות לעתיד (סע' ה' 3 + ו' 3 לסיכומים). מנגד הנתבעים סבורים שהתובע לא צירף קבלות בפועל על רכישת השירותים הנ"ל ולפיכך אין מקום לפסוק לו סכום כלשהו בגין רכיב זה. א. התובע צירף לתצהירו "דו"ח צריכת תרופות" מיום 01.07.2001 ועד ליום 12.04.2010, ממנו עולה כי התובע רכש תרופות בתקופה זו בעלות כוללת של כ- 2,861 ₪, כאשר סך של 2,700 ₪ הינן תרופות אשר התובע רכש בשל התאונה (ת/12+ת13). ב. התובע צירף לתצהירו מסמכים שלכאורה יכולים להעיד על קבלת טיפולים אלטרנטיבים, אך התובע לא צירף קבלות בגין צריכת השירותים הנ"ל (ת/14- ת/32). ג. ההוצאות ששולמו למומחים הרפואיים והמקצועיים הינם בגדר של "הוצאות משפט" ולכן לא נכללות בסעיף זה. לאחר שבחנתי את המסמכים שצירף התובע, אכן על פניו אין מדובר בקבלות אלא דוחות בלבד. יחד עם האמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה, בסך של 15,000 ₪ נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא. הוצאות נסיעה מוגברות - גלובאלי - לעבר ולעתיד 18. התובע טוען, כי בעקבות הפגיעה הוא מוגבל בהליכה ועל כן הוא נאלץ להיעזר במוניות, טרמפים ובעזרת חברים. נטען, כי במהלך השנים התובע נסע למאות בדיקות, טיפולים ומכונים לפיזיוטרפיה. התובע מסתמך על ריכוז הפניות למכונים השונים (ת/14 עד ת/32) ומבקש לפסוק לו פיצוי לעבר בסך של 10,000 ₪ ולעתיד בסך של 72,242 (סעיף ה' 5 + ו' 4 לסיכומי התובע). התובע לא צירף קבלות המעידות של הוצאות הנסיעה בפועל. לתובע אין רישיון נהיגה מזה שנים רבות וללא קשר לארוע נשוא התובענה ועל כן הוא בכל מקרה נצרך להסעה או תחבורה ציבורית. בת זוגו של התובע העידה שהתובע מטייל עימה ועם הכלב, בניגוד לעדות התובע שאינו יכול ללכת באופן ממושך. בית המשפט התרשם, כי מצבו הרפואי של התובע אינו מחייב נסיעה במונית ספיישל ונראה, שאין מניעה לנסוע גם באוטובוסים. הכלל הוא, כי בעל דין החפץ שייפסקו לזכותו פיצויים, אינו יכול להסתפק בהוכחת עצם קיומו של הנזק. עליו להתכבד ולהניח תשתית עובדתית ראויה גם למידת שיעורו. באמירה סתמית של התובע, לסכומים שלהערכתו מגיעים לו או לסכומים שמכוחם יש לגזור את שעור הפיצויים, לא יכולה להיות נפקות ממשית. כל שכן עת המדובר בראיות לגבי העבר, שלא נראית מניעה מהבאתן. אומנם בדיני הנזיקין עסקינן, בעיקרם של דברים, בסכומים משוערים על יסוד הנחות סבירות וניסיון החיים, אולם גם לשם כך נחוץ להוכיח יריעה עובדתית מספיקה, שיהא בה להניח את הדעת (ראו ת"א (ירושלים) 1160/95 - עיזבון המנוחה עפרה נ' המגן חברה תק-מח 98(1), 1749) לאחר שבחנתי את המסמכים שצירף התובע, אכן על פניו אין מדובר בקבלות אלא דוחות בלבד. יחד עם האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה, בסך של 10,000 ₪ נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא. סכום הפיצויים: 19. א. כאב וסבל- 160,000 ₪ ב. הפסד השתכרות לעבר- 292,000 ₪ ג. אובדן כושר השתכרות לעתיד- 184,331 ₪ ד. עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד)- 20,000 ₪ ה. הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) - 15,000 ₪ ו. הוצאות נסיעה מוגברות (לעבר ולעתיד) 10,000 ₪ סה"כ פיצויים: 681,331 ₪ אשם תורם (40%) [272,532 ₪ -] סה"כ פיצויים לאחר ניכוי אשם תורם: 408,799 ₪ סוף דבר 20. מכל המקובץ עולה כי התביעה "נבלעת" בתקבולי המל"ל, המפורטים בסעיף 6 לפסק הדין לעיל. אשר על כן - אני מורה כדלקמן: א. אני מורה על דחיית התובענה. ב. התובע ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים. ג. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.התנגשות